דברי תורה לפרשת בהר – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

עמוקים ורמזים מתוקים מתוך 'דבר תורה יומי' שכתב הרב עצמו.

א.

פרשת היובל פותחת: "וספרת לך שבע שבתֹת שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתֹת השנים תשע וארבעים שנה". יש בפסוק זה חי (חסד במספר קטן, כנ"ל פרשת אמור) תבות ו-בינה אותיות, וכמבואר בפרשה הקודמת שספירת חמשים שנות היובל היא כנגד הבינה, עולם הבא (היובל הגדול), בפרט.

ראינו שהפסוק הראשון של ספירת העומר "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה" = 6552 = יעקב פעמים לאה. והנה, פלא, הפסוק של ספירת שנות היובל "וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתת השנים תשע וארבעים שנה" = 7524 = הדר פעמים לאההדר, ראשית עולם התיקון, עולה יא פעמים חוה (לאה היא תיקון חוה ראשונה כנ"ל), נמצא שהפסוק הנ"ל עולה יא (וה של חוה) פעמים חוה פעמים לאה. שני הפסוקים יחד, של ספירת העומר ושל ספירת היובל (כנגד חכמה ובינה, תרין ריעין כו' כנ"ל) = יהושע פעמים לאה. והנה, יהושע הוא משרש יוסף בן רחל, וכן יעקב פעמים לאה הנ"ל = יוסף פעמים בלהה (שפחת רחל, שגדלה אותו כאמו לאחר הסתלקות רחל), הכל בסוד הספירה (אותיות המחשבה, לאה) בפה (אותיות הדבור, רחל) כנ"ל.

בפסוק הנ"ל הביטוי "שבע פעמים" = ברית = טוב פעמים לאה (יהושע פעמים לאה הנ"ל = 23, חיהזיו, פעמים בריתשבע פעמים). יש בתנ"ך חוה פעמים "שבע פעמים", יב בתורה ו-ז בנביא, סוד העיבור כנודע (ז שנים מעוברות, "תמימות", ו-יב שנים פשוטות ב-יטחוה, שנות המחזור הקטן). "הכל הולך אחר הפתיחה" ו"הכל הולך אחר החיתום": "והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו", "וירד ויטבל בירדן שבע פעמים כדבר איש האלהים וישב בשרו כבשר נער קטן ויטהר", סוד בירור (ברית לשון בירור) רפח (ברית רפח = ל בריבוע, סוד הלב היהודי – ל מול ל – כנודע), "כולם בחכמה אתברירו".

"שבע שבתת שנים שבע שנים" = 2646 = 6 צירופי אמתאהיה בריבוע ("תתן אמת ליעקב") = 7 פעמים חשמלזך במשולש. "תשע [770] וארבעים [329, 7 פעמים 47, בטול]" = 1099 = 7 פעמים 157 = "ברכי נפשי את הוי'" = נפש רוח נשמה חיה יחידה, כמבואר במ"א. "תשע וארבעים שנה" = 1454 = "… ישראלבראשית…" – "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן", כללות כל התורה כולה.

הפסוק של ספירת שנות היובל ביחד עם ג פסוקי ספירת העומר (שכל פסוק הוא כפולה שללאה) = 22212 = 617 (איש אשה) פעמים לאה.

וכדי להשלים את סוד שבע הספירות הכתובות אצל העומר, היובל והזב והזבה, שני פסוקי הזבים יחד: "וכי [= לאה, התבה הראשונה של כל הספירות שבתורה] יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר" "ואם [לשון תנאי, וד"ל]טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר" = 5957 = 7 פעמים 23 פעמים 37, וביחד עם 7524 של ספירת היובל = 13481 = 13 פעמים 17 פעמים 61. בכל פסוקי הספירה של התורה יש 74 תבות ו-296 אותיות, יחס מדויק של 1 ל-4, היחס המושלם של תבות לאותיות, כמבואר במ"א בנוגע לשם המיוחד, שם הוי' ב"ה, המכונה (על שם יחס זה) שם בן ד. בפסוק הראשון של ספירת העומר בפרשת אמור יש חן אותיות כנ"ל, ובפסוק שבפרשת ראה יש מב, וכידוע סוד הזוג הזה של חן מב = ק = יפי = י פעמים יי בריבוע (וההפרש ביניהם = דבריבוע; ד במשולש = י). בשאר הפסוקים יש 196 אותיות, יד בריבוע (בפסוק הראשון של התורה "וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר" יש 64 = ח בריבוע אותיות, בשני הפסוקים הבאים יש 65 אותיות, ובפסוק הבא יש 67 אותיות: 64 65 67 = 196, ויש כאן תחילת סדרה של משולש נ ועוד 64, ודוק, שבסדרה הזו באים בהמשך 70 74…, וחלים הריבועים 64 100 169 529 625 2209 4624… [עד כאן = 8320 = 10 פעמים ארץ ישראל = 64 פעמים עין = 320 פעמים הוי' ב"ה], הריבועים של 8 10 13 23 25 47 68…).

בפרשת בהר התבה "יובל" חוזרת 6 פעמים: שש פעמים יובל = רפח = 8 פעמים לאה! יש עוד פעם אחת יובל בפרשת בחוקותי, סך הכל שבע פעמים יובל בתורה. בנביא מצאנו "יובל שי [= משיח, כנ"ל] להויצבאות" = בראשית, תכלית הכוונה של מעשה בראשית. וכן "על יובל ישלח שרשיו", סוד הנהר היוצא מעדן המשקה את עץ החיים והגן, ספירת הבינה כנודע. ה"יובל" הראשון ("הכל הולך אחר הפתיחה") הוא "אבי כל תופש כנור ועוגב", וביחד אתו יש אז (א על ז, בינה וז"ת, וב-ז גופא ו על א כנ"ל, ו"ק ומלכות, ודוק), סוד "אז ישיר" (סוד סולם הנגינה, שמונה נימין של כנורו של משיח, כמבואר באריכות במ"א).

ב.

