אייר במקדש – ר' עודד כי-טוב

אייר במקדש – ר' עודד כי-טוב

הפרק השלישי מסדרת המאמרים "המקדש בשנה".

א – "חיילין למשכנא"

בחדש אייר בולט בתורה ענין הפקודים, הן במשמע של החיל הגדול, כל בני ישראל לשבטיהם – "איש על מחנהו ואיש על דגלו", והן במשמע של תפקידים ומשמרות – "איש איש על עבודתו ואל משאו".

באחד לחדש השני החלו משה ואהרן לפקוד את ישראל על פי ה' לבית אבותם למשפחותם במספר שמות. תחילה מנו את השבטים העומדים מנגד, סביב לאהל מועד, והציבום איש על מחנהו ואיש על דגלו, ואחר מנו את הלויים לבדם, שכך ראוי לו ללגיונו של מלך להיות נמנה לבדו כאמור במדרש, והחנום סביב למשכן העדות לשמור משמרת הקדש, לעבוד עבודתו ולשאת את משאו כמפורש בחומש הפקודים. וכך היו פוקדים ומפקידים עד עשרים יום בחדש שבו נעלה הענן מעל משכן העדות ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני. כאשר חנו לדגליהם כן נסעו והמשכן בתווך – עד שיובא הארון אל מנוחתו במקום אשר יבחר ה' – "ובנחה יאמר: שובה ה' רבבות אלפי ישראל". "שובה" לשון ישוב הדעת ומנוחת הנפש. שכל זמן שהארון מטולטל, סכנה בעולם מן האוייבים והמשנאים, כיון שבא הארון למנוחתו, נתיישב העולם – "זאת מנוחתי עדי עד, פה אשב כי איויתיה" (תהלים קל"ב).

מכלל הדברים אתה למד, שכל התפקדות ופיקוד וסידור וארגון מחנה ישראל, לעולם הם סובבים-הולכים על ציר המקדש שבתווך. ללא נקודת מוקד מרכזית על כרחו שרוי המחנה בערבוביא של ערב-רב, אין איש יודע את מקומו ואת תפקידו ואנה מגמת פניו וכל מנין שאתה מונה אותו בשעה זו אינו אלא מגביר ומבליט את הפירוד ואת הקצוות, והנגף שולט בו. אמנם כשהמשכן באמצע והכל מכירים מקומם ותפקידם ביחס אליו – הרי המנין עצמו מרומם ונותן "נשיאות ראש" לכל יחיד.

לא על חנם מכונה בזוהר כל המפקד הגדול שבמדבר בשתי מילים – "חיילין למשכנא"!

וכך מצאנו בימי דוד – ויוסף אף ה' לחרות בישראל, ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל וגו' (שמואל-ב כד). ואמרו רבותינו ז"ל: על מה ולמה חרה אף ה' בעם – על שנתעצלו בבנין בית המקדש. וימת מן העם ביום אחד שבעים אלף איש. ואולם לא מצינו שדוד המלך גופו נפגע מן המנין הזה, למה כן? ניתן לומר בדרך אפשר; מאחר שדוד עצמו כל ימיו טורח ועמל למצוא מקום לה' ואינו נותן שנת לעיניו, הרי לדידו המנין לצורך – חיילין למשכנא, ואולם ישראל הנספרים שענין המקדש מוסח מלבם ומוחם, הרי לדידם המנין שלא לצורך והנגף שולט בהם.

עוד זאת היתה במפקד המדבר – בירור טהרת-יחוסם של ישראל וכשרותם לגשת אל הקדש. לפי שהיו אומות העולם אומרים: בגופם שלטו המצרים – בנשותיהם לא כל שכן?! לפיכך – "ויתילדו על משפחותם לבית אבותם" ולא נמצא פסול באחד מהם, עד שהקב"ה מטיל שמו הגדול ביניהם: "משפחת החנוכי", "משפחת הפלואי" וכן בכולם, יו"ד בסוף וה"א בתחילה, שם י-ה השרוי בין איש לאשתו. ועל כך אמר הכתוב (תהלים קכב) שבטי י-ה עדות לישראל. הקב"ה מעיד בהם שכולם אהובים, כולם ברורים.

