אב במקדש – ר' עודד כי-טוב

אב במקדש – ר' עודד כי-טוב

הפרק השישי מסדרת המאמרים "המקדש בשנה".

א – קרא עלי מועד

חדש מנחם-אב הרי הוא, כשמו, מוכן ועומד לנחמה גמורה, נחמה בכפלים. בו מתנחם הקב"ה על הרעה אשר מצאה את עמו ומעורר רחמים עליהם כרחם אב על בנים, ובת קול מפוצצת ואומרת: אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי, מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם (ראה ברכות ג). ואף הוא הופך אבלם לששון ומנחמם מיגונם – "ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה'… והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה עוד" (ירמיה לא).

שכך דרשו חכמים אחרונים: "ושמחתים – מיגונם", מתוקף היגון דווקא באה השמחה, וממנו גופו מתגלים התנחומים, כדרך שלמד רבי עקיבא לחבריו בשעה שראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, שכן "מפי עליון לא תצא הרעות" – ואם אתה מוצא יגון בעולם, אינו אלא משרש שמחה שהוגתה ממסילתה ולא נקלטה כהלכה מצד חסרון המקבלים, ונשתברו הכלים וערבה כל שמחה, "יום המוכן לפורענות" הריהו בשרשו יום מוכן לפרעון שכר טוב מעין עולם הבא, ויום האיד ראוי מעיקרו להיות יום מועד, אין הדבר תלוי אלא במקבלים והכנת לבם.

כפל-פנים זה שבחדש אב נעוץ כבר בראשו של החדש, כפי שעולה מדברי רבותינו בסוף מסכת תענית. שכך אמרו שם: מגלגלין חובה ליום חייב – כשחרב הבית ברשונה ובשניה, יום תשעה באב היה, ואותו היום נגזרה גזירה על אבותינו במדבר שלא יכנסו לארץ. ועל כך שאלו: הרי בכ"ט בסיון נשלחו המרגלים, צא וחשוב יומים של סיון, כ"ט של תמוז ותשעה של אב, הרי שלא נשלמו ארבעים יום אלא בסוף תשעה באב ולא בכו אלא בליל עשירי בו ואתה אומר תשיעי בו ?!, והשיבו: תמוז של אותה שנה עיברוהו, ולא קדשוהו לחדש אב בזמנו אלא למחר נתקדש, ועל כך נאמר: קרא עלי מועד לשבור בחורי. הרי שכל השבר והאסון של דורות, מיוחס לאותו איחור בקביעות החדש, שאלמלי עמדנו הכן לקדשו בזמנו כהלכה, הרי אנו "קוראים את המקרים", הזמן מסור בידינו והשעה משחקת לנו לקלוט את כל טובו של החדש, ויום חזרת המרגלים היה הוא גופו יום הזינוק אל הארץ בגבורה של קדושה וכיבוש ההר הטוב הזה והלבנון. כיון שנתרשלנו וסמכנו על החדש שיתקדש מאליו, ביום שלשים ואחד של תמוז בידי שמים, שכן הלכה: בזמנו מקדשין אותו, שלא בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים, – הרי אנו מסורים למקרים, "קרא ה' לחרב קרא ה' לרעב" ואין אתנו יודע על מה ולמה, כי רפיון הידים שהחל בגדולים הממונים על קידוש החדש – גורר בהמשכו את כל העם לבכיה של חנם שממנה בכיה לדורות. שכן כל תשועת ישראל פותחת במצות קידוש החדש בזמנו, וכל החדשים המתקדשים בזמנם מאירים לנו פנים ויש בהם מועדות, והיפוך הדבר בחדשים שאינם מתקדשים בזמנם – מלבד אדר שכל ענינו "זכיה בגורל" אשר "מה' כל משפטו" ומתוך שינה ופסיביות דווקא נתהפך לנו היגון הצפוי לשמחה, ומלבד אב של אותה שנה שנהפך לאבל מחולנו.

