דברי תורה לפרשת ויגש – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

דברים עמוקים ורמזים נפלאים, מתוך "דבר תורה יומי" שכתב הרב עצמו.

א. "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני…".

על הפסוק הראשון של פרשתנו איתא במדרש רבה:

"כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו". "כי הנה המלכים" זה יהודה ויוסף, "עברו יחדו" זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה. "המה ראו כן תמהו" – "ויתמהו האנשים איש אל רעהו". "נבהלו נחפזו" – "ולא יכלו אחיו וגו'". "רעדה אחזתם שם" אלו השבטים, אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה אכפת לנו יאי למלך מדיין עם מלך. "ויגש אליו יהודה" – "אחד באחד יגשו" זה יהודה ויוסף, "ורוח לא יבא ביניהם" אלו השבטים, אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה אכפת לנו.

שני המלכים הם יהודה ויוסף, יהודה מלך באחיו, בני ישראל, ויוסף מלך במצרים. בספירות העליונות, יהודה מכוון כנגד ספירת המלכות ויוסף כנגד ספירת היסוד, שבסיומו מתגלה העטרה, שרש המלכות, המלכות דז"א, בחינת אפרים בן יוסף בפרט, כמבואר בכתבי האריז"ל. בעלמא דין, היסוד משפיע במלכות, יוסף ביהודה, בסוד "משמח חתן וכלה", אך בעלמא דאתי, בימות המשיח (בן דוד) באה ההשפעה מהמלכות העיקרית (דרך עטרת היסוד) ליסוד, בסוד "משמח חתן עם הכלה", בהישמע קול כלה כקול חתן.

וזהו שבהפטרה של פרשת ויגש נאמר: "ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתב עליו ליהודה ולבני ישראל חברו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו. וקרב אתם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך" – סוד "אחד באחד יגשו", כדברי המדרש הנ"ל. ובהמשך: "כה אמר א-דני הוי' הנה אני לקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חברו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי" – עץ יהודה מעל עץ יוסף. ובהמשך: "ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכֻלם ובמשפטי ילכו וחֻקתי ישמרו ועשו אותם". נמצא שבעולם הזה יוסף מעל יהודה אך בימות המשיח יהודה-דוד מעל יוסף, כמבואר כל זה באריכות בחסידות.

והנה, על הפסוק (מתוך דברי איוב לרעיו-מוכיחיו) "והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש" פירש האבן-עזרא: "'והוא באחד'. יש אומרים שהבי"ת נוסף והאמת שאיננו נוסף ולא אוכל לפרש כי יש בו סוד גדול". ופירש רש"י: "'והוא'. לפי שהוא יחיד בעולם ויודע דעתן ומחשבתן של בריות ומה יש להם לדבר לפניו לפיכך תשובות מוכנות לפניו. 'ומי ישיבנו'. לפיכך נפשו אותה ויעש". בדברי רש"י יש רמז ל"סוד גדול" של האבן-עזרא, ובאותיות של חסידות – בחינת "יחיד" של הקדוש ברוך הוא ("לפי שהוא יחיד בעולם וכו'") מתלבש בבחינת "אחד" שלו יתברך, והיינו "באחד" דווקא ולא "אחד". והוא גם רמז נפלא לסוד היחוד של יוסף ויהודה, סוד "אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם", וכמו שיתבאר.

ב.

והנה, בכל פירושו של רבי אברהם אבן עזרא לתנ"ך מופיע הביטוי "סוד גדול" שבע פעמים (כל השביעין חביבין, ויש כאן גם חלוקתזהב – ז = הב – ה "סוד גדול" בפירושו על התורה ו-ב "סוד גדול" בפירושו לנ"ך).

ז פעמים "סוד גדול" = רבי אברהם אבן עזרא!

לפי סדר התנ"ך, ה"סוד גדול" של תבת "באחד" בפסוק "והוא באחד ומי ישיבנו" הוא הששי, מדת "וצדיק יסוד עולם", סוד הנר המערבי, עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל (כאשר שני המלכים, יהודה ויוסף, נועדים יחד, בסוד סמיכת גאולה לתפלה, כמו שיתבאר).

