מדינה יהודית בארץ ישראל יוסף פלאי

מהי מדינה יהודית ומהי מדינת ישראל של היום? התפרסם בעתון 'נקודה' תשרי תשס"ט.

הדברים הבאים אינם דיון הלכתי אך מנסים להיות נאמנים לעקרונות הלכתיים. יש כאן ניסיון לשרטט מודל הגיוני שאיתו ניתן להתייחס למציאות, גם דרך הצעת כמה אפשרויות בלא להכריע ביניהם. אם יש כאן מסקנה משמעותית (לדעת הכותב), מעבר להגדרות ומינוחים, הרי היא מופיעה בסיכום המאמר, לאחר כל ה'פלפול' המייגע.

א.

"מדינה יהודית בארץ ישראל" – הרעיון הזה ודאי מצוין. אפשר אפילו לומר רעיון קדוש; הרי מהתורה ברור שה' נותן לנו את הארץ כדי שנירש אותה, קרי: נקים בה מדינה יהודית (או משהו בדומה לזה) ובה נקיים את מצוות התורה.

צריך רק לבדוק את הביצוע. האם מה שקיים היום תחת הכותרת הזו הוא אכן אותו רעיון מצוין. שכן כידוע, מילים ומושגים יכולים לשנות את משמעותם בזמנים שונים ואצל אנשים שונים. עוד ראוי להדגיש שכאשר בודקים את המציאות צריך להפריד כמובן בין חלומות וחזון לבין מה שיש בפועל. 'אני רוצה שיהיה כך וכך', 'אני בטוח שיהיה כך', 'כך צריך להיות' – כל זה עדיין לא מגדיר את מה שקיים בפועל.

ננסה אם כן להגדיר מהי אותה "מדינה יהודית בארץ ישראל" שקראנו לה רעיון מצוין. דרך ההגדרות שיעלו נוכל גם להתייחס למציאות הקיימת היום, ללא דעות קדומות.

ב.

להגדיר מישהו כיהודי זהו דבר פשוט יחסית. יש כאן עניין של שייכות "גזעית" של מי שנולד להורים בני העם היהודי, או מי שהתגייר כהלכה ומסתפח לעם היהודי. יש בזה הגדרות הלכתיות ברורות שמי שעונה להן הריהו יהודי.

בנוסף להגדרת האדם כיהודי, יש כמובן מערכת של כללי התנהגות מסוימים שניתן להגדירה כ'יהודית', היא התורה. כך יהודי צריך להתנהג. אך מכל מקום, גם יהודי שאינו מקיים את התורה הוא יהודי.

אבל כיצד מגדירים מדינה כיהודית? כידוע, מדינה לא נולדת לאם יהודיה... אם כן איך עונים על השאלה "מיהי/מהי מדינה יהודית?" – על משקל השאלה "מיהו יהודי?".

אמנם בתורה לא כתוב הביטוי "מדינה יהודית", ולכאורה די בכך שנבדוק כיצד, לפי התורה, אמורה להיות המדינה שאנו מקימים כאן; צריך שהמדינה תפעל לפי התורה, שיעמדו בראשה יהודים, שהיא תדאג לעם היהודי וכו' וכו' – זוהי המטרה וכל עוד לא הגענו אליה יש מה להתקדם, ולשם מה יש צורך בהגדרה? אך נראה שבכל זאת כדאי להתעקש על העניין של ההגדרה, לפחות מפני שלמעשה המושג "מדינה יהודית" נמצא בשימוש (בעיקר בשישים השנים האחרונות). לכן ננסה לאמץ את המושג הזה ולבחון מהם תנאי-היסוד שמגדירים את המדינה כיהודית ועד כמה הם מתקיימים במציאות.

ג.

לצורך הדיון, בשלב ראשון נשמור על ההשוואה לשאלת "מיהו יהודי", ונניח שכשם שיהודי נשאר יהודי גם כשאינו שומר את התורה – כך מדינה יכולה להיות יהודית גם אם בהגדרתה היא איננה מחויבת לחוקי התורה, למרבה הצער.

