דברי תורה לפרשת כי תבוא מו"ר הרב יצחק גינזבורג

דברים עמוקים ורמזים מתוקים מתוך 'דבר תורה יומי' שכתב הרב עצמו.

א.

כותב בעל הקדושת לוי זי"ע בריש פרשתנו: "'את ה' האמרת היום וכו''. הכלל הוא כי השפע מהבורא ברוך הוא נקרא דבור כנאמר 'בדבר ה' שמים נעשו', וכשישראל הם במדרגה עליונה אז כביכול ישראל גורמים הדבור בהקב"ה להשפיע עליהם טובות, כי אם חס ושלום אינו כן נאמר 'מי כמוך באלים', ודרשינן 'באלמים' כו'. וזהו הרמז 'את ה' האמרת היום', אתה גורם היום בדבור בהקב"ה להשפיע שפע טובה על ישראל, וזהו כשישראל הם במדרגה עליונה בבחינת 'היום' שבכל יום ויום יהיה בעיניהם כחדשים".

הנה רש"י פירש לשון "האמרת" (ו"האמירך" שבפסוק הבא) מלשון הפרשה והבדלה (גם מלשון תפארת, עיי"ש) והראב"ע פירש מלשון גדולה (וכן פירש הרמב"ן ואחריו רבינו בחיי עיי"ש), אבל מביא בשם רבי יהודה הלוי: "ויאמר רבי יהודה הלוי הספרדי נ"ע כי המלה מגזרת 'ויאמר' והטעם כי עשית הישר עד שיאמר שהוא יהיה אלהיך, גם הוא עושה לך עד שאמרת שתהיה לו לעם סגולה, ויפה פירש והנה תהיה מלת 'האמרת' פעל יוצא לשנים פעולים". ועד"ז פירש הרשב"ם והחזקוני – "האמרת" ו"האמירך" מלשון אמירה ודבור (כמו בקדושת לוי).

"את הוי' האמרת היום" ת"א "ית ה' חטבת יומא דין", וכן הוא בת"י, אמירה זו היא לשון חטיבה כפירוש חז"ל.

ובדעת זקנים מבעלי התוספות: 'את ה' האמרת היום... וה' האמירך'. אתמר בפ"ק דברכות אמר הקב"ה אתם חטבתם אותי חטיבה אחת בעולם שאתם אומרים 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. ד"א 'האמרת' לשון תמורה וחלוף, כלומר בשביל ה' החלפת כל האלהות ובחרת בהקב"ה, וה' האמירך החליף כל האומות שבעולם ובחר בך להיותך לו לעם סגולה, ודומה לו 'יתאמרו כל פועלי און' שמחליפין דבריהם ואינם עומדים בדבורם. ד"א לשון אמיר וענף שהוא לשון גבהות כדכתיב 'שנים שלשה גרגרים בראש אמיר' וכאן 'את ה' האמרת' הגבהת על כל אלהים 'וה' האמירך' הגביהך על כל האומות, וכן 'יתאמרו כל פועלי און' שמגביהין עצמן מרוב גסות שבהן. ושמעתי שבתרגום ירושלמי 'אתה האמרת' המלכת, שכן בלשון ערבי קורין למלך אמיר".

ובאור החיים הקדוש: "עוד נתכוין לומר כי יאמירו ה' הגם כי יביאם במשפט לתת לאיש כדרכיו וכמעשיו הרעים, והוא אומרו 'את ה' האמרת וגו' להיות לך לאלהים' וידוע כי אלהים הוא מדת הדין, אף על פי כן יאמיר ה' ויברך על הרעה מעין הטובה".

מכל שלל הפירושים עד כה בתבת "האמרת" (ו"האמירך") אפשר לבנות "פרצוף" שלם (ובכך לגלות ש"את הוי' האמרת היום... והוי' האמירך היום" ענינם לגלות – "לפתח" – את אור הוי' בעולם ואת אור ישראל בעולם כפרצוף שלם, תכלית התיקון וההתפתחות של נקודה ספירה פרצוף, שכנגד נקודה קו שטח, כנודע. וזה בהתאם לסוד השרש "אמר" בקבלה, ראשי תבות אור מים רקיע, הכולל גם סדר התפתחות מנקודה לספירה לפרצוף, וד"ל). פרצוף "האמרת... האמירך" הוא בסוד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם (שכנגד עשרת הדברות – "עשרה עשרה הכף בשקל הקדש" – "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", וד"ל), ש"'בראשית' נמי מאמר הוא" (דוק היטב לקמן, וד"ל).

ובקיצור נמרץ: "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם... ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם" – חכמה ובינה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" מצד או"א עילאין, וד"ל; "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" = 16 פעמים בינה, אבל ביחד עם "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" עולה 30 פעמים חכמה, ולפי הכתיב בפסוק המקביל "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ", שני הפסוקים יחד, שיש הפרש של 26 ביניהם, עולים טוב פעמים עין [= חטיבה פעמים אדנ-י] – "טוב עין [סוד חיי יעקב] הוא יברך", יסוד אבא המתייחד עם יסוד אמא כנודע, הכל בסוד "הוי' בחכמה וגו'", וד"ל).

לשון הבדלה והפרשה – דעת, "אם אין דעת הבדלה מנין".

לשון גדולה – חסד, "לך הוי' הגדלה וגו'".

לשון תמורה וחילוף – גבורה, צמצום וריכוז על ה' אחד בלבד.

לשון תפארת – תפארת (נמצא שפירוש רש"י הוא בסוד דעת נשמת התפארת, ודוק).

לשון הגבהה – נצח, עומק רום.

לשון ברכה והודיה על הרעה (כשם שמברך על הטובה) – הוד.