גם בדורות אחרונים צפה ועולה מדי פעם טענת-ערעור על ברירות יחוסם של הכהנים וכשרותם לעבודה, ומכוחה יש המרפים ידים לגמרי מגשת אל הקדש. בעזר ה' עלה בידינו לברר הדברים כשמלה במאמר מיוחד (שהופיע ב"תחומין" כרך ט'), בו הראינו לדעת שטענה זו אין לה על מה שתסמוך וכל כהני זמננו כשרים לעבודה בלא שום פקפוק. בירור זה – הכרוך עם מושג התפקיד בכלל, שכן כל שררה וממילא כל סדר ומשטר צריך שיהא מנוקה מפגם העירבוביא – הוא מסגולת הימים הללו, ימי אייר (לשון אור), המכונה במקרא גם זיו, שבו מבהיק ומזהיר ומאיר ועולה זיון של ישראל עד שכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'.

רשאים אנו להניח, כי במהלך שנת המקדש, חדש אייר מיועד לארגון כללי של "מצבת כח האדם" במקדש והפקדת הממונים לדרגותיהם איש איש על עבודתו ואל משאו. כאותה ששנינו במסכת שקלים (פרק ה): אין פוחתין משלשה גזברין ומשבעה אמרכלים וכו'. ועוד שנינו (שם): "אלו הם הממונים שהיו במקדש וכו' (וראה בירושלמי שם וברמב"ם הלכות כלי המקדש).

לאחר "ירידת האש", פריצת הדרך וההתחדשות הכללית בחדש ניסן, בא תור ההערכות והארגון האנושיים בסדר נאה ומתוקן ומקובל, עד שנעשה כל מחנה ישראל מרכבה לשכינה. וכך אותו אור גדול שהופיע בניסן נקלט ונקבע במקדש עד שממנו יוצאת הוראה לכל ישראל בהלכות קבועות ומאירות – סגולת חדש סיון שבו ניתנה תורה, "ממדבר – מתנה". נמצא חדש אייר שבתווך, בין ניסן לסיון, מוקדש בעיקרו לגיבוש המתנה לקראת "הקירוב לפני הר סיני", כאמור "ויחן ישראל נגד ההר – כאיש אחד בלב אחד" – משימה הקובעת ברכה לעצמה ו"מעלה" מיוחדת במעלות טובות אשר למקום עלינו.

ב – בנין שלמה ובנין עולי גולה

עד כה דברנו בארגון סדריו ופקודתו, מוצאיו ומובאיו של המקדש הבנוי והממונים עליו לכל צבאם. ואולם גם עיקרו ותחילתו של ארגון הבניה גופה הרי הוא מסגולת חדש אייר. על כך מצביעה העובדה – שבודאי אינה מקרית – שגם הבית הראשון וגם הבית השני הוחל לבנותם באייר.

בבית ראשון מה הוא אומר (מלכים-א ו): ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החדש השני למלוך שלמה על ישראל – ויבן הבית לה'.

ובבית שני הוא אומר (עזרא ג): ובשנה השנית לבואם אל בית האלקים לירושלים בחדש השני, החלו זרובבל בן שאלתיאל וישוע בן יוצדק ושאר אחיהם הכהנים והלוים וכל הבאים מהשבי ירושלים, ויעמידו את הלויים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה'. וזאת – לאחר עצם הכניסה לעבודה במזבח שבנוהו בניסן.

