דברי תורה לפרשת ויקהל – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

דברים עמוקים ורמזים מתוקים מתוך 'דבר תורה יומי' שכתב הרב עצמו.

א.

 כמה מהמפרשים ציינו את הסמיכות של סוף פרשת כי תשא, המספר אודות קרני ההוד של משה רבינו, לתחילת פרשת ויקהל – "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'".

ואלה דברי בעל הטורים: "כתיב לעיל 'כי קרן עור פניו' וסמיך ליה פרשת שבת לומר שאינו דומה קירון פנים של שבת לשאר הימים, ואמר 'ויקהל' לפי שבא לומר פרשת שבת, רמז בשבתות ויו"ט נקהלים לשמוע הדרשה".

ואלה דברי בעל אור החיים הקדוש:

"ויקהל משה וגו'". צריך לדעת טעם שהוצרך לומר "ויקהל", אחר שהוא דבר הרגיל בכל עת אשר יצוה דבר ה', ונראה כי לצד שראו כי קרן עור פניו וייראו מגשת אליו, לזה הוצרך להקהיל את כולן לבל ימנעו קצת מהמורא, וזה שדקדק לומר "את כל עדת".

בשבת קדש מאירים מוחין דאבא, אור חכמה עילאה, סוד "חכמת אדם תאיר פניו", וכדברי בעל הטורים שעיקר קירון הפנים שייך לשבת קדש, ובשעת הדרשה דווקא, שאזי מסיר משה רבינו את המסוה מעל פניו וכל העם ניזונים מקרני ההוד באמרו דברי אלהים חיים, בחינת מתן תורה, וע"ד מצות הקהל, והרי לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל.

והנה ידוע ששבת אותיות בשת, סוד בראשית – ירא בשת (בשבת דווקא), והיינו מה שבשעת מתן תורה נאמר "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" – "איזוהי יראה שהיא על הפנים? הוי אומר זו הבושה". והיינו כדברי בעל אור החיים הקדוש ש"הוצרך להקהיל את כולן [כל עדת בנ"י] לבל ימנעו קצת מהמורא", וכמו שנאמר בתחילת הפסוק הנ"ל (בסוף מעמד הר סיני) "ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". וידועה הקושיא, שאם הכוונה היא "אל תיראו" למה נאמר "ובעבור תהיה יראתו על פניכם". אלא צריך להיות זה וזה, והא בהא תליא. ובהקשר לחוית מתן תורה שבפרשתנו ("ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'"): אל לו לבר ישראל להמנע מלהתקרב למשה רבינו לשמוע מפיו את דבר ה' ממורא קירון עור פניו, אבל עליו להתקרב ולשמוע דווקא מתוך מורא קרני ההוד, מתוקף גילוי מוחין דאבא, מה דלית כל מוחא סביל דא (היינו הגילוי שאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ממש, כמבואר בתניא).

ב.

והנה קהל – "ויקהל משה" – הוא ראשי תבות קרני הוד לו, ע"ד הנאמר בחבקוק, בתאור מתן תורה, "קרנים מידו לו".

ואלה דברי חבקוק הנביא (הפטרת יום ב' דחג שבועות, זמן מתן תורתנו): "תפלה לחבקוק הנביא על שגיֹנות. הוי' שמעתי שמעך יראתי הוי' פעלך בקרב שנים חייהו בקרב שנים תודיע ברגז רחם תזכור. אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן סלה כסה שמים הודו ותהלתו מלאה הארץ. ונגה כאור תהיה קרנים מידו לו ושם חביון עזה [עֻזו קרי]".

יש כאן גם לשון "קרנים" – "קרנים מידו לו" – וגם לשון "הוד" – "כסה שמים הודו". והנה, פלא, "כסה שמים הודו" = "קרנים מידו לו" = "ויקהל משה" (= מלכות, כמו שיתבאר)!