כל "סוד גדול" רומז לשם סג, ראשי תבות סוד גדול, סוד אמא עילאה, שבה שער ה-נ, הגימטריא של שאר האותיות של סוד גדול(סוד היובל הגדול), ודוק. במספר קדמי, סוד גדול = חתךח את ידך" כידוע, וביחד עם החשבון הפשוט של סוד גדול עולה ישראל – "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (שגילה להם את ה"סוד גדול", איך שהוא אחד אתם ממש), וד"ל.

וכדי להבין למה יכוונו דברי האבן עזרא באומרו שיש בכתוב מסוים "סוד גדול", נביא את הפעם השניה שלשון זה מופיע בפירושו:

"ביום עשתי עשר יום". כבר בארתי בספר מאזנים למה השתנה זה המספר וטעם עשתי כמו עשתנותיו מה שיולידו מחשבותיו, כאילו העשר הוליד והוא סוד גדול. ויאמר רבי יונה הספרדי כי פירושו על שתי עשר והטעם החשבון שהוא קודם ממנו, והנה טעה שתי טעיות גדולות. האחד כי חשבון שנים עשר הוא על אחד עשר הפך דבורו והעד הנאמן מבן עשרים שנה ומעלה. והטעות השנית כי אילו היה על שתי היה ראוי שיאמר עשני עשר ולא עשתי עשר כי עשתי לשון נקבה רק עשתי מלה אחת".

וזה לשונו בספר צחות:

"ומלת עשתי לפי דעתי מגזרת יתעשת, אולי פירושו מה שיולידו המחשבות ואנחנו ידענו דעת ברורה כי במספר תשעה ישלם כל החשבון והנה עשרה כמו אחד, ועשרים כמו שנים כי הם שני עשרות, ושלשים מגזרת שלשה, וככה עד תשעים. ובעבור כי סך חשבון הוא עשרה, כי לא נוכל לומר אחד עד השלמת עשרה, ונאמר אחד עשר יום, והנה עשרה הולידו זה החשבון, והנה עשתי במשקל ילדי והוא שוה לזכר ונקבה".

והנה, יוסף הוא סוד התשע – הספירה התשיעית, ספירת היסוד – ויהודה הוא סוד העשר – הספירה העשירית, ספירת המלכות. ופרשת ויגש היא הפרשה העשתי עשרה בתורה (וכן ויגש הוא כפולה של יא), "ויגש אליו יהודה" סופי תבות שוה (לזכר-יסוד, יוסף, ולנקבה-מלכות, יהודה) כמבואר בחסידות, ודוק.

ג.

והנה, הפעם האחרונה (השביעית) שמופיע "סוד גדול" בפירוש האבן-עזרא – "הכל הולך אחר החיתום" – הוא בקהלת, בפסוק "החכמה תעז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר":

"החכמה". בעבור שאמר אל תתחכם יותר חזר לבאר שאין מעלה גדולה הימנה רק הזהיר שלא יתעסק בה תמיד רק יתן חלק לגוף כדי שיחיה, ואמר כי יותר עוז וכח יש לחכמה מעוז שליטים רבים, ומנין עשרה בעבור היותו סך חשבון והוא ראש הכלל כי כל מה שיש למעלה ממנו הם אחרים ובעבור היות עיקר כל דבר הראש ואמצעיתו וסופו היה האל"ף בלשון הקדש בתחילה והיו"ד בסוף והנה היו הה"א והוי"ו אמצעיים ואלה הארבע אותיות הם למשך ולא יתכן שימצא אות או תנועה רק שיהיה אחד מהם נמשך עמו. והאל"ף והיו"ד בחשבון שומרי עצמם כמו גדר והה"א והוי"ו חשבון עגול וסוד גדול יש בכלם בשם הנכבד והנורא שאינו שם מדה, והוא מן האותיות הנזכרים וענין אשר היו בעיר הראות עוזם בהתחברם כלם במקום אחד בהסכמה אחת. ויש מפרש כי זה רמז לגלגלים והוסיף אחד ואיננו נכון.

