דברי תורה לפרשת בלק – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

דברים עמוקים ורמזים מתוקים מתוך 'דבר תורה יומי' שכתב הרב עצמו.

א.

במקום אחד מצאנו שבלעם הוא ה"לעומת זה" של משה רבינו:

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר – אִלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה. ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור.

ובמקום אחר מצאנו שבלעם הוא ה"לעומת זה" של אברהם אבינו:

כל מי שיש בו שלשה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים הוא מתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה. תלמידיו של בלעם הרשע עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין העולם הבא, שנאמר "להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא". אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת, שנאמר "ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך".

ביחס למשה רבינו, נביא האמת ("אין אמת אלא תורה ['תורת משה עבדי']" – "משה אמת ותורתו אמת"), בלעם הוא נביא שקר, נביא היודע "דעת עליון" (באמת) אבל משקר לרצון ה' האמיתי שיכירו וידעו כל יושבי תבל שיש אלקים (בישראל) החפץ ומצווה שיעבדוהו באמת ובתמים. "משה אמת" היינו שמכוון לרצון ה' האמיתי, וממילא "ותורתו אמת", תורה לשון הוראה כנודע – כל הוראותיו בפועל ממש אמיתיות ומכוונות לנקודת האמת הפנימית. ואילו אצל בלעם הפוך הדבר – הוא שקר, כאשה המשקרת בברית הנאמנות לבעלה ("ויקר אלהים אל בלעם" כאיש הבא אל פילגשו באקראי ובטומאה, טומאת קרי) ותורתו-הוראותיו שקר (הוא זה הנותן עצה להפיל את ישראל בזנות עם בנות מדין, כל היוצא מן הטמא טמא).

ביחס לאברהם אבינו, אב וראש לכל המאמינים בה' אחד, ורב צדיק לתלמידיו לדורי דורות ברכישת מדות טובות ומתוקנות, בלעם הוא רב רשע המחנך את תלמידיו למדות רעות ומושחתות.

משה הוא מוחין ("מן המים משיתהו", מי חכמה-עילאה, ראשית הגילוי כברק המבריק על השכל) ואילו אברהם הוא מדות ("חסד לאברהם", "יומם יצוה הוי' חסדו" – "יומא דאזיל עם כולהו יומין"). בלעם הוא הלעומת זה של נביא המוחין (נביעת המוחין) וגם של רב המדות (רב חסד), הלעומת זה של "ורב חסד [אברהם] ואמת [משה]", התיקון ה-ו והתיקון ה-ז ב-יג מדות הרחמים.

והרמז: משה נביא אברהם רב (עד כאן = 858 = גל פעמים הוי' ב"ה) בלעם (הלעומת זה של זה ושל זה) = 1000, סוד אלף אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה וכו', וד"ל. יש שתי אותיות באמצעי התבות (בנות מספר לא זוגי של אותיות): משה אברהם = 500, ועל כן שאר האותיות = 500 – חלוקת 1000 לכתף כתף ("פרו ורבו") כנודע בכתבי האריז"ל, סוד "יחוד הזכירה", תיקון האחוריים שמשם השכחה, בחינת בלעם, שיהיה כולו פנים, בחינת משה ואברהם, בהעלאת כל הניצוצות הקדושים שבבלעם לקדושה, וד"ל.

ב.

מסורת חז"ל שמשה רבינו כתב שלשה ספרים: "משה כתב ספרו, ופרשת בלעם ['נבואתו ומשליו אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו' – רש"י], ואיוב". וביד רמ"ה: "משה כתב ספרו ספר תורה ופרשת בלעם הכתובה בו ואיוב כמאן דאמר איוב בימי משה היה".

שלשת הספרים הנ"ל הם כנגד שלשת הספרים שבהם נברא העולם: "… וברא את עולמו בשלשה ספרים – בסופר וספר וספור". סופר ספר וספור הם כנגד חב"ד, כנודע.