וזה לשון רש"י על הפסוק "ונגה כאור תהיה וגו'": "'ונוגה'. אותו היום. 'כאור תהיה'. כאור המיוחד של שבעת ימי בראשית היה וכן ת"י ['כזהור בראשית אתגלי']. 'קרנים'. לשון מאור כשהוא נוקב וזורח דרך הנקב נראה כמין קרנים בולטין וכן 'כי קרן עור פניו'. 'מידו'. מידו של הקב"ה באו להם. 'ושם חביון עזו'. כתרגומו, שם נגלה עזו שהיה חבוי למפרע בסתר עליון".

רש"י מפרש "קרנים מידו לו" (בשעת מתן תורה) ע"ד "כי קרן עור פניו" דמשה, אך הרד"ק (בפירוש ראשון) מפרש דהיינו הך ממש: "'ונוגה כאור תהיה'. זהו מה שאמר בתורה 'ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר'. 'קרנים מידו לו'. זהו 'כי קרן עור פני משה', כלומר הזיו ההוא היה מיד האל לו למשה, ואמר קרנים בלשון שנים כי הפנים שני צדדין. וי"מ קרנים על הלוחות שנתן למשה שהיו שנים והיו מזהירות בנראה ובנסתר. 'שם חביון עזו'. שם בסיני נגלה מה שהיה נחבא מעוזו עד היום ההוא כי לא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו שנגלה לו האל יתברך בכבודו הגדול על הר סיני לעיני כל ישראל. וי"מ חביון עזו על הארון כמ"ש עליו 'אתה וארון עוזך' ושם היו נסתרות הלוחות".

שני ה"יש מפרשים" בפירוש הרד"ק קאי על הלוחות, מכאן רמז ששני הפירושים הראשונים (העיקריים) קשורים זל"ז – "קרנים מידו לו" היינו קרני הוד דמשה, "ושם חביון עזו" היינו גילוי מה שהיה נחבא מעוזו עד היום ההוא (והוא ע"ד פירוש רש"י הנ"ל). והיינו לרמז שקרני ההוד באו מעצם המאור ב"ה "כשהוא נוקב וזורח דרך הנקב" (לשון רש"י הנ"ל), היינו סוד "חביון עז העצמות" המתגלה בפנימיות רדל"א ממלכות דא"ק (ועד למלכות דא"ס, בחינת הגילוי של מלך המשיח בב"א) – הכתיב "עזה" קאי על מלכות (דא"ק), והקרי "עזו" קאי על בואו בפנימיות רדל"א, וד"ל. "כשהוא נוקב וזורח דרך הנקב" היינו בחינת נקבה – "עזה", וד"ל. "נראה כמין קרנים בולטין" היינו חותם בולט, בחינת זכר – "עזו". והעיקר, גילוי המלכות = "ויקהל משה" וכו' כנ"ל.

ג.

"ויקהל משה" = מלכות, כנ"ל. בפרשתנו מתגלה משה רבינו כמלך ישראל – "ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". פרשת ויקהל היא הפרשה ה-יחד (כב, שלמותכב אתוון דאורייתא, שרשי נשמות ישראל, מאמא-גרמוהי, שרש הכלים, בסוד יחס הקו המקיף את העיגול הגדול לקו הפנימי [הקוטר] – כב ל-ז, סוד ז קני המנורה, וד"ל [לעומת זאת, אבא-חיוהי, שרש האורות, הוא נגד י ספירות בלימה, י בחינת אור אבא; והנה מלכות משה – "ויהי בישרון מלך וגו'" – הוא בסוד היחוד הפנימי של או"א עילאין, משה מחכמה עילאה ובני ישראל מבינה עילאה, וד"ל; מלכות משה = כט בריבוע שהוא כא בהשראה, ודוק]).

