סיפור כיסוי

בפרשת בא אנו יוצאים ממצרים. אמנם יציאת-מצרים היא "לחרות עולם", אבל בפועל היא נעשתה בעזרת "סיפור כיסוי". ה' שולח את משה רבינו לבקש ולדרוש מפרעה לאפשר לישראל לצאת ממצרים לשלשה ימים כדי לזבוח לה' ולחוג לפניו במדבר, "נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה' אֱלֹהֵינוּ". לאורך כל הדרך, מתנהל משא-ומתן עיקש בין משה לפרעה על הדרישה הזו, כאשר משה עומד על כך שלא ניתן לעשות זאת בתוך מצרים, "הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ"? לבסוף, פרעה נכנע ומשלח את ישראל למטרה זו, "קוּמוּ צְּאוּ... וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם [העבודה שדברתם עליה]. גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ [כדי להקריב ממנו לה']". בפשטות, רק בפרשה הבאה יתברר לפרעה ש"ברח העם" לבלי שוב...

אולם לכאורה יש בסיפור הזה 'חור' אחד בולט. הנה ביום שלפני היציאה מקריבים ישראל את הפסח בתוככי מצרים! איך אפשר להמשיך ו'לקנות' את הסיפור על חגיגה שצריכה להיעשות דוקא במדבר, לאחר שישראל כבר חוגגים וזובחים ומקריבים את השה-לבית-אבות בעודם בתוך מצרים? (ושאלה נוספת: מדוע לא מצאתי מי ששואל שאלה זו?)

האם פסח הוא קרבן?

נראה שהתשובה נעוצה בהבדל בין קרבן-הפסח לשאר כל הקרבנות. ההבדל בולט במיוחד בפסח מצרים, שלמעשה אינו נראה כלל כמו קרבן! הרי קרבן הוא משהו שניתן ומוקרב לה', דמו נזרק על המזבח ולפחות חלק ממנו מוקטר ונשרף באש – ואילו בפסח מצרים לא היה מזבח, ודבר מהשה לא הוקרב לה' (ראה פסחים צו, א)! מדוע יחשוב פרעה שמדובר בקרבן? ומדוע שישראל יחשבו שמדובר בקרבן? לעבוד את ה' ולזבוח לפניו – זאת יעשו ישראל רק במדבר, ואילו במצרים רק יאכלו את הפסח, סעודת חירות ראשונה ומיוחדת. אף המעשה המיוחד של נתינת הדם על המזוזות אינו מתן-דמים על המזבח (ויכול להזכיר למשל את טהרת המצורע בדם הצפור, שאיננה קרבן).

אמנם נראה שאין להפליג כל-כך ולהפקיע לגמרי את פסח מצרים ממערכת הקרבנות. שהרי בהמשך לציווי על פסח מצרים נאמר על פסח דורות "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת... זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'" – ומשמע שגם הפסח הראשון היה עבודה וזבח לה'.

מכל מקום, גם פסח-דורות שונה מאד מכל הקרבנות. השוני הבולט הוא לגבי אכילת הקרבן: ראשית, באכילת הפסח יש מצוות ופרטים מיוחדים במינם, לאכול אותו צלי ולא נא ומבושל, לא לשבור בו עצם, לאכלו בחבורה אחת ורק למנויים מראש. אך יתירה מזו, בפסח האכילה מגדירה את עצם הקרבן, כלשון המשנה בפסחים שהפסח "לא בא מתחילתו אלא לאכילה", לעומת כל הקרבנות שאמנם מצוה לאכול את חלקי הקרבן המיועדים לאכילה, אך עצם הגדרת הקרבן אינה לשם כך (ומבואר במשנה שמטעם זה, כאשר רוב הקהל טמאים והפסח דוחה את הטומאה, הוא גם נאכל בטומאה, ואילו שאר הקרבנות שדוחים את הטומאה אינם נאכלים בטומאה). נראה שבכל הקרבנות ההקרבה היא המטרה והאכילה היא תוצר ותוצאה, ואילו בפסח האכילה היא המטרה וההקרבה משרתת אותה.

עבודת ה' – לכל בני אנוש

כדי להבין יותר את המיוחד בפסח לעומת כל הקרבנות, נשים לב לכך שהקרבנות בכלל אינם מיוחדים דוקא לישראל! קין והבל הביאו קרבן, נח הקריב קרבנות, וגם ההלכה לדורות קובעת שהגויים נודרים נדרים ונדבות כישראל (והיינו קרבן עולָה). תורה ומצוות שייכים דוקא לישראל – "בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", "קדשנו במצוותיו" – אבל עבודת ה' ביסודה היא מעשה אוניברסאלי של האדם הפונה אל אלקיו, הן בעבודת הקרבנות והן בעבודת התפילה (שמהווה תחליף מסוים לקרבנות).

