דברי תורה לפרשת וילך – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

דברים עמוקים ורמזים מתוקים מתוך 'דבר תורה יומי' שכתב הרב עצמו.

א.

"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל". ובהמשך הפרשה נאמר "ויאמר הוי' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד". בתחילה "וילך משה" (ז אותיות) לבד, ובהמשך "וילך משה ויהושע" (יג אותיות, וד"ל) ביחד.

ביום הסתלקותו מעלמא דין נעשה משה רבינו בחינת "מהלך" בשלמות (עד כה הוא נקרא מלאך – "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים" – אך שלמות האדם, "אתם קרוים אדם וכו'", הוא להיות בבחינת "מהלכים בין העומדים האלה", וד"ל), סוד "האי עלמא דאזלינן מיניה וכו'".

כמו בנוגע לכל חידוש בעולם, מקודם הוא מתגלה בבחינת תהו ורק לאחר מכן הוא מופיע בבחינת תיקון. וכמו כן כאן, מקודם "וילך משה" (לבד, בחינת תהו) = תהו (משה הולך לשרש נשמתו בעולם התהו, השייך לשמיטה הראשונה, שמיטת החסד ואהבה אין סוף, וכמו שיתבאר, סוד "מן המים משיתהו", "משיתהו" אותיות שמי תהו = "[אשר עשה משה]לעיני כל ישראל", שעולה כ ["אין כ אלא לכתר", בחינת אורות דתהו, כמבואר בכתבי האריז"ל] בהשראה. ושם הכח לחדש את המציאות יש מאין, סוד נשמת אלישע, שהחיה את המת, וד"ל). רק לאחר מכן מצליח משה להחדיר את האורות המרובים דתהו בכלים רחבים דתיקון – "וילך משה ויהושע" ("הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו [לאהל מועד]" = "שמע ישראל הויאלהינו הויאחד" = 1118, המספר הראשון המתחלק גם בשם הוי', 26, למעלה מן הטבע, וגם בשם אלהים, 86, בגימטריא הטבע, סוד בית הועד של משה שפניו כפני חמה ויהושע שפניו כפני לבנה, וד"ל).

הנה הפסוק "וילך משה ויהושע" נאמר לאחר פרשת הקהל, ללמדנו שחיבור שני המאורות, משה ויהושע, סוד אורות דתהו בכלים דתיקון, הוא על ידי אחדות כל ישראל בהקהל, אנשים נשים וטף, לשמוע מחדש את דברי הוי' ב"ה שמחים כנתינתם מסיני (שעל כן מצות הקהל היא בזמן שמחתנו דווקא).

בחמשה חומשי תורת משה יש מא פעמים תבת "וילך", ואלו הפעמיים של פרשת וילך הן הפעמיים האחרונות שנאמר "וילך" בתורה, הפעם ה-מ והפעם ה-מאמ מא = אנכי (פתיחת עשרת הדברות – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", בדבר הראשון יש מא אותיות, רו"ס אם ו"אנכי הוי' אלהיך" = 173, המספר הראשוני ה-אם), וביחד עם שני הלשונות "וילך משה" "וילך משה ויהושע" = 1300 = 50 פעמים שם הוי' ב"ה.

בכל התנ"ך יש דרך (ז פעמים לב) פעמים "וילך" – הליכה בדרך העולה בית אל. וילך דרך =מריםוילך במספר קדמי = אהרן, שני אחי משה, שכבר הסתלקו מעלמא דין (ומתנותיהם, הבאר וענני הכבוד חזרו בזכות משה) באו ללוות אותו בדרכו האחרונה (עיקר הליכתו מחיל אל חיל לראות אלהים בציון) ולספר עמו (כפירוש בעל הטורים כאן "'וילך משה'. לעיל מיניה כתיב 'לאברהם ליצחק וליעקב' וסמיך ליה 'וילך משה', שהלך אליהם להגיד להם כי קיים הקב"ה שבועתו והכניס ישראל לארץ. ואיתא במדרש מכאן שהמתים מספרים זה עם זה").

ב.

וילך (יא במשולש, סוד העליה אל בחינת "חד ולא בחושבן") = היה הוה יהיה, סוד שם הוי' דלעילא – היה הוה יהיה כאחד, שלשם הלך משה, אל הלמעלה מהזמן החולף דעלמא דין, עלמא דשיקרא. וילך = בן דוד (על מלכות דוד מלכא משיחא, נאמר "הוימלך הוימלך הוי'ימלך" = משיח ["לעלם ועד" = צדקנו]), אליו הלך משה להביא את הגאולה האמיתית והשלמה לישראל.