כמובן היחס למדינה כזו יהיה שונה מאשר היחס למדינה שבה נשמרים חוקי התורה – כשם שיש הבדל בין יהודי שומר שבת ליהודי מחלל שבת, בין צדיק לרשע או לתינוק שנשבה. יתירה מזו, ניתן לדון האם בכלל טוב הדבר שתהיה מדינה כזו (ראה למשל דברי שמואל הנביא לעם כשרצו להקים ממלכה ממוסדת שאינה לרצון ה'). ובכל זאת, נצא מתוך הנחה שבכל מקרה יש כאן מציאות בסיסית, "חומר-גלם טוב" של מדינה יהודית – בדומה ליהודי רשע שסוף-סוף ישראל הוא.

בהתאם להנחה זו, נניח בינתיים ל"שאלה הדתית" ונעבור לבחון את מרכיבי היסוד של המדינה – ארץ, אוכלוסיה ומערכת-השלטון:

ד.

ארץ – אנחנו מדברים על ארץ ישראל. מקום ידוע ומוגדר (באופן כללי לפחות). אפשרות של מדינה יהודית במקום אחר (אוגנדה למשל) אינה מענייננו כאן.

אלא שבארץ ישראל יכולה כמובן להתקיים מדינה שהיא לא-יהודית בעליל – החל מפרובינציה של הממלכה העותמנית ועד לרשות פלסטינאית כיום. כמובן, גם תחת שלטון זר הארץ עצמה ממשיכה להיות שייכת לעם היהודי באשר הוא, ואותה מדינה זרה יושבת על נכסי-דלא-ניידי שהם גזולים בידה.

 

נצרף כעת את המרכיב השני, האוכלוסיה.

גם כאן הגדרת הזהות היהודית אמורה להיות פשוטה, אלא שבמרכיב הזה יש גם מציאות של תערובת: יכולים להיות בארץ מיליוני יהודים לצד מיליוני גויים.

מכל מקום, האם קיום של מיליוני יהודים בארץ ישראל הוא בהכרח מדינה יהודית? ודאי שלא. מיליוני יהודים חיו כאן תחת שלטון הרומאים, ומאות אלפי יהודים חיו תחת שלטון המנדט הבריטי.

 

נעבור למרכיב השלישי, השלטון. הכוונה למערכת שלטונית שבאמצעותה מחזיק עם מסוים, או קבוצת אנשים מסוימת, בכברת ארץ מסוימת. השלטון הוא שמצרף את המרכיבים של עם וארץ והופך אותם למדינה.

אבל איך נקבע את הזהות של המערכת הזו כ"יהודית" או לא? מהו הקריטריון לכך?

במציאות של שלטון מלוכני, יתכן לומר שקיימת הגדרה פשוטה: "מיהו השולט". אבל במשטר דמוקרטי (וכיוצא בו) ודאי שאין הגדרה פשוטה כזו. אין כאן שולט אלא שלטון.

אפשר לסיים את הדיון בנקודה זו ולומר שכיון שלא מדובר על איש מסוים, הרי השלטון הוא למעשה נטול זהות, לא יהודי ולא גוי, כשם שהחתול ברחוב אינו יהודי ואינו גוי. אבל אם בכל זאת נרצה להגדיר את השלטון בהגדרות הלקוחות מעולם האנשים, נראה שיש לפנינו כמה אפשרויות:

ה.

אפשרות ראשונה:

ניתן לבחון האם מי שמאייש בפועל את מערכות השלטון הם יהודים. אלא שבמערכות השלטון נמצאים עשרות-אלפי אנשים, ברמות שונות של שלטון, והשאלה היא לאיזו רמה מתייחסים. בנוסף, קיימת השאלה כיצד להגדיר מציאות מעורבת, למשל כאשר חלק מחברי-הכנסת ושרי הממשלה הינם יהודים וחלקם גויים (כמו היום). בפשטות, זהו אכן שלטון מעורב, כמו שיש בתחום האישי משפחה מעורבת, יהודי שחי עם גויה וכדו'. מאידך ניתן אולי לומר שהזהות נקבעת כאן לפי הרוב. לפי טענה זו, מלבד שהיא טעונה הסבר והוכחה, עדיין צריך לקבוע באיזו מערכת אנו בוחנים את שאלת הרוב: האם העיקר שרוב חברי הממשלה הם יהודים, או שמא העיקר הוא האם הקואליציה נשענת על רוב של ח"כים יהודים, ועוד אפשרויות.

