מימדי המקום והזמן

את המקום אנו מודדים בשלשה מימדים שונים: אורך, רוחב ועומק. במדע מצרפים אליהם את מימד הזמן, ויחד הם יוצרים את מה שנקרא 'המרחב-זמן הארבע-מימדי'.

על פי פנימיות התורה, היחס בין מימד הזמן למימדי המקום הוא כיחס שבין ספירות החכמה והבינה. חכמה הוא הכח של התהוות דבר מאין – "והחכמה מאין תמצא" – ולכן דרשו בחסידות על מאמר חז"ל "איזהו חכם הרואה את הנולד" שחכם ראוי להקרא מי שרואה בעין שכלו כיצד העולם הזה נולד ומתהווה בכל רגע ורגע יש מאין.

כאשר נתבונן במימד הזמן, נשים לב שהוא אב-טיפוס עבור התהוות מאין. כל שניה ושניה, כל רגע ורגע – נולדים ומתהווים ממש מאין. ברגע זה קיימת רק השניה של ההווה, ואילו השניה הבאה אינה במציאות כלל. רק ברגע הבא נוצרת השניה הבאה – ממש מאין. לגבי חפצים דוממים קשה לנו לקבל שהם נולדים ומתהווים כל רגע מחדש, אולם לגבי התפתחות הזמן – אין קל מזה! לפיכך אנו מזהים את מימד הזמן כשייך לספירת החכמה ולהתהוות יש מאין.

ומה לגבי מימדי המקום? המשך הפסוק המובא למעלה הוא "והחכמה מאין תמצא – ואי זה מקום בינה". הפסוק משלים את היחס, וקובע כי יש קשר בין מושגי המקום שלנו לספירת הבינה. בינה פירושה לקחת את נקודת הראשית של החכמה ולבנות אותה למערך שלם ע"י היכולת להבין דבר מתוך דבר. אחת הפעולת המובהקות בלימוד והתבוננות שכלית היא היכולת לחלק ולהבחין בין מקרים שונים. מושג המקום הפיזי פועל אף הוא דבר דומה. ברובד הכי נמוך ויסודי, משמעות מושג המקום היא שאם אני כאן ואתה שם – אז אני נמצא בהקשר א' ואתה שייך לסביבה ב'. ע"י הבחנה בין החלקים השונים של תמונת המציאות נבנה היחס המורכב בין חלקיה השונים.

[נוסיף עוד רמז יפה: לפי האמור לעיל, קשורים הזמן והמקום עם האותיות י' וה' הראשונות של שם הוי' ב"ה (שכן עפ"י הקבלה, שתי אותיות אלו רומזות לספירות החכמה והבינה). מהי משמעות שם הוי'? שלשת האותיות האחרונות יוצרות את המילה הוה – מציאות של רגע אחד. כאשר מוסיפים י' בתחילת השם, אנו מוסיפים את מימד הזמן, ומשמעות המילה היא כמו מהוה בכל רגע (ראה רש"י על איוב א, ה). האות ה' שאחריה מורכבת משלשה חלקים: שני קוים ונקודה. שלשה חלקים אלו רומזים לשלת מימדי המקום – אורך רוחב ועומק. האורך והרוחב הם שני הקוים המאונכים זה לזה, ואילו הנקודה היא כביכול קו שלישי המאונך לשניהם ו"נכנס אל תוך הדף". כך ניתן לראות ששתי האותיות הראשונות בשם המפורש משקפות את הקשר של מושגי הזמן והמקום לספירות החכמה והבינה.]

פונקציה ונתונים

כאשר עוסקים במדע בחוקי התנועה של גופים, מקובל להציג את היחס בין המקום והזמן ע"י פונקציה, כאשר המקום של הגוף (או המצב של המערכת) נקבע לפי הזמן הנתון. במילים אחרות: בהנחה שנתון זמן מסויים, ניתן לחשב עפ"י חוקי התנועה את המקום או המצב השייך לאותו זמן.