"ניצוח" זה האמור כאן – משמעו ארגון ופיקוד על העבודה. אך משמעו גם ניצוח של שירה המסורה ללויים, וכדברי רש"י ז"ל: "העמידו הלויים לנצח ולומר שירה לפני הבונים בשעת בנין יסוד הבית". וכן עולה בבירור מהמשך הכתובים: ויסדו הבונים את היכל ה' – ויעמידו הכהנים מלובשים בחצוצרות והלוים בני אסף במצלתיים להלל את ה' על ידי דוד מלך ישראל, ויענו בהלל להודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל, וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לה' על הוסד בית ה', עד כאן. שמענו אפוא שהבנין טעון הלל בעשייתו; כנגן המנגן היתה יד ה' על הבונים להיות מלאכתם מלאכת שמים, וכפי איכות השיר-של-שמחה כך צלחה מלאכת ה' בידם. ולא עוד אלא שהלווים המנצחים בנגינות הם גופם המנצחים על המלאכה! שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. וכן ידוע לחכמי אמת שהשמחה לעולם נעוצה בספירת הבינה-הבנין – "אם הבנים שמחה" – שכך טבעו של בנין הנבנה והולך שהוא ממלא את הלב שמחה, וכך טבעה של השמחה שהיא ממלאה יד הבונים. וכן גם בדברי רז"ל שגור הביטוי "בנין של שמחה" ו"נטיעה של שמחה".

ומכלל הן אתה שומע לאו: העצב והבכי מרפים ידים ומשפיעים לרעה על חוסן הבנין יחד עם תרועת השיר היו גם הללו בבית שני כדברי המשך הכתובים: ורבים מהכהנים והלויים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון – ביסדו זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול, ורבים בתרועה בשמחה להרים קול, ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם, כי העם מריעים תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק.

פסוק זה האחרון מתפרש בשני פנים: או שגבר הבכי על התרועה, או שגברה תרועת השמחה הגדולה על קול הבכי. וניתן, כמדומה, ליישב ולאחד את שני הפירושים: לעומדים מקרוב גברה תרועת השמחה על קול הבכי, שכך טבעו של קול שמחה שהוא רם יותר. ואולם לשומעים מרחוק, קול ענות הבכי – החודר ו"קורע" את האויר – גובר ומבטל קול השמחה. ולפיכך נאמר מיד בסמוך: וישמעו צרי יהודה ובנימין וגו' – מה שמעו הללו העומדים מרחוק? – קול הבכי שמעו!

ואנו בדור אחרון שבכי-ושירות משמשים בו בעירבוביא, פעמים זה גובר ופעמים זה גובר, מה נאמר לעצמנו? – לעולם יעשה אדם עצמו קרוב! שאם יעמוד מרחוק, עלול הוא חס ושלום למצוא עצמו בין צרי יהודה ובנימין המהרסים ומחריבים… כי-על כן אמרו: כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו נחרב בימיו.

ג – תיקון המידות, "דרך ארץ" ובריאות הגוף והנפש

תכונות אלו של ארגון וכינון סדרים על מתכונתם, שבהם מתאפיין חדש אייר, שייכים למקומו בטבע השנה – שכן בו עולה הזיו באילנות המתחילים "להתמלא" ולהבנות לאחר הפריחה הפורצת של ניסן – ובאים לידי ביטוי גם בענינים אחרים שבחדש:

א) – ספירת העומר שעיקר ענינה תיקון ואיזון שבע מידות הלב, "ארגונם" הנאות והתכללותן זה בזה, "חסד שבחסד" "גבורה שבחסד" וכן הלאה, להיותם מזוקקים שבעתים ובנויים לתלפיות לקראת מתן תורה, שכן: "דרך ארץ – קדמה לתורה". ומתקנת קדמונים לקרות בשבועות הללו בפרקי-אבות העוסקים ביישור הלב ותיקון המדות עד לפרק "קנין תורה". ותלמידי רבי עקיבא "שלא נהגו כבוד זה בזה", בין פסח לעצרת מתו. שכן ימים אלו במיוחד תובעים ודורשים תיקון-יחסים והרמוניה שלימה, שאין כמחלוקת לפגוע בצמיחה ובנין – ומגדל בבל יוכיח!