אך מלבד השאלות הללו, יש קושי מהותי בעצם הדרך הזו. ראשית, מפני שלפי הגדרת השלטון עצמו כיום, הזהות האישית של ראשי השלטון אינה אלא מקרית. אתמול כל שרי-הממשלה היו יהודים, היום יש כבר שר ערבי, ומחר יכול להיות שרוב השרים יהיו גויים. מבחינת הכללים שהמדינה-השלטון מחויבים להם, אין שום עדיפות מהותית למינוי של יהודי על פני גוי. אדרבה, חוקי המדינה שוללים מתן עדיפות כזו (להזכירנו, במדינה היהודית שעליה מדובר בתורה יש איסור למנות נכרי לתפקיד שלטוני, "לא תוכל לתת עליך איש נכרי").

ושנית, במשטר דמוקרטי הריבון האמיתי הוא האזרח – הוא הבוחר את הרשות המחוקקת, והרשות המבצעת והשופטת אמורות לשרת אותו. אם כן, מה ההיגיון לבדוק, למשל, האם יש "רוב יהודי" בקרב חברי הכנסת ולהתעלם מהשאלה מיהם הבוחרים לכנסת?

ו.

אפשרות שניה:

באופן טבעי אנו עוברים לאפשרות הבאה האומרת ששאלת המבחן היא מיהם האזרחים. הרי המדינה שייכת לאזרחיה, ולכן אם אזרחי המדינה הם יהודים ניתן לומר שהמדינה שלהם היא מדינה יהודית (מדינת היהודים).

גם בדרך זו, צריך להתייחס למציאות מעורבת, בה קיימים יחד אזרחים יהודים ואזרחים גויים. גם כאן ניתן לטעון שיש משמעות מכריעה לרוב, וגם כאן תעלה הקושיה שהרי לפי חוקי המדינה אין הגדרה שאמורה לשמר רוב אזרחים יהודי (אם כי לפי חלק מהפרשנויות הדבר מחויב מכוח 'מגילת העצמאות').

ז.

אפשרות שלישית:

ניתן לטעון שגם במציאות שבמדינה יש אזרחים גויים (מעט או הרבה), עדיין קיימת הגדרה מהותית שהיהודים הם "בעלי הבית" כאן, דהיינו שהמדינה מגדירה את עצמה ככזו שמטרתה לדאוג לאינטרס של העם היהודי בארץ ישראל. נראה שהביטוי העיקרי להגדרה העקרונית הזו הוא בהגדרת השייכות של נכסי המדינה. דהיינו, אם המדינה בהגדרתה היא "שומרת הקרקעות" בארץ עבור הבעלים האמיתיים – קרי: העם היהודי – ניתן לומר שזו מדינה יהודית. מבחינה זו, מי שאינו יהודי הוא כ'אורח' בארץ, גם אם הוא מקבל זכויות כאזרח.

אלא שמלבד הסתירה הפנימית שיש כאן, כיצד אורח מקבל זכויות שוות לגמרי ל'בעל-הבית' – הרי שבשנים האחרונות מדינת ישראל עצמה קבעה באופן מפורש ומחייב שמבחינתה 'נכסי הלאום' שייכים לכל האזרחים, יהודים ושאינם יהודים כאחד (ע"ע בג"ץ קציר ודומיו)! כלומר, לפי הגדרתה, המדינה מחזיקה בקרקעות ארץ ישראל עבור שותפות של יהודים וגויים. כמובן, ראוי לציין שזהו מעשה חמס של גזילת הקרקע מבעליה האמיתיים – אך לענייננו, זהו המצב כיום, לפי ערכאות המדינה המחייבות אותה.

ח.

אפשרות רביעית:

ניתן ללכת בדרך אחרת ולומר שקביעת הזהות-היהודית של מדינה ושלטון תלויה בעיקר בשאלה מהם החוקים והכללים של המדינה. ניתן אף לטעון שזהו הקריטריון היחיד לקביעת זהות המדינה, לפחות במשטר דמוקרטי, שכן המדינה ומערכות השלטון עצמן הן למעשה חסרות זהות (והאנשים במערכת זו הם רק ממלאי-תפקיד מתחלפים) אך מה שבודאי קיים בפועל הוא החוקים. על כן, רק אם תקום בארץ ישראל מדינה המחויבת בהגדרתה לחוקי התורה – זוהי "המדינה היהודית" שאותה אנו רוצים.

