פנינים לחג הפסח יוסף פלאי

ליקוט דברי תורה

מלוקט ומעובד מספרי קודש [1]

ביעור החמץ מן הלב

כתב רבינו בחיי, בספרו 'כד הקמח':

"מן הידוע באיסור החמץ שיש בו רמז ליצר-הרע, והאדם חייב להגביר יצר-טוב על יצר-הרע... כי הלב הנוטה להרשיע יקראוהו רז"ל 'החמיץ'... וכן היין הנפסד נקרא חומץ, וכן אמרו בפירוש "גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה" כלומר יצר-הרע, הרי שהמשילו יצר-הרע לשאור... ועל כן היה החמץ מרוחק מן המזבח והזהירה עליו תורה שלא להקריבו כל עיקר... ועל-זה אמרה תורה "לא יראה ולא ימצא" לא יראה במעשה ולא ימצא במחשבה אלא שיבטלנו בלב... וכיון שהחמץ יש בו רמז ליצר-הרע מכאן יש לנו רמז שכשם שאנו מצווים לבטל החמץ בלב מן התורה כך אנו חייבים לבטל יצר-הרע מהלב ושלא ימשול בנו...

 ♦

תיקון האכילות

כל מצוה מוסיפה קדושה באדם, ובפרט באותו אבר וכוח שעל ידו נעשית המצוה, במיוחד במצוות שעליהן אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו". וכך מצוות האכילה בליל הסדר נותנות קדושה בכל אכילותיו של האדם.

והנה עיקר יצר-הרע הוא בתאוות האכילה, כמו שהיה בחטא אדם הראשון בעץ-הדעת. וחז"ל אמרו "אילן שאכל ממנו אדם הראשון חִטָּה היה"[2] – ולכן בכל אכילת לחם מתמודד האדם עם יצר-הרע. אך לעומת החמץ, הרומז בכל מקום ליצר הרע, "שאור שבעיסה", הרי אכילת המצה מסייעת לתקן את אכילת הלחם של כל השנה. וכן אמרו בזוהר הקדוש "חמץ ומצה – דא יצר רע ודא יצר טוב"[3].

וכן אכילת מרור מכניסה קדושה בכל מאכלי ירקות. ואכילת בשר הפסח בכל אכילות הבשר. לכן בזמן הזה "עם הארץ אסור לאכול בשר"[4], כי אין לנו כיום אכילת בשר קרבנות שמברכים עליו "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו". רק תלמידי חכמים מותרים באכילת בשר כי הם עצמן קודש ואכילתם היא כהקרבת קרבן , כמו שאמרו חז"ל "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין"[5].

ר' צדוק הכהן מלובלין, קונטרס 'עת האוכל'

 ♦

אוכלים אמונה

חכמי הסוד קוראים למצה "מיכלא דמהימנותא"[6] – מאכל האמונה, ומבארים זאת על-פי דברי חז"ל "שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן"[7], וכן הדבר אצל בני ישראל ביציאת מצרים, שרק לאחר אכילת המצה הראשונה בפסח נכנסה בהם האמונה וידעו לקרוא 'אבא' לאביהם שבשמים.

ומבואר עוד בחסידות[8] כי ידיעת התינוק לקרוא לאביו אבא היא ידיעה ראשונית בלבד, ללא הבנה שכלית המושגת בדעתו, ומכל מקום בידיעה זו יש התקשרות חזקה מאוד עד שנפשו קשורה בנפש אביו. וכן הדבר באכילת המצה, שעל-ידה אנו מזינים את האמונה היסודית בה', עד כדי התקשרות חזקה בכל נפשנו, גם כשאיננו משיגים את הדבר בהבנה. האמונה הזו, שאין בה כל התנשאות והגבהה של האדם עצמו (שהרי הוא מבטל את שכלו), אלא הכנעה, בטול ושפלות – מתבטאת דוקא על-ידי המצה, שבה אין הבצק תופח ומגביה את עצמו כמו בחמץ.

