חד גדיא ישראל אריאל

מבט מעמיק על הפיוט הידוע

הרבה חכמים-בעיני-עצמם אוהבים להסביר באוירה מלומדת ובמין טוב-לב מתנשא שחד-גדיא זהו שיר עם חביב, נכרי מן הסתם, שהוכנס להגדה כדי להשאיר את הילדים ערים. האמת היא שככל הידוע לנו, שיר כזה אינו מוכר משום תרבות זרה, ועד כמה שאפשר למצוא שם עקבות שלו, מסתבר שאלו עקבות של העתקה מתוך דת ישראל לתרבות הגויית [ההוכחות לזה הן גם הסטוריות וגם ספרותיות, עד כמה שתתכנה הוכחות מוצקות בחקר הפולקלור].

שיר מוזר

ובכל זאת, נראה שכדי לחדור לעמקו של השיר, אשר ודאי נועד למשוך לבם של ילדים, טוב נעשה אם נשוה אותו לשירי ילדים, ונבדוק עד כמה הוא "עונה לדרישות" של שירים מסוג זה.

ובכן, נראה שרובו של השיר אכן מזכיר את המחזוריות החביבה על ילדים, אבל תחילתו וסופו "שוברים" את הרצף החביב הזה, ואמורים לכאורה לעורר זרות אצל הילד.

השיר פותח בגדי שקנה האבא שנטרף על-ידי חתול. זהו ציור כמעט בלתי מציאותי[1], ושונה מאוד מההמשך המספר על דברים יום-יומיים. הסיום שוב מפליג מן היום-יום אל מלאך המות ואל שחיטתו על-ידי הקב"ה. גם הגיוון נקטע בסוף. במקום נשיכה, הכאה, שריפה, כבוי, שתיה, חוזרת השחיטה שלש פעמים, ובכל פעם נעשית יותר "דרמטית" ויותר פלאית ומופקעת מעולמו של הילד.

שיר הילדים החביב

לאור זה נבוא להעלות השערה (שיש לה תימוכין בנוסח ישן וקטוע של חד-גדיא, ואכמ"ל), כי אכן לפנינו שיר ילדים, אלא שזהו שיר שקודש, או 'גוייר'. פירוש, ליל הסדר הוא גם ליל החינוך, בו משתילים אצל הילד את התודעה כי להשתייך לעולם המבוגרים היינו להצטרף לבאים בברית עם ה', והדברים ארוכים וידועים. לדוגמא: "אחד מי יודע" אינו שייך לפסח דוקא, וכוונתו לקשר אצל הילד את המספרים עם העניינים הקדושים המבטאים את אחדות ה'. רצוננו שאבני הבנין של הכרת המציאות (המספרים) לא תהיינה סתמיות, ושהמספר שלש לדוגמא יזכיר את שלשת האבות.

נחזור לחד-גדיא. מסתבר שבתשתיתו קיים שיר חול, שיר של מחזוריות. וכך היה סדרו: החתול טרף את העכבר, הכלב נשך את החתול, המקל הכה את הכלב, האש שרפה את המקל, המים כיבו את האש, השור שתה את המים, החבל נכרך סביב צוארו של השור, העכבר כרסם את החבל, החתול טרף את העכבר, וחוזר חלילה. ילדים אוהבים שירים מעין אלו, כי הללו מקנים להם מעין בטחון, "הארץ לעולם עומדת". השינויים מתאזנים. "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא".

זוהי גישה מדעית ידועה, אשר מצד יכולה להרגיע, ומצד שני היא מקוממת עד קצות האצבעות. קהלת מתמרמר על המחזוריות הזאת, בה הכל סובב הולך ואל מקומו שב, וחורץ כי "הכל הבל". בעולם כזה כל היצורים מנוכרים זה לזה ומנצלים זה את זה, ורק מערכת איזונים היא המאפשרת את הקיום. במלים אחרות: החוק המקיים את היצורים הוא גם החוק הלועג לעליבותם.

מלאך המות והקב"ה

אמנם יש גישה מדעית אחרת, עמוקה יותר, אליה מגיע קהלת לקראת סוף ספרו, לפיה המוות לועג לכל[2]. לא סוף דבר הכל מחזורי, אלא סוף דבר הכל כלה ואובד. לא לעולם חוסן, ויחד עם זה לא לעולם קטנוניות. הפחיתות הזו אינה כאלקים, ואין לה זכות לשלוח ידה אל עץ החיים.

זהו מלאך המות שמתערב בשיר הילדים החביב, וממוטט את שלוותו.

אכן "גבוה מעל גבוה שומר". הבריאה בסופו של דבר מעשה ה' היא, ויש לה תקוה אם אך תפקיע עצמה משטחיותה וניכורה. עתיד הקב"ה לשחוט את מלאך המות, להקים את עולמו לתחיה ולהטעימו מעץ החיים. המות הוא רק שער ואינו תכלית לעצמו. מותר לנו להבהיל את הילד, כי איננו מייאשים אותו, אלא קוראים אותו אל עולם אחר.

סדר זה של חד-גדיא מצוי כבר במדרש חז"ל[3]:

רבי יהודה אומר, גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה... הוא היה אומר, עשרה דברים קשים נבראו בעולם: הר קשה ברזל מחתכו, ברזל קשה אור מפעפעו, אור קשה מים מכבים אותו... ומיתה קשה מכולם, וצדקה מצלת מן המיתה.

– הרי לך שהמיתה אינה חלק מן המעגל אלא גוברת עליו, אבל הצדקה – העומדת בזיקה לגאולה – גוברת על המיתה!

מעתה נבוא לפתיחת השיר: חתול אוכל עכבר זוהי עובדה ניטרלית. אבל חתול טורף גדי שקנה האבא זוהי עובדה מקוממת, זהו סיפור על עוול. הכנסת הגדי הסעירה את כל השיר ושנתה את פניו. מעתה אין כאן מחזוריות סתמית אלא מציאות מעוררת שפיטה ומשרה עגמומיות. על רקע ההתחלה, ההמשך נשמע יותר כמו "על דאטפת אטפוך, וסוף מיטפיך יטופון" – על שהרגת הרגו אותך, וסוף הורגיך שיהרגו גם הם[4]. הרי לפנינו שיר ילדים יהודי! שיר שנועד לקומם את הילד על מיצרי העולם הזה, על החוקים אשר נדמה כי איש עוד לא ברח מהם, ולהוציאו לגאולה ביד רמה.



[1] וראה בבא קמא טו,ב על שונרא דאכל תרנגולא וכלבא דאכל אמרי (כבש) שזה 'משונה'!

[2] עיין מאמרו של הרב יואל בן-נון, "פשר קהלת", ויערב לך.

[3] בבא-בתרא י,א.

[4] אבות ב,ו.