פורים לנו.. בחר בנו הרב יצחק שפירא

מעובד משיעור של הרב שפירא.

מעובד ע"פ שיעור בעל-פה. ע"י יוסף פלאי.

 

לאחר שאסתר התחננה לפני המלך אחשורוש "להעביר את רעת המן האגגי", נתן המלך למרדכי ואסתר רשות לכתוב בשמו אגרות חדשות, שכך נכתב בהן: "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם...".

 

רשות להגנה עצמית

 

נשים לב שהאגרות הראשונות לא בטלו, שהרי "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב". לכן גם עכשיו לא נאסר על אף אחד להרים את ידו ולפגוע ביהודים, ולא הוכרזה הפסקת-אש כוללת... בסך הכל הותר ליהודים להגן על עצמם מפני הקמים עליהם. אך לפי זה צריך להבין, מהו הצורך ומהי התועלת באגרות הללו? והרי לכאורה, גם אם לא היו נכתבות האגרות הללו היו היהודים עומדים על נפשם, שכן אם ממילא רוצים להרוג אותם – מה יש להם להפסיד?

 

אלא שאם כל ממלכת אחשורוש היתה באופן-רשמי נגד היהודים, אזי גם אם בתחילה יצליחו היהודים "לעמוד על נפשם" מפני ההמון הפרוע שבא לעשות פוגרומים – הרי אחר-כך השלטון יעניש אותם על שהעזו להתגונן, וזרועות הצבא והמשטרה הם אלו שיהרגו אותם. ואם נשאל: אם כבר יש כח ליהודים "לשלוח יד במבקשי רעתם", מדוע שלא ילחמו גם בצבא המלך עצמו? – על כך נשיב שזה כבר לא בא בחשבון. סוף סוף "עבדי אחשוורוש אנן" ואין מחשבה למרוד במלכות.

 

אם כן, עיקר ההצלה היתה בעצם ההפרדה שנוצרה בין המלך ושריו ומשרתיו ופקידיו וכל עושי דברו – לבין המון-העם. בתחילת המגילה נראה שאין כל הבדל בין הממשלה לבין הפורעים, ורק כעת, לאחר השינוי במעמדו של מרדכי היהודי, הופכים לפתע כל שרי המדינות ועושי המלאכה אשר למלך לידידי היהודים ודורשי שלומם, "מנשאים את היהודים" – וממילא נעשית הפרדה בין המלכות לבין הפורעים, ואזי יכלו היהודים לשרוד בצילו של השלטון הפרסי. אותם הגויים שגם לאחר האגרות החדשות העזו לנסות ולפגוע ביהודים – התברר שהם מזרע עמלק, ששנאתו לישראל כל-כך 'עצמית', ללא התחשבות בסיכויים[1].

 

במילים אחרות, ההצלה בפועל נעשתה בידי היהודים עצמם – שקמו להרוג את כל הצרים עליהם – ומעשה מרדכי ואסתר רק יצר את התנאים המתאימים לכך. ליהודים אשר בכל עיר ועיר נוצר מצב של בחירה חופשית: להרוג או להיהרג. אך אם לא היתה ניתנת הרשות מאת המלך, לא היתה אפשרות לבחור לעמוד על נפשם. 

 

מלחמת עמלק בעבודת ה'

 

עד כאן עסקנו בפשט, כעת נראה מהי משמעות הדבר בעבודת ה' של כל אחד בכל זמן.

 

המלחמה בעמלק היא כנגד המלחמה המתמדת ביצר הרע שבה אנו נתונים כל העת. במושגים של ספר התניא, זוהי עבודת ה'בינוני', שהיא הדרך הראויה והמתאימה לכל אדם ללכת בה, "מידת כל אדם" מלבד בני עליה מועטים. אצל הבינוני, נפשו הבהמית – חלק הרע שבו – מתעוררת בלבו להתאוות לתענוגי העולם, אלא שהוא משתלט ב"מח שליט על הלב", ובכח הרצון החזק הוא דוחה את התאוה ולא מניח לה לבוא לידי ביטוי מעשי כלשהו, אפילו במחשבתו (שאם עולה בקרבו איזה הרהור של איסור, הוא מיד דוחה אותו ומסיח דעתו ממנו). ברמה המעשית של המלחמה ברע, ב"סור מרע ועשה טוב", שלא לתת לרע לשלוט בו – בזה הבחירה נתונה לכל אדם, "שבזה משפט הבחירה והרשות נתונה לכל אדם, למשול ברוח תאוותו שבלבו ולכבוש יצרו, שלא יהיה רשע אפילו שעה אחת"[2].