והנה, מבואר לעיל (בפרשת אמור) שספירת העומר, ספירת היובל וספירת הזב והזבה הן כנגד חכמה בינה ודעת. והם סוד שלשת הספרים שבהם נברא העולם – סופר, ספר, ספור. עצם מהות הסופר (שסופר מספרים בכלל [סוד טפות זרע האב, ישראל סבא, הדרגה הרביעית משלמטה, ה-י של שם הוי' ב"ה – "ומספר את רבע ישראל"] ואותיות התורה דמחכמה נפקת בפרט – "למה נקראו שמם סופרים וכו'") הוא החכמה, סוד ספירת העומר על ידי כל יחיד ויחיד בישראל. "וספרת לך" של ספירת היובל הוא בסוד הספר – "זה ספר תולדת אדם" – ספר התולדות של כל ימות עולם. טומאת וטהרת הזב והזבה, דעת, הוא ענין סיפור החיים, העליות והירידות של כל אחד ואחת, "שבע יפול… וקם", ודוק.

בירושלמי שנינו: "באחד בתשרי ראש השנה ליובלות, מנלן? דכתיב 'וספרת לך שבע שבתות שנים' מה שנים ושמיטין מתשרי מנינן אף יובלות מתשרי מנינן". למדנו כאן עוד הבדל בין ספירת העמר לספירת היובל, דספירת העמר מניסן (עד סיון, שלשת החדשים הקשורים בפירוש בתורה עם יציאת מצרים, כמבואר במ"א) ואילו ספירת היובל מתשרי. ידוע שניסן הוא ענין התחדשות ואילו תשרי הוא ענין התחזקות (והשתפרות, מצות היום בשופר – "שפרו מעשיכם"; היובל הוא שופר תרועה כפשוטו, כמו שממשיך הפסוק: "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו'"), והיחס ביניהם הוא היחס בין חכמה (ד"מאין תמצא", בהתחדשות גמורה) לבינה (שרחם האם הוא סוד השופר, השתפרות והתחזקות), היחס בין סופר (אמונה – א מונה מאין) לספר (כל אבר ואבר של הולד הנוצר ברחם האם כתוב ורשום כאות על ספר). בראש השנה ה' עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ("והלכת בדרכיו" – גם עלינו לעמוד ממדת הדין שלנו ולשבת על מדת הרחמים – "הוי דן את כל האדם לכף זכות" ותרחם עליו, שכך מעוררים רחמים רבים על כלל ישראל). וממילא מובן למה מצות ספירת היובל היא מצוה המוטלת על בית דין דווקא – "'וספרת לך [ולא 'לכם', כמו בעמר]' – בבית דין הכתוב מדבר", תפקידו של בית הדין הוא לחזק ולשפר את תודעת והנהגת העם (רק היחיד מסוגל לחדש את עצמו בביטול גמור לה' אחד), בכך שהוא משפר את עצמו תמיד על ידי שעומד מכסא (מדת ה)דין ויושב על כסא רחמים (שענינו התעוררות הדעת הפנימית, השייכת לישראל בפרט, לדעת לנכון את הקלקול ואיך ייעשה התיקון, וד"ל).

והנה, לכאורה ספירת העומר אינה בחינה של התחדשות אלא של התחזקות ושיפור, שהרי בכל יום ויום של הספירה מכוונים לתקן מדת אחת פרטית בנפש, מדה שבעצם קיימת זה מכבר אלא שזקוקה לחיזוק ותיקון. התשובה היא שאכן עמר = יש, ולא אין, אלא שסוד ספירת העומר הוא להאיר את העומר, את הנפש הבהמית, על ידי הארת אור חדש אל הנפש האלקית ומהנפש האלקית אל הנפש הבהמית, בסוד "משכני [לשון יחיד, הארה חדשה של אור אין סוף ב"ה המושכת את הנפש האלקית אליו יתברך, 'אליו ולא למדותיו' כלל, וד"ל] אחריך נרוצה [לשון רבים, שתי הנפשות גם יחד, שהנפש האלקית מתחברת לנפש הבהמית ומדליקה אותה בתשוקתה העזה לרוץ אחרי ה']". אזי מתקיים "הביאני המלך אל חדריו וגו'" בחג השבועות, זמן מתן תורתנו (כמבואר כל זה בדא"ח). זה מתאים למבואר לעיל שספירת העומר היא סוד "הבן בחכמה" ואילו ספירת היובל היא סוד "חכם בבינה", ודוק.

ועוד, עצם גילוי ההתכללות בין המדות, שיש חסד שבחסד ונצח שביסוד וכיוצ"ב, הוא בחינת התחדשות יש מאין (מבחינת האין של היש, האין ששיך לספירת העמר = יש כנ"ל; מר"ח ניסן עד היום הראשון של פסח, ביום ט"ו לחדש, הוא ענין חידוש גמור, הגילוי של האין האמתי, שהוא הגילוי של יציאת מצרים, של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ממש, ואילו ספירת העמר היא סוד הגילוי של האין של היש, לתקן, בגילוי אור חדש, את היש של העומר, הנפש הבהמית, שהוא ענין חידוש הישנות, וד"ל). ספירת היובל, השייכת לחדש תשרי, ירח האיתנים, הותיקים והישנים בארץ, היא ספירת שנים, בחינת יושן וותק, לא ספירת ימים (כספירת העומר וכנ"ל) – "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (חדש ניסן הוא חדש האמונה, ואילו חדש תשרי הוא חדש האמת, היש האמיתי, כמבואר במ"א).

ג.

 והנה, בהמשך לפרשת היובל, המסתיימת בשיבת כל איש לנחלתו בארץ ישראל, באה פרשת מקח וממכר, המדברת אף היא בענין חוקי היובל:

"בשנת היובל הזאת תשֻבו איש אל אחזתו. וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני תבואֹת ימכר לך. לפי רֹב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואֹת הוא מֹכר לך. ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך כי אני הוי' אלהיכם. ועשיתם את חֻקֹתי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אֹתם וישבתם על הארץ לבטח".