כלומר, אם עד כאן יצאנו מתוך הנחה (בסעיף ג') שההתאמה בין חוק-המדינה לחוק-התורה אינה מהותית לקביעת הזהות, הרי כעת אנו מציגים דעה חולקת. לדעה זו, יש הבדל מהותי בין איש יהודי למדינה יהודית. יהודי הוא כזה בטבעו ובתולדתו, ללא קשר למעשיו ("אע"פ שחטא ישראל הוא"), אבל הזהות של מדינה נקבעת רק על פי החוקים והמשפטים השוררים בה – מדינה מלשון דין. מדינה היא מערכת הפועלת על פי כללים מסוימים, ורק אם אלו הם הכללים של העם היהודי הרי זו מדינה יהודית [ממילא ניתן אף לומר שהקמת מדינת ישראל, שמראשיתה לא קבלה על עצמה את העול המחייב של חוק התורה, משמעותה כהתבוללות, מעצם העובדה שיהודים מתאגדים ומנסים ליצור קהילה שאינה מחויבת לתורה].

סיכום ביניים: לפי הניסיונות שעשינו עד כאן, גם ללא שנכריע בהתלבטויות השונות – נראה לדעתי שביחס למדינת ישראל בצביונה הנוכחי הכף נוטה לשלילה. כלומר, קשה להגדיר אותה כמדינה יהודית. ההגדרה הטובה ביותר תהיה מדינה משותפת של יהודים וגויים.

ט.

אולם קיימת גישה אחרת הטוענת שכל ההגדרות האמורות עד כאן חוטאות לאמת כיון שהן מתעלמות מהמבט הכללי, מבט-על הנובע מאיזה-שהוא סך-הכל משוקלל של תהליכים ומשמעויות. לטענה זו, ההגדרות הפרטניות דלעיל מנסות לדחוק דבר גדול למיטת-סדום קטנה שאינה לפי מידותיו.

בעלי דרך זו טוענים: סוף סוף אי אפשר להתעלם מכך שמדינת ישראל היא פרי ותוצאה של תהליך היסטורי ארוך של קיבוץ גלויות ושיבת ציון שבו יהודים עלו לארץ. בסופו של דבר, היהודים הם אלו שהקימו את המדינה במטרה מוצהרת שתהיה זו מדינת היהודים.

אי אפשר להתעלם מכך שבמגילת היסוד של המדינה – שכל החותמים עליה הינם יהודים – נאמר במפורש שזו מדינה יהודית המתבססת על זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. אי אפשר להתעלם מכך שמיליוני יהודים בכל העולם רואים באופן טבעי את מדינת ישראל כמדינה שלהם.

אי אפשר להתעלם מכך שלמדינה יש סמלים יהודים מובהקים, החל מהמנורה והדגל ועד למילות ההמנון. גם בעיני אומות העולם, המדינה נתפסת כייצוג של העם היהודי, ושונאי-ישראל בכל העולם שורפים את הדגל הכחול-לבן בהיותו מייצג עבורם את הקיום היהודי בארץ ישראל.

אי אפשר להתעלם מכך שהמדינה נועדה לפעול למען העם היהודי, והתחייבה להגן על חייהם של היהודים. המדינה אף מחויבת להעניק זכויות אזרח לכל יהודי – מכח חוק השבות – ובכך היא מגדירה את עצמה כמכשיר לקיבוץ גלויות של העם היהודי לארץ ישראל.

בקיצור, טוענים: במבט כולל, לאחר כל הפגמים והחסרונות, הרי ודאי שלפני שישים שנה קמה בארץ ישראל מדינה השונה בתכלית מהשלטונות הזרים שהיו כאן במשך דורות רבים. האין זו מדינה יהודית?

י.

מה בין שתי הגישות?

תחילה הנחנו שצריך למצוא הגדרה מדויקת, קנה-מידה קשיח, כדי להכריע אם לפנינו "מדינה יהודית" או לא. אי אפשר להסתפק בהתרשמות כללית, באווירה או בסמלים. אי אפשר גם להסתפק בכך שהמדינה מצהירה באופן רשמי שהיא מדינה יהודית – כשם שאי אפשר לשפוט אם אדם מסוים הוא יהודי לפי לבושו, מעשיו ודבריו, אלא לפי אמת-מידה מהותית. כשאנו בודקים האם פלוני נולד לאמא יהודיה אין זו "מיטת סדום" אלא בירור המהות כפי שהיא, והוא-הדין כשאנו דנים על גוף מורכב וגדול יותר כמו מדינה. בהחלט יש משמעות להצהרות, לאווירה ולסמלים – אבל הם לא המהות.

