מלחמת עמלק מו"ר הרב יצחק גינזבורג

על מלחמת עמלק. מעובד מדברי הרב.

בסוף הפרשה מופיעה המלחמה הראשונה של עם ישראל פנים-אל-פנים מול אויב: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". מלחמת עמלק היא כנגד "רישא דאריך" שבכתר, כח הרצון בנפש.

עמלק הוא תוקף הרצון של הסטרא-אחרא, העומד בעזות-פנים וחוצפה כנגד ישראל (לקרר את רתיחתם), ולעומתו צריכים ישראל להגביר את כח הרצון דקדושה, "כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים [על עמלק], ואם לאו היו נופלין".

מלחמת עמלק היא לאיזה צד יומשך הרצון בנפש, כמלחמה שבין הנפש האלקית לנפש הבהמית מי ישלוט וינהיג את הגוף, והכל תלוי בתקיפות הרצון, לגבור ברצונו הטוב על הרע. עמלק יכול להלחם בישראל רק לאחר שנחלש רצונם הטוב – "רפידים, שרפו ידיהם מן התורה ומן המצות"– ולאחר שנולד בהם ספק באמונה (עמלק בגימטריא ספק, כנודע ממורנו הבעש"ט) – "'היש הוי' בקרבנו אם אין. ויבא עמלק' – סמך פרשה זו למקרא זה... משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו... פגעו באדם אחד. אמר לו אותו הבן, ראית את אבא? אמר לו אביו, אינך יודע היכן אני? השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו". הספק באמונה מחלחל מהעל-מודע שבנפש, חצוניות הכתר, ומפיל את האדם בבחינת האין של הקליפה, ואז בא גם היאוש, ורק בהתגברות הרצון, על ידי "ויהי ידיו אמונה", חוזרת האמונה והתקוה ומתגברים על עמלק. הדרך להנצל מן הספק והיאוש היא בכח ההכרה שנפילה זו היא רק הסתר פנים לזמן מועט, כאב המשליך את בנו לרגע קט ומיד שב להרימו, וגם בעת הריחוק-כביכול דעתו עליו. וכן מבואר בגמרא: "וכמה זעמו [של הקב"ה]? רגע... שנאמר 'כי רגע באפו'" – וב'רגע' זה יש שליטה לעמלק (והרמז: "ראשית גוים עמלק" ראשי תבות רגע). אך כאשר עובר הרגע הקשה, חוזר ומתגלה הרצון דקדושה שכנגדו נלחם עמלק: "כי רגע באפו, חיים ברצונו. בערב ילין בכי [וכשהערב עובר] ולבקר רנה ['ובאבֹד רשעים רנה']. "ברגע קטֹן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך. בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך".

כאמור, מלחמת עמלק היתה המלחמה הראשונה של בני ישראל. בפרשת כי-תצא אנו למדים שגם המלחמה האחרונה של עם ישראל – לאחר כל מלחמות כיבוש-הארץ, היא מלחמה בעמלק "והיה בהניח הוי' א-להיך לך מכל אֹיביך ... תמחה את זכר עמלק מתחת השמים".

ישנן דרכים שונות להלחם עם אויבים מסוגים שונים. אופן המלחמה-מחית עמלק אמור להיות דווקא באופן של התעלמות מוחלטת ממה שנראה כביכול כמציאותו של עמלק. מלחמה זו היא מעין "מעבר דרך הקיר" – משום שענינו של עמלק הוא הצבת קיר בפני ישראל. כך מוסבר בחסידות, שבעוד שקליפת מצרים רודפת אחרי ישראל, הרי שקליפת עמלק מעמידה קיר בפניהם. התיקון האמיתי למי שכל ענינו הוא לעמוד כקיר בפני ישראל, כאשר עצם התעכבותם למאבק בו היא תכליתו, היא שיעברו דרכו כאילו איננו קיים כלל (ובדרך רמז: על עמלק נאמר "אשר קרך בדרך", וכאשר היהודי – הרמוז באות י, אות האצילות – עובר דרך קר זה, הוא פועל בכך את תיקון הקיר). תיקון זה הוא המלחמה האחרונה, התיקון האחרון שיש לעשות במלחמות ה'. המחיה המוחלטת של עמלק תלויה בהתעלמות מוחלטת ממציאותו – כל עוד פונים להלחם בעמלק, הרי המלחמה והמאבק עצמם נותנים לו ממשות ומונעים את מחיתו המוחלטת.

על הפסוק בפרשתנו "בחר לנו אנשים [וצא הלחם בעמלק]" מפרש רש"י: "... דבר אחר, בחר לנו אנשים שיודעים לבטל כשפים, לפי שבני עמלק מכשפין היו". בעומק, כל הקיר שמציב עמלק בפני ישראל הוא מעשה כשוף, ובטול הכשוף היינו בטול עצם המציאות של עמלק (תוך כדי ההתעלמות ממנו, כנודע שהדרך האמיתית לבטל כשוף היא דרך האמונה הטהורה בה' ותורתו, תורת משה, תוך נקיון מכל סיג של אמונה טפלה). כח האמונה הטהורה שייך דווקא ל"אנשי משה" – לנשמות המסוגלות לעבור דרך הקיר מכח התקשרותן לנשמת משה, נשמה דאצילות.

 זהו עומק גזירת הכתוב, על פיה נצטוה יהושע לחלוש את עמלק על פי חרב ולא למחותם לחלוטין – כל עוד האדם מקיים בעצמו "צא הלחם בעמלק", אף אם הוא נלחם מלמעלה (בסיוע "ידיו של משה" הגורמות לו לכוון את לבו לאביו שבשמים), אין הוא מסוגל למחות את עמלק לחלוטין. במצב זה, כאשר האדם תופס את אויבו בתור ממשות, רק ה' יכול להבטיח "כי מחה אמחה את זכר עמלק". מצות "תמחה את זכר עמלק" לא נעשית בדרך של מלחמה המכירה באויב, אלא רק מכח עבודה פנימית של קיום מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק" ו"לא תשכח". המעבר מ"מחה אמחה" ל"תמחה" הוא תכלית העבודה – עליה לדרך העבודה הגבוהה בה מבטל האדם את המחיצות בין מעלה ומטה וזוכה להזדהות עם "אל דעות הוי'".

ע"פ מלכות ישראל ח"ג עמ' לו-לז; בעתה אחישנה עמ' קעז-קעח
מתוך עלון 'הרכבת נוסעת'