ה"סופר" הנו משה רבינו עצמו, ספרא רבא דישראל, והוא כנגד "ספרו" – ספר תורת משה, עליו נאמר "מן המים משיתהו" ממי חכמה-עילאה כנ"ל, ו"אורייתא מחכמה נפקת". "זכרו תורת משה עבדי" – מוח הזכרון הוא מוח הימין, "ימין משה", חכמה (מוחין דאבא, "שמע בני מוסר אביך" – תורה שבכתב; עיקר הזכרון הוא לזכור את סדר האלף-בית, בחינת אב, כידוע ממעשה הבעל שם טוב, חטה = כב אתוון דאורייתא בחכמה, המספר הראשוני ה-כב, כנודע; חכמה הוא בסוד "והחטה והכסמת לא נכו כי אפילת הנה" ופירש"י בשם מדרש חז"ל: "'כי אפילות'. פלאי פלאות נעשו להם שלא לקו", וראה בפירוש העמק דבר שמוצא לדרש זה גם אסמכתא בפשט – חכמה היינו כסמת בתוך חטה, כאשר שאר האותיות – סתטז פעמים בינה [ז פעמים זין], מספר התבות של מעשה בראשית, "כלם בחכמה עשית [בבינה]", הכל בסוד "אז ישיר משה", וד"ל; והנה, פלאי פלאות, יש שני פסוקים בספר תהלים שעולים בדיוק "והחטה והכסמת לא נכו כי אפילת הנה": "אחישה מפלט לי מרוח סעה מסער" ו"ובשם הויאקרא אנה הוימלטה נפשי", אחד כנגד חטה ואחד כנגד כסמת! ועוד פלאי פלאות: "פלאי פלאות נעשו להם שלא לקו" = חטה פעמים חכמה ["פלאי פלאות" = חטה פעמים כט = אברהם יצחק יעקב, "נעשו להם שלא לקו" = ב פעמים חטהבריבוע], יש כאן חטה אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = חכמה!).

ה"ספר" היינו ספר איוב, כנגד ספירת הבינה, דמינה דינין מתערין, דיני ויסורי איוב, ושם, בפנימיות הבינה, המתקת כל הדינים בשרשם, אחריתו של איוב, וכפי שיתבאר.

ה"ספור" היינו פרשתנו, פרשת בלעם, כנגד ספירת הדעת. בלעם הוא היודע "דעת עליון" כנ"ל. סוד בלעם דקדושה, שעלינו לברר ולתקן על מנת להשיג את סוד אלף האורות של מתן תורה כנ"ל, סוד "תורה חדשה מאתי תצא", הוא סוד עלית המלכות להכלל בבינה (עלית עלמא דאתגליא להכלל בעלמא דאתכסיא, עלית שרש יניקת הרע להכלל בשרש הטוב, "גם בלא דעת [המעלה את המלכות להכלל בבינה] נפש לא טוב", וד"ל). עליה זו היא סוד "מי [בינה] זאת [מלכות] עולה מן המדבר" (כידוע מהבעל שם טוב), כשמדבר הוא המקום אשר לא ישב אדם (מן הישוב, ישוב העם בארצו) שם, שרש בלעם – איש בלא עם ("אין מלך בלאעם" היינו שבלעם דקדושה הוא שרש המלך דקדושה שבבחינת אַיִן – "אַיִן מזל לישראל", וד"ל), הנעשה מכח דעת עליון, וד"ל. בלעם – בינה [דעת] עליון מלכות, עליה מלמטה למעלה, בינה עליון מלכות = 729 = זך בריבוע = "לא תרצח" = "קרע שטן" = אלף האורותוכו', וד"ל. הרי ידוע בכתבי האריז"ל שבלעם בן בעור הוא הוא בלע בן בעור (בחסרון גילוי המלכות בשמו, וד"ל), הראשון מבין ז מלכין קדמאין דמיתו, סוד הדעת דעולם התהו, ששם ראשית ושרש השבירה, ובו תלוי ראשית ושרש התיקון (סוד חי אלול, היום שבו מלך ומת בלע בן בעור).

פרשת בלעם היא ספור דברים בעלמא שכתב משה, "נבואתו ומשליו [של בלעם] אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו". ואף על פי כן הוא חלק בלתי נפרד מתורת משה (לא כמו ספר איוב), שאם חסרה ממנו אות אחת ספר תורת משה כולה פסולה, והרמז: ספור יפה (כידוע ש"מה יפה ירושתנו" הוא בדעת) = אמת, "משה אמת ותורתו אמת", וד"ל.

