היום יוצאים ממצרים מו"ר הרב יצחק גינזבורג

יציאת מצרים היא חוויה מתחדשת בסדר יומו של היהודי, כפי שאנו עוברים במהלך התפילה היומית. מתוך הספר 'הממד הפנימי'

יציאת מצרים היתה לפני אלפי שנים, אבל היא מתרחשת מחדש בכל דור ודור, בכל יום ויום, ואצל כל אחד ואחד. כיצד?

ראשית, זכרון יציאת מצרים מלוה את כל חיינו כיהודים, "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ"[1] – ומכאן נקבע בהלכה שמצוה להזכיר יציאת מצרים פעמיים בכל יום, בבקר ובערב[2]. בנוסף להזכרה הכללית, נפסק שיש להזכיר בפרט את מכת-בכורות ואת קריעת ים-סוף[3] – מכת-בכורות היא נקודת הראשית של היציאה ממצרים, בחצות הלילה של ט"ו בניסן, כאשר "נגלה עליהם מלך-מלכי-המלכים הקב"ה וגאלם"[4], וקריעת ים-סוף היא השלמת היציאה ממצרים.

שחרור מפחד הרדיפה

לאחר קריעת ים-סוף, מגיע השיא המרומם של שירת הים, כפי שאנו קוראים בפרשתנו (וגם נוהגים לומר בכל יום, בפסוקי דזמרה).

עד קריעת ים-סוף, היציאה ממצרים לא הושלמה. אמנם באופן פיזי אנו יצאנו מהגלות, אבל בפנימיות, הגלות עדיין לא יצאה מאיתנו. בני ישראל יוצאים "ביד רמה", אבל עדיין הם מפחדים מהמצרים הרודפים אחריהם, "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הוי'". כל עוד אנו מסתכלים לאחור, עוד לא השתחררנו לגמרי מטומאת הקליפה והסטרא-אחרא. רק כאשר נקרע הים, המצרים טבעו ואנו עברנו, רק אז השתחררנו סופית מהפרנויה ('הפרעת הרדיפה') שדבקה בנו, ורק אז ניתן לראות את ה' ולפתוח בשירה, "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ".

בגאולה העתידה יש מעין שחזור של יציאת מצרים וקריעת ים-סוף. כך אפשר לומר ששיבת ציון בדורות האחרונים היא התחלה של יציאת מצרים, אבל קריעת ים-סוף עדיין לפנינו! גם אם באופן פיזי יצאנו מארצות נכר וחזרנו לארצנו הקדושה, עדיין מקנן בנו הפחד, השעבוד המנטלי לתרבות הגוים והחשש 'מה יאמרו'... כך אנחנו מושכים איתנו את טומאת הגלות ומכניסים אותה לתוך ארץ ישראל, ח"ו.

כמו אז גם היום, עלינו להשתחרר מהפחד המדומה, מהתלות במשעבדים השונים, ולהיות בני חורין אמיתיים, עבדי ה', "עַם זוּ גָּאָלְתָּ".

 יציאת מצרים וקריעת ים-סוף בתפילה

יציאת מצרים אינה רק במישור הלאומי-הכללי, אלא יציאה טוטאלית המתבטאת בנפש של כל אחד ואחת. כך מבאר אדמו"ר הזקן בספר התניא את המשמעות הפנימית של יציאת מצרים בעבודת ה'[5]:

והנה בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. והיא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף... ליכלל ביחוד אור-אין-סוף ברוך הוא... ובפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע, שבה מקבל וממשיך עליו יחודו יתברך בפירוש באמרו ה' אלהינו ה' אחד.... ולכן תקנו [לומר] פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דוקא[6].

אם כן, בקריאת-שמע שאנו אומרים בכל יום, אנו חווים מחדש את יציאת מצרים, יוצאים ממאסר הגוף ומתאחדים עם ה' אחד. אולם לא די להזכיר את יציאת מצרים בכלל, צריך להזכיר גם את קריעת ים-סוף. אך היכן בדיוק אנו עוברים את הפעולה הרוחנית של קריעת ים-סוף בכל יום? התשובה מתבקשת: אם קריאת-שמע היא בבחינת יציאת מצרים, הרי תפילת עמידה, תפילת 'שמונה-עשרה' שאחריה, היא בבחינת קריעת ים-סוף!

