דברי תורה לפרשת ויקרא – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

עמוקים ורמזים מתוקים מתוך 'דבר תורה יומי' שכתב הרב עצמו.

א.

"ויקרא אל משה וידבר הוי' אליו מאהל מועד לאמר".

ה-א של "ויקרא" היא א זעירא. וכן, לא נאמר מי הוא הקורא. והנה בספר נעם אלימלך כתוב שה-א זעירא בעצמה היא היא הקוראת למשה, וכמו שיתבאר לקמן בעזה"י.

הנה "הכל הולך אחר הפתיחה", ולעניננו היינו ה"ויקרא" (וכן השרש קרא) הראשון בתורה – "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". כאן "ויקרא" היינו קריאה בשם, ואילו "ויקרא אל משה" היא קריאה אליו (שיבוא אל אהל מועד לשמוע את דבר הוי'). אך יש לומר דהא בהא תליא – לפני שקוראים למשה (וכן לניצוץ משה שיש בכל אחד ואחת מישראל) שיבוא כו' צריך לקרוא אותו בשם, כלומר ליחד מה שמו אשר יקראו לו בלשון הקדש, שם המורה על עצמותו. והיינו "ויקרא אל משה" שקרא אליו לאחר (ועל ידי) שקרא ואישר לו את שמו – משה.

דהנה בלידת משה רבינו לא נקרא בשם (רק ממה שנאמר "ותרא אותו כי טוב הוא" דרשו שנתנו לו שם, בחשאי, טוב או טוביה, אך אין זה מפורש בקרא), והוא מפני שהצפינו אותו כו' (והרי שם הוא ענין של גילוי כו'). רק לאחר מכן, בת פרעה קראה אותו בשם משה – "כי מן המים משיתהו", ושם זה דוקא הוא ש"נדבק" למשה לעולם ועד. אך צריך אישור לדבר מן השמים, והיינו מה שנאמר כאן "ויקרא אל משה", האישור לשמו משה, וכן עצם הקריאה אליו בא מה-א זעירא של "ויקרא", וכמו שיתבאר.

ב.

 ה-א זעירא של "ויקרא" היא האות החמישית בספר, כפי שה"ויקרא" הראשון בתורה ("ויקרא אלהים לאור יום") פותח את הפסוק החמישי בתורה. יש במעשה בראשית עוד בפעמים "ויקרא": "ויקרא אלהים לרקיע שמים", בפסוק השמיני, ו"ויקרא אלהים ליבשה ארץ", בפסוק העשירי. סימן שלשת פסוקי ה"ויקרא" הוא חיה, סוד משה רבינו כנודע (משה = יה פעמים חיה, והוא סוד החכמה-עילאה וחכמה-סתימאה – סוד החיה בנפש;ויקרא חיה = שם; והרמז העיקרי: יום שמים ארץ – שלשת הדברים שנקראו בשם בסיפור הראשון של מעשה בראשית, ראשי תבות איש, "והאיש משה"; והאיש משה = שלהבת, סוד הבל [המתגלגל] בתוך שת, סוד גלגולו של משה – משה שת הבל, כמבואר בכתבי האריז"ל, והוא סוד "בכל לבבך [בחינת ארץ] ובכל נפשך [בחינת שמים] ובכל מאדך [בחינת יום]" כנודע).

והנה, ההופעה החמישית של "ויקרא" בתורה (כנגד הפסוק החמישי בתורה והאות החמישית ב"ויקרא" כנ"ל) היא הפעם הראשונה ש"ויקרא" פירושו ויקרא אל (ולא ויקרא בשם) – "ויקרא הוי' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה". ידוע שתיקון ה-א רבתי של "אדם שת אנוש" שהביאה לחטא הראשון הוא על ידי ה-א זעירא של "ויקרא אל משה".

בכל חמשה חומשי תורה יש 89 "ויקרא", כאשר "ויקרא אל משה" הוא ה"ויקרא" המזלעז – "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום" – "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים", היינו כח הנושא הפכים בתורת משה [על דרך "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו"], כמבואר בדא"ח).

והנה, ה"ויקרא" הראשון – "ויקרא אלהים לאור יום" היא התבה ה-מ בתורה, ורומז ל-משנות נבואת משה רבינו, כמפורש בדברי חז"ל (שיובאו לקמן), שכנגד מ ימים של יצירת הולד ו-מ ימים ולילות שהיה משה בהר (שלש פעמים). סכום מיקומי האותיות של ה"ויקרא" הראשון בתורה עולה 755, וביחד עם סכום מיקומי האותיות של "ויקרא" בתחילת חומש לויקרא – 15 = 770, 10 פעמים מזלעז הנ"ל.