ג.

 שלשת הספרים הנ"ל שכתב משה רבינו הם גם כנגד שלשת הספרים שנפתחים בראש השנה:

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים ואחד של בינונים. של צדיקים גמורים, נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. של רשעים גמורים, נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. ובינוניים תלוים ועומדים מראש השנה עד יום הכפורים, זכו נכתבו לחיים לא זכו נכתבים למיתה. אמר רבי אבין מאי קראה? "ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו". "ימחו מספר", זה ספרן של רשעים גמורים. "חיים", זה ספרן של צדיקים גמורים. "ועם צדיקים אל יכתבו", זה ספרן של בינוניים. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא, "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". "מחני נא", זה ספרן של רשעים גמורים. "מספרך", זה ספרן של צדיקים גמורים. "אשר כתבת", זה ספרן של בינוניים.

ספרו של משה עצמו – "זכרו תורת משה עבדי" – הוא ספר של צדיקים גמורים. ספר זה ניתן לכל עם ישראל – "ועמך כֻלם צדיקים…". ספר איוב הוא ספר של בינונים. איוב קרוע בין יצרו הטוב, המאמין בה', לבין יצרו הרע, המפקפק בצדק ה'. הוא נלחם על זכות קיומו (מלחמת הבינוני), עד שלבסוף ה' מתגלה לו ומתקיים בו "כי יעמד לימין אביון [איוב ן] להושיע משפטי נפשו", כמבואר בספר התניא – ספר של בינונים. פרשת בלעם היא ספר של רשעים גמורים כמובן.

והנה, פרשת בלעם מהווה חלק בלתי-נפרד של תורת משה, הספר של רשעים גמורים נכלל לגמרי בספר של צדיקים גמורים – "לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי", הצדיקים הגמורים משתעשעים בספורם של הרשעים הגמורים ואף ברשעים הגמורים עצמם, וכידוע מרבי פינחס מקאריץ שמי הוא צדיק גמור? זה האוהב רשע גמור. והיינו מה שמושיבים את הבן הרשע ליד הבן החכם הצדיק בליל הסדר, כדי שהבן החכם, משה, יחזיר בתשובה את הבן הרשע, בלעם. על הבן החכם להתעניין בספורו של הבן הרשע, שיש לו באמת ספור חיים מעניין ביותר ("כיתרון האור מן החשך"), "שבע יפול" (סוד יפתח הגלעדי, מקלי עולם, שבו ועל ידו דווקא נפתח פתח מלכות, כמבואר במ"א) – ובזכות ההתקשרות ל"צדיק" – "וקם".

מה שאין כן ספר איוב, ספר של בינונים הוא ספר נפרד בפני עצמו, ומה שמשה רבינו כתבו היינו "כמאן דאמר איוב בימי משה היה", היינו שאיוב וגורלו נוגע בעצם (כימי חייו) למשה רבינו ("איוב בימי משה היה" = 446 = משה מלא: מם שין הא, אותיות משה מאין [סוד "והחכמה מאין תמצא"], סוד אביון הנ"ל אותיות אין בו [בדילוג אותיות, ודוק]!), וד"ל. משה הוא בחינת מוחין כנ"ל – אם יש "ספר פילוסופיה" בתנ"ך היינו ודאי ספר איוב [ולכן ספר היסוד של חסידות חב"ד, מוחין, הוא ספר של בינונים העומדים ותלוים בין החיים לבין המות מראש השנה ליום הכפורים – "יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו", ה"יומים" היינו "שעשעים יום יום", כתר וחכמה, קוצו של י ו-י שבשם, ו"ביום השלישי" היינו בינה, אמא עילאה שבה גילוי עתיקא – "לפני הוי' תטהרו", וד"ל, היינו שלמות המוחין (מה שאין כן מי שנכתב ונחתם לאלתר בכניסת ראש השנה כולו בסוד כתר עליון, למעלה מטעם ודעת, שרש הצדיק הגמור בפנימיות הכתר והרשע הגמור יונק מחיצוניות המקיף של הכתר, שמשם מורידו ומפילו ה' כנודע)].