אמנם, לאחר האמונה היסודית, כאמירת התינוק 'אבא', צריך כמובן לפתח את האמונה ולמלא אותה בהבנה וידיעה, לעבור ממצב של קטנות למצב של גדלות. זוהי כבר העבודה של ספירת העומר, בדרך לחג השבועות.

 ♦

לא לוקחים סיכון

בחג הקדוש הזה קדשנו השם יתברך במצוותיו וציוונו על אכילת מצה. והנה יש מחלוקת בין הפוסקים ממתי צריך שימור מיוחד למצת-מצוה, האם כבר משעת קצירה או מאוחר יותר[9]. ומאחר שמצות אכילת מצה היא נפלאת וסודה רם ונשא, וקראו לה בזוהר הקדוש "מיכלא דאסוותא"[10] – מאכל הרפואה, שהיא מועילה מאוד לרפואת הנפש, על כן ראוי להיות חרדים על הדבר ולחוש לדעה המחמירה להקפיד על מצה שמורה משעת קצירה.

משל למה הדבר דומה? לאדם חולה שבאו תשעים ותשעה רופאים ואמרו שתרופה מסויימת תועיל לו, ואמנם יש תרופה אחרת טובה יותר, אך די בראשונה. ובא רופא אחר בקי ומומחה, ואמר שהתרופה שרשמו שאר הרופאים אינה מועילה, ואף יכול להיות שתזיק, ורק התרופה הטובה יותר היא לבדה תוכל לרפאותו. והנה מי הוא זה שלא ישמע לדברי הרופא השני?!

ויש חסידים ואנשי מעשה שנזהרים גם בכל הפסח לאכול רק מצה שמורה משעת קצירה. וכן כתבו בשם האר"י ז"ל שהנזהר בפסח מאיסור חמץ וחושש לצאת ידי כל הדעות, מובטח לו שלא יחטא כל השנה כולה. וודאי ראוי להזהר הרבה באכילת מצה שהיא מיכלא דאסוותא וקובעת בלבנו אמונה, יראה ואהבת הבורא, ו"אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו".

'פלא יועץ', ערך פסח

 ♦

מצה זו

"מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם" – ביאר בעל התניא[11], שהחמץ מורה על הגאות וההתנשאות, אך כשהאדם עומד לפני מלך גדול רם ונישא, הרי הוא בתחושה של 'בטול' ואינו מרגיש את עצמו לדבר-מה. לכן, כשהיה אז גילוי שכינה – "נגלה עליהם מלך-מלכי-המלכים" – לא החמיץ הבצק מפני גודל תחושת הביטול בפני ה'. וזהו שאנו אומרים שהבצק לא הספיק להחמיץ מפני גילוי השכינה שעצר את התהליך הטבעי של החימוץ.

 ♦

המצוה והמציאות

מלשון ההגדה נראה שמצוות מצה היא לזכר החפזון ביציאה ממצרים – "על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ". והתקשו המפרשים: הרי עוד לפני היציאה ממצרים נצטוו ישראל שלא לאכול חמץ!

וכך כתוב בספר 'אבודרהם': "יש לשאול כי צווי אכילת מצות לא היה מטעם שלא החמיץ בצקם כי קודם לכן צוה לאכול מצות בסתם ולא אמר טעם לדבר! ולכן פירש רבי יוסף קמחי שמה שנצטוו על המצות קודם לכן היה על שם העתיד. שהשם יודע העתידות ידע שהיה להם לצאת ממצרים בחפזון ואפילו אם היו רוצים לא היו יכולים להחמיץ בצקם [ולכן] צוה לאכול הפסח על המצות ומרורים ולאכול שבעת ימים מצה"[12].

ויש שמבארים באופן קצת אחר – לא שהציווי נאמר על שם העתיד אלא שהמציאות פעלה לפי הציווי המוקדם. כלומר: מצות מצה ואיסור חמץ כל-כך שייכים לעניינו של החג וליציאת מצרים, עד שגם המציאות הממשית פעלה לפי חוקי התורה ו'הכריחה' אותנו לקיים את המצוה האלוקית.