ב) – "אייר חדש הבריאות" כמו שרמזו חכמים אחרונים בפסוק "אני ה' רופאך" – ראשי תיבות איר. מקרא זה נאמר לישראל במסע שבין מרה לאילם (לשון בריאות), שזמנו בשנה היה בין ניסן לאייר, ובו החלו להתמתק ממרירות הגוף והנפש, שהן הן "המחלה אשר שמתי במצרים", ונרפאו מכל מום. וכך אמרו רבותינו: ראויים היו ישראל שתנתן להם תורה מיד, אלא אמר הקב"ה: עדיין לא בא זיום של בני, משעבוד טיט ולבנים יצאו – יתעדנו בני במן ובאר ושלו, ואחר כך אני נותן להם את התורה, שאינו בדין שתנתן תורתי לבעלי מומין. הרי שחדש אייר מסור ועומד לרפואה ובריאות ותיקון ואיזון גוף ונפש. ושלמות ענין זה – במן שניתן לישראל בחמשה עשר באייר, "לחם אבירים" – מבריא גוף ונפש. וכענין המן – כן ענין השבת, מתנה טובה שניתנה לישראל להיות להם למשיב נפש בשבע שבתות הללו שבין פסח ועצרת. שמכללן אתה מוצא חמש שבתות בחדש אייר של אותה שנה שראשיתו, אמצעיתו וסופו שבת, ובו השבת נזכרת במפורש, בענין המן.

ג) – "דרך ארץ ישראל" – בדורנו, דור אחרון, נתגלגלו ונצטרפו לחדש אייר כמה מיני ישועות שענינם תקומת ישראל בארצו, בניית מסגרת מדינית לגלויות שהחלו להתקבץ וכיבוש מחוזות נוספים לגולים שעוד יבואו. הקדושה הראשונה ב"עשר קדושות", קדושת ארץ ישראל, מעצם טבעה היא מתרכזת במפעלים גשמיים-ארציים שאין הקדש בולט בהן, שכן זה תמצית ענינה – להעלות זיום של הבנים היוצאים מתחת יד אדונים קשים, על ידי שיתעדנו במרעה שמן ודשן וירפאו מכל מום טרם כניסתם לקבלת עול מלכות שמים שלימה, כבני חורין מנוקים ממומי הגלויות ובריאים בגופם ונפשם. תקופת ביניים זו של הפוגה ושחרור-לכאורה מכל עול, נאה לה להתייחס לחדש אייר העומד בשנה בין ניסן שעיקרו היציאה מעבודה זרה, לסיון שבו הכניסה לעול מלכות שמים – "המהפכה הרוחנית" אשר בוא תבוא בודאי בדור השני לתקומה המתחיל בימים אלו ממש. מתוך קדושת הארץ שנתבססה, יעלו ויופיעו שאר הקדושות עד לקדושה העשירית, קדושת קדש-הקדשים.

וכאן מקום להערה נכבדה בענין זה: מה טיבו של אותו קלקול של "אי נהיגת כבוד זה בזה" שאחז בהם בכל תלמידי רבי עקיבא כ"מגפה"? אין זאת אלא שעמד על הפרק נושא מרכזי שהויכוח אודותיו היה קשה ומר ביותר. ואם כן אפוא – לא רחוק לומר שהיה זה היחס לבר כוכבא שהקים מלכותו-מדינתו באותו הפרק, מלכות שהודגשו בה גבורת הגוף והעשיה הארצית. היחס אל התופעה המוזרה", מדינה יהודית "שאינה כתובה בתורה"; שלא העשיה הרוחנית בראש מעייניה, היה כמובן שנוי במחלוקת קיצונית ביותר. בעוד רבי עקיבא רואה בה דריכת כוכבו של משיח, יש מחבריו שאומרים לו בלשון בוטה: יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא בא! כאשר מחלוקת כגון זו פושטת בין התלמידים, ה"טונים" כמובן עולים וגוברים עד שנעשים שתי מחנות מנותקים ומנוכרים זה לזה. הללו מתגייסים בכל מאודם למפעל ה"משיחי" ושוקעים בעשיה ארצית או צבאית שלא בזיקה אל התורה, והללו מסתגרים בבית מדרשם ושוללים את המפעל מכל וכל. החשד והניכור ההדדי גוברים והולכים עד שהכשילו פיו לבר כוכבא ואמר "לא יסעוד ולא יסכוף" – אל יעזור הא-ל ואל יפריע, וכן הרגו לרבי אלעזר המודעי מתוך חשד כללי בחכמים ותלמידיהם. בין כך וכך גבר האוייב וכשל המרד ונהרגו אלו ואלו. כותבי העתים סבורים ומלמדים שמלכות רומי הכשילה את המרד, אבל חכמי אמת בעינם הפנימית הם היודעים לנכון מהו הגורם האמיתי למפולת – הניתוק וקלקול היחסים שבין המחנות, לא בחרב מת בר כוכבא ולא בחנית מתו תלמידי רבי עקיבא אלא בנחש ובאסכרה הבאים על חטא הלשון וקלקול המדות!

