החתונה הגדולה הרב יצחק שפירא

לסוכות ושמחת תורה.

החתונה הגדולה

בימי חג הסוכות מקריבים בבית המקדש בקרבנות המוספים בסך-הכל שבעים פרים בסדר יורד, משלושה-עשר פרים ביום הראשון עד לשבעה פרים ביום השביעי. ואילו ביום השמיני משתנה הסדר ומקריבים פר אחד בלבד. וביארו חז"ל[1]:

אלו שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר-ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך.

אמר רבי יוחנן: אוי להם לגויים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו, בזמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר עליהן, ועכשיו מי מכפר עליהן?

אם כן, בסוכות מקריבים שבעים פרים לכפר על שבעים אומות. יתירה מזו, בחג הסוכות, באופן מיוחד, מוזמנים כל הגוים לעלות ולבוא לירושלים ולמקדש ולהצטרף אל החג, וכדברי הנביא (אותם קוראים בהפטרת חג הסוכות) "וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם... וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת"[2]. ואילו הגוים שלא יבואו לחוג את חג הסוכות – חטא הוא בידם ולכן לא יזכו לברכת הגשם, ככתוב באותה נבואה.

אכן, אם היה מקום לחשוב שקיימת השוואה גמורה בין ישראל לעמים, בא חג שמיני-עצרת ומלמד כי הקשר המיוחד של ישראל אל הקב"ה עומד מעל לכל זה, ולכן מקריבים פר אחד בלבד, כ"סעודה הקטנה" של המלך ואהובו.

גדולה הכנסת אורחים

בכדי להבין את הקשר עם שבעים האומות בחג, נמשיל את הדבר להכנסת אורחים:

הקב"ה משרה שכינתו בישראל, ובפרט בבית המקדש – "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". הקב"ה נמשל לחתן, וכנסת-ישראל לכלה. על כן, מתאים לראות בשבעים האומות את האורחים הרבים הבאים אל הבית הזה. האורחים מתקבלים בסבר פנים יפות, סעודה יפה ניתנת להם, ואף תשורות וברכות לקחת אל ביתם.

אך האם הכנסת אורחים רבים כל-כך אינה מקלקלת ופוגעת בזוגיות? האם האנשים הזרים-יחסית הינם רצויים בבית, כשלכאורה הם חוצצים ומפריעים לקשר הזוגי המושלם?

הבית היהודי האמיתי אינו חושש כלל מפני הכנסת אורחים. האיש והאשה יודעים שהקשר שביניהם הוא פנימי כל-כך עד שהאורחים הרבים הבאים אל הבית אינם נוגעים ופוגעים כלל בקשר העצמי הזה. הכנסת-אורחים היא מיסודות הבית היהודי, כפי המקובל בידינו מאבינו אברהם – וכל האורחים הבאים בצל-קורתו אינם מאיימים במאומה על המעגל הפנימי, הצנוע והנסתר, שבין האיש והאשה. הבית הזה – הבטוח בחוסנו הפנימי – יפתח שעריו לרווחה בפני כל עובר-ושב, והדבר רק יעצים את החוסן המשפחתי הפנימי וידגיש כי היחס הזוגי בין בעלי-הבית נעלה לאין-ערוך מכל היחס האוהב והחם כלפי האורחים.

איש ואשה שזכו "שכינה ביניהם". אם כן, לכאורה יש מקום להמנע מהכנסת-אורחים, על-מנת שלא תיפגע הזוגיות שהשכינה שרויה עליה! אך חז"ל לימדונו ש"גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה"[3] – ואמרו גדולי החסידות שמכאן יש ללמוד שאין להמנע מהכנסת אורחים גם אם יש חשש שהדבר יפגע בשלום-בית, שאמנם השכינה שורה בין איש לאשתו אבל הכנסת אורחים הרי היא יותר מקבלת פני השכינה[4]. וכמובן כוונת הדברים שהכנסת אורחים כלל אינה אמורה לפגוע בשלום-הבית, כיון שהכנסת-האורחים תחשב תמיד כחיצונית לעומת המעגל הזוגי הפנימי והמקודש, שאינו מתחלל ויורד מקדושתו גם כשסביבו נמצאים אורחים רבים.