כשקונים שדה אחוזה בארץ ישראל קונים ב"ספר המקנה", כמבואר בירמיהו (הפטרת פרשת בהר), דבר המשייך את מצות (ספירת) היובל ל"ספר" דווקא (בסופר ספר וספור) כנ"ל.

"לבטח" = מט, "תשע וארבעים שנה" של "שבע שנים שבע פעמים" הנכללות ביובל ("שנת החמשים שנה" = חן פעמים הוי'), בסוד "וספרת לך… והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה", ששנת החמשים, סוד שער ה-נ, כוללת את כל ה-מט כאחד (אוצר החיים בשם הבעש"ט). לבטח – לב טוב. בזכות הלב טוב, תיקון הספירה עד מט (בספירת העומר בבחינת התחדשות ובספירת היובל בבחינת התחזקות, שעניינה למכור לעמיתך או קנה מיד עמיתך דווקא, ודוק)  זוכים לשבת בארץ, כפירש"י ל"וישבתם על הארץ לבטח": "'וישבתם על הארץ לבטח'. שבעון שמטה ישראל גולים, שנאמר 'אז תרצה הארץ את שבתותיה והרצת את שבתותיה', ושבעים שנה של גלות בבל כנגד שבעים שמטות שבטלו היו". "חקתי" = יובל במילוי – יוד וו בית למד = ז הבלים כפולים דאמא, סוד היובל, עיין אוצר החיים.

בזמן שהיובל נוהג אין שנת היובל עולה במנין השמיטין ולאחר שנת היובל מתחילים לספורמט שנים "שבע שנים שבע פעמים" מחדש. מה שאין כן לגבי שבעת השבועות של ספירת העומר שיום החמשים הוא "מחרת השבת", היום הראשון של השבוע הבא, ודוק. והיינו כנ"ל שספירת העומר (עבודת ההתחדשות של חדש ניסן, עד סיון – תקופת ניסן – יציאת מצרים, לידה מחדש) מצד אבא (בסוד "הבן בחכמה") וספירת היובל (עבודת התשובה דתשרי, ששיאה ביום הכפורים, "אחת בשנה" ואחת בחמשים שנה – "וקראתם דרור בארץ") בבינה, ועצם שער ה-נ (בחינת "איני יודע" – "תכלית הידיעה שלא נדע") הוא בבינה דווקא, שעל כן אינו עולה במנין, וד"ל.

מצות היובל רומזת "להארות היובל הגדול [יובל = הגדול] שיתוקן הכל, אף הנחש, וכל הדברים יחזרו אל שרשם, ומה שעל ידי חטאים נלקחו כמה דברים מזה וניתנו אל אחר, בעת היובל יתוקן הכל, וכל אחד מכיר מקומו, וכן חלק הרשעים שלקחו הצדיקים בעת היובל חוזרת לבעליהן, כי הכל יהיה מתוקן וטוב ויפה כמאמרז"ל 'בראת צדיקים בראת רשעים' – שהכל ברא לכבודו [הכל ברא לכבודו ר"ת הבל (= ס"ת לאו) – "הכל הבל", ושאר האותיות = "ברא אלהים", טוב בריבוע, נמצא ש"הכל ברא לכבודו" = ברא אלהים הבל, ודוק], והכל מתוקן לסעודה" (אוצר החיים).

והוא סוד תשובה עילאה, תשובה מאהבה ושמחה רבה, שזדונות נעשו זכויות ממש, וממילא הרשע מקבל הכל בחזרה מהצדיק, שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (נמצא שרק היה נדמה לצדיק שירש את חלק הרשע, אבל באמת אינו יכול לעמוד שם כלל), ועוד, שיתגלה שישראל לא חטא לעולם, שהוא עיקר הגילוי של שער ה-נ – "איני יודע" (שם קסא דאמא עילאה, איני יודע כלל איך יכול להיות דבר זה הפלאי שישראל לא חטא מעולם) – הנבדל בעצם מ-מט שערים (הניתנים להבנה), אך ביחד עם זאת כולל אותם כאחד ממש, כנ"ל.

"וכל אחד מכיר מקומו" (מה שלא היה עד אז, וכנ"ל שנדמה לאחד שירש את חלק השני, נמצא שסוד היובל הוא ענין תיקון כח המדמה בשלמות, התיקון של אמא שממנה הדמים בנפש) – "ואיזה מקום בינה".

"יתוקן הכל אף הנחש", לשון ניחוש, תיקון כח המדמה כנ"ל, ששרש הדמיון והחטא הוא בדברי הנחש לחוה "והייתם כאלהים וגו'", וכאשר יקוים באמת רצון ה' "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם" אזי יתוקן הנחש ממילא. תיקון הנחש הוא סוד משיחכנודע, סוד צלם (אלהים) במילוי צדיק למד מם, ס"ת קדם (זה בריבוע, מספר האותיות של פרשת שבת במעשה בראשית), "קדם מפעליו מאז [= יובל, הערך הממוצע של ג אותיותקדם]" דקאי על התורה הקדומה, תורת משיח, שהוא ותורתו אחד (משיח = רוח קדם, "רוח אפינו משיח הוי'"), כמבואר במ"א, וד"ל.

"בראת צדיקים בראת רשעים" = 2080 = יסוד (חלק הקדמי של אותיות הוי'; במדת היסוד נבחן הצדיק והרשע; ידוע ששם הוי' ב"ה הוא "יסוד היסודות ועמוד החכמות", "יסוד היסודות ועמוד החכמות" = יובל במשולש כללי!) פעמים הוי' ב"ה = המשולש של דין (אדם חוה; יש כאן ד תבות וחוה אותיות, וד"ל) = י פעמים יצחק (סוד היובל, מצד אמא, עולם הבא, שאהב את עשו הרשע כו', וד"ל). "והכל מתוקן לסעודה" = 832 = כבוד (לב) פעמיםהוי' ("וימלא כל הארץ כבודו") = דין (אדם חוה) פעמים אחד ("והיו לבשר אחד") = דפעמים יצחק. 2080 = כבוד פעמים אדני, 832 = כבוד פעמים הוי' (ה"מכנה המשותף" של שניהם הוא לב פעמים אחד – לב אחד לאבינו שבשמים), יחד = כבוד פעמים שילוב הוי'אדני – אמן, כן יהי רצון.