לשון שפע (פירוש הקדושת לוי, אמירה – המשכת שפע אלקי על ידי הצדיק יסוד עולם, ובכלל זה גם שאר המפרשים את לשון "האמרת... האמירך" מלשון אמירה) – יסוד, צנור ההשפעה (האמירה) לעולם.

לשון מלכות ("בלשון ערבי קורין למלך אמיר", ע"פ תרגום ירושלמי; "אמר מלכא עקר טורא") – מלכות.

ב.

על פי הפרצוף הנ"ל נתבונן בכמה פרטים יותר לעומק.

פירש בעל הכתב והקבלה: "'האמרת'. לשון הבדלה והפרשה (רש"י), ובפירושו זה יתבאר היטב מאמרם (סנהדרין נ"ו) דילפי ממלת 'לאמר' ענין גלוי עריות שנצטוו עליה ב"נ, שהוא לכאורה רחוק מאד ממשמעות המלה (ע"ש בתוס'), אמנם כיון שבלשון אמירה המכוון ענין הבדלה והפרשה דבריהם פשוטים, כי בכ"מ שיש גדר ערוה כתיב בו לשון קדושה שפי' פרושים מן הערוה, וכמ"ש רש"י ר"פ קדושים. ועמ"ש ריש ויקרא במלת לאמר".

והוא קצת על דרך הדרוש, שהרי חז"ל הביאו ראיה מהפסוק בירמיהו "לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר" (עיי"ש ובתוספות הנ"ל) ולא ממשמעות לשון "לאמר". ובכל זאת חזי לאצטרופי מה שבמשמעות לשון אמירה ענין הפרשה והבדלה, השייך בפרט לענין עריות. אצל אדם הראשון נאמר "והאדם ידע את חוה אשתו", והיינו חיזוק להמבואר לעיל שפירוש זה ב"האמרת... האמירך" מכוון כנגד ספירת הדעת. ולפי זה, במשמעות פירוש זה שאנחנו בוחרים בה' והוא בוחר בנו ע"ד כבחירת בני זוג להתקדש זו לזה.

ובפסוק הנ"ל מירמיהו, ממנו מוכיחים חז"ל ש"לאמר" קאי על גילוי עריות – "לאמר הן וגו'" – הרי "הן" הוא לשון "אחד", כפירוש חז"ל ל"הן יראת הוי' היא חכמה", סוד "והיו לבשר אחד" ו"אחת היא יונתי תמתי" – "אשה יראת הוי' היא תתהלל" (פירוש הדעת מתלבש בפירוש התפארת כנ"ל, וד"ל).  

"לאמר הן ישלח איש את אשתו" = 2093 = 7 פעמים 13 פעמים 23. יש כאן חוה אותיות, ו-23 = חיה (תיקון חוה). "כל השביעין חביבין" ו-13 = אחד-אהבה. ראשי וסופי התבות = 44 פעמים 23 ואילו אמצעי התבות = 47 פעמים 23 (46 במשולש) = תפארת (שהנקודה האמצעית שלה – ישראל). בדילוג תבות "הן... איש... אשתו" = 1073 = 29 פעמים 37, יחידה (הבל בן אדם וחוה), ב"בן זוג" של חיה כנודע. הן = 55 (י במשולש), המספר הבא לאחר 37 בסדרה הריבועית הבסיסית ביותר בקבלה: 7 13 23 37 55..., ודוק היטב. "לאמר" = הריון (ימי ההריון בחז"ל), הנקודה האמצעית של ישראל (הנקודה האמצעית של תפארת כנ"ל) = ירמיהו, אומר הפסוק הנ"ל. בהיות ירמיהו הנביא הגלגול העיקרי של משה רבינו בין הנביאים, כמבואר בכתבי האריז"ל, מתאים שלו דווקא רגישות יתר בענין הדעת (דעת משה = דעת המכריע = אחדות פשוטה וכו' כנודע) והקשר שלה לגילוי עריות (ותיקון הברית), וד"ל.

והנקודה החשובה ביותר, בהיות "לאמר" קשור במיוחד לבחינת הדעת יומתק הפירוש הנ"ל ש"וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" רומז לחיבור עשרת הדברות של מתן תורה לעשרה מאמרות של מעשה בראשית (חיבור העל-טבעי לטבע), שהרי חיבור זה נעשה מכח הדעת דווקא (כאשר העיטרא דחסדים שבדעת אוחז בעל-טבעי והעיטרא דגבורות שבדעת אוחז בטבע, וד"ל), לשון התקשרות והתחברות (לשון "והאדם ידע את חוה אשתו" כמבואר בתניא – "האדם" סוד עשרת הדברות ו"חוה אשתו" סוד עשרה מאמרות, וכידוע שמאדם הראשון עד אברהם, היהודי הראשון, ולא עד בכלל, יש חוה דורות, ומאברהם, תיקון האדם באמת – "אתם קרוים אדם ולא אומות העולם קרוים אדם" – יש אדם דורות המנוים בתנ"ך עד "ענני שבעה", מלך המשיח, כמבואר באריכות במקום אחר; ועוד, אותיות דם של אדם רומזות לחיבור דברות מאמרות, והיינו מכח ה-א שבו, כח האיחוד שבדעת להיות לאחדים ממש, וד"ל; אחד דבר מאמר [ראשי תבות אדם; יש כאן 10 אותיות, המשולש של 4, פנות המשולש הן אותיות אמר, כאשר שאר האותיות = 259 = 7 פעמים הבל, יחידה. שלש הפנות עם הנקודה האמצעית – אברם, 3 בחזקת 5, כאשר השאר = "ויאמר", סוד "ויאמר אברם אדני הוי' מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר... ויאמר אברםהן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אתי", וד"ל] = 500 = "פרו ורבו", המצוה רבה שניתנה לאדם, להרבות את הדמות, על ידי חיבור עשרת הדברות של התורה ועשרה מאמרות של העולם. 500 = "אין" בהכאת אותיותיו, סוד "ואדם אין" [= "הוי' אלהים", שם מלא, ככתוב בסיפור השני של מעשה בראשית, סוד יחוד העל-טבעי, הוי', והטבע = אלהים], כאשר התבה "אין" היא התבה ה-500 בתורה! חלק המילוי של אחד דבר מאמר = 2600, מאה [ברכות בכל יום] פעמים שם הוי' ב"ה, ביחד עם השרש = 3100, מאה פעמים שם אל, במספר קדמי, אחד דבר = אדם פעמים חוה, ואילו מאמר = שרה רבקה רחל לאה, ודוק).

