בזכות נשים סרבניות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

שפרה ופועה "מסרבות פקודה" לפרעה – מסורת יהודית תקיפה לא לציית לסמכות הפוקדת משהו בניגוד לתורה. כך בונים "בית יהודי"! מעובד מתוך שיעורי הרב.

"בשכר נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים"[1]. מכל אותן נשים צדקניות, מוזכרות בשמן נשים בודדות: בפרשת שמות אנו פוגשים את שתי המילדות, שפרה ופועה, ובפרשת וארא, ברשימות היחוס של שבט לוי, מוזכרות שלש נשים במשפחתו של משה רבינו, יוכבד אמו, מרים בתה ואלישבע כלתה (אשת אהרן הכהן), כאשר לפי הדעה העיקרית בחז"ל הנשים בפרשת שמות הן הן הנשים בפרשת וארא: שפרה היא יוכבד ופועה היא מרים או אלישבע[2], אלא שבפרשת שמות השמות הפרטיים עדיין מוסתרים ויש רק שמות סמליים, שפרה המשפרת את הולד ופועה הפועה לולד (כמו שהוסבר במאמר לפרשת שמות). ובדרך רמז: שפרה ועוד פועה שווה בגימטריא שמות, ללמד עד כמה "שמות בני ישראל" כולם תלויים בנשים צדקניות אלה. גם שמותיהן של יוכבדמרים ואלישבע עולות יחד כמספר הזה, אם מוסיפים את 'הכולל'[3].

מה היא הזכות המיוחדת של הנשים במצרים? קודם כל, מדובר על השתדלותן להמשך קיומו של עם ישראל אפילו בתנאים הקשים ביותר, כמסופר בדברי חז"ל כיצד עודדו הנשים את בעליהן להמשיך להוליד ילדים גם במצב שנראה לאחר יאוש. דמותן של המילדות, שפרה ופועה, מייצגת את כל אותן נשים אלמוניות שהתעקשו ללדת ילדים גם תחת הגזירות הנוראות, כאשר ההווה שחור משחור והעתיד כאילו לא קיים.

כל אם יהודיה במצרים היתה מעבירה לילדיה את סיפורו של עם ישראל. לפני השינה החטופה, לאחר עוד יום של עבודת-פרך, היתה האמא מספרת על האבות והאמהות, על אברהם בכבשן האש ועל עקדת יצחק, על ארץ ישראל ומערת המכפלה, ולבסוף שרה שיר-ערש על הבטחת הגאולה שעוברת מדור לדור, "פקֹד יפקד". את התודעה היהודית הזו ינקו התינוקות עם חלב אמם, והיא שאיפשרה להחזיק מעמד בדורות של גלות. אך סיפור המילדות מוסיף עוד דגש חזק לתודעה הזו – לא רק מסירות-נפש וזכרון המוצא היהודי, אלא גם עמידה עקשנית מול גזרת המלכות! פרעה מלך מצרים פוקד באופן ישיר על המילדות להרוג את הזכרים, והן בשלהן – "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים", ממש "סרוב פקודה".

אכן, האלף-בית של יהדות, ושל חינוך יהודי, הוא לא להכנע לתכתיבים שונים הבאים מבחוץ, החל מנורמות חברתיות מקולקלות, הליכה אחר הזרם העכור כי "כך כולם עושים, כך כולם חושבים", ועד לפקודה מפורשת הנוגדת את התורה, מכל סמכות שהיא. כך פותח ספר ההלכה היסודי שלנו, השולחן-ערוך: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך"[4], "הוי עז כנמר – שתעיז פניך כנגד המלעיגים"[5].

כך אנו לומדים מאברהם אבינו, אברהם העברי שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מהעבר השני, שאינו חושש לשבור את הפסלים של אביו ואינו חושש להתעמת עם המלך נמרוד ולהיות מושלך לכבשן האש. כך אנו לומדים מיוסף הצדיק, שאינו נכנע לפיתוייה ואיומיה של אשת פוטיפר, המשתמשת בסמכותה ופוקדת עליו להשמע לה ואם יושלך לכלא ואף יומת (כמסופר במדרש[6]). ובמסורת זו ממשיכות המילדות שאינן מקיימות את פקודת פרעה, לא רק בהמנעות מלעשות כדבריו אלא גם באופן אקטיבי – כמו שרואים מהכפל בפסוק: "וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם" – סרוב פאסיבי – "וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" – סרוב אקטיבי, כמו שפירש רש"י "שהיו מספקות להן מים ומזון".