שוב מופיע "סוד גדול" בהקשר למספרים (ואותיות) בכלל, ובסוד העשר בפרט – "עשר ספירות בלימה". מבין השבע "סוד גדול" של הראב"ע השני, הששי והשביעי קשורים באופן מיוחד. ששי ושביעי היינו יסוד ומלכות (מתוך שבע, כמו תשיעי ועשירי מתוך עשר), כנגד יוסף ויהודה. ו ו-ז (יחוד יסוד ומלכות) = יג = אחד, וביחד עם ב עולה "באחד" – "והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש". והנה, שאר ה"סוד גדול" – א ג ד ה = אחד, כל ה-ז בסוד "אחד באחד [= כח, המשולש של ז] יגשו ורוח לא יבא ביניהם" – יוסף ויהודה.

ובגמרא: "'החכמה תעז לחכם'. זו תשובה ומעשים טובים [כמאמר רבא: 'תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים']. 'מעשרה שליטים אשר היו בעיר'. שתי עינים ושתי אזנים שתי ידים ושתי רגלים וראש הגויה והפה". שתי עינים – חכמה ודעת; שתי אזנים – בינה ותפארת; שתי ידים – חסד וגבורה; שתי רגלים – נצח והוד; ראש הגויה – יסוד; פה – מלכות. יוסף ויהודה, שני המלכים שנועדו יחד הם כנגד ראש הגויה והפה, סוד גאולה ותפלה, ויותר מהשאר (עינים, אזנים כו') הם מקבלים מעצם "החכמה תעז" – "ויתן עז למלכו", וד"ל.

והנה, ה"סוד גדול" הראשון של האבן-עזרא הוא בהקשר להופעה הראשונה של תבת "ויגש" בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – בפסוק "ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע" (ובפירוש רש"י שם: "'ויגש אברהם'. מצינו הגשה למלחמה 'ויגש יואב וגו", הגשה לפיוס 'ויגש אליו יהודה' והגשה לתפלה 'ויגש אליהו הנביא', ולכל אלה נכנס אברהם לדבר קשות ולפיוס ולתפלה"), שבא ללמד, לדברי הראב"ע על סוד ההשגחה הפרטית – ידיעת החלק, הפרט, מתוך ידיעת הכל, הכלל (עיין שם). ולעניננו, ה"כל" הוא סוד ספירת היסוד, יוסף כנודע, ואילו ה"חלק" הוא סוד ספירת המלכות, יהודה (ודוד), ודוק.

ד.

והנה, בכל מקום המלך הוא בחינת ה"אחד" – "אחד העם" כנודע (ובספר יהושע: "מלך יריחו – אחד; מלך העי… – אחד; מלך ירושלם – אחד…", וכך עד סיום לא מלכים שכבש יהושע – לא במספר סדורי = אחד). "עם" הוא סוד עשרות מאות – "אין מלך בלא עם" (מלך עם = 200, 'מאות' סתם; ר"ת אין מלך בלא עם = סוד גדול; אין מלך בלא עשרות מאות = 1513, מספר ההשראה של "אחד באחד", יחי המלך, וכמו שיתבאר).

מלך אחד בהכאה פרטית: מ פעמים אל פעמים חך פעמים ד = שכם = מלך "פנים ואחור" – מלך לך ך מ מל מלך!

והנה כתיב "מלכותך מלכות כל עולמים", השתלשלות המלכויות זו מזו כשם שהשתלשלות הכתרים זה מזה (הרי "אין כתר אלא למלך" ו"כתר עליון איהו כתר מלכות" ומלכות עולם העליון נעשה כתר עולם התחתון ממנו) – "בראשית ברא" ("'בראשית' מאמר 'ברא' חצי מאמר. אב ובן. סתים וגליא. עדן עלאה דסתים וגניז עדן תתאה") = כתר מלכות. "מלכותך מלכות כל עולמים" – מלכות דאין סוף שלפני הצמצום ("מלכותך", המלכות שלך ה', כפי שהיא קיימת בעצמותך ממש) נמשכת ומתגלה ב"מלכות כל עולמים" לאחר הצמצום, בהשתלשלות העולמות זה מזה, עד לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, ששם נמצא ומאיר "מלכותך" העצמית ממש, וכפי שיתגלה לעתיד לבוא – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". "מלכותך מלכות" = אחד (כאשר ה-א של אחד = אלף).