ג.

ובהמשך להנ"ל (הקשר בין "את הוי' האמרת היום... והוי' האמירך היום" לאדם וחוה וכו'): "היום" רומז ליומא דדינא רבא דראש השנה כנודע, יום ברוא אדם הראשון, יום הששי דמעשה בראשית, בו אמר ה' "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". מבואר בדא"ח ש"את הוי' האמרת היום" היינו שאנו פועלים שהשי"ת יאמר מחדש "נעשה אדם" מדי שנה בשנה, בראש השנה (בסוד "והימים האלה נזכרים ונעשים", ראש השנה הוא יום הזכרון בפרט, "נזכרים", "ונעשים" – "נעשה אדם" בפרט, ודוק) ומדי יום ביומו ("היום" ממש).

לפי זה, "והוי' האמירך היום" רומז לדבור הראשון שאמר אדם הראשון, בהשראת יוצרו יתברך, בשעת בריאתו: "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עשנו", כך קרא האדם, יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, לכל יצורי בראשית, כמבואר בחז"ל. והוא שירת הכלב בפרק שירה, סוד שם בן המאיר בעולם העשיה ("לפני הוי' עשנו" דווקא), העולה מלמטה למעלה מהאדם, סוד שם מה, כמבואר בכתבי האריז"ל – יחוד מה בן סוד מהיטבאל אשת הדר מלך אדום (לשון אדם), וד"ל (מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב אשת הדר = חוה פעמים הוי' אלהים, עיקר תיקון חוה, וד"ל). "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עשנו" = 2028 = 3 פעמים הוי' ב"ה בריבוע כללי (סוד שם של יב אותיות, ג שמות הוי', שיוצא מברכת כהנים כנודע. נמצא שבאמירת "באו וגו'" ממשיכים שפע ברכות מעצמותו יתברך ממש, שהרי כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש וממשיך משם גילוי העצמות, סוד ברכת כהנים – "עד מהרה ירוץ דברו", וד"ל). והנה, ב"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" יש כ אותיות ובפסוק "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עשנו" יש לב אותיות, ביחד – כלב אותיות (כולו לב – למעליותא, בחינת פנימיות הלב שליט על המח, גילוי הבהמה רבה שלפני האצילות – "בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך"), כאשר ראשי התבות של שני הלשונות הוא נבבן, כלב, ללמד שכל המציאות נכללת בסוד שם בן כנודע, ושעיקר עבודת האדם בעלמא דין (שלשם כך אמר ה' "נעשה אדם" לכתחילה) הוא להכריז "באו וגו'" ובכך לפרסם את אלקותו יתברך בעולם ולגרום לכך ש"את מלכותו ברצון קבלו עליהם" – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' [מה] אחד ושמו [בן] אחד", וד"ל.

"נעשה אדם" "באו נשתחוה" = 1248 = כו פעמים כב (סוד "דרך כוכב מיעקב", התגלותו של מלך המשיח) = 4 (ממוצע כל מלה) פעמים חדש (יב צרופי הוי' ב"ה כנגד יב חדשי השנה) = 16 (ממוצע כל אות) פעמים לחם (ג שמות הוי', סוד שם של יב אותיות היוצא מברכת כהנים כנ"ל).

מהנ"ל יוצא ש"את הוי' האמרת היום" – "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", "והוי' האמירך היום" – "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עשנו". הכל עולה בגימטריא 4745 = 2028 הנ"ל ועוד 2717 (ע"ה 2718 – ברכת כהנים!) = 13 פעמים 365 (מצות לא תעשה – "'שמי' עם יה שסה", כמנין ימות שנת החמה, היינו קשר מובהק לסוד הזמן בכלל וסוד ראש השנה בפרט, שבו ביום שם הוי' אלהים את האדם בגן עדן "לעבדה ולשמרה" ברמח ושסה כנודע; 13 = אחד-אהבה, והיינו גילוי יג מדות הרחמים, הגילוי של חדש אלול ועשרת ימי תשובה, במשך כל השנה כולה, וד"ל). והוא עולה 5 פעמים אהבת ישראל = אהבה פעמים חכמה, כמבואר במקום אחר.

"את הוי' האמרת היום" = 1134 = ג פעמים חשמל (שבמרכבת יחזקאל), סוד האמירה בחש-מל (ו-ג פעמים כנגד חש מל מל כנודע), סוד גילוי ההעלם, כמבואר בדא"ח, וד"ל.

ב"את הוי' האמרת היום" יש יה אותיות, וכן ב"והוי' האמירך היום" יש יה אותיות, סוד "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" כנ"ל. יה הוא המשולש של ה, אות (הבל) הדבור – "האמרת... האמירך". פנות המשולש של "את הוי' האמרת היום" אותיות אמת, פנות המשולש של "והוי' האמירך היום" – כמו (המשולש של וה) – יחד: 507 = ג פעמים יג בריבוע (רבע 2028, ג פעמים הוי' בריבוע, הנ"ל). "את הוי' האמרת היום... והוי' האמירך היום" = 1503 = "תתן אמת ליעקב".

