דברי תורה לפרשת בחקתי – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

עמוקים ורמזים מתוקים מתוך 'דבר תורה יומי' שכתב הרב עצמו.

א.

"וידבר הוי' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלִא נדר בערכך נפשֹת להוי'. והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש. ואם נקבה הוא והיה ערכך שלשים שקל. ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים. ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים כסף ולנקבה ערכך שלשת שקלים כסף. ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר והיה ערכך חמשה עשר שקל ולנקבה עשרה שקלים. ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אתו הכהן על פי אשר תשיג יד הנדר יעריכנו הכהן".

את הפרשה-המצוה הזו מכנה הרמב"ם "דין ערכי אדם" בריש הלכות ערכים וחרמים, והיא המצוה הראשונה מבין שבע מצות, חמש מצות עשה ושתי מצות לא תעשה, של הלכות אלו המופיעות בזו אחר זו בסוף פרשתנו – ד דיני ערכים ו-ג מצות דחרמים (יש בפרשה עוד חמש מצות השייכות להלכות אחרות, סך הכל זה מצות בפרשת בחקתי – ז מצות עשה ו-ה מצות לא תעשה. והסימן: משה נתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'" – בשני אופני חלוקה לזה הנ"ל, "וקרא זה אל זה" – הכל לאחר התוכחה דווקא, סוד "שמאלו תחת לראשי" שמ"שמאל דוחה" נעשה הרמת הראש לראות באלקות באספקלריא המאירה, כמבואר בתורה אור פרשת כי תשא עיי"ש).

ד דיני הערכים הם, הן לפי סדר התורה והן לפי סדר הרמב"ם: דין ערכי אדם, דין ערכי בהמה, דין ערכי בתים, דין ערכי שדות (אדם ובהמה היינו סוד האורות ד-מה ו-בן, המתלבשים בכלים דבתים ושדות, בסוד "כתפארת אדם [אשה] לשבת בית", "ביתו זו אשתו", ו"אמר רבי יוסי [סוד המלכות כנודע, קריאת האור על שם הכלי, וד"ל] מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי"; פרשית דין ערכי אדם היא פרשיה בפני עצמה לפי המסורה, משא"כ שאר המצות מופיעות כולן יחד בפרשיה שלאחריה החותמת את חומש ויקרא, ודוק).

"דין ערכי אדם" בא לאחר ובהמשך לתוכחה של פרשת בחקתי, דבר המצביע על כך שיש בדין ערכי אדם משום תיקון סבת התוכחה, תיקון החטאים שבעקבותיהם באה התוכחה.

"איש כי יפלא נדר בערכך נפשת להוי'" מלמד כי יש כאן "דיני נפשות", כרמוז במדרש רבה כאן. כשם שחומש ויקרא, תורת כהנים, פותח ב"אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'" (ונדרש בחסידות "'מכם' ובכם הדבר תלוי", כנודע), כך הוא חותם ב"איש כי יפלא נדר בערכך נפשת להוי'", מסירות נפש להוי'. מסירות נפש זו היא המתקנת את כל החטאים כו' וממתיקה את כל הדינים, הופכת חשך לאור וטעם מר למתוק.

נפתח עם רמז מופלא ("איש כי יפלא"): בפרשת "דין ערכי אדם" הנ"ל יש בדיוק דין אדם(109) תבות ודין ערכי אדם (409) אותיות!

ב.

 והנה, בכל אחד משלשת דיני הערכים האחרים – דין ערכי בהמה, דין ערכי בתים, דין ערכי שדות – השם (בהמה, בית, שדה) מופיע מפורש (כמה פעמים) בתוך הפרשה: "ואם בהמה… בהמה בבהמה… בהמה טמאה… הבהמה…", "ואיש כי יקדש את ביתו… ביתו…", "ואם משדה אחזתו… שדהו… שדהו… השדה… השדה… השדה… השדה… כשדה החרם… שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו… השדה…" (והסימן: "והבל הביא [הוא ה'הביא' הראשון, 'הכל הולך אחר הפתיחה', מבין כד 'הביא' בתנ"ך, כנגד כד צירופי 'הביא', ודוק] גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן וישע הוי' אל הבל ואל מנחתו" – ה בהמות ב בתים יא שדות, ודוק; כל הפסוק עולה 2093 = 7 פעמים 13 פעמים 23, שיסודו [סכום מרכיביו הראשוניים] עולהוהבל = גם, שתי התבות המקיפות את "הביא", ודוק). ואילו תבת "אדם" אינה מופיעה בפירוש בכל פרשת "דין ערכי אדם".

בכגון דא ראוי לחפש "אדם" בדילוג שוה של אותיות. ואכן נמצא "אדם" בתחילת הפרשה: "וידבר הוי' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת להוי'. והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש".

בהשקפה ראשונה אפשר לטעון שאין חידוש גדול בכך שמופיעה תבה בת שלש אותיות בדילוג שוה במקום שמחפשים. אבל חוץ מזה שכל תופעה בתורה היא בדקדוק גדול והכל דבר הוי' ממש (והרי "אורייתא וקודשא בריך הוא חד" ממש), גם מבחינה הסתברותית אם נקח בחשבון עוד כמה חידושים חשובים לגבי הדילוג הנ"ל גם השכל האנושי הקר אמור להתפעל מהתופעה:

ה"דילוג" הנ"ל של "אדם" מאות לאות הוא יהודי אותיות – "אתם קרויים אדם" (קביעה השייכת באופן מיוחד לפרשתנו, כפי שנראה בהמשך בע"ה).

