"אחרי מות הכהן הגדול" – הרב יצחק שפירא

"אחרי מות הכהן הגדול" – הרב יצחק שפירא

מתוך דברים שנאמרו בישיבה לזכרו של הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל שנפטר ביום-טוב ראשון של חג הסוכות תשס"ח

"לך טל ילדותך" 

עד לימיו האחרונים של ר' אברום (כך נקרא לו כאן, כפי שהיו רגילים לקרוא לו תלמידיו), בגיל תשעים ושש, הוא היה ונשאר ילד. תמים ורענן, פשוט ותמים, עד זקנה ושיבה. גם בתורתו הוא נשאר צעיר: החדשנות, הסקרנות, הפקחות והאומץ… וגם בתפילתו: החום וההתלהבות, התפילה מקירות הלב על הכלל ועל הפרט. ככל שהיה בו מ"טעם זקנים" כ"זקני תורה שכל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם" – הוא נשאר בגדר "הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש".

כיצד ניתן להבין את הילדות הזו של זקן זה שקנה חכמה?

ר' אברום עצמו אמר פעמים רבות "אנחנו המשך של רבינא ורב אשי", וגם על הישיבה שעמד בראשה (ישיבת מרכז-הרב) אמר שהיא "שייכת לרבינא ורב אשי", והמשך של קביעות הישיבה בישראל מאז ומעולם "מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם". זה היה העיקרון שהנחה את כל הנהגת הישיבה: אנחנו המשך של מסורת התורה-שבעל-פה מדורי דורות. לא ממציאים דבר חדש אלא תלמידים שהולכים בדרך ישנה. על דבר זה ר' אברום מסר את נפשו. הוא הנחיל את התורה הישנה והנצחית לדורות הצעירים הרבים שעברו אצלו – כמשה רבינו המלמד את התורה לדור באי הארץ – כשהוא נותן להם את התחושה שאנו מהווים ממש המשך של מסורת הדורות.

נראה שגם תקיפותו הרבה בעניין הנהגת הישיבה דוקא על ידו, היתה מתוך תחושת אחריות לנקודה זו. הוא הבחין בעינו החדה בטעות העלולה לצאת מההדגשה היתירה של "התורה הגואלת" מבית מדרשו של הרב קוק, והדברים עלולים להתפרש כדבר חדש שמימד החידוש שבו גובר על מימד ההמשכיות הרצופה של מסורת תושבע"פ. בזה הוא ראה סכנה גדולה, ולכן למרות שהיה בעצמו רחוק לגמרי מכל שררה וכבוד, התעקש שהישיבה תונהג דוקא על ידו, כעוגן יציב הממשיך את רבינא ורב אשי (ולמעשה, לשם כך הביא אותו הרב צבי יהודה זצ"ל, קרובו, אל הישיבה).

התחושה הזו איפשרה לר' אברום להשאר צעיר לנצח. כי מי שחש בלימוד הגמרא שהוא משמש לפני רבינא ורב אשי, ומנסה להבין מה הם אומרים עכשיו בסוגיא הזו – הרי לעומתם הוא ממש ילד קטן! נוכל לדמות לעצמנו בציור חי את רב אשי נותן כעת שיעור בבית המדרש, בצד עומדים הרמב"ם והרשב"א ומתווכחים מה אומר רב אשי, וביניהם מתרוצץ ר' אברום ומספר לכולם "הרמב"ם אומר כך והרשב"א אומר כך…", ההתרחשות בעיצומה והכל מלא פעילות. במבט כזה, הריני יושב כקטן לפני גדולים, אני הצעיר דן באימה לפני רבותי וגם עומד מסוקרן בפני עולם מלא שרק כעת אני דורך בפתחו, דורש וחוקר ומנסה להבין כל הזמן. התורה היא "דיוטגמא חדשה" שזה עתה ניתנה, וממילא לא שייך להתיישן ולהזדקן.

