אז יבקע כשחר אורך – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

הסוד במקלו של יעקב אבינו

מתוך 'מעין גנים' בעריכת איתיאל גלעדי

בתפלת יעקב טרם פגישתו עם עשו הוא מתמצת את כל תולדות חייו מעת שיצא מארץ ישראל עד לרגע זה: "כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות". מקל יעקב הוא כח עצמי ויחודי שיש לו (והרמז: "במקלי" עולה יעקב), הוא מלוה אותו בכל תלאותיו, גם כשאין לו דבר מלבדו – ויש להעמיק בהבנתו. חז"ל מייחסים למקל יעקב כח נסי של בקיעת הירדן ובקיעת ים סוף[1]:

בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שלא עברו ישראל את הירדן אלא בזכותו של יעקב: בתורה – "כי במקלי עברתי את הירדן הזה". בנביאים – "והודעתם את בניכם לאמר ביבשה עבר ישראל את הירדן הזה", ישראל סבא. בכתובים –"מה לך הים כי תנוס הירדן תסוב לאחור… מלפני אלוה יעקב"[2].

והנה, כשם שחז"ל מציירים את מקל יעקב קורע את הירדן (ליעקב בצאתו מהארץ ולעם ישראל בכניסתם לארץ), כך גם קריעת ים סוף נעשתה בכח מקל – "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו" – וחז"ל מלמדים שמטה משה הוא הוא מקל יעקב שעבר אליו בירושה[3]. הכח של "ויבקעו המים" הוא כח עצמי ליעקב אבינו: לפי הסוד יעקב הוא קו האור הבוקע את חלל הצמצום[4] – קו אור אלקי המתגלה גם במקום שנראה חשוך ונעדר אלקות – שעליו נאמר "אז יבקע [אותיות יעקב] כשחר אורך". כח יעקב לגלות אור אלקי גם במקום החשוך מתבטא בכך שיעקב מתקן את תפלת ערבית – התפלה הנאמרת בחשך ובהעלם – בעוד אברהם ויצחק עוסקים רק בתיקון תפלות היום. תפלות הלילה פועלות בקיעת קרן האור בלילה – כשהאדם משחר את פני ה' ומבקשו גם בזמן של חשך והעלם הוא הופך את החושך השחור לשחר המתחיל להאיר. עיקר הפיכת הלילה לאור מתרחשת בפרשתנו, בחצית מעבר יקב מתקן יעקב (בנוסף לערבית, שנתקנה ב"ויצא") גם את 'תיקון חצות'. תיקון חצות חוצה-בוקע את הלילה לשנים, ומאז מתחיל לעלות השחר (כדין אמירת ברכות השחר מחצות).

"ויפרץ האיש"

עד כה דנו בכח הניסי של המקל כדרשת חז"ל, אך בפשטות יעקב מדגיש שיצא מהארץ חסר כל וחזר עם רכוש ומקנה רב. אכן, גם רכושו של יעקב תלוי בכח נסי 'מקלי' – את שכרו מצאן לבן רכש יעקב באמצעות מקלות שפעלו פריה ורביה על-טבעית בצאן. כח המטה לבקוע-לפרוץ את הים – עליו נדרש "ופרצת ימה"ב – הוא גם כח לקיום "ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות…". גם כח ה'פריצה' הזה – כח הפריה והרביה הרבה – הוא עצמי ליעקב:

פעולת הפריה ורביה בצאן היא שיקוף של עומק כחו של יעקב – פעולת פריה ורביה בנשמות ישראל, צאן קדשים. מבין האבות רק יעקב מתברך ב"פרה ורבה", וזהו עצם ענינו. בעוד שאברהם ויצחק הולידו מעט ילדים, לאחר עקרות וקושי, מוליד יעקב ילדים רבים בלא צער ועיכוב. בעוד שאצל אברהם ויצחק רק בן אחד נולד להמשיך את דרך הקדושה, יעקב פורץאת 'הבדידות הקדושה' וזוכה שכל בן שלו יהיה "פרי צדיק" ההולך בדרך ה'. גם כח יעקב ש-יב בניו יהיו יסוד בית ישראל הוא 'מקלי' – שמות נוספים למקל (אליהם נתיחס לקמן) הם "שבט" ו"מטה", ובכח מקלו מעמיד יעקב יב שבטי י-ה – "מטתו שלמה" ב-יב מטותהכוללים את כל הנטיות השונות – הקדושות – שיש בעם ישראל.

[והנה, משמעות נוספת של תיקון חצות שמתקן יעקב בפרשתנו – מעבר לכח החציה לשנים – היא חיבור החצאים השונים: בתיקון חצות של מעבר יבק יעקב עושה עצמו גשר המחבר בין שתי גדות הנהר. בכח יעקב לגשר ולחבר בין חלקים-חצאים שונים בעם ישראל כי ממנו יוצאות כל הנטיות השונות במטות השונים, והוא היודע שמטתו-מטהו שלמים וכל הנטיות הן דרכים שבקדש.]

מטה, מקל, שבט

כפי שהוזכר, למקל שמות נוספים בתורה, מטה ושבט, ולפי האר"י כל שם מבטא דרגה אחרת בכח המקל. בכלל, המקל הישר – הקו הבוקע את החשך – מקביל לקו האמצעי של הספירות, הקו עליו נאמר כי הוא "מבריח מן הקצה אל הקצה" – מן הכתר עד למלכות. בכח קו זה להמשיך את האור האלקי מלמעלה מעלה, מהכתר הנעלם והעל-מודע, עד מטה מטה, למציאות העולם הזה הקיים מכח ספירת המלכות. הכח הזה, להאיר מ"עלמא דאתכסיא" הנעלם אל "עלמא דאתגליא" הגלוי, הוא הכח הפועל בקריעת הים – כמבואר בחסידות שהפיכת ים (המכסה מה שבתוכו) ליבשה (שעל פניה הכל גלוי) היא היא גילוי ההעלם.

