בסוד המשפט העברי – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

מתוך מעין גנים לפרשת משפטים. בעריכת איתיאל גלעדי.

ענוה במשפט

פרשתנו פותחת "ואלה המשפטים", ודרשו חז"ל[א]: "'ואלה' – מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני". ו החיבור שב"ואלה" מקשרת את פרשת משפטים לתוכן הכללי של פרשת יתרו – מתן תורה. בחז"ל שלש דרשות לגבי סמיכות הפרשיות הענינית – הסמיכות בין פרשת משפטים לציווי על בנין המזבח והאיסור "ולא תעלה במעלת על מזבחי" שבסיום פרשת יתרו.

נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח.[ב]

מנא הא מילתא דאמרו רבנן "הוו מתונין בדין"? דכתיב "לא תעלה במעלֹת" וסמיך ליה "ואלה המשפטים".[ג]

מניין לדיין שלא יפסע על ראשי עם קודש? שנאמר "לא תעלה במעלֹת" וסמיך ליה "ואלה המשפטים".ד

מדרשות אלו עולה התביעה לדיין להשמר בעת המשפט מכל שמץ גאוה וגסות רוח – "הזהיר הקב"ה את הדיינין שלא יפסיעו פסיעות גסות בדין"[ד].

משפט עברי – גילוי הקדושה בעולם

בכל דרשה מופיעה ענוה שונה: הענוה בדרשה השלישית היא כלפי "עם קודש" – בעלי הדין והציבור שתחת השופט; דרשת "הוו מתונין בדין" היא ענוה בפני דיני התורה – על הדיין לדקדק היטב ובמתינות בדין ובמקורותיו בתורה, אף אם נדמה לו שדין זה פשוט ומוכר או שמדובר בסכומים קטנים (בפנימיות, מתינות בעיון הדין נובעת מהכרה שהדין בא לפני הדיין בהשגחה פרטית, כדי שילמד סוגיה זו בתורה בעיון ובכבוד הראוי לה). מושב הסנהדרין סמוך למזבח גורם לענות הדיינים בפני נותן-התורה – הקב"ה השוכן במקדש.

דרישות הענוה מתיחסות לשלשת הגורמים ב'קשר הקדושה' בעולם: "ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא – ישראל, אורייתא וקודשא-בריך-הוא"[ה]. רק שופט הענו ביחס להופעות הקדושה בעולם מסוגל לשפוט משפט צדק ומשפט אמת, שמגמתו תיקון המציאות וחשיפת הקדושה בתוכה. כמובן, הדברים אינם נוגעים רק לשופט בבית-הדין – כל אדם מפעיל את כח השיפוט שלו כלפי המציאות, ועליו לחתור לשפוט בצדק, לתקן את המציאות ולקדש אותה.

הענוה בפני עם ישראל עושה "משפט צדק", בו מצדיק השופט את בעלי הדין ומהפך בזכותם. הענוה בפני התורה עושה "משפט אמת", הרואה את המציאות לפי "תורת אמת", ולא לפי הגחמות האישיות של השופטים. הענוה בפני הקב"ה, נותן-התורה, מאפשרת לשופטים לדון דין "אמת לאמיתו" – לחוש ב'רוח החוק', ברצון ה' שבתורה, לבל תהפך התורה לקודקס חוקים יבש אלא תפעל לפי כוונתו הפנימית של נותן התורה ותגלה אותה במציאות[ו] (בפרט נוגע הדבר לתקנות ופסקים חדשים שהם בגדר 'החלטות תקדימיות').

רחמים בדין

כפי שהוסבר, מגמת המשפט העברי היא חשיפת הקדושה שבמציאות. הדבר משנה את נקודת המבט במשפט, ובדין – החמור בחיצוניות – מסתתרת מגמת תיקון ושיקום הנידון מתוך רחמים. רחמים אלו מתגלים דווקא בחשיפת ממד הסוד הפנימי בתורה (כנדרש ש"תשים לפניהם" רומז ל"סימה" – לאוצר הפנימי של רזי התורה[ז]). כך, בנגלה נקראת פרשת משפטים "פרשת דינים" (ובאונקלוס מתורגם "המשפטים" – "דיניא"), ולעומת זאת, בתורת הסוד נאמר "משפט – רחמי"[ח] – המשפט מבטא את מדת הרחמים (ההפוכה למדת הדין).

הדין החיצוני והתקיף במשפט הוא כלי למדת הרחמים שבתוכו: הדין הוא בקורת חריפה על המציאות, הנדרשת לשם תיקונה, והרחמים הם המניע הפנימי של הדיין ודינו – המכוון לתיקון ושיקום בתכלית הדין. רחמים נסתרים אלו הם סיבת האיסור לפנות לערכאות שאינן דנות לפי משפט עברי, אף כשהפסק זהה:

מנין לבעלי דינין של ישראל שיש להם דין זה עם זה, שיודעים שהעכו"ם דנין אותו הדין כדיני ישראל, שאסור להזדקק לפניהם? תלמוד לומר 'אשר תשים לפניהם' – לפני ישראל ולא לפני כותים.[ט]

גם כשהדין החיצוני זהה, הרי מניע הרחמים הפנימי – הנובע מענוה כלפי גילויי הקדושה במציאות ורצון לחשוף אותם – נעדר ממשפט שאינו יהודי. כשקיים מניע רחמים פנימי, גם הדין החיצוני משתנה ומשיג מטרה שונה. דין מתוך מניע של רחמים הוא כלי לשיקום – הוא עתיד להעמיד את הנידון על רגליו כאדם בעל אחריות למעשיו (לעומת הרחמים שאינם עטויים מעטה דין חיצוני, המסייעים ותומכים, אך אינם מביאים את הנעזר לעמידה עצמאית).

