זמן מתן תורתנו הרב שי דאום

מהו התאריך של חג שבועות וכיצד הוא אכן "זמן מתן תורתנו".

הרב שי דאום

חג השבועות הוא "זמן מתן תורתנו" כפי שאנו אומרים בנוסח התפילה וקידוש-היום, ואף שהדבר לא נזכר בתורה-שבכתב[א] הריהו פשוט בדברי חז"ל[ב]. אולם כשבודקים מהו באמת הזמן שבו ניתנה תורה, מתברר שהדבר אינו פשוט כלל.

חג ללא תאריך

תחילה נשים לב שבשונה משאר המועדים, אין לחג השבועות תאריך קבוע בלוח-השנה. זמנו הוא ביום החמשים לספירת-העומר, המתחילה ב-ט"ז בניסן ("ממחרת השבת"), כלשון הרמב"ם "ביום חמשים מספירת העומר הוא חג השבועות והוא עצרת"[ג]. ובאמת, בזמן שמקדשים את החודש על-פי הראיה, חג השבועות חל בשלשה תאריכים אפשריים: ה' בסיון, ו' בסיון או ז' בסיון[ד]. אלא שבזמן-הזה, כיון שיש לנו לוח קבוע ובו חודש ניסן תמיד מלא וחודש אייר תמיד חסר, לכן שבועות חל תמיד ב-ו' בסיון.

ואם נשאל, מדוע באמת לא נקבע בתורה תאריך קבוע לחג השבועות? – מבאר המהר"ל[ה] ששבועות הוא השלמה הכרחית של פסח, שהרי כל מטרת היציאה לחרות היא לקבל את התורה, ואילולא קבלו ישראל את התורה היה העולם חוזר לתוהו-ובוהו – ומשום כך אין לשבועות תאריך עצמאי בלוח-השנה וזמנו נקבע רק לפי הפסח.

מתי ניתנה תורה

וכעת נבדוק אימתי היה מתן תורה. ראשית, יש מחלוקת בחז"ל[ו] האם מעמד הר-סיני היה בששה בסיון או בשבעה בסיון – זהו דיון עם השלכה הלכתית בהלכות נדה והכרעת ההלכה בו שנויה במחלוקת[ז]. אם כן, לפי הדעה שהתורה ניתנה ב-ז' בסיון, כיצד אנו אומרים ב-ו' בסיון "זמן מתן תורתנו"?

בשאלה זו עסקו ראשונים ואחרונים וכמה מגדולי הפוסקים בארו שאכן אנו אומרים "זמן מתן תורתנו" רק לפי הדעה שהתורה ניתנה ב-ו בסיון[ח]. אולם יש קצת קושי בהסבר הזה, שהרי זמנו האמיתי של החג אינו דוקא בששה בסיון, ואם כן יוצא שרק בימינו החג יוצא 'במקרה' ב"זמן מתן תורתנו". לכן נחפש כעת הסברים אחרים.

לכאורה מתבקש לומר ששבועות נקרא "זמן מתן תורה" כיון שהוא ביום החמישים של הספירה, ובזה הוא 'משחזר' את זמן מתן תורה כמו ביציאת מצרים. אלא שמדברי חז"ל עולה שהתורה ניתנה ביום החמשים-ואחד של הספירה! שכן מבואר בגמרא שט"ו בניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חל ביום חמישי בשבוע, ומתן תורה היה ביום שבת לאחר שבעה שבועות, כלומר ביום ה-51 לספירת-העומר[ט] (המתחילה בט"ז בניסן. כמובן מדובר על ספירה תיאורטית, שהרי עוד לא הצטוו על כך).

והקושיא בקיצור (למי שלא אוהב חשבונות): כיצד מתייחסים לשבועות כזמן מתן תורה, והרי שבועות הוא ביום ה-50 לספירה ואילו התורה ניתנה ביום ה-51?

מה קודם, הלילה או היום?

הרבה מפרשים דנו בנושא זה, וכאן נביא את הסברו של החת"ם-סופר[י]:

בדרך-כלל בתורה "היום הולך אחר הלילה" – היממה מתחילה בערב-לילה, כמו שנאמר "ויהי ערב ויהי בקר". לכן כל החגים והזמנים מתחילים מהערב, וכך גם בספירת-העומר – בתחילת הלילה אנו סופרים את היממה המתחילה כעת. אולם ההסתכלות האנושית-הטבעית הפשוטה, שעל-פיה הולכים אומות-העולם, היא הפוכה: מתחילים מהיום ומסיימים בלילה, "הלילה הולך אחר היום", כמו שכתוב "ויום ולילה לא ישבותו"[יא].

