סדר היום של היהודי בנוי על הציר של שלש התפילות היומיות, שחרית מנחה וערבית. אמנם שלש התפילות שוות בעיקרן זו לזו (כשאנו מדברים על תפילת עמידה, "שמונה עשרה", שהיא הנקראת 'תפילה' במובן המדויק), אבל לכל תפילה יש את הפן המיוחד שלה.

חז"ל משייכים את שלש התפילות לשלשת האבות: "אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תיקן תפילת מנחה, יעקב תיקן תפילת ערבית". בהמשך לזה, ניתן לומר שבכל תפילה אנו פונים לה' בצורה מיוחדת.

בתפילת מנחה – עבדי המלך

נפתח בתפילת המנחה. משמעות המלה מנחה בלשון הקדש היא מתנת-כבוד המוגשת למלך, המבטאת הכנעה וקבלת מרות. כך אצל הבל שהביא "מנחה לה'", וכך (להבדיל) אצל יעקב אבינו השולח מנחה לעשו אחיו ולמשנה-למלך במצרים, וכן במקומות רבים בתנ"ך מופיעה מנחה בהקשר למלך דווקא. כך גם בתפילת המנחה אנו פונים אל ה' בתור עבדים למלך, מלך העולם בכלל ומלך ישראל בפרט.

במהלך היום, האדם עובד ועושה את מלאכתו, ובשעת בין-הערביים עליו להפסיק את עבודתו ולעבוד את ה' – ובכך להעלות את כל עבודת-יומו לעבודת ה'. עצירת מרוץ-החיים כדי לעמוד בתפילה, מבטאת הכנעה ויראה של העבד כלפי המלך.

חז"ל אומרים "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה". מעשה אליהו-הנביא בהר הכרמל הוא תיקון מערכת היחסים של עם-מלך, לאחר תקופה קשה של עזיבת ה' ופנייה לעבודה-זרה, כאשר ירדה האש מן השמים וכל העם הכריזו "ה' הוא האלהים" בקבלת מלכות שמים – אין תפילת מנחה גדולה מזו!

הפנייה אל ה' כמלך מתאימה ליצחק אבינו, "עמוד העבודה" בין האבות, אשר מידתו המיוחדת היא הגבורה והיראה, "פַּחַד יִצְחָק", שהרי היראה שייכת במיוחד לעבד העומד לפני המלך. תפילת יצחק נלמדת מהפסוק "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" – השדה הוא מקום העבודה, עבודה ששייכת במיוחד כלפי המלך, בסוד הפסוק "מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד" (כמבואר בקבלה וחסידות).

בתפילת שחרית – בנים לאב

אם בתפילת מנחה אנו פונים לה' בעיקר כמלך, הרי בן-הזוג המשלים הוא האבא, כמו בביטוי השגור "אבינו מלכנו". אכן, בתפילת שחרית היחס העיקרי שלנו לה' הוא כבנים הפונים אל אביהם, "אבינו אב הרחמן" (כנוסח ברכת "אהבת עולם" הנאמרת בשחר). בכל בקר אנו חווים את התחדשות העולם, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" (מברכת יוצר-אור, הנאמרת גם היא בשחר), ובכלל זה את בריאתנו-אנו מחדש, "שהחזרת בי נשמתי" – לכן אנו מכירים את ה' כאב המוליד את בנו ומגדל אותו, ועיקר העבודה שלנו היא להכיר בכך ולהודות על כך ביחס אוהב (ומצד שני, מצות כיבוד אב-ואם נובעת מכך ש"ה' אבינו הראשון והמוליד אבינו האחרון", כלשון הרמב"ן).

היחס הזה שייך במיוחד לאברהם אבינו, שעיקר עבודתו היתה להודיע וללמד שיש בורא לעולם, והוא עצמו נקרא "אַב המון גוים". מידתו של אברהם היא מידת החסד והאהבה, כבן האוהב את אביו. בזוהר הקדוש נאמר שאין עבודה כעבודת האהבה – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – ובה משוקעת כל העוצמה של תפילת השחר, שהיא גם הארוכה ביותר משלש התפילות (לאחר שאנו מצרפים אליה הרבה הקדמות ותוספות). הבחינה של 'אבא' נוגעת לחכמה וראיה שכלית, ואכן, עיקר ההוראה של עבודת ההתבוננות לפני התפילה – "דע לפני מי אתה עומד" – שייכת לתפילת שחרית. האריכות בתפילת שחרית רמוזה בהלכה האומרת שבקריאת-שמע צריך להאריך במלה 'אחד' – רמז ל"אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם", אברהם אבינו שפרסם את אחדות ה'.

הוזכר שיצחק התפלל תפילת מנחה בשדה. בהמשך לזה אומרים חז"ל "אברהם קראו הר, יצחק קראו שדה, יעקב קראו בית" (פסחים פח, א. בגמרא מדובר על מקום המקדש, אבל בהקשר מיוחד לתפילה, כמו שפירש רש"י שם: "הר המוריה, ושדה דיצחק, ובית-אל דיעקב – כולם בהר הבית התפללו"). מבואר שהר הוא מלשון הריון והורים, רומז ליחסי אב-בן (כאברהם ויצחק ההולכים יחד לעקידה אל "אחד ההרים", הר המוריה). הר הוא גם מלשון בהירות, האור הבהיר של האמונה המאיר בשחר.