[אכן, התיאור הזה של ר' אברום כשהוא מלמד בישיבה, שונה מאותו ר' אברום שהוא יושב בבית-הדין ועוסק בהיתר עגונה או בדיני ממונות, אשר מצד אחד חש במלוא האחריות ש"חרב מונחת בין ירכותיו", ובד-בבד הוא מרגיש ש"אלהים נצב בעדת אל" ומה שנפסק כעת להלכה ולמעשה הוא ממש ברוח-הקודש של בעלי ההוראה בישראל. ואין כאן המקום להאריך.]

"ויתבוננו חסדי ה'"

אם כל עניינו של ר' אברום הוא המשך של דבר עתיק, כיצד הוא תופס את מה שהתרחש כאן בדורות האחרונים, וכיצד הוא כ'שמרן' מופלג מצא את מקומו דוקא ליד אישים כמו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל?

ראשית, גם לזה התייחס ר' אברום רק מתוך נקודת המבט של תורה. מה שחשוב באמת זה תורה, תורה וישיבה, תורה ומצוות, וכל השאר מסתדר סביב זה ונערך על פי זה. גם הערך של ההתיישבות בארץ וירושתה הוא מכיון שזה מצוה וקיום של תורה.

אך לזה מצטרפת נקודה נוספת: מהלך שיבת ציון וירושת הארץ וכו' – כל זה הוא גילוי מיוחד של השגחת ה'. במסיבות שנערכו בה' באייר ובכ"ח באייר, היה ר' אברום רגיל להדגיש את הפסוק "ויתבוננו חסדי ה'" – בחסדי ה' צריך להתבונן, אמונה צריך ללמוד. נראה שגם עצם המושג גאולה נתפס אצל ר' אברום כחסדי ה', השגחה מיוחדת על עם ישראל. זה שהקב"ה מתייחס אלינו בצורה מיוחדת ומטפל בנו – זוהי גאולה. התבוננות זו בהשגחת ה' היא עצמה מגדלת את האמונה שבנו. זוהי גם נקודה עיקרית בעניינה שלארץ ישראל – זוהי הארץ שבה ה' משגיח עלינו במיוחד, "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלהיך בה".

[ונספר כאן מילתא דבדיחותא מר' אברום – שכידוע כוחו היה רב גם בתחום הזה: פעם אחת בפורים בא אליו תלמידו החביב הרב יחזקאל דאום זצ"ל כשהוא מבוסם, והתלונן בפניו על שהוא נאלץ לנסוע לחו"ל (בענייני הכשרות) ולצאת מן הארץ הקדושה. ושאל הרב יחזקאל את ר' אברום מה הוא עשה כשיצא מן הארץ לאמריקה. אמר לו ר' אברום שישנו שביל מיוחד היוצא מן הארץ לחו"ל שבו אין טומאת ארץ העמים… ביקש ממנו הרב יחזקאל שיגלה לו את השביל הנ"ל. והשיב לו ר' אברום שזהו שביל צר שרק הוא יכול לעבור בו. כידוע, ר' אברום היה קטן-קומה, ואילו הרב יחזקאל היה יהודי בעל גוף…]

גדלותם המיוחדת של הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה היתה, בעיני ר' אברום, בהיותם ענקי רוח שידעו להתבונן בחסדי ה', לראות את השגחתו המיוחדת הנוהגת עמנו בחסד. זוהי גדלות אמונתם, וזוהי הישרות שראה בהם ורצה להיות שותף בה.

כל זה הצד האלוקי בגאולה, "חסדי ה'" ומעשי ה'. ומה אנו עושים בתמונה? – מצידנו הגאולה היא כמובן שלמות קיום התורה והמצוות (כמו שהרמב"ם מגדיר את עניינה של מלכות המשיח, שאז חוזרים לקיים את כל התורה כולה בשלמות). כעת, כשאנו שבים אל הארץ ולקיום חיי ציבור, קמות לתחיה מצוות: ארץ-ישראל זו מצוה, בית המקדש זה מצוה, וכן הלאה. זהו הצד שלנו בגאולה, זהו התפקיד והמחוייבות שלנו! כך הכניס ר' אברום גם את הגאולה לתוך השלשלת הארוכה המתמשכת של שלמות התורה ומסירתה מדור דור.