כי תקנה עבד עברי

פנימיות המשפט העברי מומחשת בסמיכות פרשיות נוספת: "פרשת דינים" – ה'בשר' של דיני ממונות – נפתחת בדין עבד עברי, אצלו מתגלה כיצד פועל 'משרד המשפטים' העברי גם כ'משרד הסעד'. בפרשתנו נמכר העבד על ידי בית דין לאחר שגנב ולא היה לו כסף להשבת הגזלה. מכירת הגנב אינה רק עונש ותיקון החטא בהשבת הגזלה. כשדעת האדון מתוקנת ומתואמת לדעת בית-הדין[י], משתקם הגנב בשנות העבדות, והאדון שואף לשחרור עבדו כאדם עצמאי ומתוקן (אז רומז "כי תקנה עבד עברי" גם לתיקון העבד העברי).

הדין במכירת הגנב מטיל את האחריות למילוי שנות העבדות על העבד, ומלמדו שלא לברוח מאחריות: "מנין לבורח שחייב להשלים? תלמוד לומר 'שש שנים יעבוד'"[יא]. ממד הרחמים מתגלה ביחס האדון לעבדו, כשעליו לקיים בו "כי טוב לו עמך", להיות מודע לכך שהעבד הוא אחיו ולרחם עליו (עד שאמרו "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו"[יב]). תודעת הדין החיצונית שבמשפט העבד העברי – התודעה הגלויה לעבד – היא דין, המעמיד את העבד על רגליו כאחראי למעשיו וכבעל תודעה לערך העבודה. פנימיות משפט העבד – תודעת האדון והשופטים – מלאה ברחמים, המחזקים ומתקנים את העבד.

תכלית עבודת העבד ב'עיבוד עורות' – עיבוד ועידון עצמו, עד שיוכל לצאת מגדר של עבודת עבד כפויה ביחס לקב"ה, ויוכל לעבדו מתוך רצון וחרות פנימית. עיבוד ועידון הגסות במציאות הם תכלית המשפט העברי, אך תכלית זו אינה יכולה להתממש ללא ענוה ועידון אצל השופט עצמו. כשהשופט נכנע לפני גילויי הקדושה בעולם, מתעדן ומתרכך הדין הקשה שבו. אז מאירה מדת הרחמים מתוך משפטו, וגם המציאות הנידונה מסוגלת להתעדן ולהזדכך.


[א] שמות רבה ל, ג (הובא ברש"י).

[ב] רש"י (עפ"י המכילתא) בריש פרשתנו.

[ג] סנהדרין ז, ב. מסכת אבות (פתיחת התורה שבעל-פה 'באופן רשמי', בפירוט השתלשלות התושבע"פ) פותחת ב"הוו מתונים בדין". מורינו הבעש"ט לימד שתיקון הדעת הוא "זריזות במתינות". מפתיחת התושבע"פ במתינות נלמד שזה יחס התורה שבכתב לתושבע"פ: תושב"כ היא "מוסר אביך" – זרע האב היורה כחץ, בזריזות, ותושבע"פ היא "תורת אמך" – המפתחת במתינות את הוולד עד לשלמות כל פרטיו.

[ד] שמות רבה ל, ב.

[ה] זהר ח"ג עג, ב. שלשת מרכיבי 'קשר הקדושה' מומחשים בשלש השלמויות: שלמות העם, שלמות התורה ושלמות הארץ. במבנה זה ביטוי קדושת ה' הוא בשלמות הארץ. גם כאן, הענוה בפני ה' תלויה במיקום הסנהדרין במקום הקדוש ביותר בארץ ישראל.

[ו] התורה מגלה תיקון חיצוני-מציאותי לעיוות, והקב"ה מאיר בתוכו תיקון פנימי, הטוב למציאות: "שאלו לתורה, חוטא מה עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה, החוטא מהו עונשו? אמר להם יעשה תשובה ויתכפר לו".

[ז] ירושלמי ע"ז פ"א ה"ח: "בשעה שתלמידין קטנים כבוש לפניהן דברי תורה, הגדילו ונעשו כעתודים גלה להם רזי תורה. ודא מסייעה למה דתני רבי שמעון בן יוחאי: 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' – מה הסימה הזאת אינה נגלית לכל בריה כך אין לך רשות לשקע את עצמך בדברי תורה אלא לפני בני אדם כשרין".

[ח] מתוך "פתח אליהו" – הקדמת תקוני-זהר.

[ט] תנחומא משפטים ג.

[י] אדמו"ר הזקן מקשה (תו"א בריש פרשתנו) מדוע נאמר "כי תקנה" בלשון יחיד (ולא "כי תקנו" כהמשך ל"אשר תשים לפניהם"), ומבאר ש"כי תקנה" מוסב על משה רבנו בו נאמר "אשר תשים". ולעניננו: על הקונה להיות בעל מגמת תיקון כשופט עצמו.

[יא] קידושין טז, ב.

[יב] שם כ, א.

השארת תגובה