והיינו ה"סוד גדול" של עשתי עשר (לפי ראב"ע), מחשבת העשר מולידה את האחד הבא – "אחד באחד" לעולם ועד. עשתי = 780, המספר הראשון המתחלק גם ביוסף (156; 780 = 5 פעמים 156) וגם ביהודה (30; 780 = 26 פעמים 30). יוסף, היסוד, הוא התשיעי ("השלמת החשבון", סוד חותם ראשון) – תשע היפוך עשת (השתקפות מסביב לציר העשר), יוסף הוא בנו העשתי עשר של יעקב. יהודה, המלכות, הוא העשירי (יהיה קדש לה', סוד חותם שני, חותם בתוך חותם), המשולש של ד – יהודה הוא הבן ה-ד. מתוך המפגש ביניהם, כאשר יהודה ניגש ועולה ליוסף במקומו של יוסף, עולם האצילות, ודווקא בבחינת "'עברו יחדו' זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה", נולד העשתי עשר האמיתי, האחד בעולם הבריאה (ועד לגילוי האחד האמיתי בעולם הזה התחתון) – "אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם".

ה.

ידוע המעשה של אדה"ז בעברו דרך קאריץ בדרכו לרבו הרב המגיד נ"ע, שרבי פנחס רצה לעכבו שישאר ללמוד אצלו וניסה לפתותו שילמד אותו שיחת המלאכים ושיחת האילנות וכו'. ענהו אדה"ז שאינו זקוק לכל זה, והרי במעזריטש לומדים אודות יחיד אחד ועד, וזה מה שהוא צריך באמת.

בשער היחוד והאמונה מובא מספר הזהר ש"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" הוא יחודא עילאה, ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא יחודא תתאה, וש"ועד" היינו "אחד" בחילופי אתוון (או באותיות אהו"י, אמות הקריאה; חע באותיות אחה"ע מהגרון; דדזהות). "יחיד" היינו מה שהוא לבדו הוא ואין זולתו, והיינו בא"ק (לאחר הצמצום). "אחד" היינו איחוד כל הקצוות והספירות העליונות בעולם האצילות (ביטול במציאות של הזמן והמקום בלמעלה מזמן ומקום, שילוב אד' בהוי'), ו"ועד" היינו הארת האצילות בבי"ע – "אצילות איז אויך דא" – ביטול היש שעל ידי הארת הלמעלה מהזמן והמקום בתוך הזמן והמקום, שילוב הוי' באד'.

גם לפני הצמצום יש בחינות "יחיד" "אחד" כנודע, ואילו בחינת "ועד" היינו המשכת הקו (מיסוד עולם המלבוש, בחינת קדמון) להאיר בחלל מקום פנוי לאחר הצמצום (להאיר את יחודו יתברך בשרש הזמן והמקום).

"ועד" היינו בהיות המלכות למטה בבי"ע. אך בעליתה לאצילות, כמו בשעת קבלת שבת אזי גם היא נכללת בדרגת אחד – "למהוי אחד באחד". והיינו "ויגש אליו יהודה" סוד "אחד באחד יגשו וגו'" (כנ"ל מהמדרש). ואזי מאיר בחינת יחיד באחד העליון ליחד "אחד באחד". והיינו בהיות שרש היחודא תתאה גבוה יותר מהיחודא עילאה, בסוד מה שנתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים דווקא, היינו בבחינת יחודא תתאה וביטול היש של הנבראים התחתונים, להיות מלך על עם – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" ("אחד באחד"). והיינו שרש יהודה, יחודא תתאה, גבוה משרש יוסף, יחודא עילאה, סוד "תתאה גבר" ו"אשת חיל עטרת בעלה".