ממילא, הכל צריך להבחן על-פי התורה, גם השאלות 'הבוערות' ביותר הנוגעות לכאורה ב"פוליטיקה ושיקולים של ציבור". כידוע, ר' אברום הדגיש שמי שיכול לפסוק בשאלות של ציבור הוא רק מי שפוסק ויכול להורות בכל התורה. יש דרשנים שכוחם יפה לעורר את הציבור, יש מורי הוראה בהלכות שבת, יש מי שמורה הוראה בהיתר עגונות (כר' אברום עצמו) ויש מי שעל-גבי כוחו התורני הזה יכול גם להכריע בענייני ציבור.

"את והב בסופה"

"אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר 'את והב בסופה' אל תקרי בסוּפה אלא בסוֹפה" (קדושין ל, ב). ר' אברום אהב לדון ולהתווכח ב"מלחמתה של תורה", להתווכח בלהט כבחור צעיר העומד על דעתו. מי שהכירו ידע כי התלמידים החביבים עליו ביותר הם אלו שידעו להתווכח עמו הכי טוב, גם אם הפרש השנים ביניהם היה שבעים שנה! בעיני ר' אברום, שיעור כללי שעבר ללא קושיא וויכוח הוא ממש 'פספוס'…

לא סוד הדבר שלפני שנים היה לר' אברום בקורת על דרכנו בישיבת 'עוד יוסף חי', ובפרט על דרכו של מו"ר הרב יצחק גינזבורג יבדל"א. לדעתנו, צריך היום להדגיש את בחירת ישראל וההבדלה בין ישראל לעמים, ומתוך כך גם לומר את כל האמת לגבי היחס הנכון במלחמה מול הערבים, שיש הבדל בין דם יהודי לדם גוי, שאסור להעמיד עלינו מפקד בצבא או שר ממשלה שאינו יהודי, שירושת ארץ-ישראל בשלימות היא רק עם גירוש הנכרים ממנה, וכדו'. ואילו ר' אברום נתן משקל גדול לשיקולים של "דרכי שלום", הן בהנהגה למעשה והן בשאלה מה יש לומר ומה אין אומרים ברבים (שכידוע "מותר לשנות מפני השלום"), וכן סבר שבאופן כללי יש להותיר את המלחמה בערבים רק בידי השלטון (בעוד שלדעתנו העיקר זה לפעול למען העם היהודי, שהגוף הלא-מבורר של המדינה אינו מהווה הייצוג שלו).

אין כאן המקום להכנס לעובי הקורה הזו, אך מכל מקום זיכה אותנו הקב"ה שלאחר שנים ארוכות של ויכוח, התקיים בנו גם "את והב בסופה". בשנים האחרונות ממש, זכינו להתחבר אל ר' אברום בעיקר במאבק הציבורי בנושא "סרוב פקודה", שבו היה שיתוף פעולה עקרוני ומעשי בעמידה על ההלכה הפשוטה שאין כל היתר למישהו להשתתף, כאזרח, שוטר או חייל בכל תפקיד שהוא, במעשים הנפשעים כמו הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון וכדו'. ר' אברום בצדקותו אהב את האמת יותר מאת הויכוח, וכך כאשר קיימנו כנס גדול של התחזקות מיד לאחר הגירוש (בי"ח אלול תשס"ה), היה לר' אברום עניין לטרוח ולהגיע אל הכינוס הזה (בהשתתפות הרב גינזבורג יבדל"א). וזאת למרות שחילוקי הדעות לא הסתיימו והבדלי הגישות נמשכו (אף באותו כינוס).