סך כל אותיות הדילוג (מ-א ועד ם) הוא עא (ג אותיות אדם ועוד חיים אותיות, ד פעמיםטוב). והוא סוד מובהק המופיע בכתבי האריז"ל שע"ב דמ"ה עולה עא (הוי' פשוט בתוספת מילוי מה). והוא ראשי תבות ערכי אדם (ערכי אדם = משה = עא – משה הוא המופלא בסנהדרין – ועוד מרדכי, עליו אמרו רז"ל "מרדכי בדורו כמשה בדורו", זה כערך זה, וד"ל).

ה-א של "אדם" הוא ה-א של "לאמר", "יום ליום יביע אמר", סוד אור מים רקיע (סוד כללות ההתהוות כמבואר בכתבי האריז"ל והתהוות האדם בפרט, כאשר ה-א – אור – היא ראשית ההתהוות, וכידוע שמאמר "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" = "ויאמר אלהים נעשה אדם"), ה-ד (האות האמצעית) של "אדם" היא ה-ד (האות האמצעית) של "נדר" (במספר קדמי, נדר = 1000, סוד 1000 אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה כו', אדםבמספר קדמי עולה יוסף, 156, יחד = 1156 = 34 בריבוע, ודוק), ה-ם של "אדם" היא ה-ם(ההסתברות שה-ם של הדילוג תהיה ם סתומה, כמו בתבת אדם, נמוכה) של "עשרים" (עשרים = כתר כנודע, ועם ה אותיות = הכתר = כה בריבוע = אדם במילוי אלף דלת מם = "הרי ערכי עלי", פנות המשולש של י אותיותיו = כה, שרש הריבוע [ועם ר באמצע = יהבריבוע ועוד כ בריבוע = כה בריבוע, ודוק]; במספר קדמי, הרי ערכי עלי = 2600).

כל התופעות הנ"ל מוסיפות ענין ומשמעות לדילוג, אבל התופעה העיקרית (שאינה נראית לעין בהשקפה ראשונה) היא שה-א של "לאמר" היא ה-א השניה בפרשה, ה-ד של "נדר" היא ה-ד השניה לאחר ה-א של "לאמר", וה-ם של "עשרים" היא ה-מ השניה לאחר ה-ד של "נדר". נמצא ש"אדם" הנ"ל, שבדילוג שוה, בא לאחר "אדם" אחר, שאינו בדילוג שוה: "וידבר הוי' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת להוי'. והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש". גם ב"ואמרת אלהם" יש שתי אותיות מם, אך אע"פ שהן באות לאחר ה-ד של "דבר" (ובכך ראויות להצטרף לרמז ה"אדם" הראשון) הרי הן לפני ה-ד של "נדר", ה-ד של ה"אדם" המתוקן. האדם של הדילוג השוה הוא האדם דתיקון, אדם ישר, ואילו האדם שקדם לו הוא האדם דתהו (ללא סדר מסודר – דילוג שוה), בסוד "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו". האדם השני יורש את האורות המרובים של האדם הראשון, והוא על ידי מצות ערכי אדם (ערכי אדם = משה כנ"ל – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"), בחינת התשובה לעונות שבגללם באה התוכחה כנ"ל. אדם הראשון וחוה – שאף היא נכללת בשם "אדם" ("ויקרא שמם אדם ביום הבראם"), סוד ה-א של אדם (שבה מתחברות מ"ד ומ"ן, מים עליונים דאדם ומים תחתונים דחוה) – חטאו, ואף דוד (שחי ע שנים, כנגד עאותיות מ-א של "אל" ועד מ של "מבן", ודוק), ה-ד של אדם, חטא (והודה), רק משיח, ה-םשל אדם (סוד "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"), יתקן הכל בשלימות (בסוד עא, המופלא [סמוך לאיש (משה), שלומדים מכאן – "איש כי יפלא נדר בערכך נפשת להוי'"] ביחס ל-ע דדוד, הע"ב דמ"ה כנ"ל), וד"ל. והנה, "אל… לאמר… דבר… ואמרת אלהםנדר… מבן עשרים = 2197 = 13 פעמים 13 פעמים 13 – הכל אחד מוחלט, בגמר התיקון שעל ידי מלך המשיח.

והנה, כללות עא האותיות של דילוג האדם דתיקון "אמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת להוי'. והיה ערכך הזכר מבן עשרים" = 4998 = אהיהפעמים רחל, סוד "כתפארת אדם לשבת בית", וד"ל.

ג.

ועוד כמה רמזים חשובים לגבי פרשת דין ערכי אדם:

שני הפסוקים האחרונים: "ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר והיה ערכך חמשה עשר שקל ולנקבה עשרה שקלים. ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אתו הכהן על פי אשר תשיג יד הנדר יעריכנו הכהן" = 8281 = 91 (אמן, שילוב הויאד', 13 במשולש [7 פעמים 13]) בריבוע!

חמשת הפסוקים הקודמים: "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת להוי'. והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש. ואם נקבה הוא והיה ערכך שלשים שקל. ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים. ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים כסף ולנקבה ערכך שלשת שקלים כסף" = 20286 = 49 (7 בריבוע) פעמים אור אין סוף (אור אור = ואהבת = מקור חיים וכו') = 46 (אלהי) פעמים אמת (אהיה פעמים אהיה).

