על מרדכי ואסתר הרב יצחק שפירא

מרדכי בשער המלך ואסתר בבית המלך.

"מפני מה התחייבו ישראל שבאותו דור כליה? מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע". אל דאגה, הסעודה היתה כשרה למהדרין, אבל כשאתה אוכל ושותה עוד ועוד מידו הרחבה של אחשוורוש, בשלב מסויים אתה נהפך להיות כפוף אליו, מתחבר לצינור-השפע שלו ומתחיל לינוק ממנו גם בפנימיות. במיוחד כשהיהודים נהנים להיות בסעודה, הרי הם מאבדים, חלילה, את עצמיותם. והאשליה שהכל כאן דמוקרטי, "כרצון איש ואיש", רק מחריפה את הבעיה והופכת את המשתתפים בסעודה לעבדי המלך מרצונם.

רק מרדכי היהודי היושב בשער המלך אינו מתבלבל. למרות תפקידו ומעמדו, הוא נשאר מבחוץ ('אאוטסיידר'), ואינו נהנה מאותה סעודה. לא צריך טובות, גם לא תקציבים...

והנה מגיעה שעת מבחן נוספת: כל עבדי המלך כורעים ומשתחווים להמן. גם עכשיו ניתן למצוא תירוצים (כן, גם במסגרת ההלכה), אבל מרדכי מתעקש לעשות 'דוקא'. "איש יהודי היה בשושן" – כביכול הוא לבדו יהודי. רק מי שלא נהנה מסעודת המלך, הוא שיכול עכשיו לעמוד בעוז ובחוצפה יהודית, לא לכרוע ולא להשתחוות.

ובצד השני לגמרי, נמצאת אסתר המלכה. היא נכנסת לתוך בית המלכות, עמוק בפנים. בהתחלה אמנם באונס, אבל לבסוף גם ברצון. היא מחוברת לממסד, משתלבת ונטמעת בבית המלך עד ללא היכר. לכאורה, זהו ההיפך הגמור מהדוד מרדכי, הוא בחוץ והיא בפנים!

אבל האמת היא שכמה שאסתר נכנסת לפני-ולפנים בבית המלך, יש בה נקודה אחת, הנקודה הפנימית ביותר, שנותרת לגמרי בחוץ. "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה כאשר ציוה עליה מרדכי". אחשוורוש ודאי שאל אותה, וודאי גם שואל את עצמו "אבל מי היא באמת?", ואסתר ממשיכה לשתוק, יש לה סוד (ודוקא זה מה שמוצא חן בעיניו, כי יש כאן משהו בלתי-מושג). וגם אם אחשוורוש חושב שהיא שלו – הרי באמת היא נותנת לו רק משהו חיצוני, אבל בפנים היא רק של מרדכי, "כאשר היתה באמנה איתו".

מול ממסד מנוכר, יש לפנינו שתי אפשרויות: לשמור על עצמאות גמורה, כמרדכי, ללא תלות ומבלי להנות ממנעמי השלטון. או להחליט במודע להכנס פנימה, כי כך מזמנת לי ההשגחה, אבל רק אם אני יודע להיות בפנים ובחוץ גם יחד. לא למסור את נקודת-העצם שלי, אלא לפעול כמרגל בתוך עולם זר, כמישהו 'מושתל' מבחוץ שנאמנותו הגמורה נתונה רק לעמו ואלקיו.

רֶוַח וְהַצָּלָה

נחזור למגילה שאותה עזבנו באמצע הסיפור. בכל מעשה המגילה, מה שמוציא את אסתר משלוותה הוא הזעקה של מרדכי. פתאום אסתר נזעקת, "מה זה ועל מה זה", ומנסה מהר להשיב את הסדר על כנו. ומדוע? כיון שמרדכי הוא העוגן שלה, הוא נקודת המשען היציבה – ופתאום נראה שמשהו השתבש אצלו! יתירה מזו, אותו מרדכי, שאינו נהנה מהסעודה, שלא מתפעל ואינו משתחווה, אינו מתרשם ואינו משתעבד – הוא טיפוס כזה שודאי משדר תמיד שמחה ותקוה, לא לחץ ולא דאגה. די לו בשלו. אז עכשיו אסתר חשה שקרה משהו איום ונורא – מה הצליח להוציא את הדוד מרדכי מהשמחה הבוטחת שלו?

ואז שולח מרדכי ואומר לאסתר: אל תתבלבלי. לא אבדתי את הבטחון, אני סמוך ובטוח שבכל מקרה "רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים", כי ודאי לא יטוש ה' את עמו. ובכל זאת אני זועק ולובש שק ואפר, כי עכשיו העבודה היא תפילה ותשובה וזעקה.

אבל את, היושבת בנחת בבית המלכות, את עלולה ליפול. אם אינך מוכנה לסכן את כל מה שיש לך ו"ללכת על כל הקופה" – סימן שאי-שם שכחת מי את, והשתעבדת, חלילה, לאחשוורוש. אם כך הדבר, "וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ", פשוט תלכי לאיבוד מהעם היהודי! עכשיו שעת המבחן שבעבורה הגעת למלכות, הזמן להכריע עם מי את.

ואסתר הצדקת מבינה את אשר לפניה. כן, אני מוכנה לאבד את הכל במובן האישי, ממש להתאבד, "כַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" – ובזאת להשאר נאמנה לעמי ואלקי. אסתר המלכה הלכה לאיבוד, היא נאסרת מעתה לחיות עם הדוד מרדכי (כדברי חז"ל), ולא נותר לה זרע בישראל. אבל אסתר המלכה לא הלכה לאיבוד, כי "ימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים", "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר. הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם" (רמב"ם הלכות מגילה). אסתר מגלה שאפשר להיות יהודי אמיתי גם בתוך ההסתר הגדול ביותר, ואז ה' פונה אלינו בחזרה באהבה ופודה אותנו מכל צרותינו.