בין הפחד והחדוה – יוסף פלאי

התגובה של יתרו שמביאה אותו להתגייר.

בדברי חז"ל יתרו הוא האב-טיפוס לגר-צדק. זהו הגוי הישר, המחפש את האמת בכל העבודות-הזרות שבעולם עד שמוצא הוא אותה אצל ישראל ואף זוכה להיות חותן משה איש האלקים. לא לחינם נכתבה ביאת יתרו לפני מתן תורה. הגיור הפרטי של יתרו מופיע כהקדמה למעמד הר סיני שבו עוברים כל ישראל כאומה שלמה תהליך של גיור! כך לומדים חז"ל את הלכות הגיור מהתהליך אותו עברו ישראל עד מתן תורה: מילה (שהיתה עוד במצרים), טבילה וקרבן (בהר סיני), וכמובן קבלת עול מצוות.

"מה שמועה שמע"

מה מניע את יתרו לבוא כעת ולדבוק בישראל? "וישמע יתרו" – "מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".

כיצד באמת מגיב גוי על הנצחונות הגדולים של היהודים? מן הסתם, קשה להשאר אדיש לשמועה כזו, אך בפשטות קיימות שתי תגובות: אפשר שהגוי יצטער על אבדן המנוצחים, ואם הוא קרוב לזירת ההתרחשויות ממילא גם יפחד ויחשוש לעצמו. ואפשר שהגוי יגיב בהערכה על גבורת ה' וישראל עמו, ואף יבוא להרגשת שמחה.

ומתבקש לומר שהגוי הפוחד מגלה על עצמו כי עומד הוא כנגד ישראל, ולכן מרגיש מאויים, כתגובתם של אויבי ישראל על קריעת ים סוף: "שמעו עמים ירגזון.. תפול עליהם אימתה ופחד". אך הגוי המתפעל ושמח על נצחון ישראל, מרגיש שייכות כלשהי לישראל ולכן הריהו מועמד אפשרי לגיור.

פוחד ושמח

אך אפשר גם ששתי ההרגשות הללו יבואו יחדיו: הגוי גם מיצר וחושש במקצת, אך גם מתפעל ומעריך. במקרה כזה, ההכרעה בין ההרגשות היא שתקבע להיכן מועדות פניו: אם יגבר הפחד – הרי שגוי זה רחוק מישראל. ואם תגבר השמחה – אות היא שקרוב הוא לישראל ויכול להסתפח אליהם, כגר-צדק או כגר-תושב.

והנה, כשמספר משה ליתרו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים, תגובת יתרו היא: "ויחד יתרו על כל הטובה..". מהו "ויחד"? מפרש רש"י: "וישמח יתרו, זהו פשוטו. ומדרש אגדה נעשה בשרו חידודין חידודין, מיצר על איבוד מצרים". ויש לומר ששניהם אמת: יתרו היה גם שמח וגם מיצר, אלא שצד השמחה גבר אצלו על הרגשת הצער והצרה, והכריע שצריך להודות ולשמוח: "ויאמר יתרו, ברוך ה' אשר הציל אתכם.. עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים". יתרו הופך את הפחד עצמו לפחד חיובי: ליראת ה' טהורה [כך גם רחב הזונה מפנימה את הפחד שנופל על עמי כנען, ולבסוף מתגיירת ונשאת ליהושע, כדברי חז"ל].

באמת, כל זה רמוז בלשון "ויחד" גם לפי פשוטו, שהוא מלשון חדוה. חדוה אינה שמחה וששון, חדוה היא הרגשה פנימית של שמחה גם כאשר קיימת בצידה הרגשת פחד ורעדה (וקרוב לזה פירש המלבי"ם). יתרו מרגיש אמנם פחד ורעדה על אבדן מצרים, שהיה קשור אליהם, אך עם זאת חווה הרגשה טהורה פנימית של שמחה. זוהי החדוה: הרגשת חדה של שמחה המתבררת דוקא מתוך היראה.

היראה במתן תורה

בדומה לרגשותיו של יתרו גר הצדק, מרגישים גם ישראל ה"מתגיירים" במעמד הר סיני. זהו המעמד ה'מפחיד' ביותר בתורה ובהסטוריה העולמית: "ויהי קולות וברקים.. ויחרד כל העם אשר במחנה.. והר סיני עשן כולו ויחרד כל ההר מאוד". תורה נתנה "באימה וביראה ברתת ובזיע", כדברי חז"ל, ועוד אמרו כי במתן תורה "פרחה נשמתם" של ישראל. "השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש כמונו ויחי"?!

אך כאשר מבקשים ישראל ממשה "ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות", אומר משה: "אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". "אל תיראו" – ביראה פשוטה ונמוכה – כי מעמד זה בא להחדיר בכם את יראת ה' העליונה והגבוהה. יראה עליונה שכזו אינה עומדת בסתירה לשמחה, ועל כן נאמר בגמרא שבודאי צריך לשמוח בחג השבועות במאכל ומשתה, משום ש"יום שנתנה בו תורה הוא". זוהי שמחה מזוככת, "חדוות ה'", הבאה יחד עם הרגשת היראה העליונה, "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה".

השארת תגובה