יש בפרשה 8 פסוקים. התבות הראשונות של שמונת הפסוקים: וידבר דבר והיה ואם ואם ואם ואם ואם = 689 = 13 פעמים 53 (סוד גילי, כמו שיתבאר). התבות האחרונות של שמונת הפסוקים: לאמר להויהקדש שקל שקלים כסף שקלים הכהן = 2366 = 13 פעמים יעקב= 26 פעמים 91 = 7 פעמים הוי' פעמים אחד. 689 ועוד 2366 = 3055 = 5 (חומשי) תורה.

יש 6 פעמים "והיה [ערכך]" (לשון שמחה, הצירוף השביעי, החביב, של שם הוי' ב"ה; "והיה ערכך" = "[אכן] יש הוי' [במקום הזה ואנכי לא ידעתי]"; מילוי "והיה ערכך": וו הא יוד הא עין ריש כף כף = 884 = בן פעמים טוב וכו') בפרשה. 6 פעמים "והיה" = יוסף (בן יעקב ורחל). ועוד "וידבר הוי'…" = יעקב. ועוד "בערכך נפשת להוי'" = רחל (סוד "כתפארת אדם לשבת בית" כנ"ל)!

בספירת תבות מסוף הפרשה, "והיה" הראשון הוא התבה ה"והיה" (26), ו"והיה" האחרון הוא התבה ה-91 (הויאד' כו' כנ"ל). "והיה" השני הוא התבה ה-44 – מילוי "והיה": וו הא יוד הא כנ"ל.

ד.

 סכומי הערכים של הנקבה, לפי הגיל – ג (מבת חדש ועד בת חמש שנים) י (מבת חמש שנים ועד בת עשרים שנה) ל (מבת עשרים שנה ועד בת ששים שנה) י (מבת ששים שנה ומעלה) – מצטרפים לסוד "גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות". מכאן נלמד שדין ערכי אדם הוא סגולה לביאת משיח צדקנו. ובכלל, ערכי הנקבה הם בסוד "נקבה תסובב גבר" העולה ארץ ישראל ועולה כבודפעמים הוי', סוד "סוף הכבוד לבוא [לנקבה]", "אשת חיל עטרת בעלה" לעתיד לבא, שהרי מסוף ערכי הזכר והנקבה בפרשת דין ערכי אדם מביאים חז"ל רמז מובהק למה דאמרי אינשי: "סבא בביתא פחא בביתא סבתא בביתא סימא בביתא וסמנא טבא בביתא".

הפסוק "גילי מאד בת ציון וגו'" הוא בנבואת זכריה. יש עוד ב "גילי" בתנ"ך: "אל תיראי אדמה גילי ושמחי כי הגדיל הוי' לעשות" בנבואת יואל, ובספר תהלים: "ואבואה אל מזבח אלהים אל אל שמחת גילי ואודך בכנור אלהים אלהי". לפי טעמי המקרא (הפיסוק) "מאד" (אדם, בצירוף של משיח, בו נאמר "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" כנ"ל) נמשך אחר ה"גילי" דזכריה ו"ושמחי" (אותיות ומשיח) נמשך אחר ה"גילי" דיואל (ה"גילי" דתהלים הוא סוף משפט). "מאד" "ושמחי" = 409 = דין ערכי אדם = מספר האותיות בפרשת דין ערכי אדם כנ"ל. "אל שמחת גילי" = "נקבה תסובב גבר" וכו' כנ"ל!

הערך הממוצע של "גילי" – פשוט, מילוי, קדמי = נקבהגילי נקבה בהכאה פרטית = כחפעמים מה (אדםמאד). "שלשים [שקל]… עשרת [שקלים]… שלשת [שקלים]… עשרת[שקלים] = 3650 = 50 פעמים חכמה (כח מה) = 10 פעמים 365 ימות שנת החמה (עשר שנים).

והנה, ג פעמים י = ל, חלקי ג = יגי פעמים לי = בחקתיגיל פעמים י = נפש ("בערכךנפשת להוי'").

במשולש פרטי, גילי = חוה ראשונה = "מלכות – פה", כמבואר סודו באריכות במקום אחר.

 והנה, לפי גילאי הזכר הערכים הם: ה (מבן חדש ועד בן חמש שנים) כ (מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה) נ (מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה), יה (מבן ששים שנה ומעלה) – כהן יה(סיום הפרשה: "יעריכנו הכהן", וידוע בחז"ל שבכל פרשת ערכים יש י "כהן", י עם "הכהן" היינו כהן יה, ודוק).