"[באו] נשתחוה [וגו']" = תשסט, השנה הבאה עלינו לטובה ולברכה! טוב לכוון כוונה זו (על פי המבואר לעיל) בפרט בשעת ההשתחויות של ראש השנה ויום הכפורים, וכן בהשתחויות של תפלת שמונה עשרה במשך כל השנה כולה (וכן כשקמים בבקר, "חדשים לבקרים", על דרך יצירת האדם ונפיחת נשמת חיים בו, שאז [לא פנה לעסקיו הוא, אלא, ע"ד משה רבינו – "מן ההר אל העם"] פנה לכל הבריאה כולה ואמר "באו נשתחוה וגו').

ד.

כתב בעל העמק דבר על הפסוק "את הוי' האמרת היום": "'את ה' האמרת'. ת"א חטבת. והוא לשון הגמרא ברכות ד"ו אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה בעולם. ופרש"י לשון שבח וכמו 'יתאמרו כל פועלי און'. והערוך בערך חטב מביא הגמ' בזה הנוסח אתם עשיתוני חטיבה אחת בעוה"ז ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעוה"ב. ובערך אמר ג' פי' חטיבה ציור א' בעולם כלומר דבר הניכר לעין. ופי' הענין דבזה הברית הראת לדעת שאין כמותו שראוי להיות לך לאלהים וגו'. וה' הראה לדעת בזה הברית שאין כישראל הראוים להיות לו לעם סגולה וגוי. והראב"ע הביא בשם ר"י הספרדי פי' האמרת מגזרת ויאמר, ואינו מבואר. ונראה שכוון ל'ואמרת אליהם', וכבר נתבאר ריש ספר ויקרא שהוא מלשון חבור וכן קרוב לפרש 'יתאמרו כל פועלי און' ויתחברו יחד לעשות מה שלא היה אפשר בהיות כל אחד בפני עצמו כידוע שחבור לרשעים רע לעולם. נחזור לענין הפרשה שבזה הברית שנכרת על שקידה בעיון התורה נתחברת את ה', כלשון הזוה"ק דאורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא, ומש"ה נקרא התלמוד לחמו של הקב"ה כדאי' בחגיגה די"ד 'לכו לחמו בלחמי' זה תלמוד. שכמו קרבנות נקראו לחם 'את קרבני לחמי' וביארנו במקומו שהוא לשון חבור שהקב"ה מתחבר כ"י את ישראל, כן הוא כח התלמוד הוא כמו לחם המחבר הנשמה והגוף יחד חבור עצום כך תלמוד הוא המחבר את ישראל לאביהם שבשמים. ומש"ה מצלינן אהבה רבה אהבתנו וכו' בברכת התורה שהוא התלמוד כמו שאומרים ותן בלבנו להבין ולהשכיל ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך וכו', ונקרא אהבה רבה באשר שאהבת ה' לישראל הבאה ע"י התורה וכן להיפך יותר מאהבת ה' וישראל ע"י קרבנות, כמו שביארנו בס' שמות כ"ה כ' בהעמדת הכרובים ופניהם איש אל אחיו (ובברכות די"א ב' אי' ורבנן אמרי אהבת עולם וכה"א 'מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד', והוכחה זו סתומה לענין ברכה זו, אבל הענין דאהבה הבאה ע"י התלמוד גדול מאהבה הבאה ע"י קרבנות בשני דברים: א' דקרבנות אינו אלא בירושלים קרוב לפני המלך ה' היינו מקום מלכותו ית', משא"כ תורה בכל מקום, וזהו מאמר הנביא 'מרחוק ה' נראה לי', ב' דקרבנות אפילו בירושלים אינו אלא בזמן שבהמ"ק קיים, והרי למצער ירשו ישראל מקדשי אל, משא"כ תורה אין הפסק לעולם. וזהו מאמר הנביא 'ואהבת עולם אהבתיך' והיינו שמביא הגמ' שראוי לומר בברכה שנאמרה על התלמוד אהבת עולם. אכן בדבר אחד היה נוח לישראל אהבה הבאה ע"י קרבנות שקרבנות כל ישראל ראוים לזה ומי שבא ברגל לירושלים ומביא קרבן ראיה ה"ז מגיע ליראה ויראה לכל אחד לפי ערכו, משא"כ אהבה הבאה מן התלמוד אינו אלא מי שזוכה להיות עמל בתורה ולא הכל ראוים ומוכשרים לזה. ע"ז מסיים הנביא 'על כן משכתיך חסד'. פי' מש"ה המשיך הקב"ה לאהבת עולם של תורה מדת החסד, דבמה שמהנים למתדבקים לת"ת שיהיו יכולים לעסוק בתורה משיגים גם המה אהבת ה'. וביארנו בזה ברנה ש"ת בביאור המקרא 'על משכני בלילות וגו'', וזהו דבר הכתוב 'ואהבת עולם אהבתיך' שיהי' בלי הפסק מקום וזמן, ע"כ 'משכתיך חסד' שיהא כל אדם מישראל ראוי לזה). כל זה נכלל בזו התיבה 'האמרת', דבזה הברית נתחברת את ה', ובא לבאר תנאי ואופני זה החיבור ומונה יחד פעולת החבור שנתחברו ישראל לאביהם שבשמים גם אז בברית ה"ס וגם אופן החדש שבא כאן ואמר 'להיות לך לאלהים' למנהיג הטבע שלך".