בקריאת-שמע אנו צועקים ומכריזים בקול גדול "ה' אחד", אבל העולם סביבנו עדיין מלא במפריעים, בטומאת היצר-הרע הרודף אחרינו ועדיין אנו מפחדים ממנו (ומוזהרים מפניו "ולא תתורו"[7], כפי שאנו אומרים בפרשה השלישית של קריאת שמע). לכן בקריאת-שמע עדיין איננו מדברים אל ה', אלא מדברים על ה' (בגוף שלישי).

אבל כשאנו מסיימים את קריאת-שמע וברכותיה, ואומרים "א-דני שְׂפָתַי תִּפְתָּח"[8] בפתיחת תפילת-עמידה – ברגע זה ים-סוף נקרע לפנינו וכל האויבים טובעים במצולות. התפילה עצמה היא השירה שנאמרה מיד לאחר קריעת ים-סוף, תוך-כדי גילוי שכינה מופלא, ובגימטריא שירה = תפלה. בתפילה אנו ממש מדברים עם ה', "ברוך אתה ה' [פניה לנוכח]", "בתפילה צריך לראות את עצמו כעומד לפני המלך ומדבר עמו"[9]. עיקר המאמץ בתפילה הוא להפטר מהמחשבות הזרות – אם אנו עומדים כראוי בתפילה, המחשבות הזרות אכן "טבעו בים סוף" ואפשר לשכוח מהן לגמרי.

בקריאת-שמע אנו עוצמים את העינים ממראה העולם-הזה – "חיזו דהאי עלמא", עלמא דשקרא המסתיר על אלוקות – שלא יבלבל אותנו. אבל בתפילת שמונה-עשרה נעלמו כל המִצְרים-מֵצַרים ואפשר לפתוח את העינים ולראות אלוקות[10], כמו בקריעת ים-סוף, "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה... וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת הוי'" – כל הפחדים השליליים נעלמו ונותרה רק יראת ה' טהורה (ולכן אין להפסיק בתפילה כלל).

בלשון הקבלה, בקריאת-שמע אנו בעולם הבריאה, שבו יש התחלה למציאות של הרע, אבל בתפילה אנו עולים לעולם האצילות שכולו אלוקי וכולו טוב. כדי לעלות לעולם האצילות, צריך להקרע משהו בנפש, זוהי קריעת המסך המבדיל בין עולם האצילות לעולמות התחתונים ('הפרסא' בלשון הקבלה), והוא הוא סוד קריעת ים-סוף.

מתפילת לחש לחזרת הש"ץ

הקבלנו את תפילת עמידה לקריעת ים-סוף ושירת הים גם יחד. אבל באמת, נראה שראוי לדייק ולחלק את קריעת ים-סוף ושירת הים לשני שלבים שכל אחד קובע ברכה לעצמו: בתחילה הים נקרע, ישראל עוברים בתוכו והמצרים טובעים. רק בהמשך, לאחר שישראל ראו את המצרים מתים על שפת הים, פתחו ואמרו שירה – שכן עד אז לא האמינו לגמרי שאכן ניצלו מהמצרים[11]. רק כעת השתחררו סופית מכל רושם של פחד ופרנויה.

בהתאם לכך, נחלק גם את תפילת עמידה לשניים: תחילה תפילת לחש ואחר-כך חזרת הש"ץ בקול רם. האר"י הקדוש מסביר שבתפילת לחש עדיין אנו נזהרים מן 'החיצונים' ולכן אסור להשמיע קול (בדומה לקריאת שמע שבה צריך לעצום את העינים), אבל בחזרת הש"ץ אין עוד פחד מהחיצונים כלל וכלל, ולכן מתפללים בקול רם.

תפילת לחש מקבילה לחוויה של קריעת ים-סוף, כאשר עדיין נותר רושם כלשהו ממציאות האויב. ואילו חזרת הש"ץ היא כנגד שירת הים עצמה, לאחר השחרור הסופי. אכן, שירת הים היא דוגמה מובהקת בתורה לתפילה בציבור ובקול רם, כאשר משה רבינו משמש כשליח-ציבור וכל ישראל עונים אחריו, "אז ישיר משה ובני ישראל" – "שהיו ישראל עונין שירה אחריו של משה על כל דבר ודבר כקוראין את ההלל"[12] (ובמועדים, אנו אומרים את ההלל עצמו מיד לאחר חזרת הש"ץ, ללא כל הפסק).