וכל זה הוא ענין סמיכת גאולה לתפלה כמבואר בזהר ריש פרשתנו, כאשר בתחילה יסוד אבא נמשך ביסוד ז"א להאיר במלכות בעודה למטה בבי"ע, ועי"ז יש לה כח לעלות לאצילות, בסוד "אד' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", ו"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", למעלה משרש האור ישר. זאת אומרת שמקודם נמשך יוסף ליהודה בסוד אתערותא דלעילא הקודמת לאתערותא דלתתא (והוא בסוד העלילה דיוסף שתפר לאחיו), סמיכת גאולה לתפלה, אך אחר כך "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני", יהודה עולה ליוסף על מנת שישפיע בו. אך יהודה ממשיך לעלות מעלה מעלה עד אין קץ ממש – "עד דוד הגדיל" – להביא לימות המשיח, שאזי יהודה ישפיע ביוסף משרשו האמיתי בבחינת יחיד שלמעלה מאחד העליון דיוסף (ואזי במציאות התחתונה, לעתיד לבוא, יאיר תמיד "אחד באחד" – "ויגש אליו יהודה" ס"ת שוה, כמבואר בדא"ח).

ו.

נתבונן בסדרה הריבועית שנבנית מ"יחיד" (32) "אחד" (13) "ועד" (80). בסיס הסדרה הנו אלהים (86). המספר הבא בסדרה (לאחר "ועד") הוא 233, "עץ החיים", "מספר האהבה" ה-אחד. ארבעת המספרים הראשונים – 32, 13, 80, 233 – עולים ביחד 358 = משיחז האברים הראשונים של הסדרה = 2835 = סג (ראשי תבות סוד גדול) פעמים מה. המספר שלפני 32 (יחיד) הוא 137, קבלה, סוד מעשה בראשית בתורה, וכידוע היום גם במדע. 233 מכאן ו-137 מכאן = 370, שע נהורין דאור פני מלך חיים.

יחיד אחד ועד = ה בחזקת ג, סוד "בהבראם". הפשוט, מילוי ומילוי המילוי = צב בריבוע = הוה פעמים תענוג (כגחדוה, בריבוע). בצורת משולש:

י ח י ד

א ח ד

ו ע

ד

הנקודה האמצעית ושלש הפנות = 26 = הוי' ב"ה (אחד אחד).

והנה, סוד גדול = 113, שהוא מספר ההשראה ה-8 (8 בריבוע ועוד 7 בריבוע). יש כאן רמז נאה לשמונת ימי החנוכה, חג השמן, רזין דרזין דאורייתא (סוד גדול, ע"ד "דבר גדול" – מעשה בראשית, יהודה, ומעשה מרכבה, יוסף, כנודע. עלית יהודה מעל יוסף היינו שרש הטבע, יחודא תתאה, מעשה בראשית, למעלה מהעל-טבעי, יחודא עילאה, מעשה מרכבה; שרש הטבע הוא בבחינת יחיד ממש, ששם עצם טבע הטוב להיטיב, כח"ב דיחיד, וד"ל), שמן לשון שמונה, שפרשת ויגש חלה בסופם.

את עיקר ההשראה האלקית לכל השנה כולה מקבלים בחנוכה – "בהלו נרו עלי ראשי", "כי אתה נירי הוי' והוי' יגיה [= 'אחד באחד', וד"ל] חשכי". ובחכמת המספר הוא קשור למספרי השראה.

והנה, אחד (13) הוא מספר השראה (3 בריבוע ועוד 2 בריבוע), וכן 113 הוא מספר השראה כנ"ל, וכן 313 הוא מספר השראה, וכן 613 הוא מספר השראה, וכן כל מספר הנגמר בשתי הספרות 13 כאשר לפניהן בא מספר משולש! והיינו סוד "אחד באחד יגשו"!

7 מספרי ההשראה הראשונים המסתיימים בשתי הספרות 13 הם:

13, 113, 313, 613, 1013, 1513, 2113

סך הכל 5691 = 7 פעמים 813.

נמצא שהערך הממוצע של 7 מספרי ההשראה ה"אחדיים" הוא 813 = "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"!

ז.