ג.

האות ה-מ בתורה היא ה-ו של "תהו", האות המשלימה את תבת "תהו", שרש נשמת משה רבינו, שנודע כי היה מהשמיטה הקודמת ("תהו" היא התבה העשירית בתורה, סוד "העשירי יהיה קדש להוי", "יהיה" בלשון עתיד דווקא, כאשר יקוים היעוד המשיחי של אורות דתהו בכלים דתיקון), וכרמוז בתבת "משיתהו" (= "לעיני כל ישראל") – טעם שמו של משה רבינו – אותיות שמי תהו (שעל כן זקוק לאישור בתחילת חומש ויקרא – "ויקרא אל משה וידבר הוי' אליו מאהל מועד לאמר", כנ"ל – היינו המשכת האורות המרובים דתהו בכלים רחבים של תיקון; האורות של מתן תורה היו עדיין בגדר אורות דתהו, ודווקא במשכן – אהל מועד – נמשכו האורות דתהו בהתישבות, בכלים רחבים דתיקון, במשך מ שנות נבואת משה).

והדבר יובן ממה שידוע שעיקר הופעת (גלגול) משה רבינו בתקופת הנביאים – עליו נאמר בפרט "נביא אקים להם כמוך" (כדלקמן) – הלוא הוא ירמיהו הנביא. תחילת נבואת ירמיהו היא "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך" (והוא הפסוק החמישי בספר). תבת "ידעתיך" היא התבה ה-יום בספר, הרומז לפסוק "ויקרא אלהים לאור יום" – "אור" היינו משה רבינו, "זכרו תורת משה עבדי", "תורה אור" (משהיה פעמים חיה כנ"ל, אור = ט פעמים חיהזיו, יחד = ה"יהלום" של חיה = תלמיד חכם, ודוק), ואילו "יום" היינו גלגולו בירמיהו הנביא, הנביא היחיד שיש אותיות יום בשמו (וכן בסוד "ולחשך קרא לילה" – חשך היינו שרש נבואת משה, "ישת חשך סתרו", "ברישא חשוכא והדר נהורא", היינו שרש משה בעולם התהו כנ"ל, ואילו "לילה" קאי על עיקר נבואת ירמיהו, נבואת החורבן והגלות שנמשלה ללילה).

ופירש רש"י: "'בטרם אצרך בבטן וגו". מימי אדם הראשון הראהו הקב"ה לאדם דור ודור ונביאיו. 'אצרך' – לשון צורה. 'ידעתיך' –  קנייושט"וי בלעז כמו 'לא נודעתי להם'. 'הקדשתיך' – זמנתיך לכך. 'נביא לגוים' – לישראל שהיו נוהגים עצמם כעכו"ם כך נדרש בספרי 'נביא מקרבך וגו' יקים לך' ולא למכחישי תורה, הא מה אני מקיים 'נביא לגוים נתתיך' בבני ישראל שהיו נוהגים כעכו"ם. ד"א 'בטרם תצא מרחם הקדשתיך', עליך אמרתי למשה 'נביא אקים להם כמוך' זה הוכיחם וזה הוכיחם זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה".

ד.

והנה, "ידעתיך… הקדשתיך… נתתיך" ראשי תבות יהן (סוד "שמן זית הין"), ראשי תבותיסוד הוד נצח, שלשת כחות המעשה מלמטה למעלה. ההקבלה היא פשוטה: ידיעה ביסוד, הקדשה וזימון בהוד (המנהיג את חוש ההילוך, העבודה דתחילת היום, וד"ל), "נביא לגוים נתתיך" בנצח (מקום הנבואה). "ידעתיך" נאמר בפירוש על פרצוף העיבור "בבטן", "הקדשתיך" היינו בעת היציאה "מרחם", שאזי מגיע לפרצוף היניקה, "נתתיך" היינו כנגד פרצוף המוחין (כמובן מהמשך הפסוקים בירמיהו שם: "ואומר אהה א-דני הוי' הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי. ויאמר הוי' אלי אל תאמר נער אנכי וגו'").