נמצינו למדים: יום ראשון של אב, שבו ה"יארצייט" היחיד המפורש בתורה, יום פטירת אהרן הכהן הגדול (הממונה על קידוש החדש), כאמור בסדר מסעי הנקרא בתורה לעולם בשבת הסמוכה לר"ח אב, הוא שרש לאבל הכללי של העם על חרבן הבית וביטול כהונה – אכן הוא גם הוא שרש לחידוש כהונה ובנין הבית, שכן קיימא לן: הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש ומסתמא הוא גופו יום לידתו של אהרן. ובידנו תלוי הדבר אם לטוב אם למוטב, אם לאורה אם למארה ח"ו, אם "להקרות" את המקרים בהחלצות לבנין כמצווה עלינו או להמסר חלילה למקרים בהתרשלות המסתמכת על מקדש היורד מן השמים באש – הרומזת, כידוע בכל מקום, לדינים קשים ומלחמות עקובות מדם "כי באש ה' נשפט". הזכוך שבמעשה ידים דוקא הוא המזכה ל"אחישנה", ואילו המונע עצמו מן הזכוך שבמעשה, ודי לו בגאולה "בעתה", הריהו מרחיק בידים את הקץ לעידן ועידנים ופלג עידן.

על פי האמור, נוכל לטעום טעם חדש במה שספרו לנו חכמים במסכת מגילה, שרבינו הקדוש ביקש לבטל תשעה באב כאשר חל בשבת ונדחה לעשירי – כי אכן, אלמלי היו מלכתחילה מתגלגלים הדברים בעשירי בו – לא היו מתגלגלים לרעה אלא לטובה, וכשחל תשעה באב – בשבת והעלה רבי על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו (שעת בנין המקדש), כמו ששנה במשנתו (סוף תענית), האיר לו לרבינו הקדוש, אור הבנין הצפוי לחדש זה ובקש להפוך האיד לששון ולשמחה, ואעפ"י שלא הודו לו חכמים בשעתם, הנה בכל שנה כזו מתעורר בעולם מחדש רצונו של רבינו הקדוש, עד שיגבר ויפרוץ בעולם.

ב – חדש מוכן לבנין

ענין זה של חג הבנין המוכן ועומד לחדש אב, כמדומה שאינו צריך לפנים, שכן הוא יוצא ועולה מתוך היפוכו – מן החרבן. וכמו שנתבאר עד הנה. ואעפ"י כן לא נמנע מלעשות לו סמוכין מכמה וכמה צדדים.

א שמו של החדש, אב (לשון צמיחה, כמו אבי הנחל) מתקשר אל אביב. חדש ניסן "בוקרן של ישראל" וראשית צמיחת גאולתם, שבו האביב עדיין "צעיר" – מגיע לידי "בשלותו" ובגרותו באב, כשם שהפירות המנצים באביב מבשילים באב, כך גאולתם של ישראל, שהחלה בניסן מבשילה בבנין המקדש בחדש אב.

ב מזלו של החדש, אריה, כשם שהוא נדרש על נבוכדנצר המחריב – "עלה ארי מסובכו", כך הוא נדרש על בנין המקדש שצורתו כארי, רחב מלפניו וקצר מאחוריו כידוע בדרז"ל, ועל המזבח הקרוי אריאל. הבנין כמו החרבן צריך לגבורת מלך, וכל ישראל בני מלכים הם – כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו.

ג בשבת חזון, נאמר בכתבי חסידות, יש כח בכל אישי ישראל לחזות בבהירות את הבנין שמעבר לחורבן, מי שרב-גובריה לשאת את החזות-הקשה שבחרבן, אף הוא ראוי לחזות "ככל החזין הזה" חזון המקדש (כאמור בדברי נתן אל דוד – שמואל ב' ז'). והלא זה עיקר חזון ישעיהו שפתח בחרבן וסיים בנחמה של בנין, שכן – כל המתאבל באמת על המקדש זוכה ורואה בבנינו.

ד לידת משיח בתשעה באב כידוע במדרשות, שעל כן קרוי הוא מועד. מוסבת כמדומה על בחינת "בונה המקדש", שהיא תכלית פעולתו, כדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים. עיקר לידת משיח בליל פסח, ואולם סוף ענינו ו"בשלותו" בליל תשעה באב (שחל לעולם ביום שחל בו ליל הפסח).