לא תקום פעמים צרה! – אנו בדורנו שכבר שתינו-מצינו את קובעת כוס התרעלה עד תומה, אל נכשל שוב באותה מחלוקת מהרסת. נלמד בימים אלו לרסן את המדות ולכוללן זו בזו וכך תתפס לנו המדינה כמות שהיא: קומה ראשונה בהיכל הקדושה, ונוכל כולנו כאיש אחד לקדם הבנין מן המסד – אל הטפחות. זה בית המקדש שיבנה במהרה בימינו.

ד – פסח שני – תקנה למרוחקים

דבר נוסף שנתיחד בו חדש אייר – שניתנה בו תקנה ותשלומין לטמאים ולמרוחקים, כאמור בתורה: איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה, ועשה פסח לה' בחדש השני וגומר.

אף על פי שבכל קרבנות הציבור שקבוע להם זמן קיימא לן: עבר זמנו – בטל קרבנו, נתחדשה הלכה זו בפסח, שרש וראשית הכניסה לעבודת שמים, שלא ידח ממנו נדח, וזכו אותם אנשים אשר היו טמאים לנפש, שנאמרה פרשה זו על ידיהם מתוך צעקת הלב "למה נגרע מהקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל!".

ענין פסח שני עמוק עמוק הוא ונדרש בארך בזהר ובכתבי חסידות על סוד התשובה והגאולה הכללית לכל נדחי ישראל באשר הם שם בביאת משיח צדקנו. על פי דרכנו, בימים של טרם מקדש, ננסה להתבונן בענינו מתוך היבט על זיקת הנפש לחידוש עבודת המקדש, ובהתקשר למה שנאמר עד הנה.

ידועים דברי הרמב"ם ז"ל במורה הנבוכים, שאף על פי שהדיבור נעלה יותר מן המעשה ונאה יותר לעבודת שמים, מכל מקום בא הציווי על העבודה במעשה הקרבן מחמת אורח אותם הדורות שאי אפשר להם לבטא התקשרותם והתמסרותם אלא במעשה מוחשי, ואילו נצטוו על התפילה תחת הקרבן, היה זה כאילו נאמר לנו היום: אל תעבדו את ה' בדבור פה אלא במחשבה – הגבוהה מן הדיבור – בלבד, עד כאן.

