אוצר בבית – הרב יצחק שפירא

לפי חז"ל, צרעת הבית מגלה את האוצר החבוי מתחתיו. הסוד של בניין בתים בעבודה עברית. מאמר שנכתב לחנוכת-הבית של הישיבה.

בפרשת מצורע אנו קוראים על נגעי בתים: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם".

ידועים דברי חז"ל, המובאים גם ברש"י: "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם. לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל-ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן". לכאורה נראה שכוונת חז"ל לומר שכל מטרתה של הצרעת היא לחשוף את האוצרות הטמונים, אבל אם כך הדבר יש לתמוה: וכי אין הקב"ה יכול לזַכּוֹת אותנו באוצרות הללו מבלי שנאלץ להוציא את האבנים המנוגעות, ולפעמים אף לנתוץ את הבית כולו?

שאלה זו נשאלה כבר בזוהר הקדוש:

"אי עובדא דא הוה לאשכחא מטמונין בלחודוי, יהדרון אבנין לבתר כמה דאינון לאתרייהו ועפרא לאתריה! [אם מעשה זה היה רק בכדי למצוא את המטמונים, מדוע אין מחזירים את האבנים והעפר לאחר מכן למקומם?]. על כן ביארו בזוהר טעם נוסף; שהבתים שבנו הגויים בארץ – כאשר מחשבותיהם ודבוריהם נתונים ל'סטרא-אחרא' – הרי רוח-טומאה שורה על אותם הבתים: "כנענים פלחי לעבודה-זרה אינהו.. והוו בנין בניינין.. לסטר מסאבא לע"ז. וכד שראן למבני הוו אמרי מלה, וכיון דאדכר בפומייהו סליק עליה רוח מסאבא… כיון דעלו ישראל לארעא, בעא קב"ה לדכאה לון ולקדשא לון ארעא ולאפנאה אתר לשכינתא דלא תשרי שכינה גו מסאבא. ועל דא בההוא נגע צרעת הוו סתרין בנינין.. דאתעבידו במסאבו" [כנענים עובדי עבודה זרה היו, והיו בונים בניינים לצד הטומאה לעבודה-זרה. וכשהיו מתחילים לבנות היו אומרים מלה, וכיון שהזכירו בפיהם היתה שורה רוח הטומאה. כיון שנכנסו ישראל לארץ, רצה הקב"ה לטהר אותם ולקדש להם את הארץ ולפנות מקום לשכינה, שלא תשרה השכינה בתוך הטומאה. ולכן באותו נגע צרעת היו סותרים את הבתים.. שנעשו בטומאה].

 וראוי להזכיר שאת דברי הזוהר הללו נוהגים לומר בעת חנוכת הבית, על פי החיד"א.

הדברים נכונים על כל בית יהודי, שמעשה הבניין עצמו ראוי שיהיה על-ידי יהודים המכוונים במעשיהם לשם-שמים – "ועל דא, מאן דבני בנין, כד שארי למבני בעי לאדכרא בפומיה דהא לפולחנא דקודשא-בריך-הוא הוא בני" [ולכן מי שבונה בניין, כשמתחיל לבנות צריך להזכיר בפיו שהריהו בונהו לעבודת ה'] – וקל-וחומר כאשר מדובר בבניין המיועד במיוחד לקדושה, לתורה ולתפילה. כיוצא בזה כתבו המפרשים לגבי בית המקדש, שבית ראשון שהתעסקו בו בנאים נכרים, ובית שני שנבנה בפקודת כרש – שניהם לא התקיימו, ורק בבית השלישי אשר יבנה כולו ב'עבודה עברית' תשרה השכינה לעד (ראה ספורנו שמות לח, כא).

ונחזור לדברי רש"י על מציאת המטמוניות בבתים: נראה שטעם זה בא להסביר רק את הלשון המיוחדת "ונתתי נגע" שיש לה משמעות של בשורה טובה; זוהי הבטחה טובה המתלווה לתהליך הנצרך של טהרת הבתים (ובדומה לזה כתב בשפתי-חכמים השלם, עיי"ש). ומהי ההבטחה שיש כאן? נראה שאין מדובר רק ב"פינוי פיצוי" – שמי שהוכרח להרוס את ביתו יקבל פיצוי מלא ולא יצא נפסד – אלא בזכייה של ממש: בתחילה חשב האדם שהנה הוא מפסיד, ולבסוף התברר שזכה באוצר כזה שיאפשר לו לבנות כעת בית גדול יותר ועוד להותיר עודף.

אם כן, האוצר הגנוז בבית והצורך לטהר את הבית הם שני טעמים המשלימים זה את זה. ואכן, מקור דברי רש"י הוא במדרש רבה בשם ר' שמעון, והנה בהמשך דברי הזוהר נאמר במפורש: "רבי שמעון אמר, כל דא ודאי הוה לאתקדשא ארעא ולאעברא רוח מסאבא מארעא ומגו ישראל. וכד ביתא הוה נתיץ הוה אשתכח בה ממונא למבני ליה ולמלייא ביתיה בגין דלא יצטער על ביתא וישרון בדיורא דקדושה" [– רבי שמעון אמר, כל זה ודאי היה כדי לקדש את הארץ ולהעביר את רוח הטומאה מהארץ ומישראל. וכשהיו נותצים את הבית היו מוצאים בו ממון לבנות אותו ולמלא את ביתו, בכדי שלא יצטער על הבית, ויהיה בו בדירה של קדושה]. ואולי נדייק עוד ונאמר שהמטמון האמיתי הוא השראת הקדושה בבית החדש, וקדושה זו מביאה עמה ברכה ושמחה בכל המובנים.

בדור שלנו אנו מבקשים למצוא את הסוד של "בניין שלם", בניין שאין אחריו עוד חורבן – הן בישוב הארץ ובניינה והן בבניין הבית הגדול והקדוש במהרה. מדברי הזוהר אנו למדים שמעשה ההכנה והבניה הנעשה בידי יהודים לשם-שמים – הוא הערובה לכך שלא נצטרך לנתוץ ולבנות אלא שהבניין מתחילה יהא כזה שאין אוצר טוב ממנו, "בניינא דקוב"ה". ואמנם לעיתים נראה בתחילה שהדרך הזו גורמת להפסדים – כמו שרגילים לטעון ש"עבודה עברית היא דבר יקר" – אולם לבסוף אנו מוצאים את המטמון-האוצר שמצדיק את הכל, ומתברר שאכן עבודה עברית היא דבר יקר-הערך שאין טוב ממנו להשראת השכינה בישראל.

המאמר נכתב לחנוכת הבית של מבנה הישיבה ביצהר בסיון תש"ע.

השארת תגובה