והנה, מלכות היינו שם אל (המדה הראשונה של יג מדות הרחמים שנאמרו בסמוך, בפרשת כי תשא – "אל רחום וחנון וגו'") במשולש (והוא גם המספר המשוכלל [מספר ששוה סכום כל מחלקיו] הרביעי, לאחר אוכח, וזאת בהיות אל מספר ראשוני שלפני חזקה של ב [לב =ב בחזקת ה]. מלכות = לויתן, זוג המספרים הידידותיים, רכ ו-רפד [שסכום מחלקי כל אחד שוה השני] = לוית חן, יחד = 1000, אלף אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה, שגם לאחר חטא העגל מאירים אצלו בכל שבת קדש, סוד קרני ההוד שלו).

וראה זה פלא, בכל רמות המספר "ויקהל משה" עולה מספר משולש: במספר הכרחי, "ויקהל משה" = 496 = 31 במשולש כנ"ל. במספר סדורי, "ויקהל משה" = 91 = 13 במשולש. במספר קטן, "ויקהל משה" = 28 = 7 במשולש. במספר קטן מספרי, "ויקהל משה" = 10 = 4 במשולש. במספר קטן מספרי אחרון, "ויקהל משה" = 1 = 1 במשולש! 13 היינו כנגד 13 מדות הרחמים שתחילתן שם "אל" כנ"ל (ובמספר סדורי אל = 13). 7 היינו הנקודה האמצעית של 13 (סוד תיקון "ואמת", שע נהורין של אור הפנים – "חכמת אדם תאיר פניו" בקירון עור פני משה כנ"ל – כנודע מדברי הה"מ נ"ע בסוד "כל השביעין חביבין"). 4 היינו הנקודה האמצעית של 7 (סוד תיקון "ארך", וכידוע ב-ב הדעות בחז"ל אם "ארך" ראה או "אמת" ראה; אל במספר קטן = 4). 1 היינו כנגד תיקון "אל" כנ"ל. אל ארךואמת (המדה הראשונה, הרביעית והשביעית, בדילוג שוה) = רגל רגל רגל, כנגד "שלש רגלים" ("שלש רגלים" = בראשית = שלשה דברים יחד כנודע), שבהן ביחוד מקהיל משה רבינו, מלך ישראל, את בני ישראל לשמוע דברי תורה, שמחים כנתינתן מסיני (מועדים לשמחה, ובפרט בחג האסיף – "בהתאסף ראשי עם וגו'" – ובפרט בשנת הקהל). [בסדרה הריבועית הנבנית מאל ארך ואמת, האבר הבא יהיה 709 = קטרת = אין מזל לישראל, וע"כ = יחד פעמים ח בריבוע, ודוק.]

צורת המשולש רומזת לסוד ההשתלשלות כנודע, והוא סוד המלכות – "ויקהל משה" – תיקון ההשתלשלות, שממנה מסתעף החטא, בירידת המדרגות, סוד "רגליה יורדות מות". כאשר משה מקהיל את העם הוא אוסף את רגלי המלכות, ההשתלשלות, הביתה, לעולם האחדות האלקית, עולם האצילות. בהקרנת קרני ההוד שלו הוא מגלה איך שכל בני ישראל בני מלכים הם, אצילי בני ישראל, וישראל אף על פי שחטא ישראל הוא (ועוד יותר, שאליבא דאמת לאמתו, לא חטא ישראל מעולם, אלא בחינת הערב רב המעורב בו, שגם אותו אחראי משה לתקן, מפני שהוא זה שקבל את הערב רב מדעתו, כידוע). והיינו כידוע ש"ויקהל משה" בא לתקן את הנאמר בפרשה הקודמת "ויקהל העם על אהרן", ודוק.

"ויקהל העם על אהרן" "ויקהל משה" (יש כאן יחד אותיות, ודוק) = "שמע ישראל הוי'אלהינו הויאחד", ללמד שגם בשעת החטא לב ישראל חי באמונה טהורה ושלמה בהוי' אחד, דבר המתגלה ע"י "ויקהל משה" ("את כל עדת בנ"י" – "כל" לרבות גם את החוטאים בעגל).