רבי יהודה ורבי שמעון

כדי להמתיק עוד את הדברים, נחזור על מה שאמר מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א לאחר פטירת ר' אברום בדברים הנוגעים לדמותו:

בגמרא (שבת לג, ב) מסופר על ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון שישבו ודברו על מעשיהם של הרומאים, "פתח רבי יהודה ואמר, כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהם עצמן, גשרים ליטול מהם מכס". כתוצאה מכך, נאלץ ר' שמעון לברוח ולהסתתר במערה, ואילו על ר' יהודה אמרו הרומאים "יהודה שעילה יתעלה", ופירש רש"י "יתעלה, להיות ראש המדברים". מכאן נפרדו דרכיהם של ר' שמעון ור' יהודה. ר' שמעון הקנאי המשיך להתעצם בדרכו בהיותו במערה, ונתעלה להיות גם "שר בית הזוהר". ואילו ר' יהודה הפך להיות ראש המדברים בכל מקום, וכן נאמר עליו שהוא "מוריינא דבי רבי" – מורה-ההוראה של בית רבי יהודה הנשיא – ובכלל, מכל התנאים ר' יהודה הוא זה שמוזכר במשנה הכי הרבה פעמים, החכם העיקרי של תורה-שבעל-פה.

כל היהודים אוהבים את רשב"י, ובפשטות לומדים ממנו לגנות את הרשעים שכל מה שעושים לעצמם הם עושים. רשב"י הוא הרבי של כולם, אבל צריך להבין את ר' יהודה שהוא הרב של כולם; ודאי שרבי יהודה לא היה 'תמים' שאינו יודע את המניעים הלא-טהורים של הרומאים, וודאי וודאי שאין בדבריו שמץ של חנופה ומניעים 'פוליטיים' ח"ו.

אלא שיש כאן שתי דרכים בעבודת ה', בלשון החסידות אלו הם שני אופנים של בירור, בירור אוכל מתוך פסולת ובירור פסולת מתוך אוכל. כלומר, העולם הזה הוא עולם של בירורים, הטוב והרע מעורבים זה בזה וצריך לדחות את הרע ולקחת את הטוב. רשב"י פועל בדרך של בירור פסולת מתוך האוכל, הוא מגלה את המניעים הלא-טובים, את הרע שיש כאן, כדי להוציא אותו, דהיינו כדי שלא נכשל בו, שלא נתפתה לקליפה ונלך למרחצאות של הרומאים. אך מדתו של רבי יהודה היא בירור הטוב מהרע, לגלות ולהראות את הניצוצות הטובים שקיימים גם במעשיהם של הרומאים [שני הבירורים הללו נקראים בירור בדרך 'אור ישר' ובירור בדרך 'אור חוזר', ואין כאן המקום לבאר זאת].

רבי יהודה מונה למִשֹרתו מטעם הרומאים. כידוע במשך הדורות "רב מטעם" היה פעמים רבות דבר בעייתי. אך על רבי יהודה נאמר שהוא "דומה למלאך", וכל מקום שנאמר "מעשה בחסיד אחד" הכוונה או לרבי יהודה בר אלעאי (הוא רבי יהודה סתם) או רבי יהודה בן בבא. אם כן, רבי יהודה הוא דוגמא לצדיק גמור שיכול להיות גם "רב מטעם" מבלי שתפגם בכהוא-זה חסידותו וקדושתו. הוא יודע לברר את הטוב מן הרע מבלי להתלכלך ברע, והכל מכח חסידותו הפנימית. ובהמשך, זוהי גם דרכו של רבי יהודה הנשיא, שר' יהודה הוא 'הפוסק' שלו.

לעומתו, רבי שמעון הוא באופיזיציה גמורה לממסד. הוא אינו יכול לסבול את חוסר האמת שקיימת שם וממילא הוא ב'מסלול התנגשות' עם השלטון. והנה, בזמן שהשלטון נמצא בידי זרים, רבי שמעון אינו יכול להופיע בגלוי. מי שהולך בדרכו של רבי שמעון אינו יכול להיות "מקורב למלכות" ולכן הוא נאלץ לפעמים 'לרדת למחתרת'. במציאות כזו נפרדות דרכיהם של רבי יהודה ורשב"י: רשב"י אומר "לא תחנם – לא תתן להם חן", ואילו רבי יהודה נוקט שהיום מותר לומר דברים כאלו "מפני דרכי שלום" וניתן לראות גם את הטוב והחן שיש במלכות הזרה.