 ♦

בזכות האמונה

"מצה זו שאנו אוכלים... על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ... שנאמר, ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם".

והנה על מה שנאמר "וגם צדה לא עשו להם" פירש רש"י "מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה אלא האמינו והלכו". אם כן, מה שלא הספיק הבצק להחמיץ היה בגלל האמונה, שהרי אם היו מכינים צדה זמן רב קודם יציאתם היה הבצק מחמיץ. ונמצא שמאמונת ישראל נעשתה מצוה ונקבעה בתורה וברצון ה', שלא כמו רוב המצוות שהן באות אלינו "מלמעלה למטה". לכן אנו אומרים בהגדה גם את סיום הפסוק "וגם צדה לא עשו להם" – כי מכאן נלמד מה גדול כוחם של ישראל שאמונתם עולה ונקבעת בתורה וברצון ה' למצוה.

הרבי מפיאסצנה הי"ד בספרו 'דרך המלך'

 ♦

לדלג מזכות לזכות

"פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים על שום מה? על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים..." – כתב השל"ה הקדוש[13]: "דע, כי אין לך אדם בישראל שאין לו זכויות וחובות והן מעורבין, זה עשה היום זכויות ואחר-כך חובות ואחר-כך זכויות, וכן חוזר הרבה פעמים, וכשהוא מתחרט ומתודה ומביא קרבן, מה עושה הקב"ה? מדלג מזכות לזכות. וזהו הסוד במצרים שנגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו לכבוד ישראל... וכביכול פסח במהירות מבית ישראל לבית ישראל ועבר על בית המצרי במהירות שהיה מפסיק בין בית ישראל לבית ישראל. וכן עשה בענין זכויות וחובות של אדם עצמו, לדלג מזכות לזכות ולעבור במהירות על החוב שמפסיק, כדי שיתקרבו הזכויות אחד לאחד באופן שהזכויות נעשין חוט עב הקושר את נשמת אדם למעלה, חוט שלם בלי הפסק עד שמקושר למעלה והרי הוא קרבן לה' [דהיינו האדם עצמו הוא כקרבן]".

 ♦

בעבור זה

"רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם?". רשע זה הוא מהאפיקורסים המתחכמים ואומרים טעמים למצוות, ואחרי שממציאים איזה טעם שאינו שייך בזמנים אלו יאמרו שכבר נתבטלה המצוה וחיובה, חלילה, וכמו כת הרפורמים המשובשים בדעתם... וכך אומרים למשל שכיום בטל קרבן פסח, שהיה שייך רק בעבר כדי לבטל את העבודה-הזרה שהיו ישראל משוקעים בה במצרים וכדו'.

ועל זה אנו משיבים ואומרים שאמנם נכון הדבר שבפסח שעשו ישראל אז במצרים היתה הוראה לביטול עבודה-זרה שלהם, אך יש לדעת שגם במצוות שאנו יודעין בהם טעם – כמו במצה "על שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ", ומרור לזכר שמררו המצריים את חייהם, ופסח על שפסח על בתיהם – מכל מקום אין זה עיקר יסודה של המצוה, אלא רק טעם מדוע אנו מקיימים מצוה זו, שלא נהיה כפויי טובה, אבל עיקר יסודה של המצוה אינו בגלל מה שהיה במצרים, שהרי "התורה קדמה לעולם"[14] וגם קודם העולם היו המצוות כתובות בתורה! אך האמת היא שמצוות אלו לא נצמחו מגאולת מצרים, אלא להיפך שבזכות מצות פסח ומצה ומרור שיש בלילה הזה צמחה הגאולה ממצרים בלילה זה.

