גדול השלום – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

בין חטא דור המבול לחטא דור הפלגה. למרות שדור הפלגה פנה להלחם בה', נזקפה לזכותו העובדה שאנשיו פעלו מתוך אחדות. אלא שדוקא האחדות של דור הפלגה היא יסוד חטאם…

מעובד מדברי הרב – ע"פ מעין גנים בראשית. מתוך עלון 'הרכבת נוסעת'

פרשת נח פותחת וחותמת בתאור שני חטאים כלליים של האנושות – חטאי דור המבול ודור הפלגה. כשמעיינים, מתברר שדורות אלו הפוכים זה מזה: דור המבול חטא בגזל ועריות – השתעבדות לתאות הפרט וערעור יסודות החברה – ודור הפלגה, למרות שפנה להלחם בה' (ולא רק חטא ב'קטנות'), פעל באחדות ומתוך נאמנות לכלל. חז"ל ציינו הבדל זה כשרש להבדל בעונש לדורות אלו: "וכי אי זו קשה, של דור המבול או של דור הפלגה? אלו לא פשטו יד בעיקר ואלו פשטו יד בעיקר כביכול להלחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם. אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר "שפה אחת ודברים אחדים", למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום."

אכן, למרות שמדת השלום בדור הפלגה מצוינת לשבח ועמדה להצלתם, כשמעיינים בפסוקים, הן לפי הפשט והן לפי הסוד, נראה שאחדות דור הפלגה היא יסוד חטאם (וליתר דיוק, היא הנותנת להם כח לחטוא עד שנאמר "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"), ולכן היה עונשם פיזור אחדות זו. דווקא לדורנו חשובה הבנת חטא דור הפלגה, משום שהיום, כמו אז, משמשת שאיפת שלום, שלכאורה הוא ערך תורני אהוב, כמניע לחטא ולמלחמה בה' ובתורתו.

כהקדמה להבנת הפגם בפנימיות יש להתבונן בכך שלא רק השלום ביסוד חטא דור הפלגה הוא חיקוי ערך חיובי, גם העיר והמגדל שנבנו (לשם אחדות זו – "פן נפוץ") הם חיקוי לירושלים (עיר השלום) ולמקדש ("מגדל עֹז"). מתברר כי כל חטא דור הפלגה הוא נסיון לחקות את הקדושה ולנצלה ללא שעבוד לה'.

עיון נוסף בפסוקי מגדל בבל ממקד את הבנת חטא דור הפלגה: בכל תאור בנין העיר והמגדל מופיע (במבט של פשט) רק ביטוי 'צורם' אחד, המגלה על כונה שלילית במעשה (שבלעדיה יתכן שהיה מעשה 'כשר'): "הבה נבנה… ונעשה לנו שם". בני דור הפלגה רצו אחדות ושלום כדי להרבות בכבודם ולהפיק לטובתם את התועלת שבשלום, ללא הכרה בערכו האמיתי של השלום – הם רצו להשתמש בשלום ככלי להמשכת ברכה לטובת עצמם (שהרי "לא מצא הקב"ה… כלי מחזיק ברכה אלא השלום"), ולא כמקום להשראת שכינה.

השלום הרצוי לפי התורה הוא זה המוּנע מרצון האדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד שמים – שלום בו מתוך בטול לה' מוכן האדם שלא להתנצח ולעמוד על שונותו, אלא להתאחד עם זולתו כך ש"מיני ומיניה יתקלס עילאה". לעומת זאת, בני דור הפלגה חפצו בשלום לטובתם ולהאדרת כבודם, ולא מתוך בטול לה'. יותר מכך, בני דור הפלגה חשבו שהשלום באנושות, והברכה שיביא עמו, יבטלו את הזדקקות האדם לה' ואת צורכו להיבטל בפניו (כשם שהיום משמשת 'דת השלום' כתחליף לערכים יהודיים), וכדלקמן. המניע לשלום בדור הפלגה היה "ונעשה לנו שם", בעוד מניע רצוי לשלום הוא לעשות לו ית' שם.

אכן, כשהמניע לשלום אינו בטול לה' ברור שהשלום שיושג אינו אמיתי ואין לו קיום: שלום שנעשה מתוך בטול לה' אינו דורש טשטוש של השוני בין בעלי השלום – יש כאן הכרה בשוני וביחוד של כל אדם, תוך הבנה שיחוד זה חשוב למילוי התפקיד שיועד לו בעולם, אך בטול האנשים השונים לה' מאפשר להם להשלים ביניהם ולפעול בשיתוף פעולה, זה שלום של שלמות הנובעת ממכלול כחות הבאים לידי בטוי. לעומת זאת, שלום ללא בטול לה' דורש את טשטוש הפרטים ויעודם המיוחד, זהו שלום של השלמת היחיד עם טשטושו. הדבר בולט בכך שלא מצוין בתורה מנהיג לדור הפלגה, זהו דור של טשטוש וחוסר אופי פרטי. שלום כזה עתיד להישבר כשיושגו הברכה והשפע שהיו מטרתו – כשאין השלמה בין פרטים שונים אלא הדחקתם, עתידים האינטרסים השונים לצוץ כשיושג השפע ויהיה צורך להחליט איך לחלקו ולאיזה צרכים להשתמש בו (בפרט שהשלום עצמו נעשה מתוך מנטליות אינטרסנטית, ובאמת לא נפעל בטול פנימי באינטרסנטיות של אף פרט). במובן זה ה' 'עשה טובה' לדור הפלגה שהפיצם בטרם החלו להילחם זה בזה על השפע ועל המנהיגות.

מה שהוסבר עד כה כ'עומק הפשט', משקף (כפי שעושה זאת תמיד 'עומק הפשט') את ההסבר הפנימי בקבלה ובחסידות: גם האר"י ז"ל שם את מוקד החטא בפסוק "ונעשה לנו שם", ומפרש את ה"שם" כמתיחס לשם קדוש. הוא מסביר את חטא דור הפלגה כשימוש בקבלה מעשית שטנית – בחכמת ספר יצירה (חכמת לשון הקדש, ה"שפה אחת" בה נברא העולם), בהשבעת מלאכים ובשמות קדושים – כדי לשלוט בטבע ולנסות 'להכריח' את ה' להעניק להם שפע שאינו מגיע להם בזכות ואינו דורש מהם כניעה לה' ועשית רצונו. שוב, זה נסיון לשעבד את כחות הקדושה (על ידי שימוש-חיקוי חיצוני) ולנצלם לצרכים אישיים ללא נכונות להכיר בערך העצמי האמיתי של הקדושה וללא כניעה לה'.

החסידות מפרטת באיזה אופן ניסו בני דור הפלגה להמשיך שפע, ודרך הסבר זה מתישבים דברי האר"י עם הסבר הפשט: בעולם התיקון, ממנו יונקת הקדושה בעולמנו, תלויה קבלת שפע בבטול לה'. גם השלום ככלי מחזיק ברכה מתפקד רק משום שבתשתיתו מונח בטול לרצון ה'. אכן, בעולם גבוה יותר – עולם העקודים – אין המשכת שפע תלויה במעשי האדם ובטולו, משום שביחס לדרגה גבוהה זו מעשי האדם אינם 'תופסים מקום' ואינם משפיעים כלל. כדי לקבל שפע מדרגה זו די לאדם בכלי רחב דיו, כלי שיכול לעקוד ולאחד בתוכו את אורותיו הרבים של עולם העקודים – כלי רחב זה מושג באחדות ובשלום.

השארת תגובה