ידוע בכתבי האריז"ל שמשה הוא סוד יחוד שני השמות הקדושים קסא (אלף הי יוד הי = זפעמים חיהקפד (יוד יוד הי יוד הי ויו יוד הי ויו הי = ח פעמים חיהקפד הוא סוד דפקהחיים ב"רצוא ושוב" = תורה, סוד "פקד יפקד", נמצא ש-קסא הוא סוד "משה אמת" ו-קפד הוא סוד "ותורתו אמת" ["תורת חסד" – קפד היינו אחורי שם עב = חסד], וד"ל). והנה, בלעם איוב = קסא, סוד שער ה-נ של משה (שלא השיג בחייו, רק בשעת הסתלקותו, וכן בשעת מתן תורה בסוד אלף האורות שניתנו לו, 1000 = כ פעמים ן, סוד "לא [בחייו לא השיג] כן [בשעת מתן תורה ובשעת הסתלקותו כן השיג, סוד אלף משה – 1345 = כתר כל הכתרים, כידוע ממורנו ישראל בעל שם טוב = 1000] עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", וד"ל; "[לא כן] עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" = 1058 = פעמיים חיה בריבוע, תענוג וכו' = משה [יה פעמים חיהתשובה [אל פעמים חיה], וד"ל). והנה, ממשה רבינו נלמד "לעולם ילמד אדם את לשונו לומר 'איני יודע'" – "איני יודע" = קסא ("אם אסק שמים שם אתה" עדיין רחוק ממני – "תכלית הידיעה שלא נדע", סוד שער ה-נ, ועל משה דווקא נאמר "מי עלה שמים", וד"ל).

ד.

 והנה, צדיקים בינונים ורשעים, כולם יחד מהווים צבור שלם כידוע (אך לפי סדר זה דווקא – צדיקים בראש כו', סוד מלךמח לב כבד: מח בחינת צדיקים, בחינת נפש האלקית שעיקר משכנה במח; לב בחינת בינונים, ובו שני חללים שבהם שוכנים שתי הנפשות, האלקית והבהמית, שרש שני היצרים הנלחמים זה בזה על העיר קטנה כו'; כבד בחינת רשעים, ששם שוכן הנחש הקדמוני כנודע בספר הזהר הקדוש. והנה, סופי תבות מח לב כבד – חבד: "חכמה מוחא" ו"בינה לבא" והדעת שוכן בכבד, היינו ממש כנ"ל – משה הצדיק, בחינת מח החכמה, שוכן במח; איוב הבינוני [הפילוסוף המתייסר ונלחם על חייו וזכות קיומו – "לב בנפש כמלך במלחמה"], בחינת מח הבינה, מח הבינוני כנודע, שוכן בלב; בלעם הרשע, בחינת מח הדעת [הנשבר], שוכן בכבד, וד"ל. והנה בלעם רצה להפוך את הסדר, לקלל את עם ישראל בתבת "כלם" כמבואר בתוספות, וד"ל). ביחד נאמר בהם "צבור לא מת", היינו שכולם נכללים לבסוף בסוד הצדיק החי ("צבור לא מת" ראשי תבות צלם, בסוד הפסוקים "בצלם אלהים ברא אתו" ו"בצלם אלהים עשה את האדם" העולים יחד ז פעמים חיים נצחיים [חיה במשולש; בדילוג תבות = ז פעמים חיים חיים ו-ז פעמים בחיים בחיים]; "בצלם אלהים" "בצלם אלהים" = אברהם אברהם = מלכותאל במשולש).