ד.

ואלו דברי החינוך במצוה של – למנות שנים עד היובל:

ואם תשאל, למה חייבו זכרונם לברכה למנות השנים שבע שבע מדכתיב "וספרת לך", ולא ראינו מעולם שימנה הזב ימי ספירו ולא הזבה ימי ספירתה, ואף על פי שכתוב בהם "וספר לו", "וספרה לה", זולתי שחייבים שיתנו לב על הימים, אבל לא שיתחייבו למנותם בפה ולברך על מנינם. תשובת דבר זה מה שהקדמתי לך בראש ספרי, כי כל ענין התורה תלוי בפירוש המקובל, וכמה כתובים נראים בהיפך זה מזה, וכמה קושיות וכמה סתירות יתחדשו על כל מי שלא ידעו, ואשר ידענו על בוריו יראה כי כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה אמת. וכן באתנו הקבלה שצווי "וספרת" דיובל צריך מנין בפה, וצווי הספירה הכתוב בזב וזבה אינו אלא השגחה בימים, ומנהגן של ישראל בכל מקום כך הוא, ואף על פי שאינם נביאים, בני נביאים הם. וכעין ענין זה מצאנו בתורה בלשון זכירה, דכתיב בענין עמלק זכירה, ועל דבר מרים זכירה, וכתיב גם כן זכירה בענין יציאת מצרים, ועל זכירת מצרים באתנו הקבלה לעשותה בפה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בברכת אמת ויציב דאורייתא, ושאר הזכירות די לנו בהם בזכירת הלב לבד והשגחתינו על הדברים.

ועל זה כתב במנחת חינוך:

ומה שכתב הרב המחבר הטעם שלא ימנה הזב והזבה וכו', עיין תוס' כתובות ע"ב ע"א ד"ה וספרה ומנחות ס"ה ע"ב ד"ה וספרתם, כתבו הטעם שמא יראו ויסתרו למפרע, וטעם זה שייך על מה שאין מברכין על הספירה אבל לספור מחוייבים לדבריהם, וכן כתב השל"ה בשער האותיות, והגיה בדבריהם בכתובות, עי"ש. אבל הרב המחבר תירץ דכך באה הקבלה, אם כן אין מצוה כלל בספירת זב וזבה.

לעיל הבאנו את דעת ההעמק דבר שמשמעות לשון ספירה היא במחשבה לבד, רק כאשר הוכפל (כמו בספירת העומר, הן בפרשת אמור והן בפרשת ראה) אזי בא ללמד שמצוה לספור בפה. לפי דברי המנחת חינוך הנ"ל דעה זו היא בהתאם לדעת החינוך ולא לדעת התוספות [אלא שלדעת החינוך אין זה תלוי בפשט לשון "ספירה", כמו שכתב בעל ההעמק דבר, אלא דברי קבלה הם, וישראל בני נביאים הם = "לעיני כל ישראל", פעולת משה רבינו, על פי חפצו הכי פנימי – "ומי יתן כל עם הוי' נביאים כי יתן הוי' את רוחו עליהם", תכלית כל מתן תורה לישראל, ודוק. ובכל זאת נראה לומר שעיקר "נבואת" ישראל – "נבואה" לשון "ניב שפתים" – הוא לא מתי להסתפק בספירה פנימית בלב אלא מתי מצוה לומר בפה, שבקדושה ה"חש", הביטול העצמי, הוא ב"פשיטות", ואילו ה"מל", ההתגלות, הוא ב"התחדשות". ובזה יעלו יפה דברי החינוך עם דברי ההעמק דבר שסתם ספירה במחשבה, אלא אם כן הנשמה מרגישה דגש מיוחד, וצורך מיוחד בחיזוק בספירה מסוימת, או משום חבה יתירה נודעת לה לספירה מסוימת, שאזי צריך להוציא את הספירה בפה, ודבר זה בא לידי ביטוי בתורה עצמה בכפל לשון ספירה (לדעת החינוך, כאסמכתא בעלמא). והגם שעדיין, על פי פשט, מרחק בין החינוך להעמק דבר, שזה תולה בלימוד נכון את פירוש הכתוב, וזה תולה ברוח הקדש ללא אחיזה מפורשת בכתוב, אעפ"כ מתקרבים הדברים זל"ז, וד"ל].

ה.

 ומה שדימה בעל החינוך את לשון "ספירה" ללשון "זכירה", לענין זה שפעם המצוה היא לזכור בלב ופעם בפה (לפי רוח הקדש של ישראל בני נביאים הם), יש לומר, בנוגע ליחס שביניהם, שספירה בכל מקום היינו ספירת דבר מה (ימים, שנים וכו') שבהווה בתור הכנה מודעת לעתיד לבוא (ליום העצרת, שנת היובל, טהרת הטמא), ואילו הזכירה היינו לזכור את הנעשה בעבר (על מנת שהעבר ילמד את ההווה והעתיד, אך עיקר ריכוז המחשבה הוא בעבר, ודוק).

"זכירה" הוא לשון "זכר", דכורא, ששרשו באבא (ובפרט, ביסוד אבא, כאשר מעטרת יסוד אבא נעשה עיטרא דחסדים דדעת, וד"ל), "עמק ראשית", בעוד ש"ספירה" היא יחסית בחינת נוקבא (על דרך "'שמור' לנוקבא, על דרך "ואביו שמר את הדבר"), שעל כן הספירה הקבועה בדיני התורה היא ספירת הנדה להיטהר לבעלה, ועל דרך זה, בפנימיות, ספירת העומר כהכנה וציפיה לזיווג דמתן תורה. הדגש המודע של הספירה על העתיד משייך אותה ל"עמק אחרית", אמא. מקור רוח הקדש דישראל – ישראל בני נביאים הם – בא מהיחוד הפנימי של או"א (שמשם באות נשמות חדשות לעולם – מנהג ישראל תורה [חדשה] היא) – זכירה ספירה.