ראשית כל, הרווחנו בפירוש הנ"ל עוד ביאור בלשון "האמרת... האמירך" – לשון חבור. וביחס לפרצוף הנ"ל של הלשונות הכלולים ב"האמרת... האמירך" נראה ברור שלשון חבור שייך לדעת – לשון התקשרות והתחברות, כנ"ל. אך בדעת כבר מיקמנו את פירוש רש"י – לשון הבדלה והפרשה (נשמת התפארת כנ"ל). הנה, כמו בקידושי אשה (סוד הדעת, כנ"ל באריכות) מקודם צ"ל הבדלה על ידי מעשה הקידושין – איסור האשה על כולי עלמא – ורק אחר כך בא החיבור בנישואין – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", נמצא שהחיבור הוא תכלית כוונת ההבדלה, סוף מעשה במחשבה תחלה, שרש הדעת בכתר עליון (בסוד שכאשר מונים את הדעת, "האמרת... האמירך" מלשון הבדלה והפרשה, אין מונים את הכתר, תכלית כוונת הדעת, "האמרת... האמירך" מלשון חבור ודבקות, וכאשר מונים את הכתר, דבקות, אין מונים את הדעת, הבדלה, וד"ל). והיינו שענין הדבקות הוא בכתר עליון דווקא, כמבואר בדא"ח. וכן כאן, מה שהביא כאסמכתא לפירוש זה (ש"האמרת... האמירך" קאי על הדרגה הכי גבוהה של חיבור הקב"ה לעם ישראל, חיבור הנעשה על ידי הדבקות בתורה דווקא, סוד כח המשכיל דמוחא סתימאה שבכתר, מקור מתן תורה לישראל דמחכמה סתימאה נפקת, ולמעלה בקדש, מחכמה דרדל"א כו') מאמר הזהר דקודשא בריך הוא אורייתא וישראל כולא חד, היינו גילוי של אור הכתר (הכולל ג כתרים כנגד קודשא בריך הוא אורייתא וישראל, שבשרש גבוה עוד יותר, בחינת "עילת העילות" – "כתר עליון אף על פי דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם איהו קדם עילת העילות" – גם החלוקה ל-ג כתרים אינו שייך, אלא כולא חד ממש, וד"ל).

ה. המשך:

ומה שהחיבור שנעשה על ידי התורה גבוהה יותר מהחיבור שנעשה על ידי הקרבנות, יש לומר שהחיבור שנעשה על ידי הקרבנות הוא ברישא דאריך שבכתר, אריך בחינת אין סוף – "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף", סוד הרצון העליון, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", כאשר הריח ניחוח של הקרבנות עולה לסוד החוטמא דאריך אנפין כנודע. ואילו החיבור שנעשה על ידי התורה הוא ברישא דאין, סוד התענוג האלקי – "לולא תורתך שעשעי וגו'", "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירוך בכל עת באהבתה תשגה תמיד". והיינו שאין מזל לישראל דווקא, שבחיבור זה דווקא מתגלה איך שישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד ממש, וד"ל.

והיינו מה שהחיבור שנעשה על ידי התורה הוא נצחי, בכל זמן (בין בזמן הבית ובין בזמן הזה) ובכל מקום (בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ). והוא יסוד תורת הבעל שם טוב, שכל פסוק וכל אות בתורה הוא הוראה (תורה לשון הוראה) בעבודת השי"ת לכל נפש בכל זמן ובכל מקום (סוד "והר סיני עשן כלו" – עשן ראשי תבות עולם שנה נפש, ועשן סוד יחוד יעקב רחל [להיות אדם השלם, כמבואר במקום אחר], תכלית כוונת כל התורה כולה ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים על יד לימוד התורה וקיום מצותיה – "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", וד"ל). גילוי הנצחיות והשוויון במקום וזמן ונפש בא מרישא דאין דווקא, ז"ת דעתיק יומין (שנעתק מימות עולם, מהשינוים שבימות עולם). והנה, בנוגע לממד ה"נפש" יש הוה אמינא לחשוב שיש יותר שוויון בחיבור שעל ידי הקרבנות מאשר בחיבור שעל ידי התורה, אך מסיק בעל ההעמק דבר בפירוש ל"על כן משכתיך חסד" שגם בנוגע לתלמוד תורה יש מדת שוויון בין כל נשמות ישראל, בין לומדי התורה לבין תומכי התורה. ובסגנון החסידי הוא ענין "ותמכיה מאושר", שהיהודים הפשוטים דווקא ממשיכים בתורה שלהם מסוד האושר העליון, התענוג שברישא דאין, כמבואר בדא"ח. אך יש עוד לפרש על פי המבואר בהלכות תלמוד תורה שכל אחד בישראל חייב במצות תלמוד תורה ו"אחד המרבה ואחד הממעיט" ובלבד שימלא את חובו, חוב לשון חבה – "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו'", ולפי זה אין בכלל קושית ההעמק דבר [וכאן אפשר לחוש מה בין חסיד למי שלא זכה להתבסם בריח החסידות] – כל ישראל מתחברים בחיבור הנעלה ביותר לה' על ידי התורה, שהרי לכל אחד בישראל יש אות בתורה – ישראל ראשי תבות יש ששים רבוא אותיות לתורה כידוע מבעל מגלה עמוקות מובא בתורות מורנו הבעל שם טוב ובדא"ח בכ"ד).  