 

הערנות והדריכות לדחות על-הסף כל נסיון-פיגוע של היצר הרע, להכות בכל הרהור רע שעולה מהלב למוח, לבטל אותו ולא לתת לו כל אחיזה – זהו ממש כמנהג ישראל להכות בכל פעם שמזכירים את שמו של המן הרשע, בום-בום-בום!

 

והנה אחת הדרכים החשובות הנצרכות לאדם כדי שיוכל להתמודד במלחמת היצר, היא לעורר מלחמה ושנאה ומיאוס לרע שבקרבו, "וגם ירעים עליה [על הסטרא-אחרא] בקול רעש ורוגז להשפילה, כמאמר רז"ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע.. דהיינו לרגוז על נפשו הבהמית שהיא יצרו הרע בקול רעש ורוגז במחשבתו לומר לו: אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו' ככל השמות שקראו לו חכמינו ז"ל"[3].

 

הרי הטעות הגדולה מכל היא כאשר האדם מדמה בנפשו ש"השד לא נורא כל כך", בסך הכל אני נשאר אותו "יהודי טוב" גם כאשר אני לא כל כך מקפיד פה ושם... זוהי ה"רוח שטות" שמפתה את האדם לעבור עבירה[4] – וכנגד זה צריך לעבוד כדי לצייר לעצמו את הרע שבתוכו בצבעים שחורים ומכוערים עד מאוד. המלחמה הזו היא מלחמה תמידית, והאויב הגדול שלה הוא השאננות; אם עד עכשיו חשבתי ש"הכל בסדר", שאני מסוגל לשלוט על עצמי, הרי מרגע זה עלי לעמוד על המשמר כאשר נוכחתי לדעת עד כמה הרע הזה הוא גדול ושמן ונורא ואיום, עד כמה לא הכרתי אותו קודם, וממילא איני יודע עד כמה הוא יכול להפתיע אותי בעוצמת הרשע שלו.

 

וכל זה מתאים למצות זכירת עמלק: "שנצטוינו לזכור את אשר עשה לנו עמלק... ונעורר את הנפשות בדברים להלחם בו, ונקרא את בני האדם לשונאו, כדי שלא ישתכח הדבר ולא תשכח שנאתו ותמעט מן הנפשות במשך הזמן" כלשון הרמב"ם[5].

 

איש יהודי היה

 

אכן, בכדי שתהיה אפשרות אמיתית והוגנת לבחירה החופשית שלנו לפעול במלחמה הזו – יש צורך בצדיק גמור, כמרדכי שמאפשר לישראל לבחור להלחם בעמלק.

 

מדוע? מפני שהאדם אינו יכול להתגבר בכוחות עצמו על הרע שבקרבו. "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו... ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו"[6]. האדם נתון בתווך בין היצר הרע (שהוא הממלא את תודעתו הרגילה) הקורץ לו מצד אחד, לבין מאמצי הנפש האלוקית שבו השואפת לטוב ולקודש מצד שני. על שני הצדדים הללו אמרו חז"ל שהם שני השופטים של הבינוני "בינונים זה וזה [יצר הטוב יצר הרע] שופטן". וכיצד ניתן להגיע להכרעה במשפט הזה? רק על ידי הקב"ה המכריע את הכף, "והלכה כדברי המכריע, הוא הקב"ה העוזרו להיצר טוב... והעזר היא ההארה שמאיר אור ה' על נפש האלוקית להיות לה יתרון ושליטה על סכלות הכסיל ויצר הרע כיתרון האור מן החושך"[7]. בתוך האדם עצמו, מיניה וביה, אין את היכולת להגיע להכרעה, אפילו הנפש האלוקית אינה יכולה להכריע מול הנפש הבהמית רבת-הכח. רק סיוע ישיר מלמעלה יוצר את "יתרון האור", את היכולת לנצח בקרב, בכל קרב, אם רק נבחר בכך!

