עמלק: אז מה! ישראל אריאל

עמלק חוסם מלהפנים בלב את מה שנתפס בתודעה.

 

שתי התמודדויות גדולות ממלאות את חיי ישראל כפי שמשתקפים בחמשה חומשי תורה: יציאת מצרים וההתכוננות לכיבוש הארץ.

מצרים – הראש. כנען – הלב 

בפנימיות, מבואר כי יציאת מצרים היא תיקון הראש, גילוי האמת, למען נדע אנחנו ודורותינו, ולמען ידעו מצרים, כי ה' הוא האלוקים, וכי שקר הם כל התוקף המצרי וכל היציבות המצרית המעוגנת חזק כל-כך בעולם הזה.

לעומת זה, הורשת שבעת עמי כנען (הנקראים בתורה גם "אנשי מדות") היא תקון הלב והפיכת שבע מידותיו למידות מתוקנות. האתגר לחיות בארץ ישראל הוא האתגר לחיות חיים טבעיים, הזורמים אל ה' בחיות, ואינם רק מופעלים על ידי תזכורות מהמח הטורחות לרסן את התפרצותם. שינוי הלב והטבע הם אכן היעד של יציאת מצרים, שכן רק אז – כשכל ההתגלויות מצליחות להזיז משהו בטבע האנושי – מגיע המסע אל מטרתו.

עמלק – המעבר בצואר 

והנה באמצע, בין תחילת המסע ליעדו, פוגשים אנחנו דבר נוסף, מלחמת עמלק. וזו מנין באה? ומה עוד יש לתקן חוץ מאת הראש ואת הלב?

אכן, נכון הדבר שהמוח משפיע על הלב; ראש חדש מוליד מידות חדשות, כשם שכשאדם מתבגר ומבין בדעתו יתרונות שלא הבין בהיותו קטן, אזי גם ליבו נמשך לדברים אחרים (ודוגמא פשוטה: ילדים קטנים אוהבים מתוק מאוד, בעוד שלמבוגרים ערבים הטעמים המעורבבים והמורכבים). אך בכל זאת, המעבר בין הראש ללב אינו מעבר פשוט וחלק. זהו מעבר צר, בדומה לצואר שבין הראש ללב, הנוטה להחסם. שם – בצואר, בדרך שבין מצרים לכנען – מתייצב עמלק ומתאוה להפריד ולמלוק (עמלק – עם מולק).

מה פירוש הדבר? פירושו שגם כאשר הראש מבין את האמת, הרי היא נתפסת כאובייקטיוית, כבאה מבחוץ. ואז ניעור ומתייצב בתוך האישיות כח התנגדות המונע וחוסם מלהפנים ללב את מה שניחת עליו מבחוץ, כח המעודד להתבצר בתדמית הקיימת בכדי שלא להכבש ולהתהפך בפני התגלות האמת – אמת חדשה וגדולה אבל אחרת.

הכח הזה מתבטא בביטוי הפשוט והמחוצף: "אז מה?" (?so what), "ואם אתה צודק, מה בכך?". זהו מן תוקף שלא להתפעל ממאומה (ומעין זה הוא הסגנון של "לי זה לא יקרה"). ההתייצבות הזאת מקררת כל התלהבות – כעמלק שקירר את האמבטי הרותחת (בלשון חז"ל) – ומשבשת את הדרך לארץ ישראל, לחיים אחרים.

כיצד להלחם בעמלק

לכאורה, כששמים לב לאותו עמלק שבתוכנו, אפשר להגיע ליאוש. שכן אלו כלים נותרו לאדם מול עזות שכזו?

ובכן, אין עצה אלא להעיז-פנים ולהתייצב בעזות מול עזות. כלומר, כשם שיש יכולת "עמלקית" להתעלם מכל התגלות, כך יש לעומתה בלב נקודה יהודית, הדבקה בה' עד כדי כך שיכולה היא להתעלם מכל מיני קושיות שכליות (עמלק בגימטריא ספק כידוע). נקודה זו מצליחה שלא להשבר אפילו מיובש רוחני, המותיר את הלב ריקן מחוויות של קרבת אלוקים.

מה פירושה של עקשות זאת? פירושה שהקשר עם ה' נוגע לאדם עד לתמצית חייו העמוקה ביותר. כאשר נחשף העומק הזה, מתברר שהתמונה האמיתית היא הפוכה ממה שמציג עמלק: עמלק מראה כאילו התגלות האמת האלוקית היא התקפה מבחוץ על האדם, הנקרא להתגונן מפניה – ואילו העומק היהודי מגלה שדוקא המגמה להותיר את האדם הנברא בודד ומנותק וחלקי ומתכחש, היא המתנפלת על עצם החיים כמין חיידק טורף אכזרי.

מחיית עמלק פירושה שיקום מערכת החיסון – שיקום המשיב ללב את חייו, בזרימה חיה ובריאה מן הראש ללב ומן הלב לראש – ואז מגיע הזמן למצות בנין בית המקדש, מצוה שאינה יכולה להתקיים בשלמות עד לאחר מחיית עמלק במהרה בימינו.

 נדפס בהרחבה בספר 'מן הפרדס'