ראשית נשים לב שעצם המושג פונקציה הוא מושג הקשור עם מוח הבינה. היכולת לקבוע כלל גורף המתאים תוצאה תואמת לכל פרט עפי הגיון קבוע – הוא בדיוק העקרון של "להבין דבר מתוך דבר". בעצם, כאשר אני מבין דבר מתוך דבר, הרי שהדבר אותו אני מבין הוא פונקציה של הדבר המקורי הנתון לפני. לעומת זה, הדבר הנתון אינו מבוסס על הגיון כלשהו אלא נתון. אולם, כאשר עוסקים בפונקציה מתמטית טהורה, הוא אינו נתון מצד מציאות כלשהי אלא אך ורק מצד ההנחה: בהנחה שנתון כך וכך – אזי עפ"י ההגיון של הפונקציה ההתאמה היא פלונית.

ניתן דוגמא: נניח שפונקציה עוסקת בקביעת משכורת עפ"י שעות עבודה של פועל. במציאות עצמה – מספר שעות העבודה הוא דבר הנתון מכורח המציאות, אולם בשעת חתימת החוזה ההסכם בין המעסיק לעובד הוא תיארוטי בלבד. בהסכם זה הם מגדירים מערכת כללים, לפיו בהנחה שיעבוד הפועל כמות שעות מסויימת – יהיה שכרו סך מסויים עפ"י כללי ההסכם.

בהסכם כזה שני חלקים: הנחה וכלל הגיוני. הכלל ההגיוני נקרא בינה, שהרי מתוך ניתוח לוגי של שעות העבודה עם כללי התעסוקה ניתן להסיק מהו השכר. אך ההנחה שבבסיס החישוב, הנוגעת לכמות שעות העבודה – אינה נובעת מהגיון כלשהו ואף לא מכורח המציאות – היא נתונה לבחירת המתבונן בהסכם!

נסכם, אם כן, שעבור פונקציה מתמטית – אם f  הוא פונקציה של x, פירוש הדבר שהדרך בה אנו מסיקים את f מתוך x היא בעזרת מוח הבינה, אך הדרך בה אנו מחליטים מה להציב ב-x עצמו היא בעזרת מוח החכמה.

אסתכל באורייתא וברא עלמא

נחזור לזמן ומקום – ראינו שמלבד זה שהזמן והמקום שייכים עפ"י הקבלה למושגי החכמה והבינה, גם הצבתם זה כפונקציה של זה (המקום כפונקציה של הזמן) תואמת את אותו רעיון. אולם האם מקרי הדבר? נראה שקשירת הדברים יחד יכולה לחדד לנו משהו בהבנת המציאות.

כשהצגנו למעלה את התהוות הזמן, הצגנו את ההווה כממשי, ואת העתיד כמתהווה. אולם, כאשר אנו דנים על הזמן במושגים של פונקציה, אנו מכלילים עבר הוה ועתיד כאחד. היתרון של זוית מבט זו על התהוות הזמן הוא ביכולת הטמונה בה לשקף לנו כיצד נראית התהוות הזמן בעיני הבורא, אשר כשמו הוא מעל הזמן – היה הוה ויהיה כאחד.

זוית המבט שלנו כנבראים החיים תחת הזמן היא שזמן ההווה הוא נתון מכורח המציאות. אולם אם מסתכלים על הזמן בעינים של ה', הרי שהמציאות של כל רגע ורגע שנבראים היא רק בדרך של הנחה: בהנחה שמדובר על רגע פלוני – תראה המציאות כך וכך.

נמשיך את קו ההתבוננות הזה: כאשר אנו באים לקבוע את ההתאמה – אנו עושים זאת בעזרת כללי הפונקציה. כיצד קובע הקב"ה את מציאות העולם 'כפונקציה של הרגע המדובר'? על כך אמרו חז"ל שהקב"ה "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – ה' מתבונן בתורה, ולפיה הוא מנהיג את המציאות בהתאם לזמן.

נציג זאת באופן קצת ציורי. יושב הקב"ה בישיבה של מעלה, ולומד את סוגיית בריאת העולם הזה. לפתע מוקשית לו קושייא: "מה הדין אם השנה היא תשע"ב?" מיד יושב הקב"ה ומפלפל בסוגיא, דן בשקלא וטריא, ומכריע לבסוף: "אם הזמן הוא ט' בכסלו – אזי ראוי שיקרה כך וכך באותו יום, אך אם הזמן הוא י' בכסלו – כבר ראוי שיקרה משהו אחר". וכן על דרך זו, מתאים הקב"ה לכל שנה, לכל יום, ואפילו לכל רגע ורגע הנהגה המיוחדת וראויה לאותו זמן עפ"י התורה הקדושה.