סך כל סכומי הערכים – צ לזכר ו-גן לנקבה = קמג = יא פעמים יג (אחדאהבה). והנה, יש עוד ערך – "אין בערכין פחות מסלע" דעני הנערך בהשג יד (דין הנלמד ממה שנאמר "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש"; "הקדש" = 409 הוא סימן למספר האותיות בפרשה, 409 = דין ערכי אדם כנ"ל; "בשקל הקדש" = 841 = 29 בריבוע [29 הוא עשירית ערך] = 21 ב"השראה"). כאשר נצרף את מספר אחד ל-קמג הנ"ל יעלו כל הערכי האדם כולם קדם =זה (נבואת משה רבינו) בריבוע (מספר ה"אהבה" ה-זה). על ידי מצות ערכין (וכידוע פתגם אדמו"ר הזקן לר' הלל מפאריטש – "כשיש לאברך קושיה במסכת ערכין, קודם כל עליו להעריך את עצמו!") זוכים לסוד "קדם", ה"אדם" עולה לדרגת "אדם קדמון" ומשם לבחינת "לא אדם" כלל (באור אין סוף שלפני הצמצום הראשון) – "הוי' קנני [במצות ערכין] ראשית דרכו קדם מפעליו מאז [אז פסוקים דפרשת דין ערכי אדם, א – "וידבר הוי' אל משה לאמר", הכללי, למעלה מ-ז, המתחלקים ל-ה ו-ב, סוד מעלת הזהבאהב שרש אהבה – "אז ישיר", ישיר = בחקתי, וד"ל; זכר נקבה = 6 צרופי אדם חוה, ועוד קדם = "אז ישיר" = לבבמשולש).

ה.

 והנה, ההפרשים בין ערכי הזכר לערכי הנקבה הם: ב (בין ה ל-גי (בין כ ל-יכ (בין נ ל-לה(בין טו ל-י) – אותיות בכיה. ידוע מאמר הזהר (המובא בסוף פרק לד של ספר תניא קדישא כתירוץ סופי למה שהקשה בריש פרק א) "בכיה תקיעה בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעה בלבאי מסטרא דא" – בו זמנית בוכה האדם (הבינוני של התניא – "מדת כל אדם") על מציאות נפשו הבהמית בחלל השמאלי של לבו ושמח עם נפשו האלקית בחלל הימני של לבו.

ועוד ידוע שחדוה = חיה ובכיה = יחידה, שני המקיפים של הנפש (סוד ה-ל, החיה, וה-ם, היחידה, של הצלם, סוד "וצדיק באמונתו [אותיות ב אמונות] יחיה [בה חיה, ועם ה-ד של צדיק אותיות יחידה]", הצדיק של הצלם חי תחת שני מקיפי אמונה, האמונה בחידוש העולם מאתו יתברך מצד החיה והאמונה בעצמותו יתברך מצד היחידה, כמבואר במ"א), נמצא ששרש הבכיה גבוה יותר משרש החדוה. הבכיה היא בסוד "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", בבתי גואי, ואילו החדוה היא בסוד "עז וחדוה במקומו", בבתי בראי. ועוד, בכיה חדוהיחידה חיה, הן "חתך הזהב" (שמקורו בעין השכל שבלב, מקום החוש בתפארת) של ששים (שבדין ערכי אדם מהוה את נקודת השיא של חיי האדם, "בן ששים לזקנה" – זה קנה חכמה, וכמו שיתבאר).

והנה, פלא ("איש כי יפלא" כנ"ל) בכיה בריבוע פרטי – ב בריבוע (4) כ בריבוע (400) י בריבוע (100) ה בריבוע (25) = 529 = חדוה בריבוע כללי (23 בריבוע)!

חדוה (חיה) = כג, שבריבוע פרטי (כ בריבוע, 400, ג בריבוע, 9) = 409, מספר האותיות של פרשת דין ערכי אדם וכו' כנ"ל! עד"ז בכיה (יחידה) = לז, שבריבוע פרטי (ל בריבוע, 900, זבריבוע, 49) = 949 = אהבה פעמים חכמה (שזיווגן הוא על ידי גילוי אור הכתר = ארץ ישראל = "נקבה תסובב גבר" = "אל שמחת גילי" כנ"ל, אור רדל"א, אמונה פשוטה, המיחד את שרש האהבה שבגולגלתא ושרש החכמה שבמוחא סתימאה, וד"ל) = אהבת ישראל וכו', כמבואר במ"א. אכן, פלא, הערך הממוצע של חדוה בריבוע כללי (שהוא בכיהבריבוע פרטי כנ"ל, 529), ובכיה בריבוע כללי (1369 = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" [שבו חדוה אותיות] – רוחו של משיח) אף הוא = 949 (לז בריבוע פרטי)!

143 (90 לזכר ו-53, גילי, לנקבה) = ג פעמים חדוה (חיה) ועוד ב פעמים בכיה (יחידה), בסוד התכללות כל חמש דרגות הנשמה בחיה יחידה – נפש רוח נשמה (האורות הפנימיים) בחיה (שנוגעת ואינה נוגעת בפנימיים להחיותם) וחיה יחידה (האורות המקיפים) ביחידה (עצם המקיף הישר, המקיף הרחוק, בחינת מקיף בעצם) , וד"ל. ב הבכיות הן בסוד הנאמר בחנה "והיא מרת נפש ותתפלל על הוי' ובכה תבכה", שמעמק תחת הגיעה "על הוי'" עד לרדל"א, בתי גואי, ששם דלא הופך לשם אלד, כח ההולדה. אך שם נכללת שרש החדוה בבכיה, כרמוז בכך ש"ובכה תבכה" = 20 פעמים חדוה.

"וכל ערכך יהיה בשקל הקדש עשרים גרה יהיה השקל" = ב פעמים הכל פעמים חדוה(חיה). ג תבות בדילוג עד האתנחתא: "וכל… יהיה… הקדש" = הכל פעמים ט, השאר =הכל פעמים הבל (כדלקמן), הכל פעמים בכיה (יחידה).