ידוע שדין צבור הוא דווקא כאשר עם ישראל יושב בארצו, בארץ ישראל. ובשעה שנכנסו עם ישראל לארץ ישראל ונעשו צבור נצטוו בשלוש מצוות ("מצוות הצבור") – להעמיד להם מלך, להלחם בעמלק (ובכל אויבי ישראל מסביב) עד גמירא, לבנות את בית המקדש. והנה, שלוש מצות אלו הן בסוד צבור אך בסדר הפוך, סוד (תיקון) "כלם" הנ"ל, ובסוד "ועמך [לבסוף יהיו] כלם צדיקים, לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי [יש נשמות דשרש הבל מסוד יד ימינו של ה' ויש נשמות משרש קין מסוד יד שמאלו של ה'] להתפאר [תפארת היינו ריבוי גוונים במזיגה נכונה ונאה – צדיקים בינונים רשעים המתיחדים בסוד מארי תורה דעמודא דאמצעיתא, סוד ישראל – יש ששים רבוא אותיות לתורה, ויש נשמות שהאות שלהן בתורה נמצאת בפרשת בלעם, וד"ל]":

מצות העמדת מלך – הבאה בתורה כמענה לתביעת העם "אשימה עלי מלך ככל הגוים [הרשעים]" – הוא כנגד פרשת בלעם, שבה מברך בלעם את ישראל: "הוי' אלהיו עמו ותרועת מלך בו" "וירם מאגג מלכו ותנשא מלכותו". והיינו מה שבלעם דקדושה הוא זה שמעלה את המלכות ומתקנה כנ"ל. בלעם = מלך אומה, סוד "אין מלך בלא עם" כנ"ל.

מצות מלחמות היא כנגד ספר איוב, סוד מלחמת היצר, עבודת הבינוני כנ"ל. איוב אותיותאויב (כמפורש בחז"ל שאיוב התריס כלפי שמיא שמא התחלף אצלו כביכול בין איוב לאויב), הוא הרגיש למציאת האויב בנפש פנימה והוא המצווה להלחם באויב עד שימחה את זכרו מתחת השמים, וד"ל.

מצות בנין בית המקדש היא כנגד ספרו של משה, ספר של צדיקים גמורים, ש"שם [בבית המקדש השלישי והמשולש, בחינת משה השלישי לבטן ונשמת יעקב אבינו השלישי לאבות העולם] נעשה לפניך כמצות רצונך" ויתקיים בנו "ועמך כלם צדיקים" כפשוטו.

ה.

למדנו שבלעם הוא כנגד מח הדעת (הנשבר). והנה, בלעם דעת  = יתרו חותן משה (דעת כאן הוא סוד ערב רב, שקבל משה, ראש בני ישראל דדור דעה, היינו סוד דעת משה – דעתהמכריע – והיינו ששרש משה ובחינתו העצמית היא חכמה עילאה דאצילות, "מן המים משיתהו" כנ"ל, אך הוא נשלח מאת ה' יתברך להיות רעיא מהימנא לישראל צאן קדשים, לפרנס את אמונת העם הירושה מאבות העולם בדעת, סוד ירידת המן לישראל במדבר בזכות משה דווקא, והיינו שבלעם הוא ה"לעומת זה של משה" כנ"ל. ובהיות הדעת גם הגשר בין המוחין למדות מובן למה בלעם הוא גם ה"לעומת זה" של אברהם כנ"ל, וד"ל). שניהם – בלעם ויתרו – היו באותה עצה, ד"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי סימאי שלשה היו באותה עצה, אלו הן: בלעם איוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נידון ביסורין ויתרו שברח זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית, שנאמר 'ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב' וכתיב 'ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים'".

נמצא שיתרו הוא תיקון ועלית השנים האחרים – בלעם (הרשע) ואיוב (הבינוני) – בסוד "כיתרון האור מן החשך" (שיתר פרשה אחת בתורה, ובאמרו "ברוך הוי'" העלה הרבה ניצוצות קדושים; וכן בנוגע לפרשתנו – משה חתן יתרו יתר ספר שלם והכלילו בספרו הוא – פרשת בלעם, ודוק). ביחד עם משה, משה דעת בלעם (משה יתרו) = 961 = אל בריבוע. והנה,משה דעת = דעת המכריע = אחדות פשוטה = רשע גמור ("את זה לעומת זה עשה האלהים")! נמצא שבלעם רשע גמור ("נאם הגבר וגו'", גבר ראשי תבות בלעם רשע גמור) = 961 = לא בריבוע, וד"ל.