ומה שהביא בעל העמק דבר מהערוך שחטיבה היא לשון ציור, היינו סוד הניקוד צירה, האור הפנימי המחיה את ספירת הבינה (אמא, המציירת את צורת הולד ברחמה) כנודע. והיינו כנ"ל שפירוש "האמרת... האמירך" מלשון "חטיבה אחת" (עם דגש על תבת "אחת", ודוק; "חטיבה אחת" = בתולה, הציור השלם, וכמבואר סודו בקשר למזלו של חדש אלול = בינה, אמא עילאה, חדש הרחמים, החדש שבו קוראים בתורה "את הוי' האמרת היום... והוי' האמירך היום") הוא בספירת הבינה. ומה שהוסיף לפרש: "פי' חטיבה ציור א' בעולם כלומר דבר הניכר לעין", הרי "ניכר לעין" בא להכליל את ספירות החכמה (חוש הראיה בנפש) והבינה כאחת – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" (חטב, "חטיבה אחת", נוטריקון חבר טוב [מתחת לחופת כתר החיבור] – "האשה הטובה היא החבר הטוב", "בטח [תיקון חוה] בה לב [לב נתיבות חכמה, וכן ר"ת 'לב בעלה'] בעלה ושלל לא יחסר"), כנ"ל שפירוש "אתם עשיתוני... ואני אעשה אתכם..." היינו כנגד שתי הספירות חכמה ובינה – ציור (בינה) ניכר לעין (חכמה), סוד "הבן בחכמה וחכם בבינה", וד"ל.

ומה שמסיים "כל זה נכלל בזו התיבה 'האמרת', דבזה הברית נתחברת את ה', ובא לבאר תנאי ואופני זה החיבור ומונה יחד פעולת החבור שנתחברו ישראל לאביהם שבשמים גם אז בברית הר סיני וגם אופן החדש שבא כאן ואמר 'להיות לך לאלהים' למנהיג הטבע שלך". ולפי המבואר לעיל, היינו שבמעמד הר סיני החידוש היה הגילוי של ממד העל-טבעי והחדרתו לתוך נשמות ישראל, בחינת עשרת הדברות. ואף על פי שפסוק הכותרת שלפני עשרת הדברות – "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" – רומז לתכלית הכוונה של חיבור עשרת הדברות לעשרה מאמרות, חיבור העל-טבעי לטבע, עיקר חיבור זה התחדש בפועל בברית של ה' עם הדור שנכנסו לארץ ישראל, לתוך הטבע ממש על מנת להאיר בו את העל-טבעי (יכולת של נשמות ישראל, חלקי אלוה ממעל ממש, שהמרגלים כפרו בה כנודע) – "להיות לך לאלהים" ממש (ובכך לקיים את הרצון המקורי של בריאת האדם בארץ – "אני אמרתי אלהים אתם", וד"ל).

ו.

וממשיך הקדושת לוי: "'וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כו' ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת'. הנה בביאור הפסוק אין קישור תיבות 'אשר עשה לשם כו'', לתיבת 'כל הגוים', מהראוי היה לכתוב בתחילה התיבות 'לשם כו''. ויבואר על דרך מאמר חכמינו ז"ל מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם וכו'. ויבואר עוד מאמר חכמינו ז"ל גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. להיות כי יש שני מיני עבדים. אחד, שרואה תמיד פני המלכות ועובד אותו. ואחד, שאינו רואה תמיד פני המלכות אך מעורר עצמו לעבוד את המלכות ואין מבקש מאת המלכות ההצטרכות שמגיע לעצמו, אך בקשתו שיהיה יכול לעבוד אותו. והנה זה שעובד אותו כך שאינו מבקש ההצטרכות שנוגע לעצמו רק בקשתו לעבוד אותו תמיד ומפנה עצמו מכל עסקיו ומשעבד נפשו אל ה' זהו מכוון בפסוק 'תפלה לעני כי יעטוף' רוצה לומר זה התפלה שהוא לצורך עצמו דהיינו לעני שהוא צריך לפרנסה 'כי יעטוף' לשון איחור הוא מאחר אותו ואינו מבקש אותו, רק 'לפני ה' ישפוך שיחו', דהיינו שיוכל להיות תמיד לפני ה' ולעבוד אותו הגם שיש לו דאגת פרנסה אף על פי כן הוא משעבד נפשו לה', והנה אז יש להקדוש ברוך הוא תענוג גדול ואומר ראו אדם מלא עון כזה ימלא לבו לדבר גדול כזה לעבדני ושמח בעבודתו כל כך. וזה שאמרו מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם, כי מבעלי תשובה יש להקדוש ברוך הוא תענוג גדול שהוא איש בער ועד השתא הלך בדרכי כסיל והשתא יתלהב כך לעבודת ה', ומשום הכי גדולה תשובה שזדונות נעשין לו כזכיות, כי מחמת גודל התענוג של הבורא ברוך הוא עושה לו מזדונות שלו זכיות. והנה כאשר הקדוש ברוך הוא משגיח על ישראל ועל האומות ורואה שאין האומות עובדין אותו הקדוש ברוך הוא מתפאר מאוד בישראל ואומר כל שבעים אומות הם כסילים ושוטים וישראל בחר לו יה. וזה שנאמר 'וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כו' על כל הגוים אשר עשה', אם תאמר למה ברא אותם, לזה אמר שברא את הגוים לשם ולתפארת ולתהלה שיוכל להתפאר בישראל. והנה התפארות הוא לבוש שהשם יתברך ברוך הוא מתלבש בתפארת ונתכנה התפארת בשם לבוש כמו שנאמר 'ועשית בגדי קודש לשם ולתפארת'. וזהו 'יכבוש עונותינו' רוצה לומר מלשון 'כבשים ללבושיך' דהיינו תפארת, פירוש שמתפאר עם עונות לאמר איש עון כזה יעבוד אותי נמצא מתפאר הקדוש ברוך הוא עם העונות, וזהו 'יכבוש עונותינו', שהתפארת מכונה בשם לבוש שהקדוש ברוך הוא מתלבש בתפארת ההוא. וזהו מעביר ראשון ראשון פירוש של חוטא הזה הקדוש ברוך הוא מעביר ראשון ראשון העונות, והטעם דכך הוא המדה פירוש לבוש דהיינו התפארות שמתפאר הקדוש ברוך הוא עם עונותינו רוצה לומר וכן הוא המדת תפארת שהקדוש ברוך הוא מתפאר עם עונותינו ולכן מעביר ראשון ראשון אמן".