ד.

ראינו שקהל ר"ת קרני הוד לו. בכח הקרני הוד (מחביון עז העצמות) משה רבינו, מלך ישראל, מקהיל את כל עדת בני ישראל. אך בשעת ההתקהלות, לפני שמשה פותח "ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה הוי'", עדיין המסוה על פניו (שלכאורה אין לומר שזה עתה יצא משה מלפני ה', טרם שם את המסוה על פניו, ככתוב בסוף בפרשה הקודמת, שהרי מ"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" משמע שהיה צריך להתעסק באיסוף העם. ויש לומר שמה שנאמר בסוף הפרשה הקודמת – "ובבא משה לפני הוי' לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה. וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו" – היינו בסוד ההשראה וההתלבשות [ללא הפסק בין "לפני הוי' לדבר אתו" לבין "ודבר אל בני ישראל"], ואילו כאן, בתחילת פרשתנו, "ויקהל משה" היינו בסוד ההשתלשלות כנ"ל, וד"ל). והוא סוד היחס של מלאכת המשכן, שאינה דוחה שבת, לבין שבת קדש, הנושא הפותח את פרשתנו. התקהלות בני ישראל, על ידי משה, היא על דרך מלאכת המשכן – אהל מועד לכל עדת בני ישראל – ואילו יום שבת קדש הוא עצם בחינת מתן תורה לישראל (דלכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל כנ"ל), בגילוי קרני ההוד מחביון עז עצמותו יתברך.

והענין יובן על פי הרמז שקהל = מה מה מה – ג בחינות מה (הערך הממוצע של ג אותיותקהל). יש מה שבבחינת אור אין סוף ב"ה לפני הצמצום הראשון לברוא את העולמות, ישמה של עולם המלבוש, מה ששיער בכח כל מה שעתיד להיות בפועל (עדיין לפני הצמצום הראשון שמתואר בעץ חיים) ויש מה שבסוד הצמצום הראשון (והחלל מקום פנוי שנוצר על ידו). והם בסוד האות א, בפשוט במילוי ובמילוי המילוי: א אלף אלף למד פא.

א היינו אחדות פשוטה (שאינו בחינת אחד המנוי, עליו נאמר "ולפני אחד מה אתה סופר", היינו מה של א פשוט, אחדות פשוטה, כפי שמתבאר כאן) – גילוי אור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום הראשון. כאן המה הוא בסוד "מה – ארח אצילות", וכידוע שאוא"ס שלפני הצמצום מכונה אדם דאצילות. אלף = מסוה, והוא סוד עולם המלבוש, כאשר המה שבו היינו המה דחכמה – כח מה (בחינת שיער בעצמו בכח מה שעתיד להיות בפועל). אלף למד פא = צמצום (= "ויקהל העם [על אהרן]", חטא לשון חסרון וחלל פנוי מאור ה'). כאן המההוא במלכות (סוד הרשימו שנשאר לאחר הצמצום הראשון שהתחולל בנקודת המלכות דאין סוף כנודע; מה היינו המשולש של ט ומלכות היינו המשולש של אל כנ"ל, ביחד = ישראל, כמבואר במ"א) – "כיון דמטי עד מל' הנקרא מ"ה מה פשפשת ומה ידעת הא כולא סתים כדבקדמיתא".