והדברים יובנו על פי פירוש הרד"ק:

"בטרם אצורך". כן כתיב, בוי"ו, וקרי הצד"י בקמץ חטף כמשפטו עם הכנוים ואין עמו וי"ו, והענין אחד. וענין "בטרם אצרך" כתב אדוני אבי, כאשר ברא היסודות הד' ידעו בכח הטבע ואחר כך הוציאו לפעל, וכן אמר ישעיהו "מעת היותה שם אני", בכח היסודות הייתי מזמן שהייתה עת בעולם, ועתה הוציאני מכח לפעל ושלחני ברוחו. או פירש "ידעתיך" כמו "ידעתיך בשם" שאמר למשה ומורה עליו, "ובטרם תצא מרחם הקדשתיך", מלשון קדושה, ו"ידעתיך" לשון גדולה. ולפירוש הראשון יש לשאול, והלא כל הנביאים והצדיקים וכן הרשעים בטרם הבראם ידעם והכירם?! אך יורה זה שאביו ואמו נזהרו בקדושה וטהרה בעת ההריון שיהיה הנביא מקודש. והחכם הגדול ר' משה בר מימון ז"ל כתב כי זה ענין כל נביא אי אפשר לו מבלתי הכנה טבעית בעיקר יצירתו שיהיה נכון לנבואה עם ההתלמדות, ויש לדעתו לישאל, למה לא אמר זה הענין לנביא אחר אלא לירמיהו? ונוכל לומר לפי שידע האל יתברך שירמיהו יסרב בשליחות האל הודיעו כי הוא מוכן לנבואה מן הבטן, כדי שיחזק לבו ללכת בשליחות האל. ואם תאמר, והלא משה רבינו ע"ה היה מסרב גם כן בשליחות האל ולא אמר לו כן. הנה הראה לו אות גדול לחזק את לבו, והוא אות הסנה והאותות האחרים שנתן בו יכולת לעשותן לפני פרעה. וגם נוכל לומר כי משה רבינו כבר ידע זה מעצמו, כי חכם גדול היה וידע כי בעיקר יצירת האדם יש הכנה טבעית לנבואה למי שהוא עתיד להתנבא, ולא זה בלבד אלא כל חכמה וכל טבע שיש באדם שהוא גובר בו יש לו קצת הכנה בו בעיקר היצירה יגבר בה עם ההתלמדות. ויונתן תרגם הפסוק כן עד לא בריתך וגו' כבעמוד.

כאן יוצא מפורש הקשר הפנימי והעצמי בין משה רבינו לירמיהו הנביא, וכן סוד "בטרם אצרך בבטן ידעתיך" כנגד ספירת היסוד, היינו כנגד ההכנה הטבעית מצד ד יסודות הטבע (שהכל נכלל ביסוד ההיולי כנודע; היולי = אין = בטן, וד"ל). ועוד, ירמיהו = הריון (הנקודה האמצעית של ישראל, סוד רעא ימי ההריון בבטן). והנה, כל זה הוא סוד "ויקרא אל משה", ה-א זעירא שקורא למשה היינו סוד הנשמה ההיולית בשעת העיבור, מרגע מפגש היסודות של האב והאם בקדושה ובטהרה (כנ"ל בדברי הרד"ק) ועד לרגע יצירת – "אצרך" ("אצורך" כתיב, וד"ל) – הולד לאחר מ יום, כנ"ל.

ה. וכל זה הוא סוד הענוה והבטול העצמי הרמוז ב-א זעירא של "ויקרא" כנודע. ה' יתברך יודע עוד בבטן את מי שעתיד להיות בטל אליו באמת, את מי שתמיד יחזיק את עצמו כקטן מאד מאד, כ-א זעירא. ידיעה זו גופא של ה' יתברך היא הקוראת למשה. נמצא ש"ויקרא אל משה" הוא אישור שמו כנ"ל – משעת יצירתו בבטן עלה ברצון לפניו יתברך שיקרא בשם משה דווקא (שעולה מים במספר קדמי – "מן המים משיתהו", מים ראשי תבות משהירמיהו מרדכי, "מרדכי בדורו כמשה בדורו", וד"ל).

נמצא שהקריאה – "ויקרא אל משה" – היא בסוד פרצוף העיבור (סוד כוונת "ויעבֹר", שדווקא בזה יש התגלות יג מדות הרחמים מכתר עליון, ד"נעוץ סופן בתחילתן" וד"ל), סוד "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". "וידבר הוי' אליו" הוא בסוד פרצוף היניקה (או ליתר דיוק, לקראת פרצוף היניקה כנ"ל, כאשר עומד לצאת מרחם; כאן דווקא נאמר "רחם", סוד פרצוף המדות דרחימו כו', משא"כ העיבור גרידא מכונה "בטן", מקום המוטבע בנפש, ודוק), סוד "ובטרם תצא מרחם הקדשתיך". "מאהל מועד לאמר" היינו "מועד" לשון יחוד ודעת, ו"לאמר" לאחרים דווקא, כנגד פרצוף המוחין – "נביא לגוים נתתיך", וד"ל.

