אשת הסוד ואשת הפלא – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

שתי נשותיו של יעקב, לאה ורחל, מייצגות את עולם הנסתר ועולם הנגלה. בלימוד הנסתר אנו מגלים עוד ועוד סודות, אך דוקא לימוד הנגלה מלמד אותנו לחוש פליאה מול ה'. כבני יעקב, עלינו 'לשאת' את שתי התודעות גם יחד.

בפרשתנו מסופר על נשואי יעקב אבינו ולידת רוב ילדיו, תריסר "שבטי י-ה". משפחתו של יעקב אבינו היא "הבית היהודי" השלם, שממנו משתלשל ונמשך העם היהודי עד עצם היום הזה, בניגוד לביתם של אברהם ויצחק שעדיין היו בו יסודות זרים שנפלטו החוצה, ישמעאל ועשו. אכן, המושג בית מיוחד דווקא ליעקב אבינו – החל מזה שבתחילת הפרשה יעקב קורא למקדש "בית אלקים", "יעקב קראו בית", ועד לפרשה הבאה שבה נאמר "ויבן לו בית", וכן הנביא קורא לעם ישראל כולו "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'".

כל פרט המוזכר בפרשה בהתפתחות בית יעקב הוא בעל משמעות רבה, והפעם נעמוד על המשמעות הפנימית של הקשר בין יעקב לנשותיו, רחל ולאה.

אמא יש שתיים

קשה להחליט מי מבין שתי הנשים היא העיקר. בעיני יעקב התשובה ברורה: הוא אוהב אתרחל מהתחלה ועד הסוף, הוא רוצה אותה, ודוקא אותה, ובעבורה הוא עובד שבע שנים, שהופכות לארבע-עשרה שנים. לאה לעומת זאת נכנסת אל הבית רק בדיעבד, ברמאותו של לבן, וגם בהמשך היא שניה במעלה, כמו שמפרש רש"י על הכתוב בפרשה "ויקרא לרחל וללאה" – "לרחל תחלה ואחר כך ללאה, שהיא [רחל] היתה עיקר הבית". ולא נשכח שלאה נקראת "שנואה" (לפחות יחסית לרחל)!

לעומת זאת, מנקודת המבט של ההשגחה האלוקית, נראה שיש ללאה מעמד בכיר. בפשטות, עיקר 'השלד' של עם ישראל לדורות הוא מבניה של לאה, המהווים גם רוב בולט מבחינה מספרית: כך למשל שבט לוי הוא הנבחר לעבודת ה', הכהונה והלויה, וממנו עתיד לצאת משה רבינו נותן התורה, ושבט יהודה הוא הנוטל את "כתר המלוכה" (והרי לפנינו שלשת הכתרים, כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות). יתירה מזו, כבר הרבה דורות שרוב בניה של רחל אינם מהווים בפועל חלק אינטגרלי מעם ישראל (מאז גלות עשרת השבטים בסוף ימי הבית הראשון), וכיום העם היהודי הוא בעיקר מבני לאה (ואף השם יהודי פירושו משבט יהודה).

שלא תבינו אותנו לא נכון: גם רחל וגם לאה הן אמהותנו. גם אם איננו צאצאיה הישירים של רחל, הרי שבין כל השבטים מתקיימת 'התכללות' – כל אחד מהם כולל בחינות של כל האחרים. לכן רחל ולאה שתיהן האמהות של כל אחד ואחת מאיתנו, לא משנה מאיזה שבט הוא. כל יהודי הבא אל קבר רחל אמנו בבית-לחם או אל קבר לאה אמנו במערת-המכפלה, יכול ממש לדבר אל אמא, כמו תינוק המתרפק אל חיק אמו או כבן אובד השב הביתה אל סינרה של אמא (ולמי שעוד לא הרגיש את החוויה הזו, מומלץ בחום לעלות בהקדם על האוטובוס לקבר רחל או מערת המכפלה, ובעצם גם וגם).

אנו נוגעים בשיתין של הבית היהודי, ביסודות הכי עמוקים, שרשי נשמות ישראל – ואנו מגלים שהם בנויים משני העמודים גם יחד, רחל ולאה, לכל אחת הפן המיוחד שלה שבלעדיו אי אפשר.

עולם מכוסה ועולם גלוי

לאחר כל ההקדמות נגיע לעיקר. בספרי הקבלה והחסידות מבואר שרחל היא בחינת 'עלמא דאתגליא' – העולם הגלוי – ולאה היא 'עלמא דאתכסיא', העולם המכוסה. כדי להמחיש את החלוקה הזו בין העולמות נזכיר את החלוקה שיש בלימוד התורה בין העולם הגלוי – עולם ההלכה, ה'נגלה' של התורה – לבין העולם הנסתר, סודות התורה ופנימיותה, החל מהמדרש ועד לספרי הקבלה והחסידות הכי עמוקים.