שני השרשים, זכר ספר = שניאור = ז פעמים אנכי (המשכת העצם, דרך המוחין דאו"א, אלז ימי הבנין). שני השרשים מתיחדים בכמה ביטוים בתנ"ך, ראשית כל אצל עמלק: "כתב זאת זכרון בספר [ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים]" (יחוד או"א לפי הסדר; "זכרון בספר" = 625 = 25 בריבוע = 5 בחזקת 4 = מילוי אדם: אלף דלת מם = אמת למד פיך וכו', והוא תיקון [ספירת ימי ה]זב, ודוק). במלאכי: "אז נדברו יראי הוי' איש אל רעהו ויקשב הוי' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי הוי' ולחשבי שמו" (מפני שבא בהמשך ל"ויקשב הוי' וישמע", בחינת בינה, לכן "ספר" קודם כאן ל"זכרון", ודוק). במגילת אסתר: "בלילה ההוא נדדה שנת המלך ויאמר להביא את ספר הזכרֹנות דברי הימים ויהיו נקראים לפני המלך". המלך הוא אחשורוש ש"אחרית [ספר] וראשית [הזכרנות] שלו", וד"ל. בתהלים (ב"אשרי"): "ועזוז נוראתיך יאמרו וגדֻלותיך אספרנה. זכר רב טובך יביעו וצדקתך ירננו", "אספרנה" בסוף פסוק ו"זכר" בתחלת הפסוק הבא אחריו, "נעוץ סופן בתחילתן" (בסוד שרש פרצוף אמא למעלה מפרצוף אבא כנודע). "אספרנהזכר" = "ספר זכרון" = רוח הקדש וכו', וד"ל.

והנה בשירת האזינו נאמר: "זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". ופירש רש"י: "'זכר ימות עולם'. מה עשה בראשונים… 'בינו שנות דר ודר'… ד"א לא נתתם לבבכם על שעבר בינו שנות דור ודור להכיר להבא שיש בידו להיטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והעולם הבא". "זכר" את העבר, חכמה, "עמק ראשית", "בינו" את העתיד, בינה, "עמק אחרית", בחינת "ספירה" ביחס ל"זכירה" כנ"ל (ומה שמספרים ספורי העבר היינו בסוד "הבן בחכמה", סוד ספירת העומר כנ"ל. ועוד, בהקבלה של סופר-ספר-ספור לחכמה-בינה-דעת, ספור הוא כנגד הדעת, האוחזת בחכמה, בעבר, על מנת ליחדה עם בינה, עתיד. והוא בסוד "נזכרים [בספור דברים בפה, תוך כדי כוונה עמוקה של זכרון בלב, והיינו שכאשר זוכרים בדבור כבר מחוללים את היחוד של 'הבן בחכמה', וד"ל] ונעשים [מחדש ממש, ועל דרך המסופר אודות רבי ישראל מרוזין, שעל ידי סיפור המופת של הראשונים פעל את המופת מחדש, ודוק]"). "זכר… בינו…" סוד "זכרון בספר" הנ"ל, סוד ספירת הזב. כפי שהוסבר לעיל, היחס בין "ימות" ל"שנות" הוא גם יחס של חכמה לבינה, וכן הוא בנוגע ליחס שבין "עולם" (נצח) ל"דר ודר", וד"ל.

ומה שעולה מדברי החינוך הנ"ל שאין מצוה מן התורה לזכור את מעשה עמלק בפה, ראה מצוה תרג ששם כתב שדי מן התורה לזכור את מעשה עמלק בפה פעם אחת בחייו (ראה מנחת חינוך שם. וראה שם שמצות הזכירה אינה קשורה דווקא עם נקמת העתיד, וגם בימות המשיח, לאחר שיכרת זרעו של עמלק לגמרי, עדיין תשאר מצוה לזכור את אשר עשה לך עמלק, בעבר, והיינו כנ"ל שעיקר הזכירה קשור, במודע, לעבר, וד"ל), והיינו שהעיקר לדעת החינוך שהזכירה התמידית בפה היא דווקא אצל יציאת מצרים, ודוק, ובכל זאת יש ודאי מצוה לזכור את אשר עשה לך עמלק בפה (כמפורש בחז"ל). והנה, הערך הממוצע של שתי הזכירות בפה מצרים עמלק (כתר) הוא עמר (יש, וכידוע שכתר הוא ישיש), הספירה שחייבים מדאורייתא, לכל הדעות, לספור בפה (עמר נוטריקון עמלק מצרים, וספירת העמר בשנה היא בזמן של יציאת מצרים ומלחמת עמלק; ה"כנף" הוא ע, כללות ע אומות העולם, ודוק).

ו.

והנה, מכל האמור לעיל, שזכירה לדכורא באבא וספירה לנוקבא באמא, יובן היטב למה הספירה בתורה קשורה עם המספרים שבע ושבע פעמים שבע הנכלל בסוד החמשים. הרי חמשים הוא חמשים שערי בינה, כאשר שער ה-נ כולל מט שערים, ז פעמים ז. בתבה חמשים, שתי האותיות הראשונות, חמ = יובל, וממילא אפשר לראות בתבת חמשים מעין נוטריקון של יובל שנים (= נחמשים). ועוד, הרי היובל הוא נ שנים (מח = יובל עם שני כוללים, כמבואר סודם במ"א), וממילא המספר חמשים מתקשר לנשים אותיות שנים (ימים = 10 בריבוע, שנים = 20 בריבוע, זאת אומרת שהערך הממוצע של ארבע אותיות שנים = ימים, יחוד נפלא של או"א, נקודה והתפשטות, ודוק).

