אדמו"ר האמצעי – מערכת

לתאריכים ט-י בכסלו

ט' וי' בכסלו הינם תאריכים מיוחדים בחיי ר' דב בער (דובער), "אדמו"ר האמצעי", השני לשושלת אדמו"רי חב"ד-ליובאוויטש. ר' דובער נולד בט' כסלו התקנ"ח לאביו ר' שניאור זלמן מליאדי בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד, ומילא את מקומו אחריו בהנהגת החסידות משנת תקע"ג. בשנת תקפ"ח נסתלק ביום הולדתו, ט' בכסלו. כמו אביו, נאסר גם הוא בעקבות מלשינות, ושוחרר בי' בכסלו תקפ"ז – הנקרא מאז חג הגאולה של אדמו"ר האמצעי.

ר' דובער נודע במיוחד בהרחבת הביאור בדרושי חסידות עמוקים [הנקראים דא"ח – דברי אלקים חיים], בדברים העומדים ברומו של עולם ובדרכי עבודת ה' לכל איש ואיש, בדרך שהחל לסלול אביו הגדול. הוא הותיר אחריו כמות עצומה של דרושים ומאמרי חסידות, כמו למשל בספרים: אמרי בינה, תורת חיים, שער האמונה ושער היחוד, שערי אורה, עטרת ראש, ועוד הרבה מאמרים וקונטרסים.

ניתן לעמוד מעט על דרכו המיוחדת של אדמו"ר האמצעי מהמעשה הבא. כאשר הרב בעל התניא והרה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב באו בקשרי חתונה, שיבח מאוד בעל התניא את בנו בפני ר' לוי יצחק. בעת סעודת החתונה כיבד בעל התניא את ר' לוי יצחק בברכת הזימון ואילו ר' לוי יצחק שב וכיבד את ר' דובער, והנה ר' דובער בירך "כמו איש פשוט בלי שום התפעלות כלל", והיה הדבר לפלא בעיני ר' לוי יצחק [שידוע כי עבודתו היתה בדבקות והתפעלות עצומה ומורגשת], ושאל על זה את בעל התניא. אמר לו בעל התניא: "תדעו נאמנה שכמו שאני בקי בשוקי לאדי, כך ממש נהירין לו שבילי דרקיע, דהיינו כל סדרי ההשתלשלות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, רק עבודתו הוא נעלה מאוד ואני מקנא בעבודה כזו שזה אין בידי, כי תוכו מלא וגדוש אהבה ויראה עילאה ואינו מורגש כלל וכלל בחיצוניות, וגילוי עבודה כזו בגוף אי אפשר כי אם נשמה רמה מעלמא דאתכסיא".

הסתלקותו מן העולם היתה באופן נפלא. מספר ימים קודם פטירתו היה שרוי באוירה עילאית של קדושה ושמחה, לא פסק מלומר רזי תורה בדבקות נפלאה, ובכל שעה שמעו אותו חסידיו כשהוא אומר בלחש "בידך אפקיד רוחי ונשמתי הקדושה והטהורה". שתי שעות לפני פטירתו אמר דרוש חסידות עמוק ביותר על הפסוק "כי עמך מקור חיים", וכשהחל לבאר את המשך הפסוק ופתח במלים "באורך נראה אור", יצאה נשמתו לאור באור החיים. זכותו תגן עלינו.


דרגות במסירות נפש 

בענין מסירות-נפש שיש בכל אחד ואחד מישראל, יש בה שתי מדרגות: האחת, מסירות-נפש שב'אהבה רבה', בהתפעלות תשוקת הנפש מעומק קירות לבו שנקרא 'נקודת הלב', בדביקות והתקשרות אמיתית בעריבות מתיקות ידידות עוז, עד שתכלה נפשו באהבה רבה בתענוגים להתענג על ה' בכל לבו ונפשו, כמו כלתה נפשי צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ומסירות-נפש זו ישנה בכל אחד ואחד מישראל לפרקים, כמו בשבת ויום-טוב ובקריאת-שמע ב"ואהבת", או בדרך צעקה פנימית מקירות הלב בתפלה עד כלות הנפש, וכן בתשובה שלימה עד שמואס בחייו ממש בבחינת כלות הנפש ממש

והמדרגה השניה, מסירות-נפש שיש בכל אחד ואחד על קדוש השם בפועל ממש, שהוא רק על התורה ומצוות דוקא, כאשר אונסים אותו להמיר דתו כו' שיומסר להריגה בפועל ממש, וזהו כמו טבע בכל אחד ואחד למסור נפשו על קדוש השם… וזהו למעלה הרבה יותר ממסירות-נפש דאהבה-רבה ותשובה ותפלה הנ"ל

מתוך ההקדמה ל"שערי אורה"

כתיבת תגובה