תפילת ערבית - דודנו

אם כן, בשחרית פנינו אל ה' כאב ובמנחה פנינו אליו כמלך. אלו שני היחסים הגלויים שלנו אל ה', "אבינו מלכנו". אולם מעל שני היחסים האלה נמצאת קומה נוספת, פנימית ונסתרת יותר, שבה אנו פונים אל ה' כדוֹד (בעל אוהב), "אֲנִי לְדוֹדִי", "אבינו מלכנו דודנו"[א]. זהו היחס המיוחד שבו אנו עומדים בתפילת ערבית, כמו שמבואר בדברי האר"י הקדוש שתפילת ערבית היא כנגד עצם הזיווג העליון (של קודשא-בריך-הוא ושכינתיה, כאשר השכינה היא מקור נשמות ישראל).

כמובן, במערכת היחסים הזו אנו חשים את עצמנו כאשה (נוקבא) כלפי ה', "אָנוּ רַעְיָתֶךָ וְאַתָּה דוֹדֵנוּ". על כן, ההתבוננות שלנו בשלש התפילות מתאימה במיוחד לעבודת האשה, ובאמת עבודת התפילה בכלל היא עבודה 'נשית' יחסית. לפיכך נאמר כי תפילת שחרית היא יחס הבת אל אביה, תפילת מנחה היא יחס השפחה אל האדון-המלך, ותפילת ערבית היא יחס הרעיה אל דודה. בבוקר אנו קמים כמו בת, במשך היום עובדים כמו שפחה, ובערב-לילה מתכנסים לרגע אינטימי של זיווג. זהו "המחזור היומי" של האשה היהודיה – ובהקשר זה הגברים צריכים ללמוד מהנשים – בת-שפחה-רעיה, וחוזר חלילה.

"יעקב תיקן תפילת ערבית". מידת יעקב היא התפארת, הנקראת "תפארת גופא" והיא המאפשרת את הזיווג הקדוש (בין פרצוף ז"א, הנכלל בתפארת, לפרצוף הנוקבא). אולם בתפילת ערבית נוכל להתמקד גם בדמותו של דוד המלך (השייך לספירת המלכות, הנוקבא עצמה). דוִד המלך רומז כמובן לדוֹד, ורומז בעצמו גם לרעיה, שכן דוד הוא כאשה המתפללת ומתחננת, כפי שאומר דוד על עצמו "וַאֲנִי תְפִלָּה". הקשר בין יעקב לדוד רמוז גם בכך שיעקב עולה בגימטריא יג פעמים דוד, ולפי הסוד דוד הוא בחינת רחל אשת יעקב.

מידת יעקב אבינו היא הרחמים (הפנימיות של מידת התפארת). עיקר הרחמים הם ביחס בין איש לאשתו, ובמידה מסוימת הרחמים מבטאים יחס פנימי עוד יותר מהאהבה (כמו שבארמית המלה רחימו פירושה אהבה). בתפילת ערבית אנו מתעוררים במידת הרחמים ומעוררים רחמים-רבים של ה' הפוקד אותנו. שם התפלה, ערבית, הוא גם מלשון ערבוּת ונעימוּת (כמו "וּשְׁנָתִי עָרְבָה לִּי"), התחושה המלווה את החיבור והזיווג.

"יעקב קראו בית". הבית הוא המקום שבו חיים יחד האיש והאשה, הדוד והרעיה. יתירה מזו, האשה עצמה נקראת בית, "ביתו זו אשתו". לכן כאן רמוז היחס שלנו אל ה' כאיש ואשה.

אמנם, בעוד שתפילות שחרית ומנחה הן חובה גמורה, הרי "תפילת ערבית רשות" – אפשר לכפות את הבן לכבד את אביו (לפחות בחיצוניות), וודאי אפשר לכפות את העבד לציית למלך, אך יחסי קירבה אמיתיים בין איש לאשתו באים רק מתוך קרוב-דעת ורצון גמור [אמנם, כהלכה למעשה, תפילת ערבית התקבלה כחובה, אבל אצל הנשים גם כיום ההלכה היא שהאשה חייבת רק בתפילות שחרית ומנחה, ואילו תפילת ערבית היא רשות עבורה[ב]].

במעגל חוזר

הסברנו שאנו חווים את שלש התפילות שחרית-מנחה-ערבית לפי סדר זה בהתאמה ל"אבינו-מלכנו-דודנו", ומצידנו: בת-שפחה-רעיה. אך סדר זה נכון כאשר אנו מתחילים את היום בשחר, עם אברהם אבינו המשכים בבקר.

אולם ניתן להתחיל את היום דווקא בערב, שהרי הסדר בתורה הוא "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד", היום הולך אחר הלילה. כך גם הסדר בפסוק שממנו לומדים את שלש התפילות "עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי". לפי זה, אנו מתחילים דווקא בתפילת ערבית, כרעיה, ממשיכים כבת ומסיימים כשפחה. לכאורה, סדר זה אינו מובן: מה הטעם להתחיל מהמקום הכי גבוה ולרדת ליחסים נמוכים יותר?

ההסבר טמון בכך ששלש מערכות היחסים מבטאות צדדים שונים של אותה שלימות, ובאמת לכל אחת מהם יש יתרון מיוחד. לאחר הלילה, בו אנו פונים אל ה' כרעיה אל דודה, אנו קמים בבקר בהרגשה של בת המודה לאביה, ומכאן ממשיכים לעבודת יומנו כשפחה נאמנה. קדושת הזיווג בלילה היא הנותנת כח לאשה לקום בבקר כבת צעירה וחביבה, וחיבה זו היא המניעה אותה לעבודה קשה ומסורה בכל עבודות הבית עד הערב. הרעיה הופכת מרצון להיות בת ושפחה, ובלילה הבא היא שוב רעיה – כאשר כל מדרגה מזינה את המדרגה הבאה ומעלה אותה לרמה יותר גבוהה, והמחזור היומי הולך ומתעלה[ג].