מכל תקופת השעבוד, התורה מציינת את המילדות כנקודת-האור ששמרה על קיומו של העם – זהו חוט-השדרה היהודי, שאינו נכנע ואינו מקיים את הגזרות. השכר של המילדות מפורש בפסוקים, "ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים". הבתים האלה אינם בתים פרטיים, אלא "בית יהודי" לעתיד, הגרעין ממנו יתפתחו בתי הכהונה והלוייה ובית המלכות (כמו שמפרש רש"י, בתי כהונה ולויה מיוכבד ובית מלכות ממרים שדוד המלך היה מצאצאיה). כך בונים בית יהודי – מתוך עמידה תקיפה על נקודת האמת היהודית, שאינה מוכנה "ליישר קו" עם תכתיבים חיצוניים, מאיימים ככל שיהיו, מפתים ככל שיהיו.

עמידה מול ההורים, מלך ישראל ומלך גוי

נמשיך להתבונן בנושא זה הקרוי היום "סרוב פקודה", המופיע בתורה ביחס לשלש סמכויות עיקריות – מלך גוי, מלך ישראל, אב ואם.

כלפי מלך גוי, הזכרנו את עמידתו של אברהם אבינו מול נמרוד ואת המילדות מול פרעה. כדאי להוסיף לכך את דניאל חנניה מישאל ועזריה העומדים לפני המלך נבוכדנאצר ומסרבים להשתחוות לפסל, וכך מתארים חז"ל את הדו-שיח בין הצדדים: "[אומר נבוכדנאצר:] לא כך אמר לכם הקדוש ברוך הוא שתשמעו למלכות כל מה שהיא אומרת לכם? שנאמר 'אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים'! אמרו לו, מלך אתה עלינו למסים ולארנוניות אבל לעבוד עבודת כוכבים נבוכדנצר את וכלב שוים"[7]. יש כאן מעבר חד בין כבוד למלך הגוי – שהרי "חולקים כבוד למלכות", וחובה עלינו לקיים את גזרותיו, "דינא דמלכותא דינא", ואף להתפלל לשלומו, "הוי מתפלל בשלומה של מלכות" – לבין האמירה הבוטה בסיום, ממש חוצפה יהודית! ברגע שהמלך עובר את הגבול וכופה עלינו מעשים בניגוד לאמונתנו, כל הכבוד נעלם, ואנחנו הופכים לעזי-פנים בתקיפות שאינה יודעת פחד.

כלפי מלך ישראל, זו הלכה פסוקה "אם גזר המלך לבטל מצוה – אין שומעים לו", ואחת הדוגמאות לכך בדברי חז"ל[8] היא ביקורת חריפה על יואב בן צרויה שקיים את פקודת דוד המלך (בנוגע לאוריה החתי). הוי אומר, אפילו לדוד המלך, שזכה לבית מלוכה לעולם, "דוד מלך ישראל חי וקים", אין מעמד מיוחס – כולם שווים בפני ה', וסמכות התורה גוברת על סמכות המלך. ובאמת היא הנותנת: דוקא מלכות היודעת את גבולותיה, המכירה בכך שהקב"ה מעליה ואינה נוטלת את כתר הריבון הבלעדי, היא הראויה להנהיג את עם ישראל.

יתירה מזו, נפסק בהלכה שגם במקרה שפקודת המלך אינה סותרת ישירות מצוה כלשהי, מוצדק להמנע מלעשותה בגלל עיסוק במצוה. וכך מנסח הרמב"ם הלכה זו: "המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו"[9]. גם לזה מובאת דוגמא מדוד המלך, שפקד לגייס את אנשי יהודה, ועמשא שר-הצבא התאחר בגיוס מפני שלא רצה לבטל אותם מתלמוד-תורה – וחז"ל מצדיקים את עמשא[10] (כיון שלא מדובר במלחמה של פיקוח נפש דחוף).