 

ההארה הזו שמאיר אור ה' על הנפש האלוקית מיוצגת כאן בעולם על ידי דמותו האנושית של הצדיק. הצדיק הוא מי "שנהפך הרע שלו לטוב.. וכל מה שהוא מהסטרא-אחרא הצדיק גמור שונאו בתכלית השנאה מחמת גודל אהבתו לה' וקדושתו"[8]. הצדיק משקיף על המאבק של הבינוני מלמעלה, הוא כבר "הרג את יצרו הרע" והגיע לשלמות עצמית כזו שבתוכה לא נשמעים קולות המלחמה בין הטוב והרע. בזכות עמידתו של הצדיק ברום-הפסגה, יכול הבינוני להתחזק בעבודתו ולקבל את יכולת הבחירה האמיתית.

 

בשם המלך

 

וביתר ביאור על תפקידו של הצדיק:

 

במגילת אסתר, מרדכי ואסתר מקבלים מאת המלך עבור כל ישראל את האפשרות לבחור. והנה אמרו חז"ל שכל מקום שנאמר 'המלך' במגילת אסתר "במלכו של עולם הכתוב מדבר".

 

בעבודת ה', אם לא היה צדיק גמור בעולם, המאבק ברע היה נראה לנו חסר סיכוי לגמרי. הרי הרע הוא כל כך ממשי ומוחשי, חושך עבה וממשי שאפשר למשש אותו, הוא כל כך מוצלח ויציב בעולם הזה, "דרך רשעים צלחה", וגם בתוך-תוכי הוא "יושב חזק", ביצרים בהרגלים ובמעשים, בכל מקום. לעומת הרוע, היצר-הטוב נראה כל כך מסכן, תלוש ואוורירי, יצור חלוש ומרחף שמגיע מעולם אחר ומנסה בקול ענות חלושה לומר את דברו. הכיצד יהיה סיכוי לצד הרפה והקלוש לגבור ולנצח את הצד היציב והמבוסס והבטוח כל-כך בעצמו? נכון אמנם ששמענו על הקדוש-ברוך-הוא הכל יכול – אבל מה זה נוגע לעולם שלנו שבו הרע שולט בכיפה, מה זה נוגע לי כאשר אני נתון בכללי וכבלי העולם האכזר? בקיצור, אין אופציה אמיתית לבחור בטוב. פשוט לא נראה שיש סיכוי לצד הזה, וחבל להמר על סוס מת...

 

כל זה... עד שבא הצדיק ואומר לנו "בשם המלך": הכל פתוח. הכל תלוי רק בנו ולא בשום דבר אחר. אם רק נרצה לעשות טוב – מיד נוכל לעשות כל מה שאנו שרוצים. הצדיק הופך את נוכחותו של 'המלך' לדבר ממשי מאוד, לא מישהו רחוק ובלתי מושג, אי-שם בעיר חלומות אבודה, אלא מלך העולם ממש, הנותן בידנו בזה הרגע את טבעת-המלך לחתום בה, ומעניק לנו יכולת בלתי מוגבלת לעשות ככל העולה על רוחנו, "כתבו על היהודים כטוב בעיניכם". הצדיק הוא השגריר שלנו אצל המלך ושליח המלך אלינו, הוא העומד בסודם של דברים ויכול להביא לנו בבטחון מלא את הבשורה שהכל בידינו. כי אצל הצדיק עצמו הכל כבר נהיר ובהיר.

 

הצדיק אינו חי לעצמו, אלא דרכו עוברת השפעת החיות לכל ישראל, "כי יניקת נפש רוח ונשמה של עמי הארץ הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם"[9]. בעצם קיומו, הצדיק הוא דוגמא חיה לכך שהבחירה בטוב היא אפשרית, "כי קרוב אליך הדבר מאד". אמנם הציבור כולו לא נמצא במדרגתו של הצדיק, אך כולם יכולים להתעודד מהדמות הזו – כמו המצביא הגדול היודע את תכנית המלחמה ואת תכלית הקרב, שדמותו נוסכת עוז ואומץ באחרוני החיילים הפשוטים הנלחמים בשדה הקרב אפוף העשן, וכמשה רבינו הנצב על ראש הגבעה וידיו פרושות השמימה ומכוחו גוברים לוחמי ישראל על עמלק, "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל".

