אמונה טהורה בחנוכה – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

מאמר קצר על היחס בין אמונה לחכמה. האמונה היא אמנם מעל השכל, אך האמונה המתוקנת נתפסת באינטואיציה של השכל האנושי, "ניכרים דברי אמת".

בחנוכה חוגגים את מציאת פך השמן הטהור שידי היונים לא טמאוהו, ואת נס דליקתו שמונה ימים. מאבק יון-ישראל הוא בין חכמת יון לחכמת ישראל, ופך השמן הטהור מבטא מה שלמעלה מהחכמה האנושית, למעלה מהמאבק ומיכולת המגע-הוויכוח המטמא של חכמת יון. החסידות מלמדת שפך השמן הוא החכמה האלקית הפנימית, חכמת הסוד שיסודותיה באמונה (אותה לא מסוגלת חכמת יון להשיג ולטמא במגעה).

פך קטן הדולק שמונה ימים הוא דוגמה מובהקת ל"אורות דתוהו בכלים דתיקון": אור גדול ומרוכז שטבעו להמצא בכלי מועט, בפך קטן, שהנה נמצאו לו כלים-נרות רבים להאיר בהם. בפנימיות, היחס בין האמונה שמעל לחכמה לבין החכמה, מתברר יפה במשקפי התוהו-תיקון:

תוהו: פתי יאמין לכל דבר

לכאורה, האמונה נעלית לגמרי מהשכל, ואינה נמדדת בכלי החכמה. כשרוצים לצאת מתחום מגע החכמה, מחשש שחכמת יון (–החקירה הפילוסופית) תפגום ותטמא את הדברים, מעלים את הדברים לכלל אמונה מחויבת, ללא מקום לדיון שכלי. אכן, אמונה שאיננה נמדדת בהגיון אנושי יכולה לחול על כל דבר. ללא בירור השכל לא תהיה האמונה טהורה ואמיתית בלבד, שהרי "פתי יאמין לכל דבר"<!–[if !supportFootnotes]–>[א]<!–[endif]–> – אמונה עיוורת עלולה לכלול אמונות טפלות לצד אמונת האמת.

האמונה העיוורת היא כח תוהי שאינו מוגבל ומרוסן על ידי כל הגיון אנושי. הדבר מאפשר אמנם פעילות במסירות-נפש, ללא הטלת ספקות וללא עיכוב ועידון השכל, אך הנכונות 'לוותר' על השכל ולהתעלות מעליו מסתכנת באמונה הסוטה ממטרתה, באין דרך לעמוד על הטעות. המקבל אמונה ללא חוש הבחנה, 'זוכה' בצדה ל'חבילת' אמונות טפלות. האמונות הכזביות גורמות לדרך פעולה קלוקלת, לפחדים ולדמיונות. כשמתברר השקר שבאמונה הטפלה, נגרם משבר בכלל האמונה (כשם שבמשבר אמונתה הטפלה של חוה לגבי איסור הנגיעה בעץ הדעת, התפוגגה גם אמונתה, האמיתית, בעצם איסור האכילה<!–[if !supportFootnotes]–>[ב]<!–[endif]–>).

תיקון: ניכרין דברי אמת

אמונה מתוקנת אינה על-שכלית לגמרי, ומאפשרת כח בירור מסוים לגבי תוכן האמונה. גם אם החכמה איננה 'אוחזת' באמונה בשלמות, הרי שבאינטואיציה של השכל האנושי "ניכרין דברי אמת"<!–[if !supportFootnotes]–>[ג]<!–[endif]–>. אמונת התיקון מופנית רק כלפי המבורר וניכר כדבר אמת – דבר השומר מפני משברים ופעולות מוטעות, אך מגביל במקצת את האמונה. אמונה המותנית ב"ניכרין דברי אמת" חלה רק על הקרוב לשכל, ופלא של ממש אינו נתפס בה. גם עוצמת וודאות האמונה, הגורמת להתמסרות מוחלטת, מוגבלת מחמת הנכונות להעמיד כל פרט במבחן שכלי-תודעתי<!–[if !supportFootnotes]–>[ד]<!–[endif]–>.