מכל הנ"ל יוצא שדין ערכי אדם בא להשריש בלב היהודי ("אתם קרויים אדם") את נשיאת ההפכים הקיומית של "בכיה תקיעה בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעה בלבאי מסטרא דא".

והנה, ראוי (ברוחניות על כל פנים) שמדי שנה בשנה יעריך כל אדם את עצמו "להוי'" ("איש כי יפלא נדר בערכך נפשת להוי'" – מופלא סמוך לאיש היודע לשם מי נודרים), ימסור את עצמו לה' לגמרי (בבחינת "וגילו ברעדה" – "במקום גילה שם תהא רעדה", הכל לפי הגיל, ודוק; "וגילו ברעדה" = "והיה ערכך" = "יש הוי'" כנ"ל) ויאמר "הרי ערכי עלי" (= כהבריבוע = אדם במילוי כנ"ל). את יב השנים (יא לנקבה, יב יא = כג) שלפני הגיעו לגיל "מופלא [= נקבה, וד"ל] סמוך לאיש" ("מופלא סמוך לאיש" = 624 = 24 פעמים הוי' ב"ה =בערכך בערכך, ר"ת סלם = 5 פעמים הוי' ועוד חוה פעמים הוי', וד"ל) ישלים בערכי קטנים (הרי ערך בן חדש זה עלי וכו'). לפי זה יוצא שעד גיל ששים זכר יעריך את עצמו בסכום כולל של 2325 שקלים (5 פעמים 5, 15 פעמים 20, 40 פעמים 50) ונקבה תעריך את עצמה בסכום כולל של 1365 שקלים (5 פעמים 3, 25 פעמים 10, 40 פעמים 39), כאשר סכום הנקבה משמעותי ביותר: 1365 = 3 פעמים 5 פעמים 7 פעמים 13 (ה'יסוד' = 28, 7 במשולש). אך מעל לגיל ששים, הכל לפי ה'מזל'.

מבין האבות והאמהות רק אצל הזוג הראשון – אברהם ושרה – מפורש בתורה ארך ימיהם: אברהם – 175 שנים, שרה – 127 שנים. אברהם נקרא "האדם הגדול בענקים" – במעניקים את ערכו להוי' עד שנעשה מרכבה להוי'. והנה, הסכום הכולל של כל 175 שנות חייו של אברהם אבינו = 4050 (2325 הנ"ל ועוד 115 פעמים 15 = 1725) = הריבוע הכפול של אדם! הסכום הכולל של שרה אמנו = 2035 (1365 הנ"ל ועוד 67, בינה יתרה, פעמים 10) = הכלפעמים הבל (בסוד "ויהיו חיי שרה וגו'", הבל שנים הטובות עד לעקדת יצחק). ההפרש = 2015 = אל פעמים אד', סוד תיקון עולם העשיה כנודע בכתבי האריז"ל.

עד גיל ששים חיי האדם מתחלקים, על פי דין ערכי אדם, לחמש שנים, חמש עשרה שנים וארבעים שנים (חמש עשרים ששים = 1618, סוד "חתך זהב" כנודע; מששים והלאה אין מספר מפורש בתורה. אך אם נוסיף ל-1618 הנ"ל מאה – "בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם" – אזי יעלו כל הגילאים 1664 = ב פעמים ארץ ישראל וכו' כנ"ל = הוי' פעמים אדם חוה; ואם במקום מאה נוסיף מאה ושמונים [חיי יצחק כדלקמן] יעלה הכל 2116 = מאהבריבוע! הערך הממוצע של 4 הגילאים = 529 = חדוה בריבוע כללי = בכיה בריבוע פרטי כנ"ל!). אם נמשיך את הסדרה הריבועית הנבנית מ-5 15 40 (שבסיסה 15) עד 7 מקומות, האבר השביעי (החביב) = ערך, ועד כאן =  770. אם 'נלך' על החיים השלמים ביותר מבין שלשת האבות – 180 שנים של יצחק אבינו (180 = 10 פעמים חייצחק אותיות קץ חי; יצחק חי 180 שנים, שרה אמו חיה 127 שנה, ההפרש = גילי כנ"ל, 180 ועוד 127 = רבקה, הנקודה האמצעית של תריג), ונפתח את הסדרה הנבנית אם כן מארבעת המספרים 5 15 40 120 (סדרה בשלשה ממדים שבסיסה 40) אזי נגלה שהערך הממוצע של 7 האברים הראשונים בסדרה = ערכך (מצות ערכין מקשר את האדם ליש האמיתי – "יש הוי'" כנ"ל)!

ו.

במסכת ערכין ה, ב:

תנו רבנן: בני ישראל מעריכין ואין העובדי כוכבים מעריכין, יכול לא יהו נערכין? תלמוד לומר "איש" דברי ר' מאיר. אמר רבי מאיר: וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט, מפני מה אני אומר נערך ולא מעריך? מפני שריבה הכתוב בנערכין יותר מבמעריכין, שהרי חרש שוטה וקטן נערך אבל לא מעריכין. רבי יהודה אומר: בני ישראל נערכין ואין העובדי כוכבים נערכין, יכול לא יהו מעריכין? תלמוד לומר "איש". אמר רבי יהודה: וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט, מפני מה אני אומר עובד כוכבים מעריך ולא נערך? מפני שריבה הכתוב במעריכין יותר מבנערכין, שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכין אבל לא נערכין. אמר רבא: הלכתיה דרבי מאיר מסתברא, טעמיה לא מסתברא, טעמא דרבי יהודה מסתברא, הלכתיה לא מסתברא. הלכתיה דרבי מאיר מסתברא, דכתיב "לא לכם ולנו לבנות (את) בית אלהינו", טעמיה לא מסתברא, דקא מייתי ליה מחרש שוטה וקטן, שאני חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו. טעמא דרבי יהודה מסתברא, דקא מייתי ליה מטומטום ואנדרוגינוס, דאף על גב דבני דעה נינהו מעטינהו רחמנא, הלכתיה לא מסתברא, דכתיב "לא לכם ולנו לבנות (את) בית אלהינו". ורבי יהודה האי "לא לכם ולנו" מאי עביד ליה? אמר רב חסדא אמר אבימי: וערכו נגנז. אלא מעתה לא ימעלו בו, דתנן חמש חטאות המתות ומעות ההולכות לים המלח לא נהנין ולא מועלין, אלמה תניא גבי קדשי עובדי כוכבים: במה דברים אמורים, בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהן. אלא אמר רבא משום רפיון ידים הוא, דכתיב "ויהי עם הארץ מרפין ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות".

ופירש רש"י:

"עובד כוכבים נערך". אם אמר ישראל ערכו עלי נותן ערכו כפי שנים של עובד כוכבים. "אבל לא מעריך". אבל אם אמר העובד כוכבים ערכי עלי או ערך אחרים עלי לא אמר כלום. "ר' יהודה אומר מעריך". אם אמר על ישראל ערכו עלי. "[אבל] לא נערך". שאם אמר ערכי עלי אין לו ערך, או אם אמר ישראל ערך עובד כוכבים זה עלי לא אמר כלום. "איש". משמע כל דהו. "הלכתיה דר"מ מסתבר". דאין העובדי כוכבים מעריכין. "וטעמיה לא מסתבר". דיליף טעמא מחרש שוטה וקט,ן ואיכא למיפרך התם משום דלאו בני דעה נינהו, דהא אין נודרין נמי ואין מקדישין, אבל עובד כוכבים דנודר ומקדיש, דהא ר"מ מודה דנודר ונידר, אימא נמי דמעריך אי לאו דהאי קרא ד"לא לכם ולנו", דכתיב בספר עזרא שהיו עובדי כוכבים מתנדבין ורוצין לסייען בבנין בית שני ואמר להם נחמיה בן חכליה "לא לכם ולנו לבנות" כי אם לנו לבדנו. "טעמיה דר' יהודה מסתבר". דודאי מסתבר טפי לאוקמא מיעוטא דממעיט קרא בנערכין וריבויא במעריכין, דהא טומטום ואנדרוגינוס דבני דעה נינהו, כעובדי כוכבים, ומעריכין ולא נערכין דמעטינהו קרא דכתיב "הזכר", מריבויא דה"י דרשינן זכר ודאי ולא טומטום ואנדרוגינוס. "והלכתיה לא מסתבר". דודאי אין מעריך משום דערכין לבדק הבית וקרא כתיב "לא לכם ולנו לבנות". "אמר אבימי". הא דאמר רבי יהודה מעריכין לאו משום דליתיה לבדק הבית, דהא כתיב "לא לכם ולנו", אלא קדוש ונגנז דאסור בהנאה. "אלא מעתה". הואיל ולאיבוד אזיל לא ימעלו בו דמיתהני מיניה לא ניחייב קרבן מעילה, דהא תנן חטאות המתות הני חטאות דאמרי' בתמורה ולד חטאת ותמורת חטאת כו'. "ומעות ההולכות לים המלח". דהוו כחטאת שמתו בעליה, דאזלא למיתה, ואם נהנה אדם מהם אינו חייב קרבן, דלא קרינא ביה "מקדשי ה'" הואיל ולאיבוד אזלי. "ואילו גבי קדשי עובדי כוכבים". תניא בשחיטת קדשים בפ' ב"ש: "במה דברים אמורים". דאין מועלין בקדשי עובדי כוכבים היינו בקדשי מזבח, משום דגמרינן מעילה חטא חטא מתרומה, מה תרומה אין מיתה נוהגת אלא בתרומת ישראל, דבהדיא כתיב "ולא יחללו את קדשי בני ישראל", אף מעילה אינה נוהגת אלא בקדשי ישראל. "אבל קדשי עובדי כוכבים של בדק הבית מועלין בהן". ומפרש התם מאי טעמא, דכי גמרה מעילה חטא חטא מתרומה דומיא דתרומה דקדושת הגוף, אבל קדושת דמים לא גמרינן מינה, וטעם זה מצאתי מפורש בזבחים והוא עיקר שהרי בפירוש נשנה שם. ומפי המורה שמעתי: בקדשי מזבח דעובדי כוכבים אין מועלין בהם משום דמצינו חילוק בין קדשי מזבח דעובדי כוכבים לקדשי מזבח דישראל שאין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא כדאמרינן בשמעתא קמייתא דתמורה אבל בקדשי בדק הבית דעובדי כוכבים לא מצינו חילוק הלכך מועלין בהן. זה שמעתי וראשון עיקר. קתני מיהת מועלין בהן, אלמא אינו נגנז מדשייכא ביה מעילה. "אלא אמר רבא". ודאי לבדק הבית אתי, ובימי עזרא היינו טעמא דשלחו להם "לא לכם ולנו". "משום רפיון ידים". משום שלא היו מתכוונים לטובה, אלא שיסמכו גם עליהם וישמעו לעצתם והם יאחרו הבנין עד שיסיבו את לב כורש שלא לבנותו.