והנה כשיצאו ישראל ממצרים, עד שהגיעו להר-סיני וקבלו את התורה, היו נחשבים במידה מסוימת ככל העמים, ולכן היו מונים את הלילה אחר היום. משום כך, ליל ט"ז בניסן לא נמנה אצלם כיום ראשון לספירת-העומר, כיון שהלילה שייך ל-ט"ו בניסן שלפניו שהוא יום היציאה. לכן, מבחינתם, המניין של ספירת-העומר התחיל רק מליל י"ז בניסן. ואם ט"ו בניסן היה ביום חמישי בשבוע, אזי תחילת הספירה היתה בליל-שבת (ולא בליל-שישי). ממילא, יוצא שמתן-תורה (שהיה ביום השבת) אכן היה ביום ה-50 לספירה, כיון ש'הפסידו' יום אחד מהספירה.

לפי זה, כשאנו אומרים "זמן מתן תורתנו" הכוונה באמת ליום החמישים, לאחר מ"ט ימים של ספירת העומר – שהוא היום שבו ניתנה התורה לישראל (ולא משנה באיזה תאריך בחודש היה הדבר).

ראש גויי לעומת ראש יהודי

מאחורי הלמדנות-ההלכתית הזו מסתתרת משמעות פנימית:

בספירת העומר, לקראת מתן תורה, אנחנו עוברים מ'ראש-גויי' ל'ראש-יהודי'. בעינים של גוי, המציאות מתחילה באור-יום ומסתיימת בחושך של לילה. נקודת המוצא הבטוחה היא שעכשיו אני נמצא, חי וקיים, וכל השאר בספק. את מה שיש עכשיו כדאי לנצל עד הסוף, "אכול ושתה כי מחר נמות" – מחר, בעתיד, יבוא החשך הגדול. העולם הזה הוא היום, ולאחר המוות יבוא הלילה. בדומה לדברי חז"ל "רשעים תחילתן שלוה וסופן יסורים"[יב].

אבל בעינים של יהודי הכל הפוך. המציאות הנוכחית היא חשוכה. נקודת המוצא שלנו, כאן בעולם הזה, היא של חסרון. איננו מרגישים כל-כך טוב במצב הנוכחי, בעולם שבו האדם נתון במלחמת הטוב והרע ואינו מרגיש את קרבת אלוקים. לכן מתחילים בלילה, ממצב של שפלות וזעקה לה'. אבל העתיד – הוא כולו שלנו. כל הדברים הטובים יקרו בעתיד, עולם-הבא, גאולה ומשיח, בית-מקדש "ובלע המוות לנצח"... זהו אור-יום שמגיע לאחר הלילה. "צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה".

האור מתוך החושך

ויותר בעומק, על-פי דברי מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א:

נקודת המוצא שלנו היא בחושך, כיון שבבריאת העולם הסתיר הקב"ה את אורו האין-סופי וצמצם אותו, וכל הבריאה מתחילה בתוך החלל הזה, החשוך ומרוחק מאור ה'. אלא שכאשר נמצאים בחושך רואים בצורה הטובה ביותר את נקודות האור, על-רקע החושך. כך כל החושך של הצמצום שאנו נמצאים בו, נועד להוות רקע מתאים שעל-גביו נוכל לראות את האור. "ויהי ערב – ויהי בקר", ולאחר "חשך על פני תהום" מגיע "יהי אור", האור שמגלה למפרע מהו תפקידו של החושך שקדם לו.

כך במתן תורה ראו ישראל "חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל" – זהו החושך המאפשר על-גביו לקלוט את אור-התורה שהיא חכמתו יתברך ובה גנוז אור שבעת הימים ממש. נזכה גם אנו לאורה של תורה ולקבלתה בשמחה ובפנימיות בזמן מתן תורתנו.



[א] זוהי שאלה חשובה בפני עצמה, מדוע לא נזכר בתורה שבכתב שחג השבועות קשור לזמן מתן תורה. ראה עקידת יצחק שער סז.

[ב] ראה למשל פסחים סח, ב "יום שניתנה בו תורה".

[ג] הלכות תמידין ומוספין ח, א.

[ד] ראש השנה ו, ב.

[ה] גבורות ה' פרק מו.

[ו] שבת פו.

[ז] ראה מגן אברהם סי' תצד.

[ח] ראה שו"ע-הרב וערוה"ש סי' תצד.

[ט] גם על קושי זה עמד במגן אברהם הנ"ל.

[י] חת"ס על שו"ע הלכות פסח סי' תל, ד.

[יא] את החידוש הזה מביא החת"ס בשם רבו, בעל ההפלאה.

[יב] רש"י בראשית כז, כט.