א אלף אלף למד פא = חשמל = זך במשולש (זך = ג בחזקת גמה = ט במשולש, ט = גבריבוע, שליש זך). ללא כל מילוי האות הפשוט (א) היא בחינת "חש". מילוי ראשון היינו ה"מל" הראשון (מלשון ברית מילה), מילוי שני (מילוי המילוי) היינו ה"מל" השני (מלשון מילול ודבור). הדבור המלא (דמלא) שבתוך חלל המקום הפנוי היינו הדבור דתפלה, מקרב איש ולב עמוק (מתוך תחושת חשכת הצמצום, גלות השכינה). ברית המילה היא מצוה ראשונה בגוף היהודי, והוא סוד בושת המסוה של משה רבינו, מסוה מתחלף במצוה (מצדמצוה, סוד יחוד משה צפרה, שמלה את בנם בצור, וד"ל; בחילוף סץצפרה היא ספרה =משה, ודוק). ה-א הפשוטה, גילוי אור אין סוף ממש, היינו גילוי תורת משה (ועד לגילוי תורת משיח, "תורה חדשה מאתי תצא") – "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" כנ"ל. מלאכת המשכן היא בגדר מצוה, בסוד מסוה (שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל – כל מצוה היא על מנת להוציא כח אלקי מן הכח אל הפועל). יום השבת קדש היינו גילוי האחדות הפשוטה שלפני הצמצום, סוד אות ה-א שקדמה ל-ב דבראשית (סוד השבת שלפני יום אחד דמעשה בראשית), וד"ל.

ה.

 והנה, ה-א הפשוטה היא סוד ההשראה, מילוי האלף סוד ההתלבשות, ומילוי המילוי – אלף למד פא – סוד ההשתלשלות (סוד המלכות של "ויקהל משה" כנ"ל, ומה שנתבאר לעיל שסוד "ויקהל משה" הוא ענין מלאכת המשכן, סוד המסוה, מה ששיער כו', היינו קשר ואחיזת המסוה בצמצום עצמו, וכידוע שכל ממוצע המחבר נאחז בשני הקצוות שעליו לחבר, וכמו שיתבאר).

מבואר במקום אחר שתכלית סוד ההשראה (קבלת הבעל שם טוב) לבוא בהתלבשות, בפנימיות (תורת חב"ד). ועוד, בהיות ההתלבשות (נשמה בגוף, הארת הנשמה בגוף מתחילה מברית המילה כנ"ל) ממוצע בין ההשראה להשתלשלות (בין "חש" ל"מל" העיקריים – "עתים חשות עתים ממללות"), שרשה האמיתי הוא למעלה משניהם, וכולל את כולם. והרמז: המסוה, סוד ההתלבשות היינו סוד עולם המלבוש כנ"ל, מלבוש = חשמל = א אלף אלף למד פא, כללות הכל.

וכן יש מה אחד שכולל את כל ג בחינות המה הנ"ל. והוא כאשר נבנה סדרה ריבועית מ-א (1)אלף (111) אלף למד פא (266), יהיה בסיס הסדרה מה! בציור מספרי הסדרה וההפרשים שביניהם כנהוג, מה זה נמצא מתחת לאבר האמצעי של הסדרה – אלף = מסוה.

ועוד רמז מופלא שהכל נכלל במסוה, בכל שבעת הפסוקים האחרונים של פרשת כי תשא, פרשית קרני ההוד והמסוה של משה –

"ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד משה ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו. וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו. ויקרא אלהם משה וישבו אליו אהרן וכל הנשאים בעדה וידבר משה אלהם. ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום את כל אשר דבר הוי' אתו בהר סיני. ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה. ובבא משה לפני הוי' לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה. וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו" –

יש מסוה (אלףפלא) מלים!

מסוה (111) הוא מספר ה"ברית" (סוד ברית מילה הנ"ל) ה-יא (11). "קרן עור פני משה" = 1111 (= אשה במספר קדמי, כמבואר סודו במ"א). בברכת יצחק ליעקב (הברכות העצמיות היותר בתורה) – "ויתן לך האלהים וגו'" – יש 111 (מסוה – אלףפלא) אותיות, ללמד שמסוה משה ממשיך ברכות אלו לישראל.