אולם לפי הגישה השניה (שבסעיף הקודם), הדיון על גוף כללי כמו מדינה שונה במהותו מדיון על אדם ספציפי. אלא שמכל מקום יש להקשות על גישה זו: הרי בכל זאת צריך איזה-שהוא קנה מידה שלפיו אנו שופטים את המציאות. גם אם יש חשיבות להתרשמות הכללית, עדיין צריך להגדיר "גבולות גזרה" או מקרי-מבחן שמאפשרים שיפוט (בבחינת "עדות שאתה יכול להזימה"). כך למשל נשאל: אם מחר יבוטל חוק השבות, ישונה נוסח ההמנון ותעודכן מגילה העצמאות – האם עדיין תהיה זו מדינה יהודית? הרי ודאי שיש איזה שהוא גבול לדבר! בסופו של דבר, כולם מודים שאם יתרחשו שינויים מפליגים במדינה גם התחושה הכללית תאבד בשלב מסוים, או שפשוט נאמר שזו כבר אינה אותה מדינה. בכל מקרה מתבקש להגדיר גבולות מסוימים, גם אם קו הגבול אינו חד וחתוך[1].

כמדומני שבשנים עברו היו רבים שחשבו שאין צורך לעסוק בשאלות כאלו מפני שהן לא מציאותיות. ההנחה היתה שקיים סך-הכל יציב של "מדינה יהודית" שמכאן ואילך עתיד באופן כללי להתקדם לכיוון החיובי וזה העיקר. אך נראה שמי שממשיך גם כיום לחשוב כך פשוט מתעלם מהמציאות, וחבל. שהרי אם כבר מדברים על תהליכים ומשמעויות צריך להיות ער לתהליכים שמתרחשים היום; כמו למשל האם הזהות ה'ישראלית' שמטופחת במדינה אינה מאיימת להחליף את הזהות היהודית המקורית וכדו'.

בקיצור, גם הגישה בעלת "המבט הכללי" חייבת למצוא נקודות עיגון מוגדרות יחסית.

יא. סיכום

העלנו מדדים אפשריים שונים לשאלה "מהי מדינה יהודית", והבאנו גישה נוספת המנסה לפרש את המציאות באופן יותר כללי, אך הערנו שגם הגישה השניה חייבת לקבוע קריטריון כלשהו. ומאידך, גם אם נצמדים למדדים מדוייקים צריך לתת את הדעת על הפרשנות הכללית (שהיא נושא לדיון בפני עצמו).

ומהו באמת המדד למדינה יהודית? לצורך הדיון הצגנו ויכוח בין אפשרויות שונות, אך יתכן שבאמת הויכוח הזה אינו העיקר! הרי לכאורה כולם מודים שהמדינה צריכה להיות 'יהודית' על-פי כל המדדים שהוזכרו. אם כן, הויכוח על ההגדרה המדויקת של מה שקיים היום הוא יחסית טפל ואולי אין צורך להכריע בו.

בעיני ראובן די בעובדה שרוב נבחרי הציבור במדינה הם יהודים בכדי להגדירה כמדינה יהודית, בעיני שמעון זוהי מדינה מעורבת שיש בה שותפות בין יהודים וגויים, בעיני לוי כל עוד חוק המדינה אינו חוק התורה אין כאן מדינה יהודית כלל, בעיני יהודה העיקר שהמדינה מגדירה את עצמה כיהודית, בעיני יששכר המדינה הייתה אי-פעם יהודית אך כיום היא הולכת ומאבדת את הזכאות להגדרה הזו, ובעיני זבולון אין כל טעם בדיון על השם 'מדינה יהודית' שמישהו זרק לחלל – המדינה היא כפי שהיא ומה תוסיף קריאת השם. כל אחד יחליט בהתאם על יחסו למדינה לראשיה ולסמליה. כל אחד יחליט אם ה' באייר עבורו הוא יום חג או יום של בירור וחשבון, או שהוא מחליט שלא להחליט.

העיקר הוא שכולם מכירים בצורך להפוך את מה שקיים היום למה שצריך להיות. אם קיימת הסכמה לאיזו מציאות אחרת אנחנו צריכים להתקדם – ושזו הנקודה העיקרית – אולי ניתן להתעלם מהגישות השונות באשר לתפיסת המציאות היום. עלינו להפנות את הפנים לעתיד ולראות מהו החזון שאליו שואפים וכיצד מתקדמים אליו – זהו העיקר וכל השאר הוא טפל יחסית.