והנה, ה"וילך" הראשון בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה [ההליכה הראשונה]" – נאמר באברם, בקיימו את ציווי ה' "לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך": "וילך אברם כאשר דבר אליו הוי'". גם כאן (בבחינת "נעוץ סופן בתחילתן") הולך משה לארץ ישראל (שעל זה התפלל תקטו תפלות, כמנין "ואתחנן" = תפלה = שירה = דרך ארץ), אם לא בגשמיות ממש על כל פנים ברוחניות.

 סופי התבות של "וילך משה… וילך משה ויהושע" = 120, שנות חייו של משה רבינו בעלמא דין – "ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וגו'" ("בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" = 1221 = 33 פעמים 37, כפולה של 37, והוא בהתאם להידוע ומבואר במ"א שתכלית ענינו של משה הוא לבוא מסוד 23, חיה [משה = 15 פעמים 23], לסוד 37, יחידה, על ידי ההליכה לשרש נשמתו, הבל [משה ר"ת משה שת הבל, בהליכה למפרע לשרש נשמתו], ב-37 הימים האחרונים לחייו בעלמא דין, בהם אמר משנה תורה). שאר האותיות (רוא"ת) של "וילך משה… וילך משה ויהושע" = 1099 = "ברכי נפשי את הוי'", שאמר דוד בתהלים הפעמים כנגד ה שמות הנשמה נפש רוח נשמה חיה יחידה (העליה בקדש לקראת הגילוי של היחידה שבנפש [יחידה שבנפש אותיות יש חידה בנפש = תשסט, השנה הבאה עלינו לטובה ולברכה], "יחידה ליחדך").

יש לפרש, בדרך הרמז, ש"וילך משה" היינו שהלך לאותיות שאחרי אותיות משה – נתו = "חי לעד וקים לנצח" (מדת משה רבינו היא מדת הנצח, במדות הלב) כנודע (= ג תמוז וכו' וכו'). ויש לומר גם שהלך לאותיות שלפני משה – לרד = ט פעמים הוי' ב"ה. ובהיות משה רבינו כאן בהליכתו האחרונה בדרגת שער ה-נ, סוד נושא הפכים (על דרך "מקום הארון והכרובים אינו מן המדה", וד"ל) הרי הוא הולך לשני הכוונים, למעלה ולמטה בעת ובעונה אחת (הרי בחייו היה יכול ללכת רק בכיוון אחד, או לעלות אל ההר או לרדת "מן ההר אל העם") "אין וועלט אויס וועלט" ממש (על דרך מדרגת מורנו הבעל שם טוב, וכידוע שישראל בעל שם טוב = 1000, אלף אורות שניתנו למשה במתן תורה, וגם כאן ביום הסתלקותו).לרד משה נתומשה משה משה = מה (אדםמאד) במשולש כללי = ה פעמים אור דיום אחד דמעשה בראשית.

הנה שני הפסוקים יחד (סוד המשכת האורות המרובים דתהו, שרש נשמת משה רבינו, לתוך הכלים הרחבים דתיקון, הכח לממש את הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקו כנודע): "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" "ויאמר הויאל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד" = 6955 = 13 פעמים 535. 13 = אהבה, 535 = אהבה במילוי: אלף הא בית הא! נמצא ששני הפסוקים יחד עולים בגימטריא אהבה פעמים אהבה במילוי, סוד הכאת אהבהשבבחינת קו (אורות דתהו) באהבה שבבחינת שטח (כלים דתיקון), ללמד שהעיקר הגדול הוא אהבה עד אין סוף ממש כנ"ל, שרש נשמת משה רבינו, "מן המים משיתהו" (מים היינו מדת החסד והאהבה רבה) – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (= שלהבת עולה מאליה, כידוע). אצל הצדיק יסוד עולם, המשה שבדור, ביום ההסתלקות, יום ההילולא ("האי עלמא דאזלינן מיניה כבי הילולא דמיא"), עולה כל עבודת חייו באש להבת אהבתו הנפלאה מאד לה' ולישראל ("בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא").

ג.

ארבע פעמים כתוב "וילך משה" בתורה: "וילך משה וישב אל יתר חתנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים ויאמר יתרו למשה לך לשלום"; "וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל"; "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל"; "ויאמר הוי' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד".