והנה בלעם בן בעור הוא סוד בלע בן בעור כנ"ל. בלע במילוי – בית למד עין = 616 = יתרו =דעת בלעם כנ"ל. סופי התבות של מילוי בלע הוא דתן, שחלק על משה רבינו במחלוקת קרח וכל עדתו (והוא ה"לעומת זה" הנצב מול משה רבינו לחלוק עליו תמיד מקדמא דנא, עוד לפני יציאת מצרים, אותו רשע שאמר לו משה "למה תכה רעך" ולבסוף מתוך רשעתו הבין וידע משה את הצדק והתכלית האלוקית שבגלות מצרים – "אכן נודע הדבר", כפירש"י עיי"ש; בכל התורה כולה יש רק שתי פעמים "אכן": "אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" "אכן נודע הדבר", כל "אכן" קשור לסוד הדעת, ו-ב פעמים "אכן" = בלעם, קליפת הדעת שכנגד משה [ואברהם], וד"ל).

ו.

 "ויקרא אל משה וידבר הוי' אליו מאהל מועד לאמר", ופירש"י "'ויקרא אל משה'. לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שנאמר 'וקרא זה אל זה', אבל לנביאי האומות עכו"ם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה שנאמר 'ויקר אלהים אל בלעם'".

והנה, חמש פעמים בתורה קרא ה' אל משה ועוד פעמיים קרא ה' בינו לבין עצמו לאזני משה (בהתגלות יג מדות הרחמים, ראה מפרשים שם) – הכל בלשון "ויקרא", כאשר "ויקרא אל משה" דריש חומש ויקרא היא הקריאה האחרונה (החמישית-שביעית) – ופעמיים נקרה אל בלעם (בלשון "ויקר"):

במשה נאמר: "וירא הוי' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני"; "ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו הוי' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל"; "וירד הוי' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא הוי' למשה אל ראש ההר ויעל משה"; "וישכן כבוד הוי' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן"; "וירד הוי' בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם הוי'. ויעבר הוי' על פניו ויקרא הוי' הוי' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת"; "ויקרא אל משה וידבר הוי' אליו מאהל מועד לאמר".

ובבלעם נאמר: "ויקר אלהים אל בלעם ויאמר אליו את שבעת המזבחת ערכתי ואעל פר ואיל במזבח", "ויקר הוי' אל בלעם וישם דבר בפיו ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר".

פירוש רש"י המשוה ומבדיל בין משה לבלעם בא על הפעם האחרונה שנאמר "ויקרא" למשה, "'ויקרא אל משה'. לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חבה…", כנ"ל. וביחס לחמש-שבע הפעמים הנ"ל היינו בסוד "איהי [המלכות, הספירה השביעית] בהוד [הספירה החמישית]". לכן, את שתי הפעמים שנאמר "ויקר" אצל בלעם יש להבין כ"לעומת זה" של "איהי בהוד". דווקא ב"ויקרא אל משה" בפעם הזאת כתיב "ויקרא" ב-א זעירא (כאילו נאמר "ויקר" כמו אצל בלעם, להבדיל, אלא שנוספה א זעירא בבחינת "די לחכימא ברמיזא" להבדיל בין זה לזה). ה-א זעירא היינו סוד המלכות, שנאצלה כנקודה זעירא תחת היסוד, סוד השפלות בנפש ("והייתי שפל בעיני" של דוד המלך, תיקון ה-א רבתי של "אדם" בתחילת ספר דברי הימים כנודע) שעולה במקום ההוד (דז"א), סוד ההכנעה בנפש וקבלת עול מלכות שמים (סוד "ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים"). כנגד בלעם נאמר "הודי נהפך עלי למשחית" – "ואתה אלהים תורדם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך", דקאי על בלעם כנודע. והוא סוד בלא עם, פגם ההוד-מלכות (כלומר ההודיה במלכות, וד"ל), שעליתו לקדושה הוא ענין עלית המלכות (בהוד, דבינה עד הוד אתפשטת, וד"ל) כנ"ל.

ז.

"לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חבה". ידוע בדא"ח ש"אמירות" בחסד (כמו בפסוק הנ"ל "כה תאמר לבית יעקב" אלו הנשים, לשון רכה) "דברות" בגבורה ו"צוויים" בתפארת. ומה שקדמה קריאה לחג"ת היינו שהקריאה היא בסוד הדעת – "ובדעת חדרים ימלאו", חדר ר"ת חסד דין רחמים, חג"ת. דהנה אמרו רז"ל:

"ויקרא אל משה וידבר ה'", מיכן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. תדע לך, שכן צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים ונתעסק במלאכת המשכן ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו, שנאמר "ויקרא אל משה וידבר". להלן הוא אומר "וירא ה' כי סר לראות וגו'", בסנה הפסיק אליו בין קריאה לדיבור באהל מועד אין כאן הפסקה, בסנה משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על עבדו וצוה לחבשו בבית האסורין כשהוא מצוה את השליח אינו מצוה אלא מבחוץ אבל באהל מועד כשהוא שמח בבניו ובני ביתו שמחים כשהוא מצוה את השליח אינו מצוהו אלא מבפנים, כמי שהוא מושיבו בין ברכיו וביד אדם על בנו לכך נאמר "ויקרא אל משה".

 נמצא שדעת היינו מה שלא נכנס משה לפני ולפנים עד שקרא לו. וראה במפרשים ש"דעת" זו היינו ענין דרך ארץ שקדמה לתורה ("לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים"). והנה, משה הוא הדעת (עליון) דקדושה וכנגדו בלעם הנו הדעת (עליון) דלעומת זה. ובמדות הלב הדעת קשורה להוד (מלכות) דווקא, וכנודע שאות דלת (בחינת מלכות, דלית לה מגרמה כלום) היא ראשי תבות "דע לומר תודה", ודוק.

דע לומר תודה = אדם פעמים טוב, בחינת משה – "ותרא אתו כי טוב הוא" ("גם בלא דעת נפש לא טוב" כנ"ל). "כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו" = אדם פעמים הבל, סוד "אדם להבל דמה ימיו כצל עובר [אותיות בעור אבי בלעם]". נבלה – נ הבל. "אדם להבל דמה" = קסא (בלעם איוב), שרש משה כנ"ל. "ימיו כצל עובר" = כב בריבוע (ר"ת יכע = יבריבוע), רת"ס יצר (ג פעמים י בריבוע) ועוד קפד (המרכיב השני של משה כנ"ל; נמצא שכל הפסוק = יצר משה, וד"ל). תלמיד חכם – נבלה = עץ הדעת (טוב ["אין טוב אלא תורה"] ורע ["גם בלא דעת נפש לא טוב" אלא רע כנבלה]). "תלמיד חכם שאין בו דעת" = לא פעמיםאדם (לגריעותא), נמצא ששאר המשפט = ו פעמים אדם = רע.

אצל בלעם נאמר פעמיים "ויקר" כנ"ל – פעם ראשונה "ויקר אלהים אל בלעם" ופעם שניה "ויקר הוי' אל בלעם". בפעם הראשונה – "ויקר אלהים אל בלעם ויאמר אליו את שבעת המזבחת ערכתי ואעל פר ואיל במזבח" – בלעם פונה ומדבר אל אלקים. "את שבעת המזבחת" כנגד שבעת המזבחות שערכו האבות אברהם יצחק ויעקב, כמבואר ברש"י. בכלל, "ויקרא" = אברהם אבינו, האב הראשון, ראש כל המאמינים, הלעומת זה (במדות) של בלעם הרשע כנ"ל. בפעם השניה – "ויקר הוי' אל בלעם וישם דבר בפיו ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר" – הוי' מדבר אל בלעם (לאחר ששם דבר בפיו בעל כרחו של בלעם). בלעם מדבר אל אלקים, אך דווקא הוי' הוא ההופך את הקללה לברכה, כמו שנאמר "ולא אבה הוי' אלהיך לשמע אל בלעם ויהפך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך" (יש בפסוק זה חי תבות וחיים אותיות ו-ג פעמים "הויאלהיך" = חיים נצחיים). כל מהותו ומציאותו של בלעם הרשע הוא טפת טומאת קרי, לשון "ויקר", הן כשהוא פונה אל אלקים והן כאשר הוי' ב"ה שם דבר בפיו והופך את הקללה לברכה, וד"ל. בלעם הוא "קר" בעצם (השער המשותף של שרש קרא ושרש קרה), על דרך עמלק שנאמר בו "אשר קרך בדרך", בטומאת קרי, וכידוע הרמז בשילוב שני השמות בלעם ועמלק, שנקראים מימין לשמאל וכן מלמעלה למטה (על דרך יראה אהבה וכן אהיה הוי', כמבואר במ"א):

