זה המרגיז ממלכות איתיאל גלעדי

על ידי חיבור לר' עקיבא ותלמידיו ניתן להעמיד חזון אמיתי לתיקון המציאות.

בשנים האחרונות מסמל חדש אייר את תקומת ישראל בארצו – הקמת המדינה בה' אייר וכיבוש ירושלים בכ"ח בו. כדי לתקן את מצבה העגום של הריבונות היהודית בארץ, וכדי להפיח בה רוח חיים יהודית, יש לשאוב הדרכה ועוצמה רוחנית מכחו של החדש. באייר חל פסח שני, המלמד כי "אין אבוד", וכי גם מי שהיה טמא או בדרך רחוקה בעת הקרבת הפסח זוכה להזדמנות שניה. מכאן שגם אם הריבונות היהודית בארץ מתאפיינת בתעיה בדרכים רחוקות מדרך ה', ונגועה בטומאה ואטימות, המצב אינו אבוד וצריך לשאוף לתיקון וכינון מלכות ישראל כראוי.

אך כיצד ניתן לתקן? כאן נפנה לדמויות התורה שבעל פה, שבאו לאחר החורבן, המורות דרך לתיקון וגאולה: בחדש אייר אנו קשורים לשלשה תנאים חשובים – רבי עקיבא, שפסקו תלמידיו מלמות בל"ג בעמר; רבי מאיר בעל הנס, שנפטר בי"ד אייר (פסח שני); ורבי שמעון בר יוחאי, שיום ההילולא שלו בל"ג בעמר. לשלשת התנאים תכונות משיחיות: רבי עקיבא היה חוזה הגאולה, שבעומק החורבן ראה את תקות הבנין. הוא גם תמך בבר-כוכבא, עודד את היזמה המשיחית האקטיבית וראה בו משיח (עד שיש גורסים שתלמידיו נהרגו בימי הספירה כלוחמים במרד). רבי מאיר ראה בעצמו משיח בדורו (ועליו נדרש "רוח אפינו משיח הוי'" ר"ת מאיר). רשב"י, הנמלט מהשלטון הרומאי, גילה רזי תורה שהם המפתח לביאת המשיח (כפי שנאמר לו: "בהאי חיבורא דילך יפקון ביה מן גלותא ברחמים" – בחבור הזה שלך, ספר הזהר, יצאו מהגלות ברחמים).

מרבי עקיבא נלמד לזהות את יד ה' ואת עקבות המשיח גם במהלכים שאינם תורניים בעליל, ולשאוף להכתרת המשיח וכינון המלכות באופן מעשי ופעיל (ואף מרדני ולוחמני). אמנם, כשלון מרד בר-כוזיבא מלמד כי לא די בכך שאנשי התורה יהיו נושאי הכלים של פעילים מעשיים-מדיניים-צבאיים, אלא עליהם להנהיג בעצמם את המלכות המתהווה. אם לא כן, הם ותלמידיהם 'נבלעים' במערכת שאינה נושאת שם שמים (ואף ההשתלבות המסורה, עד מות, לא הופכת את 'מרד בר כוזיבא' ל'מרד רבי עקיבא').

את היומרה האישית-תורנית להנהגה נלמד מרבי מאיר, שראה בעצמו משיח שבדורו ופעל באופן נסי ומשיחי למען יהודים. אמנם, הוא פעל בתחום האישי, מציל את הראויים לכך, אך נותר בולט ומבודד, ולא עמדו חבריו על סוף דעתו (וגם הצהרתו המשיחית היתה רק רגע לפני מותו).

דווקא מרבי שמעון בר יוחאי עלינו ללמוד את הדרך לשלב הנהגה תורנית-משיחית וחיבור למציאות הממשית (ורמז: רבי שמעון כולל גם את רבי מאיר ורבי עקיבא), זאת באמצעות עיסוק ברזי תורה הפורטים את האור המשיחי העמוק לתורה רחבה המצמיחה תכנית מציאותית. רבי שמעון מרשה לעצמו לנתח את המציאות בסכין חריפה, תוך חשיפת האינטרסים הזרים של השלטון הסולל ובונה בארץ, מתוך הידיעה הודאית שלקיחת האחריות על המציאות והארתה באור פנימיות התורה יביאו בסוף לתיקון והמתקה. בל"ג בעומר עלינו להתחבר ל"אדוננו בר יוחאי", ולטוות חזון משיחי-מציאותי, "מרגיז ממלכות", לאור סודות התורה, הקבלה והחסידות.