כשישראל עברו בתוך הים, עדיין לא היה ניכר שכולם ציבור אחד ממש. חוויית הנס היתה יותר אישית. כמו בתפילת לחש, שגם כאשר מתפללים בציבור הרי כל אחד עומד בתפילה באופן אישי לגמרי. חז"ל אף אומרים שים-סוף נקרע לשנים-עשר גזרים[13], לכל שבט השביל שלו, כמו נוסחי התפילה השונים המכוונים כנגד ה'שער' המיוחד לכל שבט (כפי שמסביר האר"י[14]). אולם בשירת הים שרו כולם יחד, ציבור גדול של ששים ריבוא, "כולנו כאחד" ממש (כאשר גם הנשים היו שותפות לשירה, וגם אצלן היתה "שליחת צבור", היא מרים הנביאה[15]).

מתן תורה והביאה לארץ

אפשר להשלים את התמונה ולזהות היכן אנו חווים בעבודת ה' שבכל יום את מתן תורה. סדר היום של היהודי הוא שלאחר התפילה יושבים ועוסקים בתורה (ואפילו מעט), "מבית הכנסת לבית המדרש"[16]. לימוד התורה לאחר התפילה מקביל למתן תורה לאחר קריעת ים-סוף ושירת הים.

אך גם מתן תורה אינו סוף הסיפור. את התורה קבלנו במדבר, ואסור לחזור על חטא המרגלים שרצו להשאר במדבר, בעולם רוחני מנותק מהמציאות הגשמית. התכלית היא להגיע ולבוא אל ארץ ישראל, "ארץ חמדה", ולקיים בה את כל מצוות התורה. בעבודת ה' בכל יום ויום, זוהי היציאה מבית-המדרש אל עולם המעשה. עמל-יומו של האדם לפרנסתו נקרא "דרך ארץ", זוהי הדרך של ארץ-ישראל, כפי ההוראה לרבים "הנהג בהם מנהג דרך ארץ"[17] (כשהביטוי מנהג דרך ארץ עולה בגימטריא תרי"ג, תרי"ג מצוות התורה ששלמות קיומן היא בחיי המעשה בארץ ישראל דוקא).

ההלכה האומרת ללכת מבית הכנסת לבית המדרש נלמדת מהפסוק "יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן"[18]: מחַיִל של תפילה לחַיִל של תורה, משירת הים למתן תורה, ומשם הלאה לארץ ישראל ולבית המקדש, ככתוב במפורש בפסוק "יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן".

מנחה וערבית ולילה-טוב

אפשר להרחיב עוד את היריעה ולומר שלימוד התורה בבקר לפני התפילה מקביל לקיום התורה של האבות. האבות עסקו, קודם כל, באמונה ובידיעת השם, ובהליכה בדרכיו הטובים – וכך לימוד התורה לפני התפילה עוסק בעיקר בידיעת ה', כמו שנפסק בהלכה "ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה"[19] (וזו אחת ההכנות המתאימות לתפילה[20]) "דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ [ואחר-כך] וְעָבְדֵהוּ [בתפילה, עבודה שבלב]"[21]. לאחר הכנה כזו, אפשר לקיים את ההוראה בתפילה "דע לפני מי אתה עומד"[22].

אם כן, אנחנו מתחילים מהאבות; לאחר מכן, בתחילת התפילה (קרבנות ופסוקי דזמרה) אנו יורדים כביכול לתוך מצרים; בקריאת שמע אנו יוצאים ממצרים; בלימוד התורה אנו מקבלים את התורה; ובחיי המעשה נכנסים לארץ ישראל.

בהמשך, תפילת מנחה באה לאחר שענייני העולם טורדים אותנו ומעלים בנו מחשבות זרות חדשות, כמו "כֹחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה [כל מה שהספקתי ביום העבודה...]"[23]. אז עלינו לטהר שוב את המחשבה, לעצור ולעמוד בתפילה, 'להחזיר' הכל לה' "הנותן לך כח לעשות חיל"כג.