שלשת הפסוקים הראשונים מתחילים מ"וילך משה", מה שאין כן הפסוק האחרון מתחיל "ויאמר הוי' אל משה וגו'" (בשלשת הפסוקים הראשונים אין אזכרה של שם הוי') ו"וילך משה [ויהושע]" בא כתגובה וציות לצווי ה' "קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו". זאת אומרת, ששלשת ה"וילך משה" הראשונים הם ביוזמת משה ואילו ה"וילך משה" האחרון בא כמילוי מאמר ה' אליו.

על פי זה יש להבין את ארבעת ה"וילך משה" בתורה כהליכה בדרך עליה בקדש מ-ה תתאה שבשם ועד ל-י שבשם:

"וילך משה וישב אל יתר חתנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים ויאמר יתרו למשה לך לשלום" היינו התעוררותו של משה לשוב לחיק הקדושה של אחיו, בני משפחתו הקרובה בפרט בתוך כלל בני ישראל (שגם בהיותם בגלות מצרים לא זזה שכינה מכלל ישראל) לראות העודם חיים (לראות, בעיני החכמה של משה, הבטת החכמה במלכות, איך שגם ה"עוד", הגוף, של בני ישראל חי וקים, שהרי "צבור לא מת", והגם שדין צבור ממש הוא דווקא בארץ ישראל כנודע, אף על פי כן המציאות של "צבור לא מת" תקפה גם בגלות בחו"ל, מצד הנשמה בוודאי, שהנשמה היהודית לא נמצאת אף פעם בשעבוד הגלות, רק השאלה של משה הוא לגבי ה"עוד", שבארץ חי בוודאות, אבל בגלות תלוי בכח ראית משה דווקא, וד"ל). "וילך משה וישב אל יתר חתנו", כיתרון האור מן החשך, גילוי המלכות דקדושה, ה תתאה שבשם (סוד צפרה בת יתרו, כלת משה).

"וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל" היינו מה שמשה ואהרן, שני האחים הקדושים יחד, אוספים ומקבצים את כל המוחין (זקנים) של בני ישראל שיאירו בתפארת ז"א – "תפארת ישראל", סוד ה-ו (ו החיבור) של שם הוי' ב"ה. מטרת האסיפה היא לבשר את הגאולה המממשת ובאה. הגאולה היא סוד לידת ז"א מבטן אמא (מצרים), כמבואר בכתבי האריז"ל. "כל זקני בני ישראל" = "ואהבת לרעך כמוך" ("כלל גדול בתורה"), אהבת התפארת (בסוד יג אהבות כנודע ומבואר במקום אחר).

ד.

 המשך: "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל". כל "וילך משה" = תהו כנ"ל. אבל עיקר מקום האורות המרובים דתהו הוא בבינה, אמא, ה עילאה שבשם (סוד שם סג) כנודע. "ימותו ולא בחכמה" אלא בבינה, דהיינו כוונת הליכת משה זאת האחרונה בימי חיי חיותו בעלמא דין, לדבר את הדברים האלה אל כל ישראל, החל מ"בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא והוי' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה", ובסוד "מבין דבר מתוך דבר" (הרי משה עצמו זכה לבינה אך בבני ישראל "נבונים [המבינים דבר מתוך דבר] לא אשתכחו", וכאן בשעת עליתו למרום תוך כדי השגת שער ה-נ דבינה, השגת עצם האלקות, כיוון להנחיל את חוש "מבין דבר מתוך דבר" לכל בני ישראל), להבין מתוך מה ש"הוי' אמר אלי לא תעבר את הירדן" (מתוך ההבנה של משמעות הסתלקותו של משה, מנהיג ישראל) ש"הוי' אלהיך [בכבודו ובעצמו, היינו 'מבין דבר מתוך דבר', הבנת הסובב מתוך הממלא, כמבואר בדא"ח] הוא עבר לפניך הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך וירשתם יהושע הוא עבר לפניך כאשר דבר הוי'. ועשה הוי' להם כאשר עשה לסיחון ולעוג מלכי האמרי ולארצם אשר השמיד אתם. ונתנם הוי' לפניכם ועשיתם להם ככל המצוה אשר צויתי אתכם. חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי הוי' אלהיך הוא ההלך עמך לא ירפך ולא יעזבך".