ובעומק יותר, הזכירה עיקרה בלב, והחידוש הוא שהיא גם מורה, לפעמים, על דבור בפה (הרי ללא "'לא תשכח' – בלב" לא היו יודעים חז"ל ש"'זכור' – בפה", וכן לגבי "זכור ושמור" – "זכרהו על היין", וד"ל). אכן פשוט יותר ש"ספירה" שייכת לפה ודבור (וממילא קביעת ההעמק דבר הנ"ל שסתם ספירה במחשבה היא חידוש). והיינו שבשלשת הספרים שבהם נברא העולם יש גם ספור (בדעת) שפשוטו מורה על דבור (וסוד הספור דדעת אוחז ביסוד אבא, סוד הספירה, להמשיכו וליחדו בסוד הספר, יסוד אמא). לפי זה, אם זכירה וספירה הן יחסית חו"ב, אזי הספירה (של מספרים – ימים, שנים וכו') היא בסוד "חכם בבינה", שקאי בפרט על ספירת שנות היובל כנ"ל, וד"ל. וידוע בקבלה שהעולם נברא מ-זהבלי הפה דתבונה (ז ההבלים של קהלת), שמכל זה יוצא שהיחס הכללי בין חכמה לבינה הוא בסוד חש-מל (מחשבה דחכמה סוד חשב מה, על דרך חכמה – כח מה, ו"פתח פיך" דבינה "ויאירו דבריך" מכח היחוד ד"חכם בבינה", וד"ל), שעל כן חכמה ובינה כונו בספר הזהר "מחשבה ויובלא" ("מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין").

אותיות פר של השרש ספר רומזות ל-פה דבור, כאשר האותיות שביניהן עולות טוב, סוד הדעת דגניז בפומא (סוד ה-ס דספר יתבאר לקמן).

האשה היא בחינת זמן (= מהיטבאל, אשת הדר, סוד עולם התיקון) בכלל, בחינת "שנה" (בלשון ספר יצירה), ואילו האיש הוא, יחסית, בחינת "נפש" (בלשון ספר יצירה). וזהו שהזכירות של התורה הן זכירות של "נפש" – יציאת מצרים, עמלק, מרים, חטא העגל וכו' (יש גם זכירת שבת, אבל גם היא בחינת "נפש" ביחס לשאר בחינות הזמן, שעל כן ספירת העומר היא "ממחרת השבת", וד"ל) בעוד שהספירות הן ספירות של זמן (כאשר הספור ממשיך את הנפש בזמן, כפי שמומחש בכך שמצות הספור של יציאת מצרים, ו"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", מקדימה ביום אחד את מצות ספירת העומר).

מבואר לעיל שהאיש הוא בחינת "יושר" ואילו האשה היא בחינת "עיגולים", ועל כן כל הספירות באות במחזורים (מעניין שלפי הטבע של ימינו – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'" – לאשה יש מחזור [וממילא, פוריות] עד גיל חמשים [לעצה] בקירוב, סוד היובל הנקרא "עולם", ודוק). על ידי היחוד של האיש (הנפש, בחינת יושר) והאשה (המחזוריות של הזמן, בחינת עיגולים) המציאות כולה (האשה) עולה תמיד ב"ספירלה", ששרשה הלשונית בשרש "ספר". וממילא מובן סוד ה-ס, ר"ת ספר – סוד העיגול הגדול (שלפני הצמצום), שרש כל העיגולים והמחזורים (שלאחר הצמצום). ס זו באה לידי ביטוי ב-פרפה דבור כנ"ל (צורת ה-ז של זכר, יחסית לצורת ה-ס של ספר היא קו ישר, היורד מנקודה שמאירה לכאן ולכאן, לעבר ולעתיד, ודוק).

גם ה"ספור" הנגזר משרש ספר הוא "מחזורי" בטבע (שהרי "מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש"), וכן ה"ספר" בלשון המקרא נגלל סביב עצמו, בחינת עיגול.

ואלו דברי החינוך במצוה של הנ"ל:

ועוד שמעתי מפי החכמים שיש בענין היובל סוד נפלא, וכי בו נרמז כל ימי עולם ושניו. גם בענין השביעיות, שנצטוינו למנות השנים שבע שבע ולא שמנה שמנה או תשעה תשעה או פחות מהן, גם בזה אמרו שיש ענין של חכמה גדולה וטובה, ידעוהו הם ולא ירצו למוסרו לכל אדם. ואף כי לא נגלה לנו סודם, השגחנו בדבר זה, כי האמנם היקף השביעיות סדור בהרבה ממצוותינו, הננו מחזיקין במלאכה ששת ימים ובשביעי נשבות, נעבוד האדמה שש שנים ובשביעי נשבות, ואחר שבע שביעיות של שנים גם כן נשבות שנה אחת, וזהו היובל שבאנו עליו. והנה חג הפסח שהוא שבעה ימים, וחג הסוכות כמו כן שבעה, ואחר השבעה נחוג העצרת. וכמו כן נמנה שבע שבתות מפסח עד עצרת, ואחר מנין השבעה נחוג הג העצרת. וכמו כן נמצא כריתת ברית שהוא דבר הנעשה לקיום ענין, על חשבון שבעה, כמו שכתוב "כי את שבע כבשות תקח מידי". וכן בלעם שהיה חכם, עשה שבעה מזבחות. וכמו כן לשון שבועה, שהוא מתורגם קיום, אמרו מן החכמים שהוא נגזר מלשון שבעה. וכן רבים, לא העליתים עתה בפי עטי. ואתה הבן היקיר תזכה ותחקור ותרבה הדעת ותבין בדברים, ואנכי כבר השלמתי מלאכתי זאת להעיר רוחך בשאלה.