נכון שעבודת הקרבנות אצל ישראל שונה מאשר אצל הגויים, אבל יש בהן צד-שווה. כך למשל, רק ישראל חייבים להקריב קרבן עולָה כשאנו זוכים לראות את פני ה' במקדש (מקום שלנכרי הכניסה אליו אסורה) – אבל ביסודו זהו אותו קרבן עולה שמתנדב גוי בן-שבט-זולו המתפעל מירושלים בבניינה. אמנם רק בישראל יש קרבנות ציבור, רק בישראל יש קרבנות חטאת ושלמים וכו', אנו עובדים את ה' באופן אחר מאשר הגויים, גבוה יותר ומפורט יותר – אבל עדיין נראה שמושג העבודה נמצא על אותה סקאלה: אצל הנכרי זו עבודה מינימאלית, קטנה באיכות וכמות, ואצל היהודי זהו עולם שלם של עבודה. ככל שאנו קרובים אל ה', נפתחים בפנינו שערים חדשים ופנימיים של עבודתו. בספרים הקדושים מוגדרת עבודת ה' כבאה "מלמטה למעלה", ולכן היא שייכת לכל מי שנמצא למטה, כל אחד כעניינו.

אם כן, בקרבנות יש משהו משותף לכל בני-אנוש. וגם אותם קרבנות שרק אנו יכולים להקריב, הרי עצם הקרבן לא בא להורות על הייחוד הזה (אינני מקריב שלמים כדי להודות על שאני יהודי שמקריב שלמים).

הפסח - עבדי ה'

כך הדבר בכל הקרבנות חוץ מפסח. הפסח הוא הקרבן היחיד שעניינו להורות על בחירת ישראל, כלשון ספר החינוך (מצוה יג): "שאנו עושין אותו לאות ולזכרון שבאנו באותו הזמן לחסות תחת כנפי השכינה ונכנסנו בברית התורה והאמונה". לכן שמו פסח – "על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים", פסח ודילג על בתינו, פסח וחמל עלינו לגאול אותנו להיות עמו ונחלתו.

לשון אחרת, בכל עבודת הקרבנות אנו עובדים את ה', אבל העבודה המיוחדת בקרבן פסח היא עבודה כזו המייחדת אותנו, ורק אותנו, כעַבדי ה', "הללו עבדי ה' – ולא עבדי פרעה". וכך כותב המהר"ל: "כי הקרבן הזה הוא עיקר העבודה שהוא יתברך אלהיהם של ישראל.. ולא כן שאר קרבן" (גבורות ה' פ"ס).

הפסח הוא קרבן של ברית בינינו לה', ממש כמו ברית-המילה המהווה תנאי לעשיית הפסח. אולם בברית יש שני צדדים, ה' כורת הברית ואנו באים בבריתו. לכן אם אמרנו שעבודת הקרבנות הרגילה היא עבודה אנושית, מלמטה למעלה – ועל כן שייכת לכל בני-האדם – הרי עבודת הפסח מתחילה בבחירה אלוקית, מלמעלה למטה! ה' בוחר בנו וגואל אותנו, ונותן לנו את דם-הפסח ודם-המילה כדי שבהם נהיה אנו שותפים בברית. לכן ההקפדה המיוחדת "וכל בן נכר לא יאכל בו", "כל ערל לא יאכל בו" – "מועדון סגור" לגמרי שאין בו מקום למי שאינו בן-ברית.

סעודת הברית

כעת נחזור לנושא האכילה. בכל הקרבנות, העיקר הוא ההעלאה מלמטה, מה שעולה ונקרב ונשרף לריח ניחוח אשה לה'. אבל בפסח הכיוון הוא מהופך! ה' יורד אלינו ובוחר בנו – ולשם כך הוא רוצה דווקא לשתף אותנו בסעודה: בואו ואכלו מן השה הזה, בואו לסעודת-ברית שבה מתכנסים משפחות ובתי-אבות, חבורות חבורות של יהודים המסבים כבני-חורין ונכנסים בכל שנה מחדש להיות עבדי ה'. "הפסח מתחילתו בא לאכילה" – אם עיקרו של קרבן רגיל הוא מה שאנו 'מאכילים' את המזבח, הרי בפסח העיקר הוא מה שה' מאכיל אותנו. ואולי זהו הטעם הפשוט למצוה המיוחדת בפסח, "צְלִי אֵשׁ" – כמו שקרבן רגיל עולה באש המזבח, כך קרבן הפסח צריך לעלות באש שלנו המכשירה אותו לאכילה. ואם אנו עדיין במצרים, ללא מזבח ומקדש, יהיה הבית היהודי כמזבח והדם ישפך אל ספו, ואכילתנו תהא כאכילת המזבח, כי כן "קרבנו המקום לעבודתו". 

לפי הדברים הללו, אפשר לבאר את תמיהת הבנים: "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?". עבודת הקרבנות בכללה היתה מוכרת לכולם, ואין בה דבר-תימה, אבל העבודה הזאת, הפסח הזה שבא לאכילה ומתייחד רק לנו, אומר דרשני. ועל כך באה התשובה "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" – אכן קרבן מיוחד על גאולתנו ועל פדות נפשנו.

 יזכנו ה' לאכול השנה מן הפסחים ולחדש עמו את הברית, ברית עולם.

הערה: על נושא זה כתבתי מאמר נוסף "הערה על פסח מצרים". שם כתבתי שפסח מצרים לא היה קרבן כלל, אולם כעת (טבת תשע"ב) נראה לי יותר מכוון כמו שכתבתי כאן. והמעיין יבחר.

לזכר אחותי עפרה פליקס הי"ד, ליום הזכרון ה' בשבט