ההתאמה בין רחל ולאה לעולמות הנגלה והנסתר מעוגנת כבר בפשט (הנגלה) של הפסוקים. רחל היא "יפת תאר ויפת מראה" – בעולם הגלוי לעין כל. היא היוצאת לבדה למרעה עם צאן אביה, בעוד לאה אחותה נסתרת כנראה בבית. על לאה אנו רק יודעים שעיניה רכות. אין זה אומר שהיא אינה יפת-תאר, אבל היופי שלה בהחלט אינו ניכר כאחותה הקטנה. רש"י מפרש שעיני לאה היו רכות מרוב בכי – תכונה נוספת המתאימה למי שעסוק בעולם פנימי, לעומת איש המעשה שאין לו יותר מדי זמן לבכי ודמעות…

גם היחס של יעקב לרחל וללאה משקף את החלוקה לנגלה ונסתר. רחל היא הזיווג הגלוי של יעקב. הוא נמשך אליה במודע, ובהכרה שלו היא בת-זוגו. לעומתה, לאה נסתרת מיעקב. באמת גם היא בת-זוגו, אלא שזהו זיווג נסתר גם מיעקב עצמו, עד כדי כך שגם כשהוא נמצא איתה בפועל (בלילה הראשון) הרי במחשבתו הוא נמצא עם רחל! במלים אחרות: יעקב אוהב מאד את הנגלה, ולכן הוא קשור לרחל הגלויה, אבל הנסתר לא כל-כך מדבר אליו, ולכן הוא לא מגלה עניין מיוחד בלאה הנסתרת. (בדרך מליצה נוכל לומר שבמשך ארבע-עשרה שנות לימודיו של יעקב, בבית-המדרש של ועבר, הוא למד כנראה הרבה ש"ס ופוסקים אך עוד לא הגיע אל מדף ספרי הקבלה והחסידות…)

איפה אני פוגש את ה'

ניתן אולי לחשוב שרק איש הנסתר קשור אל ה', ואילו איש הנגלה מתעסק בעולם הגלוי ולא בקשר עם ה' – שהרי מה יותר נסתר מה' עצמו? אבל זו טעות. גם לאיש הנסתר וגם לאיש הנגלה שאנו עוסקים בהם חשוב מאד הקשר עם ה', אבל זהו קשר שונה, אפשר לומר: קשר בכיוון שונה.

איש הנסתר – משרש לאה אמנו – פונה למעלה ומחפש את ה'. הוא מעמיק עוד ועוד בדעתו ומתבונן בהפשטה אחר הפשטה, "דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ". הוא יודע שבעולם הגלוי ה' הוא נסתר מאד, העולם מעלים על מקורו, ולכן יש לפנות אל העולם הנסתר – שם, בהפוך על הפוך, ה' נמצא יותר בגלוי.

באמת, ההתבוננות של איש הנסתר אינה מסתיימת לעולם, כי כמה שאתה מעמיק ומגלה רבדים נוספים ועולמות עליונים יותר, תמיד תגלה שיש סוד מאחורי סוד, עומק לפנים מעומק וגבוה מעל גבוה, וכמה שתמריא לשמים תמצא מעליהם עוד שמי-שמים, "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁםאָתָּה" – עדיין אתה שָם, רחוק רחוק. זהו סוד עיניה הרכות של לאה – העינים מעיינות ומביטות עוד ועוד, עד שהן מתעייפות מרוב הבטה באורות עליונים (לכן השם לאה הוא מלשון לאוּת ועייפות).

לעומת זאת איש הנגלה המתוקן – משרש רחל אמנו – אינו מרבה לעסוק בנסתרות. "הנסתרות", הוא אומר, הן "לה' אלהינו". אבל הוא פוגש את ה' בפשטות כאן למטה, כמו בהלכה הפותחת את השלחן ערוך (הספר, בה"א הידיעה, של הנגלה): "'שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד' הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים". זו התבוננות קצרה, מעשית ותכליתית, כדרכו של איש הנגלה: בכל מקום שאני נמצא ה' הוא המלך המביט עלי. אין כאן סודות, הכל גלוי וברור, קצר וקולע אל המטרה.

אמנם זה לא פשוט 'להחזיק ראש' כל הזמן, לחיות במודעות תמידית כזו ללא הרף, ולכן זו מעלת "הצדיקים ההולכים לפני האלקים" – אבל זו עבודה של התחזקות בממד הנגלה, עד להכרה שבכל מקום בעולם אליו אני מסתכל אני רואה את ה' לנגדי [ממולי]. כך היה נוהג ר' לוי יצחק מברדיטשוב לנגן שיר מיוחד, הידוע בכינוי "דוּדל'ה", כאשר "דוּ" פירושו באידיש 'אתה': "מעלה – דוּ, מטה – דוּ, מזרח – דוּ, מערב – דוּ, דרום – דוּ, צפון – דוּ" וכו'. בכל מקום שאני מביט – אתה, אתה ושוב אתה (ניתן לשמוע את השיר הנפלא בקישור הבא, הקטע המדובר מתחיל בדקה 1:24).