הסוד הגדול ששמע בעל החינוך מפי חכמים הוא ודאי סוד השמיטין והיובלות שבבחינת "מה לפנים [לפני השמיטה דעתה] ומה לאחור [לאחר השמיטה העכשווית]", ועד לסוד נאלפי יובלות של עלית העולמות עד אין סוף ממש לעתיד לבוא. מכל הנ"ל נלמד שכל זה (כל התפיסה הזאת, כפשוטה. וגם עצם סוד השבע והחמשים, אמא המולידה ז"ת ופועלת את התכללותן זב"ז וכו') הוא בעיקר מצד מוחין דאמא ("בינו שנות דר ודר" כנ"ל), מה שאין כן מצד מוחין דאבא (החל מגילוי האר"י שפירש את ענין השמיטות דעבר שלא כפשוטן, וכלה בקבלת הבעל שם טוב, שגם היובלות דלעתיד לא כפשוטן כלל, וד"ל), עצם בחינת "נפש" שלמעלה מהזמן (וספירת הזמן), הכל נמצא כאן ועכשו (וכן כל התיקונים הכתובים בספרי הקבלה, כגון שתיקון פלוני אלמוני יהיה רק בסוף נ אלפי יובלות – הכל יכול להיעשות, בזכות צדיקי אמת הקשורים לאור הגנוז בתורה, לאלתר), ורק עלינו לפקוח את העינים ולראות את האור כי טוב של משיח וגואלה, ועד להתגלות עצמותו יתברך ממש – "היום"!

ז.

והנה, ספירת היובל (שנים ושמיטין) היא מצוה (לדעת הרמב"ם וסיעתו) המוטלת על בית דין בזמן שהיובל נוהג, כנ"ל. והמצוה היא, לדעת כמה ראשונים (הראב"ד בפירושו לספרא, בלשון "נראה לי", והר"ש משאנץ בפירושו לת"כ, תוספות בכתובות עב, א ועוד; הרמב"ן בפירושו לתורה מסתפק בזה כנ"ל, וכן התוספות במנחות סה,ב. ולדעת רבינו סעדיה גאון והבה"ג וסיעתו אין כאן מצוה כלל של ספירת שנות היובל [רק הרמב"ם חידשה, לכאורה על סמך מאמר סתום בספרא: "'וספרת לך' – בבית דין"]) לספור בפה את השנה הבאה (על דרך מצות ספירת העומר) בראש השנה של כל שנה ושנה (לכתחילה, עיין מנחת חינוך במה שהסביר שבספירת היובל לא נאמר "תמימות" כמו בספירת העומר, ועל כן הספירה בראש השנה היא רק בגדר לכתחילה. והוא מחזק את קביעתנו הנ"ל שהיחס בין ספירת העומר לספירת היובל הוא כיחס שבין חכמה לבינה, ראשית לאחרית, וד"ל. ומה שלכתחילה סופרים את השנים מתחילת השנה, ראש השנה, היינו בסוד "מגיד מראשית אחרית", וד"ל). הנה ראש השנה הוא "יום הזכרון" ובו נפתחים שלשה ספרים כו' – יחוד "ספר זכרון" כנ"ל.

והנה, רע"א (קמא סי' כט ד"ה איברא) כותב מהא דהרמב"ם לא הזכיר ברכה (בריש פרק י דשמיטה ויובל במצות "וספרת לך" דיובל), אולי ס"ל שאין צריך להוציא מנין בשפתיו, אף על פי שלדעתו יש כאן ודאי מצות עשה דאורייתא. מה שאין כן לדעת שאר הראשונים נראה שאם יש כאן מצוה אזי המצוה היא לספור בפה ואם אין צריך לספור בפה, רק לשמור את החשבון בלב, אזי אין בזה מצות עשה דאורייתא, ודוק. וזה שלא כפירוש המל"מ שם, עיי"ש.

ואם אכן כך הוא, שלרמב"ם אין המצוה לספור בפה (וממילא אין כאן גם ברכת המצות עובר לעשייתן) יתורץ קושית הר"י פערלא על הרמב"ם וסייעתו סוף מצות עשה נא (בפירושו לספר המצות לרס"ג), דאם איתא דמצות עשה על בית דין הגדול לספור את שנות היובל (בפה, דלא עלה על דעתו שיתכן מצות עשה דספירה מבלי להוציא את המנין בשפתיו) למה לא חשיב לה במתניתין רפ"ק דסנהדרין עם אותם הדברים הצריכים לבית דין של ע"א (ואין לומר דתנא ושייר, עיין בהוכחתו של ר"י פערלא לכך שם). אך לפי הנ"ל שלדעת הרמב"ם יש אכן מצוה על בית דין הגדול לספור את שנות היובל אבל אין כאן לא ברכה ולא מנין בפה אלא שמירת החשבון בלב, אין כאן קושיא כלל, דלא שייך לשנות במשנה דריש פ"ק דסנהדרין מצוה כזו, ודוק.

נמצאנו למדים שיש כאן ג דעות, ודעת הרמב"ם, כדרכו בקדש בכ"ד, היא לבחור בדרך הממוצעת, שהוא גם סוד הממוצע המחבר (ששרשו למעלה משני הקצוות שהוא מחבר כנודע הכלל בזה). דעה ראשונה (דעת הרס"ג והבה"ג ועוד) שאין כאן מצות עשה של ספירת שנות היובל (רק ענין שעל הבית דין לשמור את חשבון השנים על מנת לקדש את שנת היובל בזמנה). דעת כמה ראשונים שיש כאן מצוה מן התורה, והמצוה היא שעל הבית דין לספור את השנים בפה. ודעת הרמב"ם (לפי הנ"ל) שאכן יש כאן מצות עשה דאורייתא לספור את שנות היובל (כפשט הפסוק "וספרת לך", כך פירשו כמה ממפרשי הרמב"ם, ולא הביאו כלל את לשון הת"כ "'וספרת לך' בבית דין", ומה שבזב וזבה לא מנה "וספר לו" "וספרה לה" למצות עשה יש לומר כתירוץ התוספות, שגדר מצוה הוא רק כאשר ניתן לקיימה כדרכה, על פי טבע, בודאות, מה שאין בספירת הזבה "שמא תראה ותסתור". ובדרך פנימית יותר אפשר לחלק ולומר לספור רק עד שבע, ללא התכללות שבע פעמים שבע, אין בכך מצוה, שמצוה הוא סוד עולם התיקון והקדושה האלוקית, "אשר קדשנו במצותיו", וגדר עולם התיקון הוא התכללות הספירות זב"ז, מה שאין בעולם התהו, שאינה בסוד מצוה לשון צוותא עם אחדות האלוקות, יש רק שבע, בסוד "זה תחת זה", ואין כאן התכללות של קדושה. ומפני זה גופא "שמא תראה ותסתור" בהיותה עדיין בגדר ז מלכין קדמאין דמיתו, שאז, בכל יום ויום האור שבר את הכלי וכו', וד"ל) אבל אין מצוה להוציא את המנין בשפתיו, היינו דעה ממוצעת.