ב ל ע ם

ע מ ל ק

בלעם הוא המשפיע בעמלק את הקרירות שלו, כחו לקרר ולטמא את ישראל. קרירות היינוכפור, כפירה בעיקר. אצל בלעם הוא בעצם, אצל עמלק (דור חמישי לאברהם אבינו) הוא בבחינת ספק (עמלק = ספק). מצוה למחות את זכר עמלק מתחת השמים, ואת שרש בלעם מעל השמים. מבני בניו של המן (עמלק) למדו תורה בבני ברק, בלעם מת עקר (כפר בעיקר כנ"ל) בידי פינחס הקנאי לפגם הברית (בחינת "חרב נוקמת נקם ברית"), אך תיקונו הוא בהעלאת המלכות, דלית לה מגרמה כלום, כנ"ל וד"ל, עד אין סוף, בביאת משיח בב"א. בלעם עמלק בהכאה פרטית = 7440 = יהיה פעמים אברהם (= יה פעמים מלכות = זהפעמים כתר).

פרשתנו, פרשת בלק (שבה פרשת בלעם) היא הפרשה ה-מ בתורה (האות שראה פינחס באויר כנודע), והנה התבה ה-מ בתורה היא "ויקרא [אלהים לאור יום…]", ה' המשיך את האור ("תורה אור") בתחום יום, שיהיה יום טוב ("וירא אלהים את האור כי טוב") = חכמה, בחינת משה רבינו, בטול (= כי טוב) דבחינת מה – כח מה – שרש הדעת-עליון דקדושה. ה-א(זעירא) דמשה הוא סוד "אאלפך חכמה", והוא סוד אלף-פלא, "מים קרים על נפש עיפה", מים חיים (הלעומת זה של אין לך דבר קר כשכל מת, ודוק). "מים קרים" "מים חיים" =חיה פעמים הוי' ב"ה ("מים קרים על נפש עיפה" "באר מים חיים" = כב פעמים חיים). אצל משה "ויקרא" הוא "לשון חבה", בחינת דעת ("חבה יתירה נודעת"), זיווג דקדושה (לעומת טומאת קרי דבלעם). חבה = יה, שם החכמה, והוא ראשי תבות חכמה בינה הוד (מקום גילוי הדעת בבחינת אור חוזר כנ"ל).

ד הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. כשמן הטוב על הראש ירד על הזקן זקן אהרן שירד על פי מדותיו. כטל חרמון שירד על הררי ציון כי שם צוה הוי' את הברכה חיים עד העולם", שמן = 10 פעמים טל). "גשם נדבות" ראשי תבות גן, סוד גן עדן מקדם, מקום החיים (לשון תענוג) הנצחיים. "גשם נדבות תניף אלהים" = 1431 = גןבמשולש. "נחלתך ונלאה אתה כוננתה" = 1537 = 29 פעמים גן. כל הפסוק: "גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה" = 1968 = נו (ראשי תבות "נחלתך ונלאה", תחילת החצי השני של הפסוק) פעמים גן (ראשי תבות "גשם נדבות", תחילת החצי הראשון של הפסוק). ראשי התבות של כל הפסוק: "גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתהכוננתה" = 531 = "כוננתה" (התבה החותמת את הפסוק – "הכל הולך אחר החיתום", "כוננתה" היינו מה שהחיה אותם בטל שעתיד להחיות בו מתים) = תנועה (עצם ה"רצוא ושוב" [= תורה] של דפק החיים, "וחי בהם") = ג פעמים גן עדן!

השארת תגובה