 

וכעת, אחרי הופעת הצדיק, יוצא כל האויר מהבלון הנפוח של הרע. לפתע התמונה מתהפכת וכל הרע הגדול שהיינו כה בטוחים בקיומו, נראה עכשיו קליל וחלש ומדומיין. עכשיו ברור, שאם רק נרצה – אין שום בעיה להתגבר על הרע, מחליטים ועושים, בצעד אחד פשוט. הבחירה היא אפשרית, "הרשות נתונה" בכל רגע לבחור בחיים ללא כל מונע. ממש כמו שבמגילת אסתר נראה בתחילה שכולם קמים עלינו להשמידנו – עד שכולם נהפכים להיות לתומכים, ידידים ואפילו מתיהדים, ונותר רק עמלק שאינו יכול להשתחרר משנאתו והולך אל מותו הוודאי בחרב שאנו מחזיקים ביד בוטחת בשם המלך. מכל הרע הגדול נותרה רק התמצית, שבמכה אחת אנו מחסלים אותה סופית.

 

אולם אחרי הכל, יכולת הבחירה שלנו היתה ונשארה בגדר נס ופלא. כי באמת "אלמלא הקב"ה עוזרו – אין יכול לו"; בכל פעם שמגיעים לנקודת ההכרעה, מקבל האדם כח מלמעלה ומצליח שוב ושוב לפרוץ את מגבלות ה'אני', ברחמי ה' עליו הוא מצליח לבחור בטוב ולגבור על משיכת הרע. זוהי החוויה התמידית של ה'בינוני' הבוחר בטוב בכל רגע מחדש. זהו הנס של ימי הפורים האלה שאינם בטלים לעולם.

 

"תמחה את זכר עמלק"

 

בתמצית, עד כאן הוסבר שהנס של פורים הוא נתינת האפשרות לבחור. הבחירה החופשית היא טעם הקיום שלנו, והיא ניתנת לנו בכל עת על-ידי הקב"ה המאפשר לנו לגבור על הרע, כמו שממחיש לנו הצדיק.

 

והנה המלחמה ברע היא 'עד הסוף'. אנחנו מצווים "תמחה את זכר עמלק" – "מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה"[10]. אסור לוותר ולשכוח שהמטרה הסופית היא כליון גמור של הרע. אולם כאן יכולה לעלות קושיא חזקה: האם באמת יש לנו את הבחירה לגבור על הרע לגמרי? והרי בחירה היא בין שני קטבים שוים, ואם לא יהיה את הקוטב של הרוע – לא יהיה במה לבחור! הרי אם רק הטוב הוא אמיתי וקיים והרע הוא רק הבל וריק, אפס ואין – אם כך, כבר אין כאן בחירה! ואם לא תהיה לנו בחירה – מה תהיה המשמעות של חיינו? האם לא יהיה 'משעמם' וחסר-צבע בלי הרע שאורב לנו מעבר לפינה?

 

אין זו קושיא פילוסופית מופשטת, אלא נקודה שחורה החבויה בלב ומטרידה אותנו ביותר. בגלל הקושיא הזו, באיזה-שהוא מקום אנחנו מפחדים מלגבור על הרע עד הסוף. בגלל הקושיא הזו – יש לנו תחושה שאנו חייבים את הרע, וממילא גם רוצים בקיומו. חשוב לנו שיישאר לפחות 'אשטיקלע [קצת] יצר הרע', מעט נפש בהמית מגושמת ולא-מתוקנת – בכדי שה'עסק' יוכל להמשך, כדי שלא נאבד את חוויית הקיום הפשוטה שלנו כאשר אנו מתגברים על הרע ובוחרים בטוב. מול "ברוך מרדכי" אנו חייבים להותיר בחיים את "ארור המן", כדי לקיים את המשוואה שיש בה שני חלקים שווים (כמו הגימטריא השווה של ארור המן וברוך מרדכי), איזון המאפשר דו-קרב הוגן [ואפשר שזהו, בדקות, היה שורש כשלונו של שאול המלך שלא הצליח למחות לגמרי את זכר עמלק, לפחות אחד חייב להשאר, בתירוץ כלשהו].