"ויאמר הוי' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד" היינו בסוד "הוי' [רק כאן יש שם הוי' כנ"ל] בחכמה", סוד הבטול במציאות להענות בטבעיות גמורה לצווי ה' – ה' אומר "קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו" ומשה מקיים את מאמר ה' – "וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד". היינו ה"וילך משה" שכנגד ה-י של שם הוי' ב"ה, הבטול הגמור לרצון ה'. וידוע שחכמהכח מה, היינו תקיפות הבטול, התקיפות (מכח הגבורה דעתיק יומין שבחכמה סתימאה דכתר עליון) להחדיר את האורות המרובים דתהו, סוד "וילך משה וידבר וגו'" שבתחילת הפרשה, בכלים דתיקון – "כלם בחכמה עשית", "כלם בחכמה אתברירו" ונתקנו (והיינו סוד השרש האמיתי של התיקון מצד שם עב המאיר בחכמה, לא מצד שם מה דתיקון עצמו, סוד השבירה [של סג הנופל ל-בן] והתיקון [מה]; בשם מה אין גילוי האורות המרובים דתהו, מה שאין כן מצד שם עב, שלמעלה לגמרי מהשבירה והתיקון, האורות המרובים דתהו מאירים בכל עוצמתם, ויותר ויותר, בכלים הרחבים דתיקון, וד"ל). והיינו מה ששני ה"וילך משה" הם באים בהמשך אחד (גם שני ה"וילך משה" הראשונים באים בהמשך זה מזה בפרשת שמות, אך בשני מקומות והקשרים שונים, ודוק) וקשורים זה בזה, סוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", וד"ל.

בשני ה"וילך משה" שכנגד שתי בחינות הנוקבא, ה תתאה שבשם, אמא תתאה, ו-ה עילאה שבשם, אמא עילאה, משה הולך לבדו, אך בשני ה"וילך משה" שכנגד שתי הבחינות הדכורא, ו שבשם ו-י שבשם, משה אינו לבד אלא מצטרף אליו עוד נשמה – ב-ו מצטרף אליו אחיו הגדול ממנו אהרן וב-י מצטרף אליו תלמידו ממלא מקומו יהושע. והיינו מפני שבחינות הנוקבא הן גבורות ודינים בעוד שבחינות הדכורא הן חסדים, וד"ל.

והנה, ד פעמים "וילך משה" = 1644 = "ואהבת את הויאלהיך בכל לבבד ובכך נפשך ובכך מאדך", "אחרי הוי' אלהיכם תלכו", בעליה מחיל אל חיל, הכל במדת אהבת השי"ת כמבואר בדא"ח, וד"ל.

ה.

ופירש בעל אור החיים הקדוש:

"וילך משה". צריך לדעת להיכן הלך, ויונתן תרגם שהלך למשכן בית אולפנא, והמפרשים אמרו שהלך ממחנה לויה למחנה ישראל כאדם הנפטר מחבירו, והכתוב סתום הוא, ואין ממנו היכר לאחד מהדרכים. עוד צריך לדעת מי העיר את רוח משה לדעת שמלאו ימיו ושנותיו, והלא אמרו בגמרא שאין מודיעין לאדם ימיו ושנותיו, ומי הודיעו למשה. ונראה לפרש על פי דבריהם ז"ל שאמרו כי ארבעים יום קודם הפטירה נשמת האדם הולכת ממנו, כאומרו "ונסו הצללים", ומבקרת מקום חנייתה במקום עליון, והצדיקים יכירו בדבר, וצא ולמד מרבי שמעון בר יוחאי שהכיר ברבי יצחק כאמור בספר הזוהר. ואמרו עוד כי השמות שיש לישראל הם שמות הנשמות, וכבר העירותי בזה בפירוש פסוק "ושם רשעים ירקב", וכמאמר חז"ל שאמרו שאין הרשעים זוכרים את שמם והטעם הוא כי הרשע אין לו נפש, וכמו שרמוז בפסוק "ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה", הא למדת שהרשע אינו בעל נפש כי נשבית היא ממנו ולזה אין הרשעים מכירים את שמם כי אינם בעלי נפש בעלת השם. וכאן אמר "וילך משה", פירוש רוח החיים שבו שתקרא משה הלכה כסדר הרגיל למי שמגיע קצו, וכינה לנפשו לשון זכר כי הוא סימן לגודל הנפש כשתהיה במדרגת זכר, והודיע הכתוב במה שאמר "וידבר את וגו'", שהרגיש בהליכתה והכיר שהגיע קצו ביום ההוא, כאומרו "בן מאה וגו' אנכי היום", ואמרו ז"ל "היום מלאו ימי ושנותי". ואם תאמר מנין ידע משה בדיוק יום המיתה הלא אמרו ז"ל כי מיום שינוסו הצללים עד יום המיתה הם ארבעים יום, ומי יודע הדברים יותר ממשה והשכיל וידע יום קצו והכרה כזו מושגת היא לגדולי עולם, ועיין מה שכתבתי בפסוק "ויקרבו ימי ישראל". "וידבר את (כל) הדברים וגו'". אומרו "את (כל) הדברים", להעיר שהגם שהגיע יום פטירתו כאומרו "אנכי היום" פירוש היום מלאו ימי וגו', אף על פי כן היה בו כח היכול דבר כל הדברים הנאמרים מכאן ועד סוף הספר, מה שאין כח בזולתו עשות כן, בין בכח הגופיי בין בכח השכל.