נשים לב שהרמב"ם מנמק את ההלכה בכך ש"דברי הרב ודברי העבד – דברי הרב קודמים". ביטוי זה לקוח מלשון חז"ל, "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים?", אך הרמב"ם משנה בכוונה את הלשון מתלמיד לעבד, לומר שבמקרה כזה עלינו לזכור שגם המלך הגדול ביותר הריהו עבד ביחס לקב"ה וברור שאנו נשמעים לדברי ה' – הרב והאדון, המלך האמיתי – ולא לדברי מלך בשר-ודם שעם כל הכבוד אינו אלא עבד (ושוב כדאי לציין שדוד המלך זכה לתואר "דוד עבדִי", ולכן מלכותו חיה וקיימת).

ממלך אנו עוברים להורים. אנו מצווים בכבוד אב ואם ובמוראם, ואפשר לומר שכל מושג הסמכותמתחיל מההורים, המייצגים עבור בנם גם את הסמכות של ה', "השותף השלישי" והעיקרי ביצירת הילד. גם כאן מערך הסמכויות ברור מאד: אין לשמוע לאב ולאם בכל מעשה שנוגד את מצות התורה, כמו שנלמד מהפסוק "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" – "סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצוות"[11] (והפוסקים מסבירים שהדבר נלמד גם מההלכה ביחס למלך[12]).

שייכות, רצון, תענוג

ההלכה אומרת את דברה בצורה החלטית, שלפעמים יכולה להראות 'יבשה'. אך מבט-העומק של פנימיות התורה יכול לסייע לנו לגייס את כוחות הנפש המתאימים ולראות איך ההלכה מוצאת הד בתוכנו פנימה.

ההלכה שאין לציית לאב במקום שהדבר סותר קיום מצוה, נוגעת לשאלות ההזדהות והשייכות. ההורים הם העוגן היציב בעולמו של הילד, וטוב שכך. כיבוד הורים נובע מהכרת טובה יסודית כלפי מי שהביא אותי לעולם ודאג לגדל אותי, מיחס של כבוד למי שמייצג את המסורת העוברת מדור לדור, ומההכרה שההורים מייצגים עבורי את הפלא של עצם קיומי ובכך מהווים המחשה של נוכחות הבורא[13]. כל זה טוב ויפה כל עוד ההורים ממלאים את מקומם כחוליה בשרשרת הארוכה שבסופה אני נמצא, ואז הזהות שלי אכן נתפסת כ"פלוני בן פלוני". אבל כאשר ההורים נמצאים ב"מסלול התנגשות" עם השותף הבכיר, הקב"ה, אז אין ברירה אלא להכריע ולומר להם: אני מאד מצטער, אבל קודם כל אני מחויב למי שנתן לכם ולי את הנשמה. הזהות היסודית שלי היא של אדם הנברא בצלם אלקים, של יהודי המחויב לתורה ולמצוות, ועל השייכות הזו איני יכול לוותר. הדוגמא שנלמדת מהפסוק היא של אב האומר לבנו לחלל שבת – שמירת-השבת היא "תעודת הזהות" של היהודי, וכדי להכריע בדילמה מול האב עלינו לחזק את נקודת היהדות הזו ולשנן לעצמנו, אני יהודי, אני שומר שבת! עצוב מאוד שבנושא הזה יש נתק עם ההורים, אבל עלי לזכור שיש לי אבא טוב בשמים (ואם תרצו: אבא שהוא גם אמא), שהוא גם אביו של אבי הביולוגי.

[במושגי הקבלה, ספירת החכמה נקראת 'אבא' וספירת הבינה נקראת 'אמא', בעוד פרצוף זעיר-אנפין – כללות המדות – נקרא בן ופרצוף המלכות נקרא בת. אם כך ניתן לומר שההלכה כאן עוסקת ביחס בין המדות והמלכות (הילדים) לחכמה והבינה (ההורים). החכמה והבינה הם אכן נקודת הזהות של הנפש, וכאן יש צורך להכריע שנקודת החכמה שלי, והבית שהבינה בונה ממנה – נעוצים בשרש האמיתי בקדושה.]