נתבונן ביתר עומק במספרי השראה הנ"ל – 13, 113, 313, 613, 1013, 1513, 2113. 13 הוא מספר ההשראה ה-3; 113 הוא מספר ההשראה ה-8; 313 הוא מספר ההשראה ה-13; 613 הוא ה-18; 1013 הוא ה-23; 1513 הוא ה-28; 2113 הוא ה-33. 3, 8, 13, 18, 23, 28, 33 היינו סדרה ליניארית בהפרש קבוע של 5 בין אבריה. זאת אומרת שכל מספר השראה חמישי (משיחיההוא מספר ההשראה הראשון לאחר 1, לפני 13, ודוק), החל מ-13 (אחד), נגמר ב-13, סוד "אחד באחד".

מספר ההשראה האמצעי של 7 הנ"ל הוא 613, תריג מצות תורתנו הקדושה. הראש-תוך-סוף של 7 מספרי השראה הנ"ל – 13, 613, 2113 – עולה 2739 = 3 פעמים (כלומר שהערך הממוצע של 3 המספרים =) 913, בראשית, פתיחת תורתנו הקדושה.

613, תריג, מספר ההשראה ה-18, הוא המספר הראשוני ה-113 = סוד גדול, מספר ההשראה ה-8 (8 ועוד 18 = 26, שם הוי' ב"ה, סוד אחורי חי – "וחי בהם" – ח חי).

2113 הוא מספר ההשראה ה-33 = "והוא באחד". "והוא באחד" "אחד באחד" "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני" = 791 = 7 פעמים "סוד גדול" = רבי אברהם אבן עזרא כנ"ל! "והוא באחד" "אחד באחד" = 61 (מספר ההשראה ה-6) = ראשי תבות "אחדבאחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם".

13 = אחד. 113 = סוד גדול. 313 הוא מספר ההשראה ה-אחד. 1513 (מלך עשרות מאות כנ"ל) הוא מספר ההשראה ה-אחד באחד כנ"ל (יחי המלך).

"אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם" = 728 = יום פעמים אחד ("בראשית ברא אלהים… ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"). יש כאן 26 – הוי' – אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = 28 = "אחד באחד"! ראשי וסופי תבות הפסוק: אד בד יו וח לא יא בם = 125 (5 בחזקת 3) = יחיד אחד ועד, כמבואר לעיל.

"אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם" עם שני כוללים כנגד ב המלכים (כל מלך הוא סוד הכולל, סוד ב חותמות כנ"ל) הרמוזים בתבות "אחד באחד" = 730 (ב פעמים 365, מספר ההשראה ה-דוד) = "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני"! הערך הממוצע של שני הלשונות הוא 729 = זך בריבוע (9 בחזקת 3, 3 בחזקת 6) = קרע שטן = לא תרצח (הערך הממוצע של "ויגש אליו יהודה " "אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם" = לא תנאף"!).

ולסיום, להבין בקיצור את ענין "'רעדה אחזתם שם' אלו השבטים, אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה אכפת לנו, יאי למלך מדיין עם מלך. 'ויגש אליו יהודה' – 'אחד באחד יגשו' זה יהודה ויוסף, 'ורוח לא יבא ביניהם' אלו השבטים, אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה אכפת לנו". הוא ענין מחלוקת הצדיקים (צ = מלך) אלו עם אלו, שלא ראוי לזרים להיכנס לחקירת סבת המחלוקת ועם מי הצדק, רק להאמין שאם מדובר בשני צדיקים אמיתיים המחלוקת היא מחלוקת לשם שמים (כמחלוקת הלל ושמאי), שסופה להתקיים – "את והב בסופה" ("ויגש אליו יהודה" סופי תבות שוה כנ"ל – כללות ענין המחלוקת דקדושה הוא כדי לרדת לעומק ההלכה, ואזי מגיעים לעמק השוה = קן צפור, וד"ל; וכידוע בדא"ח שבעולם הזה הלכה כהלל אך בימות המשיח הלכה כשמאי בהסכמת הלל; וכן בעולם הזה הלכה כיוסף שתלמוד גדול, שמביא לידי מעשה, אבל בימות המשיח הלכה כיהודה-דוד שמעשה גדול, וד"ל). כמובן שעל כל חסיד להרגיש שרבו הוא מלך המשיח (שבדור), "וגילו ברעדה", ואכמ"ל.

השארת תגובה