וזה מה שמשיבים לרשע "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" – לא בעבור שיצאתי ממצרים אני עושה את המצוה, אלא להיפך; בעבור מצוות אלו התחדשה לנו יציאת מצרים. כלומר, שבזכות פסח ומצה ומרור שיש בלילה זה זכו להגאל ושלא הספיק בצקם להחמיץ, וכן זכינו לבטל עבודה-זרה של המצריים בפרהסיא. וכן הדבר בכל טעמי המצוות, שלא בשביל הטעם נעשתה המצוה, אלא להיפך שבעבור המצוה בא הטעם. ובזה נסתרו טענותיו של הרשע שכשבטל הטעם בטלה המצוה חלילה. אלא המצוה בעצם יסודה היא חוקה שלא נודע לנו עיקר טעמה והיא קיימת לעולמים בלא הפסק.

'בית הלוי' פרשת בא

 ♦

מוזמנים לסעודה

קרבן הפסח מורה על היותינו עבדים לה'. שהעבד מזונותיו משל רבו, וכשהיו ישראל עבדים במצרים היו נזונים מן המצרים, ובזה שאכלו את הפסח נעשו עבדי ה' המוזמנים על שולחנו ואוכלים מ"שולחן גבוה", וכמו שנאמר בזוהר הקדוש[15]: "כשיצאו ישראל ממצרים יצאו מן הטומאה ועשו פסח לאכול על שולחן אביהם". לכן ההלכה היא שכדי לצאת ידי חובת קרבן פסח, העיקר הוא שהאדם יהיה ראוי לאכילה בשעה שנזרק דמו של הפסח על המזבח, כי אז הרי הוא כבר מוזמן לאכילה על שולחן ה'.

והנה מבואר במסכת פסחים שעבד-כנעני אינו יכול לאכול מפסח של אחר שלא ברשות אדוניו. ולכאורה קשה: מה הקשר בין אכילת הפסח לבין העבדות? וכי העובדה שהעבד יאכל מפסח של מישהו אחר פוגעת במשהו בעבדות שלו ובבעלות של רבו עליו? – אלא שכיון שכל עניינו של הפסח הוא להורות על שאנו עבדי ה' ונזונים ממנו, לכן העבד יכול לאכול רק מן הפסח של אדוניו, שהרי מזונותיו באים לו מאת ה' באמצעות אדוניו.

שו"ת אבני נזר יו"ד תנד

 ♦

מצה ומרור

כל דרך ה' בתורה ובמצוות היא באמת ביטוי של החרות האמיתית, כלומר בהתאמה מלאה לטבע הפנימי של הנשמה, הטבע היסודי הטהור והקדוש שיש לעם ישראל. המצה היא זכר לחרות הזו שנקנתה לנו ביציאת מצרים, זמן חרותנו.

אלא שהטבע הפנימי שלנו אינו יכול להתגלות באופן פשוט, מכיון שנדבקו בנו סיגים, יסודות זרים ומעיקים. לכן אנו צריכים לקבל על עצמנו גם את העבדות – קבלת-עול של עבודת-עבד לה', ללכת בדרך התורה גם כשאיננו חשים את ההתאמה הנעימה לטבע שלנו. המרור הוא זכר לעבדות, שמאותו המצב שהיינו עבדים לפרעה עלינו לקחת לעצמנו את הצד היפה של העבדות, לקבל באהבה גם את מרירות החיים למען המטרה העליונה.

הראי"ה קוק, הגדה של פסח

 ♦

מרור מדרבנן

ההלכה היא שבזמן המקדש, כאשר אוכלים קרבן פסח, אז חייבים גם באכילת מרור מן התורה. אך בזמן החורבן חיוב אכילת מרור הוא רק מדרבנן, כדברי הרמב"ם: "אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה אלא תלויה היא באכילת הפסח… ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה אפילו אין שם קרבן פסח"[16].

המרור רומז לדברים הרעים שאינם-רצויים. והנה אמרו חז"ל: "שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר... אבל יאמר אפשי [רוצה אני] ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי"[17], דהיינו שראוי לאדם לצייר בדעתו את התענוג החומרי של חלק הרע ובכל-זאת לפרוש ממנו מחמת גזירת הקב"ה, שאמנם הדבר ערב ומתוק לגוף החומרי אך באמת הוא רע ומר לנפש. ומדרגה זו היא כפיית הרע בשלמות.