ההתמודדות מול המלך הגוי היא אחרת. בדרך כלל, אין זו התמודדות בשאלת הזהות, הרי יש לי זהות יהודית וברור שתעודת-הזהות שלי כנתין בממלכת נבוכדנאצר, למשל, אינה יכולה להתחרות עם הזהות האמיתית שלי כיהודי. הבעיה היא שהמלך מייצג כח אדיר שקשה להתעלם ממנו, כח שניתן לו משמים (כמו שנאמר על נבוכדנאצר עצמו שמלך-המלכים המליך אותו), ואם המלך רוצה אין דבר שעומד בפני רצונו, "אם אמר מלך שיעקור הר – יעקור את ההר ולא יחזור בו!". מול הרצוןהמאיים של המלך עלי לגייס את כל תעצומות הרצון שלי, ולהעיז לומר לו "אני מצפצף עליך". כמובן שהעזה כזו פירושה נכונות למסירות נפש, וברגע שמגיעים לדרגה הזו ניתן באמת "לנצח בנקודות" את המלך, כי האיומים שלו כבר אינם יעילים, מקסימום הוא יזרוק אותי לכבשן האש… כך מנצח יהודי קטן עם רצון אין-סופי את המלך הרשע החורק שיניו.

[במושגי הקבלה המלך הגוי מייצג כאן את חיצוניות הכתר, כמובן שכתר שייך למלך. בחיצוניות הכתר נמצא כח הרצון ולכן אנו מדברים כאן על התמודדות של רצון מול רצון – רצון המלך הגוי מול הרצון של הנפש האלוקית של היהודי.]

ההתמודדות עם הסמכות של מלך ישראל נמצאת במישור שלישי. בעוד הסמכות של המלך הגוי נובעת בעיקר מכוח שלטונו ורצונו התקיף, הרי במלכות יהודית יש משהו עדין יותר – כאן העיקר הוא לא הרצון התקיף-התוקף לבדו, אלא העונג המוביל את הרצון.

כלומר, מבואר בחסידות שעד כמה שהרצון הוא כח פנימי ועמוק בנפש, והוא ה'מנוע' של כל שאר הכוחות, הרי מעל הרצון נמצא התענוג, לפעמים תענוג שאינו מורגש, אך הוא המניע של המניע, הוא מטה את הרצון לאותם מקומות שמהם יש לי תענוג. ובשדה הפוליטי: מלכות ישראל – ואם תרצו, מדינה של יהודים – אינה יכולה להתבסס באמת רק על כח הרצון התקיף, על השלטון כבעל כח וממשלה, ללא הזדהות פנימית המגיעה עד לרובד התענוג. אצל יהודים, מלכות ומדינה היא אופציה, אפשרות ששוקלים האם ללכת עליה או לא, ומה שמכריע הוא ש"יש לנו חשק"… גם הציות למלכות הקיימת נגזר מזה שיש לי נקודת תענוג. הרי, בינינו, כולנו יהודים, רחמנים בני רחמנים, וכמה כבר יכול המלך לאיים עלי? אם אני מקיים את רצונו ודברו זה בגלל הנקודה הפנימית של העונג שיש לי מכל העניין. לכן השאלה אם לציית למלך ישראל במקום שפקודתו נוגדת את התורה היא שאלה מהו באמת התענוג שלי – עלי להזדהות עם המקום שבו קיום רצון ה' הוא העונג היותר גדול של הנשמה, וממילא קיום דבר המלך אינו בא בחשבון כשהוא סותר את העונג הזה.

[במושגי הקבלה, אם שמנו את המלך הגוי בחיצוניות הכתר, אזי את המלך היהודי נכוון כנגד פנימיות הכתר, שבה נמצא כח התענוג בנפש.]

וקצת אקטואליה…

הדבר נכון תמיד, אך במיוחד בדורנו זה. הרי יהודים חיו הרבה דורות בכל ארצות תבל בלי מדינה שלהם. אם היהודים מקימים מדינה, הם עושים זאת כי יש בזה נקודה של תענוג, תחושה שהמדינה הזו קשורה לאיזו משאת נפש מאוד פנימית ונעימה – מבלי להיכנס כעת לשאלה עד כמה התחושה הזו אכן נכונה ומה ממנה הוא דמיון שוא. אם אין חשק, אז  באמת, למה לנו כל העניין הזה…