הרי משה רבינו הוא סוד הדעת של כללות נשמות ישראל, הוא רעיא מהימנא שרועה ומפרנס את אמונת ישראל (סוד "ורעה אמונה"), היינו מה שממשיך בכל יום תמיד מהמקיף בנפש, סוד האמונה, לפנימי, סוד הדעת (כאילו רואה ממש). הוא הופך תמיד את הנכר למוכר, וד"ל. כל ימי חייו ממשיך משה רבינו לכללות נשמות עם ישראל את דעת אלקים בחידוש התמידי של כל מעשה בראשית ובהשגחתו יתברך הפרטית על כל יצורי עולמים. דעת זו היא דעת תחתון, שלמטה היש ולמעלה האין, רק שמפאת הדעת וההכרה באין האלקי המהווה את היש  היש בטל לאין (ובחינת החכמה דדעת זו היא ענין "איזהו חכם הרואה את הנולד", שרואה איך שבכל רגע תמיד מתהווה העולם ומלואו מאין ואפס המוחלט, ואל יוציא אדם את עצמו מן הכלל, כמבואר בתניא). וכל זה מצד החיה דמשה (משה = יה פעמים חיהכנודע, חיה לשון חיים, בחינת חיי משה, חיי הצדיק, בעלמא דין, הנתפס לרוב נשמות הדור כיש [ו"יחיד ורבים הלכה כרבים", וד"ל]).

אך ביום הסתלקותו של משה מעלמא דין, עלמא דשיקרא, בעליתו למרום להשיג את שער ה-נ, השגת עצם האלקות, שלגביו כולא קמיה כלא חשיב ממש, היינו דעת עליון שלמעלה היש האמיתי ולמטה האין (שבבחינת "אור המאיר לעצמו" זו דרגתו העצמית של משה רבינו מעודו [סוד מאמר רשב"י לרעיא מהימנא שבעין השכל דבלבך את חזי כולא – פני הוי' לא רק אחוריו], אך טרם יום מותו אינו מסוגל להאירו לזולתו [ואף ל'זולתו' שבעצמו, שהרי זקוק לרשב"י לגלות לו עצמו מה שרואה בעין השכל שבלב, וד"ל]). ומה שבכל זאת יש עולם (שהרי "משה אמת ותורתו אמת" וכתוב בתורת אמת "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", כמבואר בדא"ח) היינו מצד כח העצמות לשאת הפכים בהיותו יתברך נמנע הנמנעות. והיינו שמשה מת ומשה לא מת, שניהם גם יחד בעת ובעונה אחת ממש, אמת לאמתו (מה דלית כל מוחא סביל דא). והיינו הדעת שמנחיל משה רבינו, אוהב ישראל באמת, ביום הסתלקותו, לעם ישראל (שיוכלו להבין דבר מתוך דבר כשם שהוא עצמו זכה לבינה כנ"ל). וזה מצד היחידה שבמשה (עלית סוד החיה, 23, לסוד היחידה, 37 – "וילך משה" כנ"ל), בחינת המשיח שבמשה (אם מן החיים [רבי יהודה הנשיא] אם מן המתים [דניאל איש חמודות], שניהם כאחד ממש [סוד משה יהודה דניאל = "נעשה אדם" = "יהי אור ויהי אור", "יהי אור" סוד התפשטות האור, אור ישר, היינו מה שמשה חי, "ויהי אור" סוד הסתלקות האור, אור חוזר, היינו מה שמשה מת, וד"ל]), "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון".

ו.

קישור המבואר לעיל לדברי בעל אור החיים הקדוש: "וילך משה" – כל המפרשים מתלבטים, אינם יודעים את פשר "וילך משה", לאן הלך ומה ענינו לכאן (ראה גם בכלי יקר)? נמצא ש"וילך משה" זה הוא משרש רדל"א (התגלות האמונה הפשוטה באם כל חי דווקא, וד"ל).

