מלחמת עמלק - אין ספק יוסף פלאי

על המשמעות הפנימית של המלחמה בעמלק, וגלגוליה לאורך הדורות.

מלחמת עמלק היא משימה לדורות - "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". בכל פעם שמתגלה עמלק, מגיח מתוך ערפילי ההסטוריה ובא להלחם בישראל – ניטשת מערכה כבדה, ואף-על-פי שישראל נוצחים, בעזרת ה', הרי שוב ושוב מתברר לבסוף שהנצחון איננו מושלם ועדיין נותרו ספיחי עמלק אשר באחד הדורות הבאים עוד ישובו להפריח ראש ולענה... עד שימחה זכרו לגמרי ויהיה השם שלם והכסא שלם.

מה כל כך קשה במלחמה הזו דוקא? מדוע צריך היה משה רבינו לעמוד בתפילה כשידיו אמונה? ומדוע קשה במיוחד להשלים את המלאכה ולמחות את עמלק מבלי להשאיר שריד אגגי אחד?

מלחמה למעלה ולמטה

מדברי הזוהר הקדוש[1] אנו למדים כי המלחמה בעמלק מלחמה כפולה היא:

אמר ר' שמעון.. קרבא דא אשתכח לעילא ותתא [הקרב הזה נמצא למעלה ולמטה]... אמר משה אנא אזמין גרמי לההוא קרבא דלעילא, ואנת יהושע זמין גרמך לקרבא דלתתא [אמר משה, אני אזמן עצמי לאותו קרב שלמעלה, ואתה יהושע זמן עצמך לאותו קרב שלמטה]... אמר רבי שמעון, וכי קלה היא בעיניך קרבא דא דעמלק? תא חזי מן יומא דאתברי עלמא עד ההוא זמנא, ומההוא זמנא עד דייתי מלכא משיחא... לא ישתכח כוותיה, לאו בגין חיילין תקיפין וסגיאין, אלא בגין דבכל סטרין דקב"ה הוה [בא וראה. מיום שנברא העולם עד אותו זמן, ומאותו הזמן עד שיבוא מלך המשיח.. לא ימצא כמותו, לא מחמת החיילות החזקים והרבים, אלא מחמת שבכל צדדים של הקב"ה הוא].

– עמלק שכאן למטה אינו רק עוד שונא ברשימת השונאים הארוכה שלנו, אלא בבואה של איזו מהות שלמעלה – מהות אשר מהווה ריכוז של שיא-הרוע, אבי-אבות-הטומאה-החשוכה. ובחושך העמלקי הזה אין די להלחם רק בחרב ובקשת אלא יש צורך במלחמה רוחנית.

ומלחמה רוחנית זו אינה פשוטה כלל וכלל. כה עזה היא המלחמה, עד שמאבק האיתנים ממצה אפילו את כוחותיו הכבירים של משה רבינו הנזקק לתמיכה, "וידי משה כבדים". כנראה שכאן לא מספיק הכלל הרגיל ש"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", כי עמלק הוא מעין חור-שחור, חושך 'איכותי' וממשי המאיים לבלוע אל קרבו כל קרן אור. כאן צריך אור מיוחד, ממוקד ומקוטב, אור בעל עוצמה אדירה ההופך לאש ולהבה ומבער את הרשע העמלקי, "והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה ובערה ואכלה" – "אור ישראל, זה מרדכי. וקדושו ללהבה, זו אסתר. ובערה ואכלה, זה המן"[2].

להתחזק באמונה

מבואר בספרים הקדושים כי המלחמה בעמלק שמזנב בנו כאן למטה – היא היא המלחמה ברע העולמי ובכל חילותיו, ועד ליצר הרע השוכן בקרבנו פנימה. לכן "כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתגברין. ואם לאו – היו נופלין"[3]. מכאן נובע הקושי הגדול במלחמה הזו שבה איננו נלחמים רק נגד האויב מבחוץ, אלא נדרשים למאבק פנימי, למאמץ נפשי ולגבורה אמיתית של כבישת היצר. בכדי לנצח את עמלק "צריך כל איש מישראל למחות חלק רע המכונה בשם עמלק אשר טמון בלבו"[4].

אך בנוסף להסבר הכללי, קיימת אבחנה מדויקת יותר של נקודת עמלק המיוחדת. עמלק בא על רקע הספק הנולד בלב, "היש ה' בקרבנו אם אין. [ומיד:] ויבא עמלק", עמלק "מקרר" את ישראל ומעצים את אותו הספק המנקר בלבבות, כפי שרמזו גדולים: עמלק גימטריא ספק. ובקיצור: עמלק פוגם באמונה.

על כן צריכים אנו את משה רבינו הניצב בראש הגבעה "ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש", והמפנה את מבטם של ישראל כלפי מעלה – אין זה רק סיוע מורלי של "הרבנות הצבאית" אלא זוהי עצם המלחמה ועיקרה; להצליח להחזיק את הידים, את העינים ואת הלב באמונה כלפי מעלה, כנגד ארס-הספק שמטיל עמלק. כשמצליחים להאמין למרות הספקות, מצליחים גם הלוחמים בחרב להרוג את "ראשי גבוריו" של עמלק בקרב שלמטה...