והנה בזמן שהמקדש קיים, באכלנו את קרבן הפסח בעיר קדשנו ותפארתנו, אז מחוייבים אנו מהתורה באכילת מרור, כלומר לצייר את טעם הרע ולכפותו. אך בזמן החורבן, כאשר גלינו מבית חיינו, יש חשש לצייר בדעתנו את טעמו הערב של הרע, פן יתגבר עלינו. רק לפעמים, כאשר האדם מצוי בשעה של "מוחין דגדלות" וחכמתו שולטת בקרבו, אז יכול הוא לצייר היטב את הרע על-מנת לפרוש ממנו לשם מצוה. על כן, מרור בזמן-הזה הוא מדרבנן, מדברי חכמים, לרמז שהדבר תלוי בחכמתו של כל אחד ואחד.

'דרך פיקודיך' לר' צבי אלימלך מדינוב

 ♦

לאהבת ישראל

בשנת תרי"א גזרה המלכות במדינת פולין שהיהודים צריכים לגלח את זקנם ופאותיהם ולשנות את לבושם המיוחד. במשך כמה חודשים רעשה וגעשה יהדות פולין, עד שלבסוף בוטלה הגזרה. באותו הזמן היה ר' יצחק מאיר מגור זיע"א (בעל 'חדושי הרי"ם') מראשי היהודים בפולין, ועקב עמידתו האיתנה נגד הגזירה אף הושלך לכלא, ממנו שוחרר למחרת בלחץ הקהל. כיון שהיה ידוע שידם של מלשינים יהודים מן 'המשכילים' היתה במעל, פרצה אז מחלוקת קשה בעיר וורשה, והרי"מ החליט לגלות מביתו בוורשה בכדי להשקיט מעט את המריבות[18]. באותם הימים, כתב הרי"מ לאוהביו את המכתב הבא מתאריך ט' בניסן:

הנני להודיעכם משלומי ברוך ה'. ואבקש מכם, הגם כי גולה ומוטלטל אנכי על-ידי רגשת דוברי שקר משנאת חנם על לא חמס בכפי, נא מאוד שלא לצאת לריב עם שום אדם עבורי או לדבר קשות, רק למשוך בדברי שלום ואמת ואהבה, כי כולנו בני אברהם יצחק ויעקב, ולא הוצרכה התורה להזהיר "ואהבת לרעך", "לא תשנא" וגו' על אנשים אחים ורעים, בפרט בחג הקדוש הבא עלינו לטובה אשר הוא ראשית היותנו עם ה', ומתעורר זכירת חסד נעורים אהבת כלולותינו...



[1] הדברים שאינם מופיעים כציטוט – מובאים בשינוי לשון ובעיבוד, לפי הבנת העורך.

[2] ברכות מ,א.

[3] זוהר ח"ב מ,ב.

[4] פסחים מט,ב.

[5] יומא עא,א.

[6] על פי הזוהר ח"א קנז,א. ח"ב מא,א קפג,ב.

[7] ברכות מ,א.

[8] על פי מאמרי אדמו"ר הזקן לפסח, 'לקוטי תורה' פרשת צו.

[9] שולחן ערוך או"ח תנג,ד.

[10] זוהר ח"ב קפג,ב.

[11] סדור עם דא"ח, הגדה של פסח.

[12] אכן, יש הסוברים שבפסח מצרים היה מותר לאפות חמץ ביום ט"ו לצורך הימים הבאים – כדעת הר"ן בפסחים (כה,ב מדפי הרי"ף), ואכמ"ל..

[13] 'מסכת פסחים', חלק 'מצה שמורה'. ובסוף הדברים כתב "ראשי פרקים קבלתי מקונטרס האר"י והוספתי לקח".

[14] פסחים נד,א.

[15] זוהר ח"ג צז,א (בתרגום).

[16] הלכות חמץ ומצה פ"ז הי"ב.

[17] רש"י ויקרא כ,כו.

[18] המעשה מתואר בהרחבה ב'ספורי חסידים' לרב זוין, פרשת אמור. נוסח המכתב נדפס בספר 'לקוטי יהודה'.