ואלו דברי הנעם אלימלך:

"ויקרא אל משה וידבר ד' אליו מאהל מועד לאמר". לכאורה היה ראוי לכתוב ויקרא ד' אל משה וידבר אליו, כדי שנדע מי קראו, ולא כן עתה ויקרא אל משה סתם, ואינו יודע מי קראו. אך הענין הוא דאיתא בזוהר "ויקרא כו' אלף זעירא", דהשכינה כשאינה במקומה אזי היא זעירא, ואז היו במדבר ועיקר מקום כבודו הוא בבית המקדש בירושלים, ולכן מתחילה נאמר "ויקרא אל משה", והיא אלף זעירא קרא אל משה, אך אחר כך כשכבר קראו, והיה משה רבינו עליו השלום מטה עצמו לעבודת הבורא ברוך הוא בכל יכלתו, והיה מקדש עצמו במאוד מאוד ובא למדריגה זו, "וידבר ה' אליו", שהוא שם הרחמים. וזהו שהתפלל דוד המלך עליו השלום "אתה ה' לעולם תשב", כי עתה בעוונותינו הרבים שהשכינה בהגלות כשהקדוש ברוך הוא רוצה לדין את ישראל צריך ברוב רחמיו לעמוד מכסא דין ולישב עליהם בכסא רחמים, אבל לעתיד לבא יהיה כולו רחמים גמורים ולא יצטרך לעמוד מכסא דין כלל ולשנות מכסא לכסא. ועל זה התפלל "אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור", דעיקר שכינת כבודו יתברך הוא על הצדיקים, והתפלל לאמר אף על פי שנתמעטו הדורות, "אם ראשונים כו'", אף על פי כן יהיה כסאך עלינו בכל דור ודור ברוב רחמיך תחופף עלינו אור שכינתך אמן.

והיינו כנ"ל שה-א זעירא היא הקוראת למשה, והוא בקטנות, היינו בסוד גלות השכינה, שאזי הכל חוזר לפרצוף העיבור (עיבור לשון עברה כנודע), ואחר כך עולה משה במדרגה ל"וידבר הוי' [שם הרחמים, היינו סוד 'מרחם', ההגעה לפרצוף המדות כנ"ל] אליו" (ואחר כך ל"מאהל מועד לאמר", לפי הסברנו הנ"ל, בחינת חב"ד, בעוד שבדברי הנעם אלימלך מוזכר בפירוש רק עד בחינת חג"ת, וד"ל). ודוד, הקטן (סוד ה-א זעירא דמשה), התפלל שתמיד "בכל דור ודור ברוב רחמיך תחופף עלינו אור שכינתך", וד"ל.

ו.

ואלו דברי הקדושת לוי:

"ויקרא אל משה". ויקרא אל"ף זעירא. יבואר על דרך שבארנו "ואל משה אמר עלה אל ה'", כי כשאדם עושה מצוה זה המצוה עושה רושם למעלה וזה מעורר אותו לעשות תמיד רצון הבורא בזה המצוה. והנה משה רבינו עליו השלום רצון שלו היה לעשות ולעלות תמיד אל ה' כמבואר בזוהר הקדוש "ומשה עלה אל האלהים". ונמצא זה שהיה רצונו תמיד לעלות אל ה' זה היה מעורר אותו תמיד לעלות אל ה'. וזהו "ואל משה אמר עלה אל ה'", זה שהיה רצונו לעלות אל ה', זה אמר לו עלה אל ה'. וזהו הרמז באלף זעירא, כי משה רבינו עליו השלום מדתו היה שהיה עניו מכל אדם ולכך האל"ף זעירא לרמוז על מדתו.

פירוש דבריו הקדושים: המדה שבה עובד האדם את ה' יתברך עושה רושם למעלה, ומאותו רושם נמשכת לו התעוררות חדשה בכל פעם לעלות בקדש בעבודת ה' במדה זו גופא. משה משתוקק לעלות אל ה', ומהרושם שפועלת השתוקקות זו למעלה באה לו התעוררות חדשה בכל פעם לעלות אל ה', בעילוי אחר עילוי – "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". וכן כאן, משה הלוא הוא הענו מכל אדם – הענוה שלו עושה רושם למעלה, והוא סוד ה-א זעירא של "ויקרא אל משה", ורושם זה גופא הוא הקורא אל משה (כפירוש הנעם אלימלך הנ"ל) ומחזק אותו במדתו העצמית, מדת הענוה, הבטול והאין, וכמבואר בתניא קדישא (באגרת הקדש "קטנתי"): "וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה למעלה צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה, כמ"ש 'מרחוק ה' נראה לי'. וכנודע דכולא קמי' דווקא כלא חשיב, וא"כ כל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא ואין ואפס". ומזה נשכיל להבין את הקשר בין שתי המדות שמזכיר כאן בעל הקדושת לוי – ההשתוקקות לעלות אל ה' והענוה וביטול בתכלית, דככל שעולה מחיל אל חיל, ומתקרב אל ה' יותר ויתר כביכול, כך נעשה יותר ויותר כאין ואפס ממש. נמצא שמי שקורא למשה לעלות בכל פעם היינו ה-א זעירא ד"ויקרא" שהוא רושם ענותנותו למעלה, שהוא הוא סוד השתוקקותו לעלות אל ה', וד"ל.