ובכלל, כאשר יש ג דעות כנ"ל סימן, על פי סוד, שהדיון שייך לאמא עילאה (סוד מצות ספירת היובל) ולא לאבא עילאה (ששם גילוי אחד האמת, וממילא שם יש דעה אחת, וכמו בנוגע לספירת העומר שלכ"ע מצוה לספור בפה).

ועוד, על פי הנ"ל יובן מה שאין הרמב"ם כותב אם צריכים לספור רק שמיטין או גם שנים (עיין מפרשים), והיינו כנ"ל שהספירה היא בלב ואין שם ביטוי מפורט ומדויק אלא שני החשבונות עולים יחד במחשבת הלב, ופשוט.

נמצא, לדעת הרמב"ם (לפי הנ"ל) שמצות ספירת היובל (אותיות לב יו – לב וחצי, "שלם וחצי", וד"ל) היא ממש בסוד "בינה – לבא [ובה הלב מבין]". ורמז: בינה לבא = נ נ (הערך הממוצע של שתי התבות עולה חמשים – חמשים שערי בינה; ה"כנף" = טוב, סוד תפארת שבתפארת והוד שבהוד, חלוקה לשליש – לבא = לג [בעומר]). וה"לב" הוא "לב בית דין".

מצוה לספור בלב היא על דרך המצות שהן חובות הלבבות (עיין מנחת חינוך למצות זכירת עמלק, מצוה תרג הנ"ל), ומבואר בדא"ח שבהיות כל מצות התורה מצות מעשיות, גם מצות אלו צריכות להיות מורגשות בלב בשר, עד כדי התפעלות הפועלת על הבשר הגשמי של הלב, ושיתכן אף למדוד בגשמיות את השינוי [לטובה, ההתעדנות] שנעשה על ידי קיום המצוה בלב). וכן הוא אצל (לב) בית דין, שבודאי בספירתם את שנות היובל (בלב, לדעת הרמב"ם כנ"ל) נפעלת שינוי ממשי בלבם, ובהיותם נשמות כלליות (ניצוצי משה רבינו ע"ה) ועומדים כשלוחי דידן, נמשכת ההארה מלב בית דין ללב כל ישראל, וכל ישראל מתקרב בכך לסוד היובל הגדול.

>, סוד הפרט (פרט, במספר קטן, עולה חוה כנ"ל) שבין שני הכללים (של עשרת הדברות מכאן ומכאן כנ"ל). על מים ראשונים מברכים "על נטילת ידים", ראשי תבות עני כנודע, סוד ההכנעה; במים אחרונים נבדלים לגמרי מכל צר ונזק, מעבירים מקצות אצבעותינו, מקום אחיזת הקליפות, את זוהמת הנחש הקדמוני – הבדלה (נמצא שמים מים היינו מים ראשונים כנגד מים תחתונים בוכים ומים אחרונים, אחרון אחרון חביב, כנגד מים עליונים, הרגשת השובע והתענוג עליון בנפש, וד"ל); שמן ערב היינו המתקה כפשוטו (שמן הוא משל לפנימיות התורה, "כי מתוק האור", ואילו מים הוא משל לחיצוניות התורה, "הוי כל צמא לכו למים", שגם בה יש חיצוניות ופנימיות, וד"ל). וכל זה יוצא מפורש מדרשת חז"ל: "'והתקדשתם' אלו מים ראשונים", התקדשות לשון מתפעל, היינו הפעולה המאומצת, המבוססת על הכנעה בנפש, על מנת להיות קדוש; "'והייתם קדשים' אלו מים אחרונים", "והייתם קדשים" ומובדיל בעצם; "'כי קדוש [אני]' זה שמן ערב" על דרך "כי קדוש אני הוי' אלהיכם" – "קדושתי למעלה מקדושתכם", הכל בניחותא וד"ל, סוד השעשועים העצמיים, "שעשועי המלך בעצמותו" באור אין סוף הסובב כל עלמין לפני הצמצום כנ"ל.

והנה, מים ראשונים מים אחרונים שמן ערב = 1764 = מב בריבוע, סוד "ודברת בם" ("ולא בדברים אחרים") – כללות (ופרטות) כל התורה כולה. ב"מים ראשונים" יש י אותיות, ב"מים אחרונים" יש י אותיות, ב"שמן ערב" יש ו אותיות – סוד ציור האות אי למעלה (מים עליונים) י למטה (מים תחתונים) ו-ו באמצע (סוד הרקיע) – כאשר שרש הממוצע המחבר, סוד פרשת קדשים בין ב פעמים עשרת הדברות כנ"ל, יותר גבוה משני הקצוות שהוא מחבר, וד"ל. נמצא ש"מים ראשונים" רומזים לעשרת הדברות הא' בפרשת יתרו ו"מים אחרונים" רומזים לעשרת הדברות הב' בפרשת ואתחנן, ואילו "שמן ערב" רומז לפרשת "קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם". שמן הוא בחינת "שמן משחת קדש", בחינת "קדשים תהיו" שכנגד הדבור הראשון של עשרת הדברות כנ"ל. ערב הוא בחינת "כל ישראל ערבים זה בזה", בחינת "ואהבת לרעך כמוך" שכנגד הדבור האחרון של עשרת הדברות כנ"ל. "קדשים תהיו כי קדוש אני הויאלהיכם" – שמן ערב = 2170 = לא פעמיםכן, סוד "לא כן עבדי משה", כמבואר באריכות במ"א בענין נשיאת ההפכים של נשמתא (לנשמתא) דאורייתא, תורת משיח – "תורה חדשה מאתי [העלם העצמי] תצא".

השארת תגובה