ומפרש בעל אור החיים הקדוש שהרגיש משה בהליכתו מהעולם הזה, בעלית נשמתו הטהורה למרום (תוך כדי הסתלקותו אט אט, במשך ארבעים ימים, מן הגוף העכור – שהרי גם אצל משה רבינו, שגופו טהור וקדוש בתכלית, הכל לפי ערכין ו"אוכם איהו קדם עילת העילות" ב"ה, וד"ל). הוסבר לעיל ש"וילך משה" הזה (השלישי מבין ארבעת ה"וילך משה" דקרא) הוא כנגד הבינה, אמא עילאה (שם סג דתהו), בפרט, בחינת "מבין דבר מתוך דבר", מבין את עצם הנשמה, דווקא תוך כדי הסתלקותה מן הגוף, "מתוך דבר" – מתוך מה שהבין עד כה את סוד נשמתו כפי שהיא מתלבשת בגוף. עד כה הבין את סוד ה"התלבשות" (סוד קבלת האריז"ל כנודע), אבל עכשו, תוך כדי הרגשת הסתלקות נשמתו מגופו (סוד "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין", ומבואר בדא"ח שהוא ענין התגלות רוממות הסובב והעצמות בדרך הסתלקות הנשמה מן הגוף, הפנימיות מן החיצוניות) מבין את סוד ה"השראה" (קבלת הבעל שם טוב, ישראל בעל שם טוב = 1000, אלף אורות שנמסרו למשה בשעת מתן תורה וביום הסתלקותו כנ"ל, וד"ל).

מסופר שהבעל שם טוב הרגיש בהסתלקות בעל אור החיים הקדוש מזה שברגע ההסתלקות נמסר לו, לבעל שם טוב, הסוד שמוסרים רק לגדול הדור, המשה רבינו שבדור. ומה הוא אותו סוד? סוד נטילת ידים! ואפשר להציץ מרחוק ולנסות להבין אפס קצהו מהו ענין הסוד הגדול והנורא הזה:

מבואר בדא"ח שענין נטילת ידים הוא להרים את המדות למוחין ולהמשיך את המוחין למדות. ידוע ששתי הידים דלמטה מכוונות כנגד שתי הספירות העליונות חסד וגבורה דאצילות, ומבואר בתניא בשער היחוד והאמונה שעצם הבריאה יש מאין ואפס המוחלט הוא ממדת החסד, יד ימינו של הקדוש ברוך הוא כביכול, ואילו סוד הצמצום – העלם והסתר הבורא מן הנברא (עד שמרגיש את עצמו למציאות יש ודבר נפרד בפני עצמו) – הוא ממדת הגבורה, יד שמאלו של הקדוש ברוך הוא כביכול.

ועוד מובא בכתבי האריז"ל ומבואר בתניא קדישא שמשה רבינו לא השיג את פנימיות שתי המדות האלו של השי"ת רק השיג למטה מהן, בפנימיות שתי הספירות נצח והוד דאצילות (דמשם היתה נבואתו של משה באספקלריא המאירה – "זה הדבר אשר צוה הוי'", ענין גילוי מצות מעשיות, ששרשן בעשיה דאצילות, היינו פנימיות נו"ה דאצילות, וד"ל).

ויש לומר שביום ההסתלקות השיג משה גם בפנימיות שתי המדות האלו, כלומר שהשיג את פנימיות ענין התהוות העולם יש מאין וכו', שפנימיות ענין ההתהוות היא היא מצד בחינת נשיאת ההפכים ונמנע הנמנעות של ה' – מצד אחד "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו" ממש אך מצד שני "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד [גם בחללו של עולם]", וד"ל (בפסוק הראשון יש יתבות ובפסוק השני יש הוה תבות, וד"ל).

ויש לומר (וכן מבואר בדא"ח) שיש מעלה ב"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" ביחס למשה (הראשון) עצמו, והיינו מה שכל "אתפשטותא דמשה" באה לאחר שנתגלה למשה (הראשון) ביום הסתלקותו עצם סוד ה"השראה", סוד נמנע הנמנעות (שבהשגת סוד זה, בחינת "ידעתיו – הייתיו" בניחותא, כנודע, משיגים את פנימיות הסוד של התהוות כל העולמות יש מאין ואפס המוחלט, בחינת שתי ידיו של ה' חסד וגבורה), וממילא לכל "אתפשטותא דמשה" שבהמשך כל הדורות (תופעה המתגברת והולכת – "וילך משה" – דווקא בדור[ות] דעקבתא דמשיחא כידוע) יש רשימו, כל ימי חייהם בעלמא דין, של שער ה-נשהשיג משה ביומו האחרון (והוא סוד משנה – משה נ – אותיות נשמה, ו"אין הגלויות מתקבצות אלא בזכות המשניות" דתורה שבעל פה, היינו שעל ידי לימוד המשניות מתגלה עצם הנשמה ממש, כמו שהיא מופשטת מן הגוף לגמרי, בחינת "השראה", וד"ל [והוא סוד נתינת השם שמואל לרבי המהר"ש על ידי הצמח צדק, על שם צדיק נסתר שלמד משנה, וזה עתה הסתלק מעלמא דין, וד"ל]).