ולבסוף באה תפילת ערבית, כאשר האדם חוזר הביתה מעבודתו אל חיק המשפחה. השלב הזה מקביל לבנין בית המקדש, כאשר מגיעים "אל המנוחה ואל הנחלה"[24] ומבקשים "השכיבנו אבינו לשלום".

עבודת היום הסתימה, ועוד מעט נלך לישון. אך יש עוד עבודה בצנעה, הזיווג הכשר בין איש לאשתו. השלב הזה הוא כנגד קדש-הקדשים שנקרא "חדר המטות"[25]. ההכנה לזה היא כבר בתפילת ערבית עצמה, הרומזת ליחסי איש ואשה, ערבית מלשון ערֵבוּת, ועניינה לטהר את המח ממחשבות זרות בקשר לזיווג, עד שהזיווג הגשמי יהיה בקדושה ובטהרה ובכוונה מול ה' יתברך, כמו העומד בתפילה. בתפילת ערבית אין חזרת הש"ץ, כיון שבבחינה זו של קדושת הזיווג תמיד נותר פחד מסוים, פחד חיובי של "אשרי אדם מפחד תמיד"[26], ולכן הזיווג הוא בצינעה.

ובבקר הבא, מתחילים הכל מהתחלה.

מתוך שיעור ז' שבט תשע"ב

 



[1] דברים טז, ג.

[2] רמב"ם הלכות קריאת שמע א, ג.

[3] כלשון אדה"ז בשולחן ערוך או"ח סו, יב: "וצריך להזכיר יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורות באמת ויציב וכן באמת ואמונה. ואם לא הזכיר אחת מהן לא יצא ידי חובתו (ומחזירין אותו)".

[4] הגדה של פסח.

[5] תניא פרק מז.

[6] כלומר, חז"ל תקנו לומר את פרשת ציצית כפרשיה השלישית בקריאת שמע, וזאת משום שבה יש הזכרת יציאת מצרים, "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים".

[7] במדבר טו, לט.

[8][8] תהלים נא, יז.

[9] שו"ע אדה"ז עד, ז.

[10] לפי ההלכה, בתפילה לא צריך לעצום את העינים, ובפועל יש כמה מנהגים בזה: הרבה מקפידים להתפלל מתוך הסידור, כפי שנהג הרבי מליובאוויטש. ידוע שרבי לוי יצחק מברדיטשוב היה מתפלל תוך כדי הסתכלות החוצה דרך החלון. והרבה מתפללים בעינים עצומות. מכל מקום, כתוב שבתפילה "יחשוב כאילו עומד בבית המקדש" ורואה שכינה כנגדו" (שו"ע או"ח צה, ב), מה שלא נאמר בקריאת-שמע שבה 'רואים' רק חושך.

[11] ראה רש"י על הפסוק "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" שעד אז ישראל חששו שמא המצרים יעלו מצד אחר.

[12] סוטה כז, ב.

[13] מכילתא עה"פ "ואתה הרם את מטך".

[14] שער הכוונות דרושי עלינו לשבח, וראה בהקדמה ל'שער הכולל'.

[15] וראה לקוטי שיחות חלק י"א עמ' 58 הערה 20.

[16] מועד קטן כט, א.

[17] ברכות לה, ב.

[18] תהלים פד, ח.

[19] שולחן ערוך או"ח צח, א.

[20] ראה לקוטי תורה פרשת תבוא מג, ב.

[21] דברי הימים א' כח, ט.

[22] ע"פ ברכות כח, ב.

[23] דברים ח, יז.

[24] דברים יב, ט.

[25] מלכים ב' יא, ב, ובפירוש רש"י שם.

[26] משלי כח, יד. "אדם מפחד תמיד" ראשי תבות אמת – מדתו של יעקב אבינו שתקן תפילת ערבית, "תתן אמת ליעקב". בקבלה מבואר ששחרית וערבית הן בבחינת 'חיבוק ואילו תפילת ערבית היא הזיווג עצמו – החיבוק הוא בשתי הזרועות, אברהם ויצחק, ימין ושמאל, והזיווג הוא כנגד יעקב, "תפארת גופא".