יש לכוון את שבעת פסוקי קרני ההוד והמסוה כנגד ז"ת: "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו" – חסד ואהבת ה' אליו; "וייראו מגשת אליו" – גבורה ופחד; "ויקרא אלהם משה… וידבר משה אלהם" – תפארת ורחמים; "ואחרי כן נגשו… ויצום…" – נצח; "ויכל… ויתן על פניו מסוה" – הוד (רש"י: "… הוה קא מסוה לאפה, לשון הבטה, היה מסתכל בה, אף כאן, מסוה – בגד הנתן כנגד הפרצוף ובית העינים, ולכבוד קרני ההוד, שלא יזונו הכל מהם"); "ובבא משה לפני הוי' לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה" – יסוד; "וראו בני ישראל כי קרן עור פני משה, והשיב את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו" – מלכות (אתגליא, בזמן הדבור, ואתכסיא, שלא בזמן הדבור).

אחר כך "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם וגו'" הוא על דרך "ויהי ביום השמיני וגו' (ב"ויקהל משה" יש ח אותיות וד"ל).

ו.

 "ויקהל משה" = 496 = 8 פעמים 62 (היינו שהערך הממוצע של 8 אותיותיו הוא 62). 62 =טוב מאד ("וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", וכן כאן, בהמשך פרשתנו, בסיום מלאכת המשכן שעל דרך מעשה בראשית, כנודע). במילוי "ויקהל משה" – וו יוד קוף הא למד מם שין הא = 744 = 12 פעמים 62, שהוא "שלם וחצי" ביחס ל"ויקהל משה" ("ויקהל משה" = אברהם אברהם; במילוי = אברהם אברהם אברהם; כל אברהם = ח פעמים אל). במספר קדמי, "ויקהל משה = 2046 = 33 פעמים 62! בסיס הסדרה = 17 פעמים 62 – טובפעמים טוב מאד! האבר הבא בסדרה = 4402 = 71 פעמים 62. עד כאן = 7688 = הריבוע הכפול של 62!

והנה, התבה האחרונה של פרשת כי תשא היא "אתו". ובצירוף לתבה הראשונה של פרשת ויקהל (וכנ"ל באריכות, שפרשת ויקהל באה כהמשך לסוף פרשת כי תשא) – "אתוויקהל" = 558 = 18 פעמים 62 (חי פעמים טוב מאד)!

והנה, בפסוק הראשון של פרשתנו – "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשת אתם" – יש תבה אחת שעולה 62 – "בני [ישראל]". בסוף פרשת כי תשא (בעצם משלישי ועד סוף הפרשה) יש ד פעמים "בני [ישראל]" (כולם בסוף הפרשה, בפרשית קרני ההוד והמסוה) וכן בתחילת פרשת ויקהל (ראשון, בשנה שויקהל ופקודי מחוברים, ובשנה שהם נפרדים – ראשון ושני) יש ד פעמים "בני [ישראל]", סך הכל חפעמים בני = "ויקהל משה" (הערך הממוצע של כל אות = בני).

"בני" במילוי: בית נון יוד = "יאר הויפניו אליך ויחנך", הברכה השניה של ברכת כהנים. במספר קדמי, בני = 253 = 22 (יחד, כנ"ל) במשולש.

וכדי להבין את סוד כל הנ"ל צריך להבין מי הם כל עדת "בני" ישראל בפסוק הראשון של פרשת ויקהל (וכמו שיתבאר).

ז.

וזה לשון הרמב"ן בריש פרשתנו (עם הערות, הנוגעות לעניננו, בסוגריים מרובעות):