ז.

"ויקרא אל משה וידבר הוי' אליו מאהל מועד לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן להוי' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם".

מה-א זעירא של "ויקרא" (כמבואר ענינו באריכות לעיל) ועד ל-א של "אדם" – וכנ"ל שה-אזעירא של "ויקרא" באה לתקן את ה-א רבתי של "אדם שת אנוש", בתחילת דברי הימים, וחז"ל דרשו שה"אדם" כאן בתחילת חומש ויקרא הוא הוא רומז לאדם הראשון, ודוק – יש 10 אותיות א (5 בפסוק ראשון ועוד 5 בפסוק שני עד א זו ד"אדם"), "העשירי יהיה קדש להוי'". סכום המיקומים שלהן – 5, 6, 20, 25, 33, 39, 47, 50, 54, 58 – הוא 337, כמניןשאול, שהוא מספר ה"מגן דוד" ה-8. נשים לב: ה-א של "אדם" היא האות ה-נח בחומש (מיקומי שתי האלפין האחרונות בפסוק הראשון – 25, 33 ביחד עולה נח, "נח נח")! מיקומי 5 האלפין של הפסוק הראשון עולים 89, מספר ה"ויקרא" בכל חמשה חומשי תורה כנ"ל.

אך יש עוד ב אלפין בפסוק השני, אחרי ה-א של אדם, והן במקום ה-98 וה-106. נמצא שמיקומי כל יב האלפין (כנגד יב שבטי יה, וד"ל – "אתם קרויים אדם") עולים 541, כמניןישראל, שהוא מספר ה"מגן דוד" העשירי (קדש להוי')!

והנה, בשני הפסוקים הראשונים (הכוללים את כל הפרשה ואת כל החומש – משה קרבן =עצמות בגוף, כמבואר במ"א) יש 113 אותיות שהוא מספר השראה (של 8). נצייר את שני הפסוקים בצורת השראה:

ו

י  ק  ר

א  א  ל  מ  ש

ה  ו  י  ד  ב  ר  י

ה  ו  ה  א  ל  י  ו  מ  א

ה  ל  מ  ו  ע  ד  ל  א  מ  ר  ד

ב  ר  א  ל  ב  נ  י  י  ש  ר  א  ל  ו

א  מ  ר  ת  א  ל  ה  ם  א  ד  ם  כ  י  י  ק

ר  י  ב  מ  כ  ם  ק  ר  ב  ן  ל  י  ה

ו  ה  מ  ן  ה  ב  ה  מ  ה  מ  ן

ה  ב  ק  ר  ו  מ  ן  ה  צ

א  ן  ת  ק  ר  י  ב

ו  א  ת  ק  ר

ב  נ  כ

ם

והנה, שני הפסוקים עולים יחד 6240, הוי' פעמים רוח הוי' (סוד הנאמר במשיח, לאחר "ויקרא שמו פלא יועץ" וד"ל, "ונחה עליו רוח הוי' וגו'") – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". והוא עולה אליהו פעמים אליהו הנביא (מבשר הגאולה על ידי מלך המשיח). יש םבאמצע הציור הנ"ל, סוד "לםרבה המשרה", הנאמר במשיח שם. השאר עולה 6200, 10 פעמים כתר, עשרה כתרים למלך המשיח. ה"מקיף הקרוב" שמסביב ל-ם הנ"ל עולה חן חן(למלך המשיח), וביחד עם ה-ם עולה יוסף (ציון), ו פעמים הוי', ג פעמים אליהו, שהוא בדיוק חלק א מ-מ מהחשבון הכולל של שני הפסוקים (הכל בסוד התבה ה-מ של כל התורה כולה – "ויקרא [אלהים לאור יום]" כנ"ל)! תן לחכם ויחכם עוד.

השארת תגובה