והיינו סוד נטילת ידים שמוסרים למשה רבינו שבדור דווקא – עלית שתי הידים למוחין, היינו ההשגה (מוחין) בפנימיות את שתי מדותיו יתברך, חסד וגבורה במעשה בראשית, והמשכת המוחין למדות, היינו ליחד (על ידי המשכת המוחין אליהן) את שתי המדות במקומן הן, שהוא עיקר ענין הגילוי וההשגה במה שהשי"ת הוא נושא הפכים ונמנע הנמנעות, וד"ל.

ז.

"… עוד צריך לדעת מי העיר את רוח משה לדעת שמלאו ימיו ושנותיו, והלא אמרו בגמרא שאין מודיעין לאדם ימיו ושנותיו, ומי הודיעו למשה". "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה". רוב נשמות ישראל הן בבחינת "זרע בהמה", שאין להן (מצד עצמם) דעת עליון, והיינו מה ש"אמרו בגמרא שאין מודיעין לאדם ימיו ושנותיו", שאין הכוונה רק שאין מודיעין מלמעלה דבר שהיה יכול להבין אילו היו מודיעין לו, אלא שאינו שייך מצד עצמו ודעתו לידיעה זו כלל, והיינו בהיותו "זרע בהמה". רק הנשמות הגבוהות שבבחינת "זרע אדם", נשמות דאצילות, להן דווקא מודיעין את יום הסתלקותם מעלמא דין (וכמו שמסופר על אדמו"ר האמצעי, "רחובות הנהר", בחינת "מבין דבר מתוך דבר", שכאשר הודיעו לו כו' שמח שמחה רבה ועצומה על התגלות עצם נשמתו, חלק אלוה ממעל ממש, כפי שכולו אומר כבוד נאצל, בחינת "השראה" באמת, התפשטות הגשמיות לעד, וד"ל).

הודעה זו היא עיקר שלמות הדעת של הצדיק, בחינת המשה רבינו שלו, הדעת של כללות נשמות ישראל כנ"ל.

"ומי הודיעו למשה" בניחותא – בחינת "מי" הודיעו למשה (סוד "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" כידוע), סוד אמא עילאה, שבה דווקא התגלות עתיקא בכלל ורדל"א בפרט כנ"ל.

"ונסו הצללים" – ניסוי הצדיק כאשר מרגיש את הסתלקות נשמתו מגופו הוא על ידי צלילים, על ידי האבחון באיכות (צלילי) קולו (עיין בהעמק דבר על "וילך משה וידבר וגו'"). והיינו מה שכתוב "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" – תוך כדי שמרגיש שהולך הוא מהעולם (מההעלם דעלמא דין, סוד "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", כמבואר בדא"ח, וכל שכן בן מאה ועשרים) הוא מנסה לדעת את מדת חיבור נשמתו לגופו על ידי איכות קולו, הוא הולך ומדבר דווקא (לכל שבט ושבט בפני עצמו, ראה מפרשים, שלכל שבט יש דגל מיוחד עם גוון מיוחד ועם איכות קול מיוחדת, צליל מיוחד, ועל משה רבינו דווקא נאמר שיודע לנגן בכל מיני ניגון, לפי שרש נשמתו של כל אחד ואחת מישראל, ושבכח הניגון – וכל דברי משה רבינו היו בניגון, כמו אצל אדמו"ר הזקן – להחיות ולהמית, בסוד "יוצאים [כח הניגון להמית] בשיר ונמשכים [כח הניגון להחיות] בשיר", וד"ל).