"את הוי' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקלו. והוי' האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו. ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיתך עם קדש להוי' אלהיך כאשר דבר". בפסוק הראשון, "את הוי' האמרת היום וגו'", יש יה תבות, המשולש של ה. בשני הפסוקים הבאים, "והוי' האמירך היום וגו'" יש ל = יהיה תבות, יחס של "שלם וחצי" (ברכת הוי' לישראל היא בבחינת "כפלים לתושיה"). סך הכל, יש בשלשת הפסוקים מה תבות, המשולש של ט.

ב"והוי' האמירך היום וגו'" יש ג מעלות שניתנו לעם ישראל: "...לעם סגלה... עליון [... לתהלה...] עם קדש..." (ראה בעל הטורים שמונה ו מעלות, ג הנ"ל ביחד עם "לתהלה ולשם ולתפארת", אך על פי פשט ג האחרונות הן פרטים בכלל של "ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה", ויתבאר על פי דברי הקדושת לוי הנ"ל, וכפי שיתבאר לקמן). ויש לומר שהן בסוד הכנעה הבדלה המתקה:

בסוף פרשת ואתחנן נאמר "... בך בחר הוי' אלהיך להיות לך לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה. לא מרבכם מכל העמים חשק הוי' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים", ופירש רש"י: "'כי אתם המעט'. הממעטין עצמכם...". נמצא ש"עם סגלה" על שם סגולת ההכנעה והשפלות של עם ישראל, מה שממעטים את עצמם תמיד ("כי אתם המעט" = ז פעמים פה, יהודי פעמים טוב, "מכל העמים" = ג פעמים פה, יה פעמים טוב, יחד = 850 = י פעמים פה [י-פה] = כל פעמים טוב, יש כאן טוב אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = כל, "כי כל בשמים ובארץ", סוד "מועט המחזיק את המרובה", "טוב מעט לצדיק", וד"ל).

"ולתתך עליון על כל הגוים" היינו בחינת הבדלה, כמובן. "ולהיתך עם קדש להוי' אלהיך כאשר דבר", ופירש רש"י: "'כאשר דבר'. 'והייתם לי קדשים'". כל מקום שנאמר "לי" אינו זז לעולם כו'. "עם קדש להוי' אלהיך" היינו המתקה עולמית, גילוי קדושת עצם האלקות בנשמות עם ישראל לעד.

הסדר הנ"ל של הכנעה הבדלה המתקה הוא בסוד עיבור יניקה מוחין, פרצוף נה"י פרצוף חג"ת פרצוף חב"ד, יחוד ברכה קדושה (סוד יבק = הוי' אלהים = אהיה הוי' אדנ-י), כמבואר בדא"ח. "קדושה" היא בחינת מוחין בעצם, תכלית ההמתקה (בהתגלות אור אבא בפנימיות אמא, המתקת כל הדינים בשרשם כנודע) של העולם הבא (שעתידים מלאכי השרת לומר בפני הצדיקים – "ועמך כלם צדיקים" – "קדוש קדוש קדוש וגו'").

ידוע ששלשת הפרצופים הנ"ל בנפש הם בבחינת מועיל ערב טוב (בסדר מלמטה למעלה). הסגלה היא הדבר המועיל (לסגל מצות ומעשים טובים בעולם הזה, להעלות את כל הניצוצות הקדושים שנפלו למה בשבירת הכלים למקורם העליון). "עליון" כאן הוא מצד מעלת עיקרי המדות, חג"ת, של ישראל ביחס לכל העמים. והיינו ג הפרטים "לתהלה ולשם ולתפארת" כנגד חג"ת בפרט, כנגד שלשת אבותינו הקדושים אברהם (התחיל להאיר – "לתהלה", לשון "יהל אור") יצחק (בחינת "ולשם", שם משמעון, "כל השמע יצחק לי", בנין המלכות, השם, מן הגבורות, וד"ל) ויעקב ("ולתפארת" – "תפארת ישראל").

והנה, עיקר הלבוש, ה"מדה", הוא סוד פרצוף חג"ת – "לתהלה ולשם ולתפארת" – והא נעשה בסוד ההבדלה דווקא – "ולתתך עליון על כל הגוים". והיינו ביאור דבריו של הקדושת לוי הנ"ל על דרך הקבלה והחסידות.

ז.

הצדיק הוא העבד "שרואה תמיד פני המלכות ועובד אותו", ואילו הבעל תשובה הוא העבד "שאינו רואה תמיד פני המלכות אך מעורר עצמו לעבוד את המלכות ואין מבקש מאת המלכות ההצטרכות שמגיע לעצמו אך בקשתו שיהיה יכול לעבוד אותו".

ידוע ששרש הצדיק (שהוא בעצם בן – בן שנעשה עבד – "בן חכם ישמח אב") בחכמה ושרש הבעל תשובה בבינה ("ולבבו יבין ושב ורפא לו"). חכמה היא בחינת ראיה באלקות – "שרואה תמיד פני המלכות", ואילו על בינה, בחינת תלמוד בבלי, נאמר "במחשכים הושיבני כמתי עולם", ללא גילוי אור פני מלך חיים.

הצדיק אינו זקוק להתעוררות מיוחדת על מנת לעבוד את הבורא יתברך, שהרי רואה את פני המלך תמיד, המלך מראה את עצמו אליו בבחינת אתערותא דלעילא. דווקא הבעל תשובה זקוק לעורר עצמו לעבוד את המלכות בבחינת אתערותא דלתתא. אם היה מבקש מאת המלכות ההצטרכות שמגיע לעצמו אזי לא היתה בזה התעוררות אמיתית לה' כלל וממילא היה נשאר קרח מכאן ומכאן – הרי ברוחניות הוא מלוכלך בעונות, ובגשמיות, מן הסתם לא היתה תפלתו עולה לרצון לפניו יתברך (בגלל מצבו הרוחני ודאגתו רק לצרכי עצמו).