גם שאלת הציות לחוקי המדינה ופקודותיה נובעת מאותה נקודה של תענוג. כך למשל, מה הניע חיילים למלא פקודות של גירוש אלפי יהודים מבתיהם בשנת תשס"ה (או פעולות דומות שלצערנו נעשות עד היום הזה)? ודאי לא שכנוע פנימי בצדקת הפעולות הללו או בתועלת כלשהי שלהם! מדוע לא קמו מאות ואלפי חיילים ואמרו בפשטות ובריש-גלי "אנחנו מסרבים לפקודה כזו. איננו רובוטים ממלאי פקודות. יש לנו אלוקים ויש לנו תורה"? גם העובדה שהשלטונות הטילו את מלוא כובד משקלם וסמכותם ברצון תקיף, עדיין אינה מספיקה. עד כמה שיעשו "פרצוף מפחיד", ואף אם יענישו ויכלאו, מנהיגי המדינה היהודים אינם יכולים להתחרות לא בפרעה ולא בנבוכדנאצר – וכח-הרצון שלהם לבדו לא היה מכריע את רצון החיילים.

שם המשחק היה תענוג – מי שמילא את הפקודות עשה זאת כי באיזה-שהוא מקום יש לו תענוג מהעובדה שהוא שותף לגוף שנושא את השם "מדינת ישראל", איזו גאוה פנימית על שאני זוכה להיות בורג במכונה הנהדרת הזו… [וזה כמובן שקר. לא היה שום טעם להתגאות בשותפות לפעולות כאלה. כאשר תהיה מדינה יהודית של ממש, לא מדינת כל אזרחיה, הפועלת על פי חוקת התורה, אז ודאי תהיה גאוה יהודית נכונה לפעול בשמה]. מול תענוג מפוקפק כזה צריך להעמיד תענוג אחר בנוסח "כיף להיות יהודי"! מי שמבין שטעם החיים שלו אינו נובע מהיותו אזרח המדינה אלא מהיותו יהודי הנאמן לאלוקיו, לעמו, לתורתו ולארצו – אינו מתבלבל ואינו פוסח על שתי הסעיפים, הוא ממשיך את מסורת הסרבנות היהודית, ואף אומר אותה בחיוך רחב: הפקודה הזו אינה עושה לי חשק… דווקא עכשיו בא לי להצטרף אל אותם 'מתנחלים' שמשום מה אומרים לי לפעול נגדם…

נעזוב את הפוליטיקה ונסכם: דברנו על הזהות והשייכות בציות להורים, על כח הרצון בציות למלך הגוי ועל כח התענוג בציות למלך היהודי. מעל כולם נמצא הציות למלך-מלכי-המלכים, שמקורו האמיתי אינו רק בשייכות, גם לא רק ברצון ולא רק בתענוג, עמוקים ופנימיים ככל שיהיו. כאן מדובר על המקום הכי עצמי ופנימי בנפש, על האמונה. באמונה הפשוטה אנחנו קשורים אל ה', מעל הכל, לפני הכל ואחרי הכל, ושם אנו נפגשים עם "חביון עוז העצמות" של השם יתברך (כלשון האר"י הקדוש).

מעובד ע"י יוסף פלאי – על פי שיעור כ"א טבת תשע"ג

[1][1]   סוטה יא, ב.

[2]   "רב ושמואל, חד אמר אשה ובתה, וחד אמר כלה וחמותה. מאן דאמר אשה ובתה, יוכבד ומרים. ומאן דאמר כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע". סוטה שם.

[3] ומכאן רמז להוספת הכולל, דומה לרמז הידוע מהפסוק "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" שאפרים ומנשה עולים ראובן ושמעון עם הכולל.

[4] שלחן ערוך אורח חיים א.

[5] טור שם.

[6] בראשית רבה פז, י. במדבר רבה יד, ו.

[7] במדבר רבה טו, יד.

[8] סנהדרין מט, א.

[9] הלכות מלכים ג, ח.

[10] סנהדרין שם.

[11] רש"י ויקרא יט, ג.

[12] באור הגר"א יו"ד רמ סקכ"ו, שהמקור לכך שגם במצוה קלה אין לשמוע לאב הוא ממלך, שמורא המלך חמור ממורא אב ובכל זאת אין לשמוע למלך לבטל מצוה.

[13] וראה באריכות בספר 'מצות כיבוד הורים'.

השארת תגובה