הסוד והפלא

יעקב, אם כן, באוהבו את רחל מתגלה כאיש נגלה. כמה שהוא "יושב אהלים", וכמה שהוא יושב על התורה ארבע-עשרה שנים תמימות מבלי לתת שינה לעיניו – הרי מה שמעניין אותו בסופו של דבר הוא העולם הזה, העולם הגלוי, בו צריך לעבוד ואותו צריך לברר ולתקן (כמו שדובר בפרשה הקודמת על עבודת הבירורים של יעקב). לכן יעקב אינו מתפעל מלאה. התבוננות שאינה נגמרת בסודות האלוקות היא שעשוע יפה, אבל אנחנו צריכים לתקן את העולם הגלוי! כך גם מבואר בחסידות שעיקר הגאולה תלויה ב'בנין פרצוף רחל' – שהרי העולם הנסתר כבר מתוקן ועומד, ועיקר החידוש הוא לתקן את העולם הגלוי.

אלא שבניגוד לדעתו הגלויה של יעקב, ה' רוצה שהוא יתחתן גם עם לאה. אסור לוותר על העולם הנסתר, ובסוף צריך לחבר גם אותו אל העולם הגלוי. אם מסתפקים רק בהכרה פשוטה וגלויה שה' הוא המלך ובכל מקום הוא לנגדי – ללא החיות והעומק של עולם הסוד – עלולים ממש 'להתייבש' (צא וראה מה קורה למי שחושב שבתורה יש רק את ממד הנגלה…). חייבים להעמיק עוד ועוד בסודות, לצלול במים עמוקים ומכוסים, ואז גם היציאה החוצה אל העולם הנגלה נראית אחרת לגמרי – כמו ר' לוי יצחק מברדיטשוב שודאי יכל לשיר את ה"דוּדל'ה" רק מפני שהיה קשור בכל לבו גם לעולם הנסתר.

באותה מידה, אסור לוותר על העולם הגלוי. כי האמת היא, שכמה שההתבוננות של לאה בסודות ה' נפלאה, בהכרה הישירה של רחל, "שיויתי ה' לנגדי תמיד", יש משהו עוד יותר מופלא. מדוע? כי בכך שתודעת הנגלה מודה בכך שאנו רחוקים לאינסוף מה', היא מחדירה לתוכנו רגש הפלאה גדול בהרבה מזה שאנו מרגישים בעליה לעבר עולמות ואורות עליונים. בעליה מעלה אנו קולטים עוד ועוד אלוקות, אבל זהו תהליך שאין לו סוף, ובכל פעם שאני משיג עוד משהו סופי הרי הוא כטיפה בים לגבי האין-סוף שיחסית אליו כל התקדמות היא כדריכה במקום (כמו שאחד ומליון משתווים לעומת האין-סוף). רחל מבינה שבמקום רק לעלות לשמים ולחפש "אורות גבוהים", צריך לדעת להביט בארץ ולגלות שם את העצם המאיר בעצמו. לכן דוקא רחל, שאינה מלמדת אותנו את סודות ה' כאחותה הגדולה, מלמדת אותנו להתפלא ממנו עוד יותר ממנה.

נמצאנו למדים איפוא, שלאה הנסתרת היא אשת הסוד, ורחל הנגלית היא אשת הפלא.

כעת שימו לב: במושגי החסידות, התבוננות בעולם הנסתר נקראת גילוי האור האלוקי ה"סובב כל עלמין" – האור המקיף את העולם והתודעה, ולעד אינו מושג לגמרי. התבוננות הנגלה לעומת זאת נקראת התבוננות באור ה"ממלא כל עלמין" – האור השוכן בתוך העולם ומושג ישירות באמצעות ההכרה. והנה, המלה סובב היא בגימטריא סוד (כאשר שתי אותיות ה-בשל סובב מתחברות), והמלה ממלא היא בגימטריא פלא (כאשר שתי אותיות ה-מ של ממלא מתחברות)! ככל שעולים אל האור הסובב מגלים סוד גבוה יותר, ולעומת זאת, ההכרה הפשוטה שהאור הממלא של העולם הזה הוא מלכות ה' מגלה פלא עצום – את ה' עצמו הבוחר בעולם שלנו ומהווה אותו.

"בית יעקב לכו ונלכה באור ה'": שנזכה כולנו להתחתן יום יום גם עם רחל וגם עם לאה – להתעצם עם פלא האור הממלא, ולהחדיר לתוכנו עוד ועוד מסוד האור הסובב, שרק יחדיו מהוות את "אור ה'" השלם.

השארת תגובה