 ובתוספות:

"יכול לא יהו נערכין ת"ל 'איש'". ואף על גב ד"איש" במעריך כתיב, תרתי "איש" כתיבי, ואם אינו ענין למעריך תנהו לענין נערך. ואם תאמר: הא ממעטינן מ"איש" דהכא עובדי כוכבים גבי תמורה בפ"ק דתמורה, וי"ל דבפרק ב"ש במסכת זבחים איכא דרשא אחריתי למעוטי עובדי כוכבים דתמורה ועלה סמיך וילפינן ממעשר בהמה חובה שאין קבועה לה זמן וישראל מייתו ועובדי כוכבים לא מייתו. "שאני חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו". ורבי מאיר דיליף מינייהו סבירא ליה קצת הן שוין הואיל ונערכין, ואף על פי שלא מעריכין, הכי נמי אית ליה למימר בעובדי כוכבים. "אלא מעתה לא ימעלו בו". לרבי יהודה, אלמה תניא אבל בקדשי בדק הבית מועלין בו, ואמאן תרמייה? דהא ודאי כרבי מאיר לא מיתוקמא, דהא קא נסיב להלכתיה מ"לא לכם ולנו", אלמא דאין עובדי כוכבים מקדישין לבדק הבית כלל, וכרבי יהודה מיהא לא אתיא, דליכא לפרושי דלמסקנא משום רפיון ידים מיתוקמא שפיר כרבי מאיר, דהא ליתא, דרבי מאיר לא סבר האי טעמא, דאם כן מנא ליה הלכתא דאין העובדי כוכבים מעריכין מקרא ד'לא לכם ולנו'? וצ"ע, כיון דלרבי מאיר אין עובדי כוכבים מתנדבין לבדק הבית היכי תנן "זה וזה מודים שנודרים", הא עובדי כוכבים לא נודרין לבדק הבית לרבי מאיר! ודוחק לפרש ד"נודרין" קאמר למזבח, דלכאורה מתני' דומיא דערכין, דמיירי לבדק הבית. ושמא טוב לפרש דרבא הדר ביה למסקנא זו מהא דאמר מעיקרא דהלכתא כרבי מאיר מקרא ד"לא לכם ולנו".

ולהלכה, הרמב"ם (הלכות ערכים וחרמים פרק א הלכה ו) פוסק כרבי מאיר (שלא לפי הכלל שרבי יהודה ורבי מאיר הלכה כרבי יהודה, ואינו סובר כדעת התוספות הנ"ל שרבא חזר בו, או שסובר כדעת האחרונים שאף על פי שרבא חזר מטעם הפסיקה משום "לא לכם ולנו", בכל זאת לא חזר מעצם הפסיקה כרבי מאיר) ואילו הראב"ד פוסק כרבי יהודה (על פי הכלל הנ"ל, אע"פ שנראה בגמרא שרבא פוסק כרבי מאיר). ונראה לומר, בפנימיות הענינים, שמחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה (כפי שנתפסו על ידי הרמב"ם והראב"ד) נוגעת למהות האינו יהודי (עובד כוכבים). רבי מאיר (והרמב"ם) סובר שהוא דומה לחרש שוטה וקטן שאין להם דעת (וכך יוצא מפורש מלשון הרמב"ם שם: "הגוי נערך אבל אינו מעריך… וכן המעריך את החרש ואת השוטה חייב ונותן לפי שניו", ודוק) – כך האינו יהודי אין לו דעת באמונות ודעות הישרות (ראה תורה תמימה כאן). ואילו רבי יהודה (והראב"ד) סובר שהאינו יהודי דומה לטומטום ואנדרוגינוס, שאין לו מין מבורר, כלומר שאינו בגדר משפיע או בגדר מקבל בבירור, וממילא אינו בכלל מצוה רבה דאורייתא ד"פרו ורבו" = 500 =טומטום אנדרוגינוס (וממילא אינו משמש את תכלית כוונת הבריאה בהורדת השפע בסדר ההשתלשלות מעילה לעלול, ממשפיע למקבל כו'). ידוע ש"אל אחר אסתריס ולא עביד פירין", אין לו דעת. לדעת הרמב"ם העיקר הוא "אסתריס" (עצם הפגיעה בדעת), ולדעת הראב"ד העיקר הוא "ולא עביד פירין" (לרמב"ם העיקר – הסיבה; לראב"ד העיקר – התוצאה, המסובב. וי"ל דהיינו לשיטתייהו, ודוק).

ועוד נפקא מינה, אם הגוי מעריך (כדעת רבי יהודה והראב"ד) אזי לכאורה יש בו דין מופלא סמוך לאיש (ככתוב כאן "איש כי יפלא וגו'), מה שאין כן אם הוא נערך אבל לא מעריך (כדעת רבי מאיר והרמב"ם). מסתבר לומר שמופרך אצל הרמב"ם, שבלאו הכי סובר שדעת הגוי משובשת (ואינו מעריך, שאין לו כוונה שלמה לה'), שלגוי יהיה דין מופלא סמוך לאיש, היודע לשם מי הוא נודר.

ז.