בפרטות, כל שם של המקל מבטא חלק אחר מהקו האמצעי של הספירות, כשצירוף השמות-החלקים – מטה, מקל, שבט – מעניק כח לממש בעולם את הרעיונות הגדולים, הנעלמים מהמציאות, שהיו לאבות. זהו כח יעקב המוריד למציאות את ההארות הרוחניות שהתאימו לבודדים ומיסד עם שלם החי לפיהן. המקל מקביל גם לספירת התפארת אותה משקף יעקב עצמו – "מקל תפארה" – וגם לספירת היסוד בה טמון כח הפריה והרביה ה'מקלי'. המטה מקביל לספירת הדעת המכריעה ומטה את הסברות שבמח לכיוון מסוים – כח הטיה הפועל גם על מדות הלב ומאפשר להטותן לצד הרצוי. זהו כח משה, המשקף את ספירת הדעת ומנהיג את העם כשהוא מטה את מחו ולבו באמצעות דעת נכונה (הטית הדעת נוגעת באור הכתר, משום שבעל-מודע נמצא השרש להכריע בין סברות שכליות שוות ולהטותן לכיוון מסוים דווקא). השבט מקביל לספירת המלכות – זהו מקל שבכחו רודים את העם ומכריחים את המציאות הסוררת לפעול כדבעי. השבט ניתן לדוד (המשקף את ספירת המלכות) – "לא יסור שבט מיהודה…".

להפוך את החשך לאור

תכלית כל עבודת המקל של יעקב היא בירורו והפיכתו של עשו לקדושה. לפי הקבלה במקלות שפיצל יעקב גנוז סוד התפילין, עליהן נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך" – יעקב מזכיר את מקלו כדי להפוך את הפחד שיש לו מפני עשו חזרה, ולגרום לעשו לפחד ממנו, ומטרת הפחד של עשו היא התבטלותו בפני יעקב וחזרתו לקדושה – יראת הגוים מישראל היא מפתח לכך שיקימו את "עבדו את הוי' ביראה" (כדרשת חז"ל[5] שצו זה מתיחס לגוים, העובדים מתוך פחד, בעוד "עבדו את הוי' בשמחה" מתיחס ליהודים).

כמובן, כשרוצים לקרב ולברר את החשך ולהפכו לאור המגמה היא שכח המקל יהיה עם הזמן פחות מפחיד ויותר מקרב וממתיק (– שעל המקל תתגלה "סוכריה על מקל"): שבט מקל ומטה מבטאים תהליך רוחני של תיקון והיפוך שבסופו גם מה שהיה רע וחשוך פונה לעבוד את ה' – כדלקמן – וברור שמגמת התהליך היא שגם העבודה מיראה בה מתאפין הרע תתקרב לעבודה משמחה ואהבה של הטוב ותתכלל בה. המטה החיובי פועל להטות את תכונות הגבורה והדין להתכלל בחסד ואהבה (הוא לוקח מקלות לוז וערמון הנוטים לאדמומיות הגבורה, מקרב אותם למקל לבנה לח, וחושף גם בהם "מחשף הלבן", וד"ל).

גם כל תהליך הקירוב וההיפוך הוא עליה מכפית המציאות לקראת בירורה והיפוכה בדרך פנימית: בעוד השבט פועל כתורת מוסר הכופה את מציאות הרע להכנע תוך שיקוץ ותיאוב הרע, המקל כבר מיקל את הכפיה ופונה אל ההגיון בתורת החקירה המגבירה את הצורה על החומר בהדגשת מעלת הרוח – זו פניה לרוח שתמשוך אחריה את מציאות החומר (והרי "מעט מן האור דוחה הרבה מן החשך"). המטה מסים את המלאכה בשינוי נטיתה הפנימית של המציאות: לא לכפות, לא לשכנע בכח רוח – החיצונית לחומריות החשך – אלא להפוך גם את החשך עצמו – בכח "הרבה מן האור" – למזדהה בנטיותיו הפנימיות עם האור. זו פעולת תורת החסידות המלמדת לכלול את החומר עם הצורה ולהפכו לרוח[6].

[1] בראשית רבה עו, ה (וראה שמות רבה כא, ח).

[2] לפי כוונות האר"י בתפלה "אלהי יעקב" היינו ספירת הדעת הנצבת במערכת הספירות מעל ספירת התפארת, ספירתו של יעקב. בתורה מיצג משה רבינו את כח הדעת – הוא מתלבש ביעקב בסוד "משה מלגאו ויעקב מלבר", ובוקע מכח 'מקל יעקב' את ים סוף.

[3] ילקוט שמעוני שמות רמז קסח, חקת רמז תשסג (וראה בהערה הקודמת).

[4] לאחר אברהם שבבחינת אור-אין-סוף שלפני הצמצום ויצחק שבסוד הצמצום, וד"ל.

[5] תנחומא סוף פרשת נח.

[6] ביחס לתורת המוסר, תורת החקירה ותורת החסידות ראה לוח "היום יום" ז' כסלו.

השארת תגובה