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". יכלול "כל עדת בני ישראל" האנשים והנשים, כי כלם התנדבו במלאכת המשכן. והנה, משה אחר שצוה לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל האנשים כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני אחרי שבור הלוחות [עד כאן, עד לבני ישראל האנשים, בלי מסוה], ונתן על פניו המסוה [מכאן יוצא מפורש, כאמור לעיל, ש'ויקהל משה' היה עם מסוה על פניו], חזר וצוה והקהילו אליו כל העדה אנשים ונשים [כאן מוסיף נשים, בחינת מסוה בעצם כנ"ל], ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו, ואמר לכולם [אנשים ונשים] ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כי כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם [וכן בינם לבין עצמם, אנשים ונשים גם יחד], ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה ['איש ואשה זכו שכינה ביניהם'], כמו שאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ['בתוך הלב של כל אחד ואחת מישראל'], ולכן צוה אותם משה עתה בכל מה שנצטוה מתחלה [מבלי להתחשב בחטא שבאמצע, והיינו דרגת אדם וחוה בגן עדן מקדם לפני החטא, שהפריד ביניהם].

ואלה דברי בעל אור החיים הקדוש (בפירושו את דברי ספר הזהר הקדוש):

עוד ירצה באומרו "את כל", על פי מה שפירשתי בפרשת תרומה בפסוק "מאת כל איש אשר וגו'", שבא לרבות יתומים קטנים ונשים, יעויין שם, והוא אומרו "את כל", ב' ריבויים, וטעם שלא הזכיר הג', שהוא שוע, זה אינו צריך לקרא לו, כי מעצמו בא יבא ברנה בכלל כל ישראל. ובספר הזהר אמרו שהקהיל האנשים להפרידם מהנקבות, לצד שהיה השטן מצוי בינם לבל יזיקם ח"ו, ע"כ. ומן הסתם לא יכחיש שלא נזדמנו הנשים לשמוע דבר ה' ובפרט להביא נדבת המשכן, וכן הוא אומר "ויבואו האנשים על הנשים", אלא יכוין לומר כי הקהיל האנשים בפני עצמן, והנשים בפני עצמן, ולא באו יחד ולא עמדו במסיבה אחת, והכתוב רמז הדברים בייתור תיבת "בני", שלא היה צריך לומר אלא את כל עדת ישראל.

והנה, "כל עדת בני ישראל" = 49 (7 בריבוע) פעמים 23 (חיה וכו') = "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

הפעם האחרונה שנאמר "כל עדת בני ישראל" בתורה – "הכל הולך אחר החיתום" – היא בסמיכת יהושע בן נון על יד משה רבינו: "ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל", המשכת הארה מקרני ההוד של משה.

"את כל עדת בני ישראל" ("את" ו"כל" ב' ריבויים, כדברי בעל אוה"ח הנ"ל) = 1528 = "בני" במילוי המילוי: בית יוד תו נון וו נון יוד וו דלת, ללמד שהכל נכלל ב"בני" (= 62 = טוב מאדכנ"ל)!

המסוה הוא לשם צניעות, והיינו שעשוי לפריד בין האנשים לבין הנשים ב"ויקהל משה". אך עם כל זאת, המסוה, המצוה, בא לעורר את המצוה רבה של יחוד בני ובנות ישראל במלאכת (תרומת) המשכן (בחינת מסוה כנ"ל).

בעל אוה"ח לומד שלא עמדו האנשים והנשים במסיבה אחת מתבת "בני", אך ראינו שתבת "בני" כולל את הכל, את כל ישראל יחד (אנשים נשים וטף; וכידוע הרמז: אנשים נשים = ט פעמים טף, הערך הממוצע של כל אות), והיינו בסוד הבדלה המתקה (מל-מל של סוד החשמל הנ"ל), ודוק.

בני = טוב מאד. "טוב" – מלאך חיים (יצר טוב); "מאד" – מלאך המות (יצר הרע). והוא סוד יחוד זו"ן, באתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא, על ידי מלאכת המשכן ושמירת השבת ("לא תבערו אש [זרה, של איש ואשה, ללא שכינה ביניהם, שם יה המאיר ביום השבת דווקא, כמבואר בכתבי האריז"ל ששבת = תרפז, רלב תנה, יה] בכל משבתיכם ביום השבת", וד"ל).

השארת תגובה