והנה, היחס של מעריך-נערך הוא על דרך משפיע ומקבל, זכר ונקבה. ומכאן טעם פשוט לפסיקת הרמב"ם שגוי נערך ואינו מעריך (אף על פי שלפי פשט הכתוב "איש כי יפלא וגו'", דמרבינן גוי מ"איש", מדבר במעריך ולא בנערך, אלא שצריך לפרש כמו התוספות הנ"ל), שהרי מהות הגוי הוא בחינת מקבל (מישראל) ולא משפיע, כמבואר באריכות במקום אחר.

והנה, חוץ מדין ערכין יש דין דמים, וכמו שכותב הרמב"ם בהמשך הפרק הנ"ל:

הדמים אינן כערכין. כיצד? האומר דמי עלי או דמי זה עלי או דמי פלוני עלי, אפילו היה אותו פלוני קטן בן יומו או טומטום ואנדרוגינוס או גוי נותן מה שהוא שוה, דינר או אלף, כאילו הוא עבד הנמכר בשוק. והערכים כולן והדמים הכל סתמן לבדק הבית ויפלו הכל ללשכה שהיתה במקדש מוכנת לקדשי בדק הבית. גוי שאמר דמי עלי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו, ואינו נופל ללשכה, שאין מקבלין מן הגוים נדבה או נדר לחזק את בדק הבית או בדק ירושלים, שנאמר "לא לכם ולנו לבנות בית וגו"", ונאמר "ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים". ומה יעשה בהן? יבדק הגוי על דעת מי נדר, אם נדר על דעת ישראל יוציאוהו בית דין במה שיראה להם חוץ מבדק הבית ובדק ירושלים, ואם אמר לשמים נדרתי יגנזו.

וצריך להבין למה אין הגוי מעריך אבל ישנו בדין דמים. הנה, ערך דמים ראשי תבות עד, בסוד "עד הוי' בכם", סוד ע ו-ד רבתי של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ופירש"י שבעולם הזה "הוי' אלהינו" לבד, בחינת "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו", אך לעתיד לבוא כשיקוים היעוד "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" אזי יהיה "הוי' אחד" לכל עמי הארץ – "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". והנה, ערך דמים = זכר נקבה (= ו צירופי אדם חוה כנ"ל), ה-ערבתי של "שמע ישראל" בחינת זכר, וה-ד רבתי של "הוי' אחד" בחינת נקבה (סוד פרצוף הנוקבא ביחס לאותיות אח דאחד, פרצוף הדכורא, כמבואר בכתבי האריז"ל). ומה שנאמר "אתם עדי" ("עד הוי' בכם") דווקא, היינו שישראל מעידים לאומות העולם, ובעולם הזה אין העדות נתפסת בפנימיות נפשות אומות העולם, מה שאין כן לעתיד לבוא כשנהיה אור לגוים באמת. חוץ מאותיות עד, שאר האותיות של ערך דמים = ערכך ("ערכך נפשת להוי'", "נפשֹת" חסר כתיב, רמז לנפשות חסרות אור ה', נפשות הגוים, שנערכים אך אינם מעריכים, ודוק).

וצריך להבין למה ערך הוא זכרי ואילו דמים הוא נקבי. הנה אין הערך מתיחס לשווי האמיתי של הפרט הנערך אלא "אחד המעריך את היפה הבריא ואחד המעריך את הכעור החולה… נותן לפי שניו כמו שקצוב בתורה". מה שאין כן בדמים שמתיחס לפרט דווקא "נותן מה שהוא שוה, דינר או אלף כאילו הוא עבד הנמכר בשוק". הערך הוא כעין "גזרת הכתוב" שאינו נתפס בשכל אנושי, ואילו הדמים, המתיחסים לכל פרט באשר הוא, נתפס בשכל אנושי היטב. הערך הוא חק (ועל כן מקומו הראוי לו בתורה הוא בפרשת בחקתי) ואילו הדמים הם משפט. החק הוא בחינת זכר, בחינת מהות שלמעלה מטעם ודעת, ואילו הדמים הם בחינת נקבה, בחינת מציאות שעל פי טעם ודעת. על הזכר להשפיע בנקבה, להפרותה בריבוי תולדות. החק הוא "לפני הצמצום" ואילו המשפט-צדק הוא "לאחר הצמצום" המחולל מקום פנוי לעמידת העולמות, סוד רחם הנוקבא כנודע. דמים תרתי משמע – חיים להחיות. חק היינו חי בעצם, וד"ל.

והנה, פרשת דין ערכי אדם פותחת "איש כי יפלא נדר" = משיח משיח, וחותמת "תשיג יד הנדר יעריכנו הכהן" = משיח משיח משיח משיח (תופעה של "שלם וחצי"). ב בחינות משיח של "איש כי יפלא נדר" היינו איש ישראל (מעריך, ואין גוי מעריך) ומופלא סמוך לאיש: איש – משיח בן יוסף ומופלא סמוך לאיש – משיח בן דוד, וד"ל. ד בחינות משיח של "תשיג [= תשובה] יד הנֹדר יעריכנו הכהן" היינו כנגד ב המשיחים הנ"ל ועוד אליהו הנביא זכור לטוב מבשר הגאולה (שאף הוא נקרא משיח) ועוד כהן צדק (הכולל כהן משיח), וכמבואר שארבעתם מופיעים ביחד. ויהי רצון שנזכה להעריך את עצמנו להוי' ובכך לזכות להתגלות מלך המשיח תיכף ומיד ממש.

השארת תגובה