אביב של גאולה – ישראל אריאל

הגאולה אינה באה כאביב נעים אלא בדם ואש ותמרות עשן.

יציאת מצרים היתה באביב, "היום אתם יוצאים בחודש האביב". "עת הזמיר" מגיעה אז, וזהו גם הזמן לזמירות חדשות ולתקוות חדשות. יציאת מצרים מעוררת את האוטופיות (– חלומות וחזונות לתקון החברה והעולם).

ובאמת, מה מתאים יותר מלחגוג בזמן כזה את לידת כנסת-ישראל, ומלהצטרף אל שיר האהבה הגדול שבין ישראל לאביהם שבשמים, אל שיר השירים, לדבוק ברוחו האופטימית ולהסחף בבשורתו הרעננה והפורחת.

אבל יציאת מצרים – שאותה אנו משתדלים לחיות מחדש מדי שנה בשנה – אינה כל כך עולצת ושמחה, אלא "דם ואש ותמרות עשן". כאשר בא משה רבינו אל העם בשם ה', ומשתדל לעורר את אמונם בשליחותו, הוא אינו הופך את מטהו למקל שקד פורח, לא את ידיו לגלילי זהב, ולא את המים לדבש מתוק – אלא את המטה הופך לנחש, את היד הופך למצורעת ואת המים הופך לדם.

דוקא הדם הוא מפתח היציאה: "בדמייך חיי" – "בדם פסח ובדם מילה" (ואילולא דם המילה כמעט היה משה עצמו אובד בזעמו של ה', שמלאכו נדמה כנחש…). מדוע אין הדברים יכולים להופיע בצורה נעימה יותר? לשם מה נצרכים המאבק והשבירה?

חזון התורה מול האוטופיות הורודות

צריך להבהיר את ההתייחסות היהודית לאוטופיה. מחד גיסא, אין אוטופיות יותר נשגבות (ומתוקות) מאלו שבשרו לעולם נביאי ישראל. ומאידך גיסא, החוש היהודי סולד מפני חלומות מתקתקים וורודים יותר מדי, וחלומות כאלו מעלים באפו ריח של עבודה-זרה.

ובכן, דבר פשוט הוא שגאולה לא נועדה להחליף את המציאות, או להתעלם ממנה, אלא לתקנה, ובפרט את המציאות האנושית ואת נפש האדם (שהדם הוא התמצית שלה, "הדם הוא הנפש"). אך האוטופיה הרגילה אינה עוסקת בתיקון האדם, אלא מטפחת בו אשליה ומחמאה מחניפה: "תשאר כפי שאתה והכל יהיה טוב". האוטופיה מספרת לאדם כי ראוי הוא לכל נועם, ואם רק ימצאו התנאים המתאימים ויונהג הסדר הנכון, אזי תפרח נשמתו בשלל צבעים ואך טוב וחסד ימלאו את החיים האנושיים.

בקיצור, האוטופיה מנסה לשכנע שמחיר השינוי הוא זול, אבל לאמיתו של דבר אוטופיה שכזו מציעה אלוהות זולה וזמינה. אם הכל כל כך פשוט ונח, באמת אין כאן חזון נעלה ואמיתי.

אמנם ישראל יודעים כי הסיכוי האמיתי והיחיד לשינוי משמעותי הוא בהטלת החיים האנושיים אל מאמץ להתיחס אל מה שמעבר להם. ישראל יודעים כי כדי להפגש עם ה' נצרך מהפך ודילוג [פסח = דלוג], ולא רק פיתוח והרחבת חושים רוחניים קיימים. במילים אחרות: "מה יעשה אדם ויחיה? ימית את עצמו" (כלשון חז"ל). שפיכת דם הנפש, הנכונות להפרד מהחיים כפי שכבר הורגלנו בהם, ולהכנס לדריכות ממריצת-דם לקראת עתיד אחר – היא צורת הקיום וסגנון החיים שישראל דוגלים בהם וחותרים אליהם.

הכנעה, הבדלה, המתקה

הבעל-שם-טוב לימד שכל תיקון אמיתי נעשה בסדר של "הכנעה, הבדלה, המתקה":

הכנעה – היינו ההודאה בפער שבין האדם הפגום לה', ואי השלמה עם אותו פער, ומתוך כך נולדת גישה ביקורתית (קודם כל כלפי עצמי), יחד עם נכונות לזעזועים ואפילו יסורים.

הבדלה – היינו זיהוי של נקודה קדושה השונה מן הסך-הכל הכללי, זו הנקודה המזדהה עם ה'. הבלטת הנקודה הזו פירושה הצבתה כמתעמתת עם שגרת האישיות והחיים (ואם נקצין ונעמיק: פירושה כניסה ל"פיצול-אישיות" חיובי, יש בי טוב ויש בי רע).

המתקה – רק לאחר הוצאת החיים מאפרוריותם, לאחר זיהוי הקצוות והעימות שבין השחור והלבן, אז מתעוררת האוטופיה החיובית: אז אפשר לומר שהכל יכול להתקן וראוי לו להתקן, גם מה שבתחילה נעזב ונדחה. הנקודה הקדושה, לאחר שעמדה על נבדלותה, מגלה כי בעצם מה שעזבה מאחוריה הוא ממינה, ומוצאת בתוכה יכולת וכשרון להדבר אתו ולהמתיק אותו.

לאור האמור קל להתבונן כי גלות מצרים – התחלת ה"טיפול המיוחד" מתוך תשומת לב להקים את העם הנבחר – מכוונת כנגד שלב ההכנעה; יציאת מצרים ומתן תורה – זיהויו של עם נאמן לה', והצבתו כנבדל ומהופך מכל מה ששייך לטבעי – מכוונת כנגד שלב ההבדלה; ואילו הביאה לארץ ישראל (שהיתה אף היא בניסן) – ובמובן רחב יותר: הביאה המושלמת, בביאת המשיח – היא ההתפייסות עם הטבע וחיי המעשה, ולפיכך מכוונת כנגד השלב האחרון, ההמתקה.

מופיע בהרחבה בספרו של המחבר מן הפרדס

השארת תגובה