אך ככל שאנו מתקדמים למציאות של "לכתחילה", יפגשו דרכיהם של ר' שמעון  ור' יהודה. שהרי לעתיד לבוא האמת הנוקבת לא תהיה צריכה להתחבא. אם הגיעה העת שהמלכות תחזור לבעליה, שתהיה "יד ישראל תקיפה", אזי הדברים התקיפים יכולים וצריכים להאמר דוקא בגלוי ואף לפעול את פעולתם. ומאידך, לעתיד לבוא "אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה'" – גם הנקודות הטובות שבגויים יתעלו ויתבררו עד שיתייחדו עם אור הקודש של ישראל.

הנגלה והנסתר

והנה, המחלוקת בין רבי יהודה לרשב"י היא בנגלה של התורה. אך בפנימיות התורה אנו רואים בספר הזוהר שר' יהודה מופיע כאחד מתלמידיו של רשב"י, מבני החבורה הקדושה שלו. היכן שעוסקים באמת הפנימית ביותר, מודה רבי יהודה, "חסיד אחד", לרבי שמעון, ורק מכח הנקודה הסודית הזו יכול רבי יהודה לחלוק עליו באשר להנהגה בפועל.

ושוב, לעתיד לבוא הנגלה והנסתר הולכים ומתאחדים, רשב"י יצא מן המערה, הרומאים יגורשו מן הארץ, וכל החכמים ישבו יחד ללא מורא ובאהבה גמורה, ויעסקו בהרחבה גם בסודות התורה העמוקים ביותר אשר עליהם הובטח רשב"י כי בזכות תורתו ה'זוהרת' יצאו ישראל מן הגלות ברחמים, "בהאי חיבורא דילך יפקון מן גלותא ברחמי".

ונחזור לר' אברום – ההולך בדרכו של רבי יהודה, "ראש המדברים". כידוע, עיקר גדלותו העצומה של ר' אברום היתה בנגלה של התורה, אך עם זאת הוא החשיב מאוד את העיסוק בפנימיות התורה ולימוד הקבלה, כמו שפרסם בזמנו ברבים על חשיבות הלימוד בנושאים הללו (בתנאים הראויים לכך) "המקנים חיות יתר בתורה ומצוות וזיכוך המדות ויראת שמים גדולה ואהבת השי"ת המתרחבים והולכים" (דבריו בקובץ תחומין ה, עיי"ש). ומן הראוי לציין שפרסום זה בא בעקבות בקורו של ר' אברום אצל הרבי מליובאוויטש, שאותו העריך ר' אברום ביותר, שאז עורר אותו הרבי על לימוד פנימיות התורה והפצתה. ובכלל, ביחס למנהגי החסידים, למרות שר' אברום עצמו לא נמנה כלל על החסידים, היה לו ביטוי "חסידים – מותר להם", בהקשר לכל מיני הנהגות ואמירות. נראה שהקשר לדמות של רבי, המייצג את המשך המסורת, הוא שהניח את דעתו בדבר.

נאה לנו לחבר את היציבות של ר' אברום המקשר אותנו בתורתו היישר אל בית המדרש של רבינא ורב אשי – יחד עם עבודת ה' בדרך החסידות וגילוי פנימיות התורה, עד ל"תורתו של משיח" אשר עליה דרשו חז"ל "תורה חדשה מאיתי תצא" (ויקרא רבה יג, ג) – שזו התורה עצמה אשר בידינו כעת תאיר בפנים חדשות בגאולה האמיתית והשלמה במהרה בימינו.

כתיבת תגובה