והנה דעת לנבון נקל שלא באו דברים אלו לחתום ולגנוז את עבודת הקרבנות כדבר שעבר ובטל מן העולם ח"ו, לטובת התפילה "המתקדמת" יותר, כדברי התועים, עפר לפיהם. שהרי התפילה גופה בשיאה על מה היא מבקשת? – על השבת העבודה בפועל ממש לדביר הבית אשר בו נעשה לפניו יתברך את קרבנות חובותינו, תמידים כסדרן ומוספין כהלכתם; ולמי כתב הרמב"ם את ספרי "עבודה" ו"קרבנות" שלו אם לא לדור אחרון? ברור אפוא, שכשם שהמקריב קרבן בידיו אינו פטור מלומר עליו דברי ריצוי ושבח בכונת הלב והתקשרות המחשבה, כך הבא לעבוד עבודת-אמת בלב ומח על כרחו צריך הוא אחיזה והמחשה במעשה-גוף לבל תפרחנה מחשבותיו באויר העולם כדבר שאין בו ממש. כי-כן, אין לך עבודה שלימה אלא בהתקשר כל כוחות האדם לכלל הרמוניה מלאה – "לבי ובשרי ירננו" ו"כל עצמותי תאמרנה". והאומר: "אין לי אלא לב" – אפילו לב אין לו; –

ואף-על-פי-כן, כשם שבשנות חייו של אדם מבשיל כח המעשה תחילה, לאחריו הדיבור ולבסוף המחשבה – כך הוא במכלול הדורות. לא הרי טעם זקנים כטעם נערים, הדגש אכן משתנה – אך אוי לו לאותו זקן ש"נתיאש מילדותו" ואבדה ממנו לגמרי לחלוחית של נערות… דוגמא נאה לדבר: "לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד" – אך "במה דברים אמןרים, בתחלת תלמודו, אבל כשיגדיל בחכמה, יקרא לעתים מזומנות במקרא ובמשנה שלא ישתכחו ממנו ויפנה כל ימיו לגמרא לפי רוחב דעתו" (עפ"י רמב"ם הלכות תלמוד תורה).

והנה, החוש המיוחד לחדש אייר עפ"י ספר יצירה, הוא חוש המחשבה וההרהור. לעומת ניסן המוכן, כפי שנאמר כבר, לבנין מזבח, לעבודת הקרבן בפשטות של ילד – מוכן אייר לתכנון וארגון המערכות המורכבות של המקדש במרכז החיים הישראליים. נוכל אפוא לדרוש ולומר: מי שמוצא עצמו "טמא ובדרך רחוקה", שנאטם לבו מלחוש את חיוניות עבודת הקרבן, כי נתרחק הרבה מאותן חוויות ילדות שמשחר הדורות, וחדל לעשות הפסח-של-ניסן – יש לו תקנה באייר, על ידי שיקשר מחשבתו ועיונו במערכות המקדש ותפקודיו, וכך יוכל גם הוא לתת את חלקו הנאות לו, ולא ייגרע מהקריב את קרבן ה' בתוך בני ישראל.

וכאן מקום להזכיר הלכה אחת מהלכות פסח שני, שלדרכנו יש בה כדי ללמד עיקר גדול ביחס שבין מחשבה ומעשה: מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח ראשון, אף-על-פי שהזיד ולא עשה את השני אינו חייב כרת; אבל מי שהיה טהור ובקרוב מקום והזיד ולא הקריב בראשון – אם לא הקריב בשני, אף-על-פי ששגג, חייב כרת (רמב"ם פ"י מהלכות קרבן פסח). הוי אומר: מי שבאמת נתרחק ריחוק מקום וריחוק זמן מן הקדש ולבו מיצר ודואג על כך – גם אם לא עלה בידו "לעשות פסח שני", לשלם תשלומין במחשבה ובתלמוד, אינו כרות מעבודת שמים; ואולם מי שקרוב ו"מבין" יפה בעולם מעשה המצוות, ולענין מצוות המקדש סומך עצמו על עבודת מחשבה ותלמוד, אבוי לו אם לא תעלה זו בידיו! גם שגגת תלמוד עולה לו זדון והוכיח סופו על תחילתו שמתנכר הוא לעבודה מכל וכל. נמצא יפה כוחו של הנכון לעשות מעשה, שאפילו בכשלונו גנוזה לפחות מחשבה טובה, מכח הבוחר לכתחילה במחשבה, שבכשלונו לא עלה בידו מאומה. ודי לחכימא ברמיזא.

כתיבת תגובה