בידי מי מפתח הגאולה – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

על מצות פדיון הבן. מעובד מדברי הרב.

בסוף פרשת השבוע אנו מוצאים את מצות פדיון הבן. מצוה זו רמוזה גם בשם הפרשה בא – ראשי תבות בכור אדם, ביטוי המופיע פעם אחת בתורה – בפרשתנו.

השרש של מצוה זו הוא יציאת מצרים – שה' פודה אותנו. לכן בכל דרושי החסידות, בכל הספרים הקדושים, מצות פדיון הבן קשורה עם הגאולה – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". מי זה האבא? הקב"ה. מי זה הכהן? זו מדרגה אחרת בגילוי אור אין סוף.

בקשר למצוה זו קיימת מחלוקת בין הירושלמי לבבלי: על מי בעיקר מוטלת המצוה של פדיון הבן, על הבן או על האב?

 שיטת הבבלי שעיקר המצוה על האב (ואנו פוסקים כשיטת הבבלי), אבל נראה שלפי הירושלמי עיקר המצוה היא על הבן. היות שהבן הוא קטן, "מבן חדש" בלשון התורה, אז כמו שלא יכול למול את עצמו בברית מילה כך לא יכול לפדות את עצמו, לכן התורה הטילה זאת על האב. מכאן יוצא שכאשר הבן גדל פקעה המצוה מאביו וכעת היא חלה אך ורק על הבן בעצמו.

היות וכאמור מצות פדיון הבן קשורה לגאולה – צריך לומר שמחלוקת הבבלי והירושלמי היא גם מחלוקת בשאלה "בידי מי מפתח הגאולה?" – מי צריך לגאול אותנו – ה' או אנחנו בעצמנו? אצל מי מפתח הגאולה – אצל ה' או אצלנו?

כשהבן הוא קטן ולא מסוגל לפדות את עצמו, ודאי שהמצוה מוטלת על האב. ככה זה היה בזמן יציאת מצרים – היינו רק קטנים, העם רק נולד, ולא היינו יכולים לפדות את עצמנו. לא היו לנו זכויות ולא כלום, לכן ה' גאל אותנו באתערותא דלעילא לבד. עכשיו, אחרי מתן תורה, אחרי אלפי שנים של ירידות ועליות – שתוך כדי כל העליות והירידות עם ישראל מתבגר והולך, אין חכם כבעל הנסיון – אז הבן הוא גדול. עכשיו המחלוקת על מי המצוה של פדיון הבן. האם, כשיטת הבבלי, המצוה עדיין על האבא, או, כשיטת הירושלמי, המצוה כבר לכתחילה שייכת לבן (וזכות האב במצות הגאולה פקעה)?

כאמור, ההלכה עדיין כמו הבבלי, שהמצוה על האבא ואם הבן חוטף – נשמע כמו "עליה בחומה", שרוצים לחטוף את המצוה של הפדיון מהאבא ולעשות את זה בעצמנו – אז צריך לשלם לאבא קנס. אבל אם מפתח הגאולה בידינו – חבל על כל רגע – ברגע הראשון שאפשר לעשות את הפדיון, ברגע שהבן יצא מכלל נפל, "כי נפלתי קמתי", צריך לפדות. יתכן שרואים שהעם בנפילה כל כך גדולה שזה מסוכן, אזי אי אפשר לעשות פדיון, אבל ברגע שתופסים את הרגע שיצא מכלל נפל – לפדות.

"אלו ואלו דברי א-לקים חיים", ניתן להבין את שרש מחלוקת הירושלמי והבבלי בשאלה "מה ענין הגאולה?" – האם הנפלאות של "כימי צאתך מארץ מצרים" זה נפלאות של חכמה או של דעת.

חכמה היא גילוי – אם תכלית הגאולה היא גילוי, אזי מצוות הפדיון והגאולה היא על האבא – אור אבא בלשון הקבלה.

אך כידוע, לדעת הרמב"ם, עיקר ענינה של הגאולה זה דעת, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". דעת זו מודעות, "בגין דישתמודעון ליה", ה' ברא אותנו כדי שנכיר אותו. אם ענין הגאולה זה דעת – "דעת א-לקים בארץ", "לדעת בארץ דרכך" – זה שייך ל"ארץ חפץ", לנו, עם ישראל, לארץ ישראל, אז הגאולה בתוך המודעות שלנו, המפתח הוא אצלנו.

מתוך פדיון הבן לעופר-זמיר בן-יעקב ני"ו, י"א כסלו תשס"ט. נדפס בעלון 'הרכבת נוסעת'

השארת תגובה