"ונסו הצללים" נאמר לאחר המלים "עד שיפוח היום" – כשם שה' נפח באפיו של אדם הראשון נשמת חיים, "ויהי האדם לנפש חיה" ("בדעה ודבור", רש"י) כך בשעת ההסתלקות נופח האדם ומחזיר לבוראו את נשמתו (שבתחילה "אתה נפחתה בי" כנ"ל) לבוראו ("שיפוח היום" הוא סוד הנשמה המאירה כאור יום, וד"ל). ביטוי זה חוזר פעמיים בשיר השירים (סוד ה"השראה", לשון שיר, של כל כתבי הקדש – "כל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים"):"עד שיפוח היום ונסו הצללים סֹב דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים על הרי בתר" "עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה". בפסוק הראשון הרעיה מדברת אל הדוד, בפסוק השני הדוד מדבר אל הרעיה, סוד "אני לדודי [מקודם אתערותא דלתתא] ודודי לי [באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא]", סוד ימי אלול ועשרת ימי תשובה (שחיבורם הוא על ידי ראש השנה, החל – בשנה שפרשיות נצבים וילך נפרדות – בשבוע של פרשת וילך). ידוע שבערב ראש השנה האור שהחיה את השנה החולפת ('נשמת' השנה החולפת) מסתלק לשרשו, ובתקיעת השופר, דמצות היום דראש השנה בשופר – כאשר מנהג ישראל הוא לתקוע בו גם במשך כל ימי חדש אלול, חוץ מערב ראש השנה – יורד לעולם אור חדש, אור עליון יותר מכל האורות שהחיו את העולמות מאז ששת ימי בראשית, דשנת תהו – "וילך משה", כמבואר בתניא באגרת הקדש, וד"ל. כדי ליחד את החתן והכלה של שיר השירים, שזיווגם הוא סוד הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, צריך כל אחד להרגיש במעין הסתלקות הנשמה מן הגוף בכלות הנפש ממש אחד לשני (והוא על דרך המבואר בספר תניא קדישא פרק לב שאהבת ישראל אמיתית היא דווקא בהתבוננות והתפעלות של הפשטת הנשמה מן הגוף, וד"ל).

הרשעים (כך ממשיך להסביר בעל אור החיים הקדוש) אינם בעלי נפש, בעלי שם (וממילא אינם זוכרים את שמם כו'). נמצא שהצדיק שהולך לעולמו מתוך דעת שלמה הנו "בעל שם" – "טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו". והיינו סוד גילוי נשמת רבי ישראל בעל שם טוב (סוד אלף אורות, ישראל בעל שם טוב = 1000) למשה רבינו (סוד ה"השראה") בשעת מתן תורה וביום הסתלקותו כנ"ל.

ומה שכותב בעל אור החיים הקדוש שנפש הצדיק המרגיש בסוד "ונסו הצללים" הוא בחינת זכר היינו כמבואר לעיל שהוא בסוד "זרע אדם", נשמה דאצילות (בחינת "זכר חסדו" – "עולם [האצילות] חסד יבנה", וד"ל).

"'בן מאה וגו' אנכי היום', ואמרו ז"ל היום מלאו ימי ושנותי", היינו גילוי בחינת "אנכי מי שאנכי" (= נושא הפכים) שבו, "היום" (סוד אור אין סוף ברוך הוא שלפני הצמצום, כמבואר בדא"ח בסוד "היום יום").

"הלא אמרו ז"ל כי מיום שינוסו הצללים עד יום המיתה הם ארבעים יום, ומי יודע הדברים יותר ממשה והשכיל וידע יום קצו והכרה כזו מושגת היא לגדולי עולם". ימי ניסוי הצלילים הם מ יום דווקא, כמספר הימים שמשה רבינו עלה למרום להוריד "עז מבטחה" (התורה – "הוי' עז לעמו יתן", "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים", בחינת נשיאת ההפכים, נמנע הנמנעות, שבתורה כנודע). הצד השוה בין שתי תקופות ה-מ יום הוא ענין הסתלקות הנשמה מן הגוף (שגם בהיות משה בהר לא אכל ולא שתה – התפשטות הגשמיות לגמרי, כמלאכי השרת ממש).

"אומרו 'את (כל) הדברים', להעיר שהגם שהגיע יום פטירתו כאומרו 'אנכי היום' פירוש היום מלאו ימי וגו', אף על פי כן היה בו כח היכול דבר כל הדברים הנאמרים מכאן ועד סוף הספר, מה שאין כח בזולתו עשות כן, בין בכח הגופיי בין בכח השכל". היינו שבאותו יום משה מת ומשה לא מת, אלא חי, נשמה בגוף, בכוחות על טבעיים ממש (לא כמו בפירוש העמק דבר, עיי"ש), הן מצד הגוף והן מצד השכל – נמנע הנמנעות (משה – נמנע הנמנעות = "יסוד היסודות ועמוד החכמות", 

השארת תגובה