ג – חמשה עשר באב

ואולם עיקר היום בחדש המיועד לבנין המקדש הרי הוא יום חמשה עשר בו, שיאו של החדש, שבו "סיהרא באשלמותא" יום שביעי לאבלות החרבן מתשעה באב, שיהפוך הוא גופו לראשון בשבעת ימי המשתה. דבר זה לעניות דעתנו עולה בברור מן המשנה בסוף תענית.

כך שנינו שם: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וכו', וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו

וביום שמחת לבו. "ביום חתונתו" – זה מתן תורה, ו"ביום שמחת לבו" – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, עד כאן.

ניכר מיד לכל מעיין, שהמשנה באה לסמוך שני הימים הללו על הפסוק בשיר השירים, ואכן כך פירשו המפרשים "יום חתונתו – זה מתן תורה" – כלפי יום הכיפורים שבו ניתנו לוחות אחרונות. ואולם היכן רמוז ט"ו באב ב"יום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש"? וכי היכן שמענו כי ט"ו באב יום בנין המקדש הוא? הלא בית ראשון בתשרי נחנך ובית שני באדר והמשכן בניסן? בדבר זה נתקשו המפרשים, עד שנדחקו מקצתם לומר שאף "יום שמחת לבו" מכוון על יום הכפורים שבו נתחנך בית ראשון בימי שלמה. ומהם שאמרו כי כלפי החינוך שבימי עזרא נאמרו הדברים. שאע"פ שנחנך בית שני בימי זרובבל בשלישי באדר, מצינו שלאחר כמה שנים בא עזרא לירושלים בראשון לאב וברביעי בו "הקריב עולות לאלקי ישראל פרים שנים עשר על כל ישראל" וגו' – וקרוב לומר כי עשו דוגמא לחנוכת המשכן בנשיא אחד ליום, נמצאת החנוכה בט"ו באב (שושנים לדוד).

ואולם נראה כי עוד דברים בגו כי הנה בגמרא אמרו שביום הזה הותר שבט בנימין לבוא בקהל, ומקרא כתוב בסוף ספר שופטים שהיה זה ב"יום חג ה' בשילה מימים ימימה" אשר בו "יצאו בנות שילה לחול במחולות" ומהן חטפו להם בני בנימין. מה טיבו של חג ה' זה שבשילה מימים ימימה? – קרוב מאד לומר כי היה זה יום בנין שילה בסוף י"ד שנה של כיבוש וחלוקה כאמור ביהושע (יח, וראה בזבחים קיח ב), שכן מסתבר ששנות הכיבוש נמנות מיום שבו "תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם" כאמור בסדר אלה הדברים, שבו החלו בכיבוש סיחון ועוג, והיינו "יום שפסקו בו מתי מדבר", שלפי מסורת חכמים הריהו יום ט"ו באב, כי עליהם היתה הגזירה "לבלתי בא אל הארץ". נמצא בו ביום כעבור שבע שנים תמו שנות הכיבוש, וכעבור י"ד שנה תמו שנות החלוקה, ובו ביום הוקמה שילה. ונראה עוד, כי בו ביום האיר הקב"ה את עיניהם ודרשו "זה הדבר" – "דבר זה (=שלא תהא בת יורשת נחלה רשאית לינשא לבן שבט אחר) – לא יהא נוהג אלא בדור זה", – היינו בדור הכיבוש וההתנחלות ומפני עגמת נפש (כענין "פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו"). אבל משעה שכל שבט יושב בחלקו ומשכן שילה בתווך מאחדם – הותרו שבטים לבוא זה בזה, נמצאו שלשת הדברים שייחסו חכמים ליום הזה – פסקו מתי מדבר, הותרו שבטים והותר שבט בנימין – אחוזים ותלוים זה בזה ובנין שילה כעין ציר מרכזי להם.

