הכוכב שהכזיב מו"ר הרב יצחק גינזבורג

על בר כוכבא - מעובד מדברי הרב.

מעובד מדברי הרב

בימי ספירת העומר מתו כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא. כידוע, רבי עקיבא תמך במרד בר כוכבא, ואף יש האומרים שאותם תלמידים שמתו היו הלוחמים בצבא בר-כוכבא. מכל מקום, זו הזדמנות מתאימה לעסוק מעט בניסיון ה'משיחי' של בר כוכבא. האם הניסיון הזה הוא דגם שיש ללמוד ממנו לדורות, מודל לחיקוי?

מדברי הרמב"ם נראה שכן. כך הוא כותב בהלכות מלכים:

"אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם... אין הדבר כן, שהרי רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות. כיון שנהרג נודע שאינו משיח, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת".

הרמב"ם לומד מכאן את העיקרון שאין זה מחוייב שהמלך המשיח יעשה 'מופתים', לפחות בתחילת דרכו.

בהמשך מתאר הרמב"ם מציאות אפשרית שיעמוד מלך מבית-דוד שמתחיל בדרך הנכונה, והרי הוא "בחזקת משיח", אף שייתכן שלבסוף הוא יכשל: "ואם לא הצליח עד כה, או נהרג – בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו". בפשטות, הדברים הללו מתייחסים גם לבר-כוכבא, שאף שנהרג לבסוף אין זה אומר שמתחילה לא היה צריך "ללכת עליו". הניסיון לחידוש מלכות-ישראל, עם מלך מבית-דוד בראשנו, הוא צעד חיובי לעצמו – שהרי אנו מצווים להעמיד מלך – ויש מקום 'להמר' על דמות מסוימת כ'מועמד למשיח' שאם נזכה הוא ימשיך ויגיע לקיום היעוד של מלך-המשיח "שהבטיחה עליו תורה". יש להעיר שכמובן התנאי היסודי של המלך הרצוי הוא המחויבות לתורה והשלטתה בישראל – "הוגה בתורה ועוסק במצוות... כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה" – וכנראה שבר-כוכבא מילא את התנאי היסודי הזה.

בתקופה החשוכה של שלטון רומא, ב"דורו של שמד", אנו למדים מרבי עקיבא שמלכות המשיח אינה רק מלכות שמימית רוחנית, כזו שמותירה את המציאות הארצית הנפולה ובורחת אל רעיונות נאצלים של אהבה וחסד – אלא מלכות ממשית של עם ישראל בארץ ישראל, מלכות שיודעת להלחם, אם צריך, גם ב"דם ואש ותמרות עשן" אל מול הנשר הרומאי האימתני.

אך למטבע שני צדדים. לאחר מעשה, עלינו ללמוד גם מן הכשלון של בר כוכבא. הרי לבסוף הוא "נהרג בעוונות", ואם נדע מהן אותן עוונות, נוכל להיזהר שלא לחזור על אותה הטעות פעמיים. והנה חז"ל אומרים שבר-כוכבא היה אומר בצאתו למלחמה "לא תסעד ולא תכסוף" – דהיינו היה אומר בפניה לקב"ה: אל תעזור לנו ואל תשחית אותנו. ועוד אומרים חז"ל שבר כוכבא הרג את ר' אלעזר המודעי, שתפילתו הגנה על ישראל, מפני שחשד בו בסיוע לרומאים (ירושלמי תענית ומדרש איכה רבה).

בר-כוכבא נקט בדרך של התעוררות אנושית אקטיבית לגאולה. בכדי לחדד את הגישה הזו, ולהעמיד אותה כאנטי-תזה לתפיסה הפאסיבית שמותירה את הכל בידי שמים ללא מקום למעשה האנושי – הוא השתמש בביטוי החריף "לא תסעד ולא תכסוף", לומר שמפתח הגאולה נתון כולו בידינו ועלינו לנקוט במאה-אחוז השתדלות ועשיה אנושית. אלא שכאן איבד בר-כוכבא את שיווי המשקל הנכון! אמת ויציב שמפתח הגאולה נתון בידינו, אבל רק מתוך הכרה מלאה שה' הוא הסועד והסומך את מעשינו. כיוצא בזה, אילו היה מכיר בר-כוכבא כראוי בכוחה של התפילה, לא היה מטיל חשד בר' אלעזר המודעי, שתפילתו היא שעמדה לישראל!

לשון אחר, ההתעוררות המשיחית מלווה בבטחון עצמי עצום, אך בטחון עצמי כזה שכל כולו נובע אך ורק מבטחון בה'. אם אין זכרון תמידי שרק "ה' אלהיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל", ונכשלים בתחושה של "כוחי ועוצם ידי", אזי התופעה המשיחית הזו נופלת ונכשלת, הכוכב הופך לאכזב ובר-כוכבא הופך לבן-כוזיבא. "עיקר הליקוי של כל 'משיח שקר' הוא בכך שאין בטחונו העצמי מבורר היטב להיות בטחון בה' בלבד, הנותן לו כח לעשות חיל, אלא שבבטחונו העצמי מעורב בטחון בגאון עצמו" ('לב לדעת' עמוד פה).

הבטחון העצמי התקיף נובע מהרצון העז שבנפש (ושרשו עוד למעלה מזה, בכח האמונה), ו"אין דבר העומד בפני הרצון". אולם לפני שהרצון החזק ירד לפעול בכח במציאות, עליו לעבור דרך כוחות השכל ולהתברר בהם היטב. הבירור השכלי מבחין ומבדיל בין הבטחון החיובי בה' לבין הרגשת הישות והגאוה השלילית, ומוודא שלא יהיה מעורב שמץ של גאות כזו. אולם הבחנה כזו אינה פשוטה, ובכדי שהשכל לא יטעה בה נצרך חוש פנימי של דקות ההבחנה. והנה בגמרא נאמר שחכמים ראו שהיתה חסרה לבר כוכבא התכונה של "מורח ודאין" – "שמריח באדם ושופט" כמו שנאמר על המשיח "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ". ניתן לפרש ש'חוש הריח' הזה אינו עניין ניסי אלא דקות-ההבחנה בפנימיות המוחין שבנפש. כשראו חכמים שחסר לבר כוכבא את ההבחנה הזו, וממילא בטחונו-העצמי העצום אינו מבורר והוא עתיד ליפול, משכו ידיהם ממנו...

עלינו ללמוד להמשיך את כח הבטחון באופן מתוקן, עד שבתוך הבטחון-העצמי לפעול גדולות ונצורות במציאות יהיה שרוי אך ורק הבטחון בקב"ה הנותן לנו כח לעשות חיל. ונזכה למשיח אמת העושה ומצליח, עד ל"וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב", במהרה בימינו אמן.


להרחבה:

מאמר 'אמונה ובטחון' בספר לב לדעת. 

מאמר 'בידי מי מפתח הגאולה' בספר מלכות ישראל. 

מאמר 'אור ואש בל"ג בעומר' בספר וכמטמונים תחפשנה.