הבה ונחליט שהשאלה אם להגדיר את מדינת ישראל דהיום כמדינה יהודית נשארת כרגע שאלה פתוחה, או שאלה שאין טעם לדוש בה – אך העיקר הוא שצריכה להיות כאן מדינה הרבה יותר יהודית, ככל רוחב החזון של מלכות ישראל המתוקנת [כמובן שהחזון הזה אינו מתמצה בהגדרה של מערכת טכנית הדואגת לאינטרס של היהודים בארץ וכיוצא בזה – אלא נושא על גביו קיום שלם של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ושואף לתיקון העולם כולו לקרוא כולם בשם ה'].

מכל מקום, נראה לי שהגדרת הגישות השונות (כניסיון שנעשה כאן) יכולה לסייע להגיע למכנה-המשותף הנדרש, על-ידי 'ניקוי השולחן' וסיכום המצב. כל עוד קיימת עמימות ואין איזה-שהוא מילון מושגים מוסכם, קשה לעזוב את הויכוח בנחת. ברגע שנבין על מה מדברים, ונסכם מה יש ומה אין, נוכל להתקדם ולהגיע, סוף סוף, לעיקר!

יב. והערה לסיום

הנחתי שכל בעלי הדעות השונות שהובאו כאן יכולים לכאורה להגיע להסכמה שהעיקר הוא התיקון הנדרש; לחתור לכך שהמדינה תהיה יהודית בכל הפרמטרים שהוזכרו.

תיאורטית אולי זה נכון. אבל בפועל נראה שפעמים רבות קשה להגיע להסכמה עם מי שמחזיק בגישה השניה שהוצגה כאן – גישת "המבט הכללי" (סעיף ט). כבר הוזכר שבגישה הזו קיימת בעיה של קביעת הגבולות. אך פעמים רבות אין זו בעיה טכנית וצדדית, שניתן לפתור על ידי התייחסות עניינית, אלא קצה הקרחון של צורת חשיבה מסוימת המדברת בעיקר בסיסמאות ובדוגמות והמנותקת ממבחן המציאות, וכמובן שקשה ליצור דו-שיח עם צורת חשיבה כזו.

כמו כן, בדרך הזו קיימת נטיה חזקה לראות את העיקר בהאדרת המציאות הקיימת ואידיאליזציה שלה. אדרבה, ככל שהמציאות חסרה ובעייתית יותר, קיים צורך להסביר שבכל זאת זהו הדבר האמיתי וזהו העיקר וכו'. ממילא, אין יכולת אמיתית להגיע לשינוי, כי מחוברים בחבל הטבור להצדקת הממסד הקיים וכל הקושיות מודחקות או נדחות בקש.

ונקודה אחרונה, ואולי הקשה מכל היא כאשר "המבט הכללי" מגייס את הקדוש-ברוך-הוא לצידו. כלומר, כיון שיש הנחה ודאית שהמדינה היא הפרי הבשל של הגאולה, הרי היא הופכת למעשה אלוקי בלבד, המופקע לגמרי מבחירת האדם. ממילא הקב"ה בכבודו ובעצמו חתום על מגילת העצמאות (גם אם הכותבים נמנעו במכוון מלהזכיר את שמו), ובזה נסגר הדיון על המדינה היהודית.



[1] אמנם סיפר לי חבר שהקשה לאחד הרבנים (שדוקא אינו פופוליסט מצוי) "ועד היכן הגבול שבו תוגדר המדינה כיהודית", והלה השיב: "אין גבול". על כך מתבקש לומר רק "צריך עיון גדול" ולפטור כקוריוז. אלא שנראה שהרבה חושבים כאותו רב, במודע או שלא-במודע, וכדאי בכל זאת להבין מהו ההגיון כאן. כנראה שהתפיסה היא שכיון שבזמן מסוים הייתה כאן מדינה יהודית (להגדרתם) הרי מעתה זוהי המדינה של היהודים וכל שינוי שיערך בה הוא כגזילה ואינו משנה את מהותה היסודית, כל עוד... [איני יודע להשלים את המשפט]. הסבר נוסף ינתן בסוף המאמר. אך מכל מקום ה"צריך עיון" במקומו עומד...