והנה לא מצאנו חג לדורות ביום בנין מקדש ראשון ושני ולא על בנין המשכן, אלא בבנין שילה. ומתוך כך נראה כי הבינו והרגישו ביום זה דוקא שהוא המוכן ועומד מששת ימי בראשית לשכינת הכבוד בשלימות, ובו עתיד להיות בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. כי אכן יש בו במשכן שילה צירוף שלם של אהל ובית, משכן ומקדש – בית של אבנים ועליו יריעות המשכן שעשה משה (ראה במשנה וגמרא סוף זבחים). בית של אבנים מורה על קביעות מקום, "מנוחה", ואילו גג של יריעות מורה על מחיצה שאינה חוצצת בין עליונים לתחתונים, כעין חופת חתנים, "כי על כל כבוד חופה", אלא שנתברר שאין מקומה בחלק יוסף אלא בירושלים. ולעתיד נכללת שילה בירושלים, ה"מנוחה" בתוך ה"נחלה" (וכמאן דאמר בספרי "זו וזו ירושלים"), שעל כן נגנז המשכן (=היריעות) שעשה משה – להשתמש בו לעתיד בבנין שלם – צירוף בחינת משה (בגימטריא שילה) ובחינת דוד, וכדאיתא בספרים כי משיח, גופו משל דוד וראשו משל משה.

הבית שזוכה לו השכינה ביום הזה, "בית חתנות" בין ישראל ואביהם שבשמים, מקרין מאורו לכל מקומות ישראל ואין לך איש בישראל שאינו מוצא לו ביום הזה את ביתו – זו אשתו, כדברי התנא: "כל מי שאין לו אשה נפנה לשם". הניכור שבין איש לאיש משפחה למשפחה ושבט לשבט, מתפנה ועובר מן העולם. "הכל יוצאין בכלי לבן שאולין" וסרו כל המחיצות, וכל הלבבות מנוקין בצדק ומטוהרים מכל פגם של תאוה רעה, שאין נותנין עיניהם ביופי אלא הכל לשם שמים מתכוונים ואין בלבם אלא אחד – אחדות וקריבות של אהבה ואחוה ושלום ורעות. נמצא גדול מה שנאמר בט"ו באב ממה שנאמר ביום הכפורים. שביום הכפורים נכנס הכהן לבדו החדרה בבגדי לבן והכל אסורים בזיווגין, ואילו בט"ו באב כבר פרצה האהבה החוצה והכל נעשים ככהן גדול ורואים בעיניהם חבתם לפני המקום ככרובים המעורם זה בזה.

ואנו בדור אחרון – דור שכולו זרות במקום קריבות, ניכור במקום הכרה, איבה תחת אהבה, ופירוד תחת חיבור, ובאחת: צרמוניה במקום הרמוניה, – עד מתי לא נבין ונשכיל כי שרש אחד לכל הפגעים – ביטול עבודת בית אלקינו, והזנחת מקום היחוד העליון! האם באמת ובתמים סבורים אנו לזכות לבית כאשר הבית הזה חרב ?!

ד – יום ביטול פרוזדאות

יום חמשה עשר באב, אף הוא יום ביטול פרוזדאות (משמרות ומחסומים) שהושיב ירבעם בן נבט להרחיק ישראל מלעלות למקדש שבירושלים. הושע בן אלה האחרון למלכי ישראל הוא שביטלן ואמר: כל הרוצה לעלות יעלה. ולמה גלו ישראל בימיו דוקא? אמרו במדרש: לפי שעד הנה היו כשוגגין על הדבר, כיון שניתנה רשות לעלות ואעפ"כ לא עלו, הרי הן כמזידין.

ולמה אם כן נקבע חג ביום הזה על ביטול הפרוזדאות? – ניתן לומר בדרך אפשר שיש בה מוסר השכל לדורנו: ביטול המחסום הפיזי חושף, אכן, את המחסום הנפשי , הפנימי, החמור יותר, ועלול לשעה להביא לידי קטרוג חמור. ואולם לטווח ארוך, לדורות מאירה דווקא האמת לאמיתה – ביטול המחסום הפיזי מוביל לביטול המעכוב הנפשי "שכן מניין נובע זה האחרון אם לא מרוב שנים של מניעה פיזית?