אך כל עוד לא הרגנו לגמרי את עמלק שבקרבנו, אם ספקון קטן מנקר עוד בלב – עמלקון קטן יברח משדה-הקרב. הגֵן העמלקי לא חוסל.

עמלק מאז ועד היום

הספק העמלקי לובש צורות רבות במהלך הדורות:

עמלק העתיק טען שיש אמונות מוחשיות וזמינות יותר מאשר האמונה באותו אל שאף לא ניתן לראות את פניו. לכן העולם הינו הפקר, ומותר להתעלל בחלשים, כי לית דין ולית דיין...

עמלק המודרני – בדמות השטן הנאצי – טען שהאמונה באלקים היא פרימיטיבית, שצריך להאמין כעת רק במדע, בפרי רוחה של התבונה האנושית, בתרבות 'הנאורה' המתפתחת, שיא הפסגה בסולם האבולוציה שלפי חוקיה העיורים רק החזק והיעיל והיפה הוא השורד... ואילו את הטוענים למקור אלוקי של צדק וצדקה ורחמים – אותם מתאים להפוך לענני אפר הנפלטים מכבשני אושוויץ, שלא יקלקלו את התמונה...

ועמלק הפוסט-מודרני – הוא כבר טוען שאין להאמין בשום דבר, שהכל מוטל בספק. אין אמת אוביקטיוית, והכל רק "סיפורים" סובייקטיוים – סיפורים אשר אין כל קנה-מידה מוחלט שעל-פיו ניתן להעדיף אחד מהם על השני. אין משהו או מישהו שניתן לטעון בשמו לודאות. אף עמלק הזה בונה לו "עולם ערכים" משלו – עולם שיסוד-היסודות בו הוא ההתחשבות בכל אחד, בכל דעה, בכל סיפור, בכל טענה, בכל 'הגדרה עצמית', בכל גחמה, בכל סטיה... בעולם כזה, למעשה הכל לגיטימי, ובלבד שיעמוד בכללי-המשחק אותם קובע השליט היחיד, הלא היא הדמוקרטיה ירום הודה...

עמלק בארץ ישראל

גם מן העמלק האחרון הזה שלמעלה מופיעה בבואה פיזית וכואבת-עד-מאד למטה: כי כעת אין הכרה בכך שהצדק אתנו ולא עם אחרים [כי אין דבר כזה: הצדק עם מישהו...], שהארץ הזו שייכת לנו ולא למספרי סיפורים אחרים, ושיש לנו זכות לא רק להגן על גופנו מאחורי שריוני-ביצורים אלא לקום ולפגוע במבקשי נפשנו, להרתיע ולנקום בדורשי רעתנו, או לתלות-על-עץ-גבוה, דרך משל, את ראשי המחבלים היושבים ומגחכים בהנאה לעיני העולם... "לעשות בהם משפט כתוב" [כתוב – במקור אלוקי, ודאִי].

ובא עמלק וצוחק בפניך: "נראה אם תעז להרוג אותי", ופותח חולצה ומתגרה: "תירה בי"... ואתה עיף ויגע, ואינך מעז לוותר על רגש הרחמים (היהודי כל-כך, באמת), כי בעולם שהכל מוטל בו בספק מה יוותר בידך אם תוותר על חמלתך ו"אנושיותך"? איזו תהום תִפָּּער לרגליך אם לא תדבק בערך היחיד שאתה בטוח בו? ואולי זו הנקודה בה נכשל שאול מלכנו הראשון, שחייב היה להשאיר עמלקי אחד חי - רק אחד, שאפשר יהיה לרחם עליו, שלא לטעון שבאמת יש בנו משהו יותר טוב ממנו...

כאן ועכשיו, מגיעים אנו שוב אל מבחן האמונה. אל מול עמלק הזה, המטיל את צל-הספק הגדול ביותר – עלינו לקפוץ ולאחוז באמונה, ללא צל של ספק. אם עמלק מעז להטיל ספק בכל, נבוא אנו ונטיל ספק בעצם הטלת הספק! כך נרוצץ מיניה-וביה את ראש הנחש, אותו נחש שצץ באחרית הימים לשוף את עקבות משיחך אשר בפתחנו. נקרא בשם ה' אלקינו, ה"ודאי שמו", ובאור האמונה הזו ינוסו כל צללי הספק.

ובכוחו של ה', נצח ישראל אשר לא ישקר, נאזור עוז לעשות משפט צדק, להתאכזר על אכזרים ולרחם על רחמנים. "כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך. וישסף שמואל את אגג לפני ה'" – בימים ההם בזמן הזה.



[1] זוהר ח"ב סה,ב.

[2] מדרש תהלים כב.

[3] משנה ראש-השנה ג,ח.

[4] ר' לוי יצחק מברדיטשוב, 'קדושת לוי' לפורים.