והוא סוד "אני לדודי ודודי לי" ראשי תבות אלול, העבודה המתחילה באתערותא דלתתא "אני לדודי", היינו שכולי אך ורק בקשה שאזכה להיות "לדודי", לעבוד אותו באמת. וידוע שסופי תבות "אני לדודי ודודי לי" – י י י י – סוד ארבעים יום שהיה משה רבינו בהר לקבל את הלוחות השניים, הלוחות של בעלי תשובה (בכתבי האריז"ל, ארבע היודין הן ד היודין של שם עב: יוד הי ויו הי, סוד ה"איתן האזרחי", גילוי עצם הנשמה של היהודי שלמעלה משבירה ותיקון, המשתקף במסירות נפש עבור ה' תורתו ועמו, ושבהתגלותו מתגלה איך שכל ישראל צדיקים בעצם והחטא רק נוגע ללבושים החיצוניים לא לעצם הנשמה, ועתה עושה ה' מהלבושים הצואים עצמם בגדי פאר, כדברי הקדושת לוי, וממילא מתגלה שגם מבפנים וגם מבחוץ ישראל לא חטא מעולם). ה-י האחרונה, ה-י של "לי" (שאינו זז לעולם כנ"ל; "לי" כולל את כל ארבע היודין, כללות כל ארבעים הימים מר"ח אלול עד יום הכפורים) היא בסוד עשרת ימי תשובה, המשך ישיר של עבודת התשובה של חדש אלול, וסיומה ביום הקדוש ("ולהיתך עם קדש להוי' אלהיך כאשר דבר"), יום הכפורים, שבו אומר הקדוש ברוך הוא "סלחתי כדברך", וזדונות נעשו זכויות ממש, כביאור בעל הקדושת לוי זצ"ל, המתקה עולמית כנ"ל.

"תפלה לעני כי יעטף ולפני הוי' ישפך שיחו" היא תפלת בעל התשובה, העבד השני של המלך, החביב על המלך עד מאד. הכח של בעל התשובה לאחר, לדחות, את בקשת צרכיו הוא ("יעטף" – שמאחר את מה שהיה ראוי להיות "תפלה לעני", שעשירו של עולם ייטיב עם העני כפשוטו) הוא ביטוי של גבורה עילאית בנפש ( מה ש"הגם שיש לו דאגת פרנסה אף על פי כן הוא משעבד נפשו לה'"), בחינת "אני בינה [תשובה] לי גבורה [הכובש את יצרו, שמזה מתקיים אצלו 'כבשים ללבושך']". כל הזמן הוא משיח את דעתו מצרכי עצמו ומקיים בעצמו "חשוב טוב יהיה טוב" (היינו התכללות ההוד בבינה וגבורה – שלמות העבודה של קו שמאל, ודוק). 

"והנה אז יש להקדוש ברוך הוא תענוג גדול ואומר ראו אדם מלא עון כזה ימלא לבו לדבר גדול כזה לעבדני ושמח בעבודתו כל כך". השמחה בעבודת ה' – "עבדו את הוי' בשמחה" – היא תכונת הבעל תשובה בפרט (גם בצדיקים נאמר "שמחו צדיקים בהוי'", אך עיקר השמחה, שמחה הפורצת את כל הגדרים, את כל ה"כללים" ואת כל ה"נימוסים", נמוסי המלכות, כמבואר באגרת הויכוח והשלום עיי"ש, שמחה מהולה בכי בבחינת "לית כל מוחא סביל דא", היא שמחת בעל התשובה דווקא). לה' יש תענוג גדול ולבעל תשובה יש שמחה רבה (סוד התגלות עתיקא באמא דווקא, וד"ל). תענוג המלך הגדול בא מעצם החידוש המופלא – "ראו אדם מלא עון כזה ימלא לבו כו'", על דרך המבואר בשם הרב המגיד נ"ע המשל של התענוג הגדול הנגרם למלך על ידי החידוש של צפור מדברת. מפני תענוג זה זדונות נעשים זכויות.

יש הצדיק העובד את ה' מעודו, יש בעל התשובה, אדם מלא עון, המתעורר זה עתה לעבוד את ה', ויש, להבדיל, אומות העולם שלא עובדים את ה' כלל. נמצא שבמדה מסוימת בעל התשובה הוא סוד הממוצע בין ישראל צדיקים לאומות העולם, הוא, בתשובתו אל ה', מעלה את כל הניצוצות הקדושים המפוזרים בעמקי הקליפות (של אומות העולם). ובכך אומות העולם עצמם נעשו מעין "רע כסא לטוב" בהבליטם את קדושת ישראל עם קרובו של הקדוש ברוך הוא (ועל דרך פירוש הבעל שם טוב ל"ארבע מדות בהולכי בית המדרש" כולל זה שאינו הולך ואינו עושה), "ולתתך עליון" (אומות העולם הן בחינת רע, גם מלשון מלרע, מתחת, כנודע בשם הרב המגיד נ"ע, וישראל, עצם הטוב, יושב עליהן – "ולתתך עליון"), וכל העונות של בעל התשובה (ששייכו אותו למראית העין לאומות העולם) נעשו זכויות ולבושי פאר. וידוע ששרש הממוצע גבוה יותר משני הקצוות, ועל דרך זה הבעל תשובה ביחס לצדיק ולהבדיל לגוי (סוד "פתחו שערים [שערי תשובה] ויבא גוי צדיק שמר אמנים [בעל התשובה הוא זה שעונה אמן אחר ברכת הצדיק, ובכך כחו גדול, בחינת 'גבורים נוצחים']", וד"ל).