גם בדורנו חשו רבים וכן שלמים כי דווקא התשועות שקרבונו אל מקום השכינה מגלות על בקיעי הנפשות וריחוקן העצום מן הקדש, – ומצבנו העגום בשנים האחרונות לכאורה מחזק תחושה זו. מהו המוצא ומהי התרופה? – לאור האמור: דווקא האחיזה במה שיש, תגובה פשוטה לעובדה הפשוטה שניתן לנו לעלות בהר ברגלינו גם אם לבנו בל עמנו. התמדה עיקשת בכך, אי אפשר שלא תוביל אותנו לחידוש הזיקה הנפשית שממנה תוצאות מנופות לבנין שלם. "החיצוניות", כידוע, מעוררת את הפנימיות הן לחיוב והן לשלילה, והמתנכר בגופו מחזק את הניכור שבנפשו עד כדי גלות שלימה ח"ו.

ה – קרבן עצים

שנו רבותינו: כשעלו בני הגולה (=מבבל בימי עזרא), לא מצאו עצים בלשכה, עמדו אלו משפחות והתנדבו משלהם. התנו נביאים שביניהם, שאפילו לשכה מלאה עצים, יהיו אלו מתנדבים משלהם (לדורות), שנאמר (נחמיה י): והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים הלויים והעם להביא לבית אלקינו ככתוב בתורה (תענית כח). ותשעה זמנים קבועים היו בשנה לאותן משפחות להביא קרבנם בשמחה ובעסק גדול והיו עושים יום טוב.

ועיקרה של שמחה זו בחדש אב היתה, שבו חמשה מתוך תשעת הימים הקבועים לאותה נדבה. וכמו ששנינו במשנה (תענית ד' ה): בחמשה באב – בני פרעוש בן יהודה; בשבעה בו – בני יונדב בן רכב; בעשרה בו – בני סנאה בן בנימין; בחמשה עשר בו – בני זתוא בן יהודה ועמהם כהנים ולוים וכל מי שטעה משבטו ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות; בעשרים בו – בני פחת מואב בן יהודה.

וביום חמשה עשר באב גדלה חגיגה זו ביותר מפני שני דברים: האחד – שהוא יום נדבה למשפחות רבות, כהנים לויים וישראלים, משמע הכל מסוגלים בו למצוא מקום בלבם לנדבה זו; והשני – שהוא היום שבו פסקו לכרות העצים למערכה. שאין כשרים למזבח אלא עצים יבשים שאינם מתולעים, ומסיון ואילך תשש כוחה של חמה ואינה ממהרת ליבש העצים הכרותים עד שנכנסת בהם התולעת ונפסלים לגבי מזבח. וכן אמרו בירושלמי (תענית פ"ד): חמשה עשר באב – בו זמן קיצה יפה לעצים, שכל עצים הנקצצים בו אינם עושים מאכולת (=כינה).

יום ט"ו באב הריהו אפוא – כיום ט"ו בשבט שלעומתו בשנה – יום מעבר. יום השיא של הקיץ שבו מתחילים להריח ריחו של החורף הקרב, וחלילה להניח לאורו וחומו של הקיץ לדעוך לאיטו עד שיקפוץ עלינו החורף בפתאום, אלא מתוך תוקף הקיץ יש לנו להכין לחמנו לאגור מאכלנו בטרם יבואו ימים אשר אין בהם חפץ. "מכאן ואילך המוסיף – יוסיף, ושאינו מוסיף – יאסף" (תענית לא). ולעניננו – כל יחיד ה"מתעצם" עם ענין המקדש בעתות מצוקה ו"יובש", זוכה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות להיות אש התמיד שלמזבח נשענת עליו ולא תכבה בו כל הלילה עד הבקר, – עד שתרד האש מן השמים בגילוי פנים, לעומתה של האש הקטנה שהביא ההדיוט כפי כוחו. שאם יתאחר בנדבתו עד שתאחז בה התולעת, אפשר ח"ו שתקדימנו אש של גבוה "אש אוכלה אש" ותאכל אותו ואת אשו הזרה.

ודי בזה למבין.

כתיבת תגובה