 

אם נמשיך בהלך-המחשבה הזה, נראה לאיזה עיוות הוא מגיע: משום שאם תמיד צריך להותיר את הרע ולא למחותו לגמרי – נמצא שהצד הטוב הוא לא טוב לגמרי, שהרי הוא רוצה למחות את הרע ולשלול מאתנו את הבחירה! וה' יתברך, מקור הטוב האין-סופי, שמבטיח לנו "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" – האם חס-ושלום נוכל לומר שאין זה הטוב המוחלט, הטוב שבו, ורק בו, אנו חפצים?

 

כל עוד אנו מסובכים בחשיבה הזו – עמלק עוד חי וקיים, אגג מעמיד צאצאים והמנים חדשים קמים עלינו. זוהי ה'תזה' של המן הלועג ואומר: בסוף תהיו חייבים להשאיר אותי, לא תוכלו להשמידני מכל וכל.

 

"עד דלא ידע"

 

מה כאן הטעות? איך נחלצים מן המבוך הזה, איך נפתור את הקושי שלא מאפשר לנו לבחור בטוב 'עד הסוף'? כיצד ניתן לרדת מהנדנדה שבה חייבים את משקלו הכבד של הרע בצד האחד כדי להרים אותנו למעלה בצד השני?

 

ובכן, ראשית נמלא את הכוס ונשתה 'לחיים', ועוד פעם, ועוד... "עד דלא ידע". כעת נוכל לעלות שלב בהבנה, ולהבין שטעינו בהבנת מושג הבחירה.

 

אנו רגילים לבחירה בין שתי אפשרויות נתונות המוכתבות לנו מראש; אנחנו כאן בעולם שבו יש טוב ויש רע, יש נפש אלוקית ונפש בהמית, יש צדיקים ויש רשעים. בתפיסה הזו, אכן חייבים את ידיעת הרע כדי לדעת את הטוב – "עץ הדעת טוב ורע". אבל הבחירה הזו אינה הבחירה החופשית באמת לאמיתה, כי אין כאן חופש גמור ומוחלט, אני חייב לבחור במשהו, אני חייב לרצות במשהו. "יש הכרח באדם. הוא חופשי ברצונו מה לרצות, ואינו חופשי בעצם הרצון. מוכרח הוא לרצות כשם שבעל כרחו הוא חי" (בלשונו של הרב חרל"פ זצ"ל)[11]. 'זה מה יש'...

 

האם בכלל יש בחירה למעלה מזו?

 

כן. אצל הקב"ה! הרי הקב"ה בחר לברוא את העולם ברצון גמור, ללא שום הכרח. "כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם" – ברצון פשוט, בבחירה גמורה ובחופש מוחלט. ה' לא חייב לרצות, הוא רוצה לרצות, בעל הרצון ומקור הרצון, וכל הרצונות שבעולם ממנו נבראו. "כשם שהוא בעל בחירה ברצונו מה לרצות, כן הוא חופשי גם בעצם הרצון, לא הכרח לרצות אלא רצון לרצון, סוד 'רעוא דרעוין'"[12]. ה' בחר בנו מכל העמים, בחר בדוד עבדו ובחר בירושלים עיר הקודש למושב לו – כל אלו בבחירה עצמית מוחלטת, ולכן גם נצחית ואינה משתנה לעולם.

 

אבל אנחנו, קרוצי חומר, מה לנו ולבחירה כזו? הרי אנחנו כבולים בתוך גבולות ומגבלות העולם ולא יכולים לפרוץ את מיצריו?