אורות דתוהו בכלים דתיקון: בהמות הייתי עמך

אמונת-תוהו חיובית היא "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך"<!–[if !supportFootnotes]–>[ה]<!–[endif]–>, ותוצאתה היא (כהמשך הפסוק) "ואני תמיד עמך". כשאמונת הבַּעַר, החסר כל ידיעה, היא "עמך" – עם ה' – גורמת היא לתוצאה חיובית של "ואני תמיד עמך". אמונה זו היא אמונת-תוהו, אמונה חייתית כ"בהמות", אך אין היא כוללת בתוכה אמונה טפלה וכולה מופנית אל ה'-אלקים-אמת. הכיצד?

במצב המשיחי – מצב של "אורות דתוהו בכלים דתיקון" – עוצמת האמונה התוהית ותחולתה המוחלטת, חלים על יעד מבורר וראוי, הנקבע לפי כלי המדידה של התיקון – "ניכרין דברי אמת". כלומר: אור האמונה העצום והתוהי מתרכז ומתמקד ב"פך קטן" – פרט מסוים הניכר ללב ולמח כדבר אמת. מפרט זה מתפשטת האמונה להאיר את הכלל אליו משתייך הפרט המבורר, ולגבי כלל זה מתנהג האדם כ"פתי יאמין לכל דבר".

ולשם המחשה: בעל-תשובה מזהה דבר הניכר לו כאמת אלקית ומתקשר בכך לאמונה בתורת ישראל, מתוך כך הוא מאמין בכל דברי התורה, ללא בירור לגבי כל פרט ופרט. ועוד דוגמה: חסיד הוא "פתי יאמין לכל דבר" לגבי הרבי שלו, אך הדבר בא רק בעקבות חוש ה"ניכרין דברי אמת" באמצעותו בחר להתקשר לרבי זה [למעשה, בכל דבר במציאות יש גרעין אמת, שבלעדיו לא היה קיום לדבר. חוש ה"ניכרין דברי אמת" כולל גם תחושה האם יש לנהוג ביחס לאותה נקודת אמת באופן של "להוציא יקר מזולל"<!–[if !supportFootnotes]–>[ו]<!–[endif]–> – לגאול את ניצוץ האמת משביו – או שהאמת המאירה היא "פרט שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו"<!–[if !supportFootnotes]–>[ז]<!–[endif]–>].

לסיכום: האמונה המשיחית – בעלת אור התוהו הרב – מתבטאת ומאירה דרך כלים-נרות רבים ומתוקנים. האמונה העזה, שתחילתה ריכוז ומיקוד בכלי מתוקן, בונה לעצמה גם בהמשך מערכת כלים מרובה ומגוונת – חכמה פנימית ונסתרת (שלמעלה מחכמת אנוש). חכמת האמונה היא חכמת הקבלה והחסידות, הממחישה וממשיכה אור של אמונה תוהית בכלים שכליים. במצב זה החכמה לא ממעיטה את האור, אלא מרכזת ומגלה אותו, כך שבכל נר (= 250) – כלי שכלי פרטי – מרוכז אור גדול (= 250) של אמונה.

מקורות:

[א] משלי יד,טו.

[ב]  רש"י בראשית ג,ד.

[ג] סוטה ט,ב.

[ד]  הכלל "ניכרין דברי אמת" מופיע לראשונה אצל דלילה, המבררת בעזרתו את דברי שמשון ומזהה מתי ניתן להאמין לו. כח התיקון – בקליפה – מגביל ומנטרל את כח שמשון, דמות התוהו העיקרית בקדושה (ה"משיח דתוהו").

[ה]  תהלים עג,כב.

[ו]  ע"פ ירמיה טו,יט.

[ז] מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן.

השארת תגובה