כך ביכולתנו לארח בשמחה את כל הגויים הבאים לחוג את חג הסוכות. האיש והאשה – הקב"ה וכנסת-ישראל – פותחים ביתם לרווחה לשבעים האומות, ומעניקים להם כל-טוב, בעוד שהקשר הפנימי-העצמי שבין ישראל לה' מתעלה מעל כל זה לאין-ערוך.

כולם מוזמנים

כעת נמשיך להתבונן ברובד נוסף. לאחר שעסקנו בבית היהודי החם, בבני-הזוג המצטיינים בהכנסת-אורחים בכל עת – נפנה לשמחת החתונה אליה אנו טורחים ומזמינים במיוחד אורחים רבים.

מה הטעם בכל האורחים הבאים אל החתונה? הלא בחתונה נקשר הקשר החשוב ביותר בין החתן והכלה לבדם, אין איש שותף לקשר הזה מלבד הזוג המאושר בעצמו, אין מי שיכול לבוא בסודם ואין איש שמרגיש כמותם את גודל החוויה והשמחה – ומדוע נערכת החתונה בצורה המונית שכזו? מה הטעם באורחים הרבים שאינם שותפים לעצם החוויה הזוגית הנפלאה?

אלא שדוקא השמחה הגדולה שבין החתן והכלה מבקשת לפרוץ החוצה. כשעוצמת השמחה בפנים כה גדולה – אנו מבקשים להקרין ממנה החוצה ולהביא אותה לידי ביטוי במעגלים הולכים ומתרחבים, וכאשר המוני חברים וקרובים ששים ושמחים בחתונה – אות הוא כי דבר גדול באמת מתרחש כאן. החתן והכלה, השרויים בשמחה גדולה, מבקשים לשתף בשמחתם עוד ועוד אנשים, ואף כאלו שאינם כה קשורים לעניין. כדי להגדיל את השמחה אנו דואגים גם לאירוע יפה, לאוכל טעים, לניגונים ערבים ולמחולות חוגגים – וכל זה מצטרף ומבטא את השמחה הגדולה העומדת במרכז – שמחת חתן וכלה.

הסוכה היא חופת הנישואין בין ישראל והקב"ה, וסביב החופה הזו שבעים אומות חוגגים וחגים במעגלים. שמחת החג עיקרה בקשר הזוגי ההולך ומעמיק בין החתן והכלה, בין ישראל והקב"ה הרואים זה את זה במקדש – כשמחת בית השואבה שמי שלא ראה אותה לא ראה שמחה מימיו – והשמחה הזו מתפשטת כלפי חוץ וסוחפת איתה את כל האומות במעגלים הולכים ומתרחבים. כל האומות מתבשֹמות וקולטות לפי-ערכן מן השמחה הגדולה הזו, וכולם אורחים רצויים במשתה הגדול.

אך בתום סעודת החתונה, בסיום הריקודים והמחולות, נותרים החתן והכלה לבדם ומתכנסים יחד ל"סעודה קטנה". שבעים הפרים נפרדים לשלום ומפנים את המקום ביראת-כבוד ל"ישראל וקודשא-בריך-הוא בלחודוי [לבדם]"[5]. שמחת החתונה הרועשת הסתיימה, וכעת פורשים החתן והכלה, מתייחדים לבדם ומתחברים זה עם זה, "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ".



[1] סוכה נה, ב.

[2] זכריה יד, טז.

[3] שבת קכז, א.

[4] בשם ר' מנחם מנדל מרימנוב. וראה בדומה לזה בבעש"ט עה"ת תחילת פרשת וירא.

[5] ראה זוהר ח"ג קד, ב.