 

ובכן, השורש של נשמות ישראל גבוה מאד, "חלק אלו-ה ממעל ממש". "ישראל קדמו לעולם" ו"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[13] – במדרגה כל-כך גבוהה וקדומה, באותו 'מקום' גבוה אצל ה' יתברך שבו הוא בוחר ומחליט לברוא את העולם! כך אמרו חז"ל שהקדוש-ברוך-הוא נמלך בנשמותיהם של צדיקים לברוא את העולם, הם היושבים "עִם המלך במלאכתו", וכביכול שותפים עם הקב"ה בבריאת העולם.

 

לכן, לישראל יש את היכולת להריח, לטעום ולחוש, משהו מאותו הרצון המוחלט של הקב"ה, מרצון הרצונות, מהבחירה החופשית באמת. ודאי שאין זה דבר פשוט כלל וכלל, אבל העיקר הוא שיש דבר כזה, שיש לנו קשר עם הבחירה האלוקית המחוללת עולמות ובוראת את הכל, וככל שאנו עמלים לבטל את הרצון המוגבל הראשוני שלנו אל רצון ה', כן נתקרב יותר אל רצון גבוה יותר וחופשי יותר. "כל רצונות שלנו אך בתוך הבריאה המה. [אבל] כשאין אנו רוצים מאומה, ומגמתנו שיתגלה רצונו יתרך שמו, הננו מעלים את עצמנו לכלל 'הרצון לרצות' שלפני כל הבריאה כולה"[14].

 

סוף-כל-סוף, אצלנו זוהי עדיין מדרגה עלומה ומכוסה, שאפשר רק ללמוד עליה ולהתבסם ממנה מרחוק, או לזהות ניצוצות ממנה בתוכנו. ומי באמת כבר אחוז באותה המדרגה? זהו הצדיק שמבטל לגמרי את רצונו הפשוט לרצונו יתברך וממילא מתדבק ברצון העליון. הצדיק חי בתודעה של הנפש האלוקית, הוא מביט על העולם ב"דעת עליון", וחש את דופק ההתחדשות של העולם הנברא כולו ברצון ה'. כך הוא 'טועם' את רצון ה' ובחירתו לברוא את העולם. אצל הצדיק הגמור, שכבר שונא את הרע ומואס בו בתכלית, הבחירה כבר איננה בין הטוב לרע – אך הוא מרגיש את טעמה של הבחירה העליונה מכל, את הבחירה לברוא וליצור את המציאות[15]. הבחירה הזו נושאת בחובה עֹנג עליון מאין כמוהו, עונג "עתיק יומין" השייך לעץ-החיים, ממעל לעץ-הדעת-טוב-ורע, עוד לפני חטאו של אדם הראשון שנתן ממשות לרע.

 

כך, ורק כך, ניתן למחות את הרע מכל וכל, ללא שום 'נקיפות מצפון' והצטדקויות, כשמואל הנביא המשסף את אגג לפני ה' וכמרדכי היהודי הבועט בהמן ושמח בנקמת ה'.

 

ולעת עתה, עד שנצליח למחות את זכר עמלק עד תומו, וכדי שנצליח לעשות זאת – נשתה "עד דלא ידע", נעלה מעל לידיעה היום-יומית הבוחרת את הטוב לעומת הרע, ונגיע לעולם שכולו טוב, בו אנו בוחרים בכל רגע את עצם הקיום, "אי בעו צדיקי ברו עלמא"[16].

 



[1]   ראה בפירוש ראשון לציון לבעל אוה"ח הק' על מגילת אסתר.
[2]   תניא פי"ד.
[3]   שם פכ"ט.
[4]   שם פכ"ד-כ"ה.
[5]   ספר המצוות מ"ע קפט.
[6]   קדושין ל, ב.
[7]   שם פי"ג.
[8]   שם פ"י.
[9]   שם פ"ב.
[10]   רש"י דברים כה, יט.
[11]  'לחם אבירים' פ"א.
[12]   לחם אבירים שם.
[13]   בראשית רבה א, ד.
[14]   שם. וראה גם דברי הרב חרל"פ בקונטרס 'טובים מאורות'. ודברי הראי"ה קוק באגרות הראי"ה אגרת שעט.
[15]   ואף "צדיק גוזר והקב"ה מקיים. הקב"ה גוזר וצדיק מבטל".
[16]   סנהדרין סה, ב.