דברי תורה לפרשת וישלח – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

דברים עמוקים ורמזים על הפרשה – מתוך "דבר תורה יומי" שכתב הרב עצמו.

א.

משרש "שלח" נגזרו שמות שלשה סדרים בתורה: א) וישלח, ב) בשלח, ג) שלח.

בפרשתנו, פרשת וישלח – "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" – יעקב הוא המשלח. בפרשת בשלח – "ויהי בשלח פרעה את העם" – פרעה הוא המשלח. בפרשת שלח – "שלח לך אנשים" – משה הוא המשלח.

יעקב הנו סוד הבריח התיכון המבריח מן הקצה (העליון) אל הקצה (התחתון), סוד התפארת – מדת הרחמים בנפש – העולה עד הכתר-עליון לעורר רחמים רבים ממקור הרחמים והחסדים האמתיים, ועל ידי הדעת (של המרחם, המעורר את הדעת במי שיש לרחם עליו, שהרי אסור לרחם על מי שאין בו דעת וצריך לעורר בו את הדעת, יכולת ההכרה בטוב, תחילה) להמשיך שפע הרחמים במלכות היורדת להחיות את העולמות התחתונים בי"ע, ועד לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו.

והיינו שהשליחות הראשונה (בשמות הפרשיות) – הכל הולך אחר הפתיחה – היא של יעקב אבינו ע"ה, מדת התפארת והרחמים. שרש פרעה בקדושה, דמיניה מתפרעין (מתגלים) כל נהורין עילאין (כמובא בזהר ומבואר היטב בדא"ח ובפרט בשיחות קדש של כ"ק אדמו"ר), הוא בכתר עליון (דאיהו כתר מלכות, שרש המלכות בכתר). משה הוא הדעת, הכח בנפש "לנצח" (בחינת משה במדות הלב) את העלם הכתר-עליון ולהביאו בגילוי, במודעות הנפש (דעת). הדעת היא פנימיות ונשמת התפארת, סוד "משה מלגו ויעקב מלבר", והיא הממשיכה את אור ושפע הכתר דרך התפארת למלכות כו' כנ"ל. וכן פירשו חז"ל (ורש"י בפשוטו של מקרא) – "'שלח לך' – לדעתך", דעת עליון (הנעלם בין חכמה ובינה, תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין, שעל כן אין שמו של משה מופיע בפירוש כאן בדברי ה' אליו, רק "שלח לך", וד"ל. העלם הדעת העליון הוא על מנת להביא את ההעלם העצמי של הכתר לידי גילוי בדעת המתפשט וכו' כנ"ל, וד"ל) של משה רבינו ע"ה.

אך דא עקא, אף אחת משלוש השליחויות הנ"ל לא הצליחה כפי רצון המשלח, וכמו שיבואר להלן אי"ה.

ב.

שלש השליחויות על שמן נקראות סדרות בתורה – "וישלח", "בשלח", "שלח" – הסתיימו בכשלון:

בשליחות הראשונה – "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" – רצון וכוונת יעקב היו לפייס את עשו – "כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב… ואשלחה לאדני למצא חן בעיניך" (וראה רש"י). אך השליחות לא הועילה להשיג את המטרה, כמו שנאמר בסמוך – "וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו" (והתגובה: "ויירא יעקב מאד וייצר לו…").

בשליחות השניה – "ויהי בשלח פרעה את העם" – כוונת פרעה דלתתא היתה שבני ישראל ילכו לזבוח לה' במדבר ואחר כך ישובו מצרימה. אך לאחר מכן "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם…". כוונת פרעה דלעילא (דמיניה מתפרעין כולהו נהורין עילאין) היתה להוציא את עם בני ישראל לחירות אמיתית, אך מיד הבין כביכול שלא השיג מטרה זו, וכמו שנאמר "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה". העם טרם השתחרר ממנטאליות העבדות ועל כן היה צריך "לברוח" ממצרים כמבואר בתניא, ואף על פי ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה" היינו בעיקר מצד משה רבינו כמנהיג הדור שכל הדור בטל אליו וכלול בו ("הנשיא הוא הכל"), וד"ל.

השליחות השלישית – "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען…" הסתיימה בחטא המרגלים, בהוציאם דבה רעה על ארץ חמדה, דבר שגרם לבכיה לדורות עולם, עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו. אין לך כשלון גדול מזה!

והמוסר השכל: "מצוה בו יותר מבשלוחו".

בסוף, יעקב עצמו מפייס את עשו אחיו, בשבע השתחויות כו'.

פרעה דלעילא – מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא – מוציא את עמו ישראל מעבדות לחירות במעמד הר סיני, באמרו ללא שום אמצעי (לא כבראשונה שפרעה דלעילא התלבש בדמות פרעה דלתתא, ואף לא בהתלבשות דבר ה' בסוד שכינה המדברת מתוך גרונו של משה, רבן של כל נביאים, העומדים, בבחינת "ממוצע המחבר", בין ה' לבין העם) "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

מסקנת משה רבינו מכשלון השליחות השלישית היתה שעליו עצמו להכניס את בני ישראל לארץ ישראל, לכבוש את הארץ בכח הדיבור שלו, לבנות בעצמו את בית המקדש במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם וכו', ועל כן התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפלות (כמנין "ואתחנן") להיכנס לארץ בעצמו. אך תפלתו תענה רק בבוא לציון גואל בב"א.

ג.

והנה, אף על פי שהוסבר לעיל שהשליחויות שבריש פרשיות וישלח בשלח ושלח לא השיגו את מטרתן (ושהמסקנה היא "מצוה בו יותר מבשלוחו"), אין לומר שהיתה טעות גמורה (מצד שלשת המשלחים) ו"טוב שלא נברא [כל אחת מהשליחויות] משנברא". צריך לומר שכל אחת מהשליחויות שימשה כשלב הכנה להשגת המטרה הנכספת, על דרך "אין אדם עומד על הלכה אלא אם כן נכשל בה". או, בלשון הקבלה, לפני כל תיקון בהכרח שיבוא נסיון בבחינת תהו, והיינו "כבריתו של עולם – ברישא חשוכא והדר נהורא".

בשליחות הראשונה – "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" – אף על פי שהמלאכים לא הצליחו לפייס את עשו כרצון יעקב, אבל בוודאי ריככו אותו במקצת (וודאי וודאי לא הרגיזו אותו יותר מאשר קודם). אם כן, בחינת ה"תהו" שבשליחות זו הוא תהו יציב, סוד עולם העקודים (בחינה בה התמחה יעקב, כמסופר בפרשה הקודמת). אחר כך הוא שולח מנחה לעשו סוד "קרבן" והעלאת מ"ן עד עולם הנקודים, שרשו של עשו, כמבואר בדא"ח. ולבסוף ניגש אל עשו אחיו בעצמו ומשתחוה לו שבע פעמים, סוד ההכנעה והביטול של עולם הברודים, עולם התיקון כנ"ל.

ובשליחות השניה, "ויהי בשלח פרעה את העם": ידוע שאם היו שוהים בני ישראל עוד רגע אחד במצרים ערות הארץ היו שוקעים בשער הנון של הטומאה וכו' ר"ל. ועל כן היה חייב ה' (פרעה דלעילא) לשלוח אותם ברגע האפס, אף על פי שבפנימיותם לא השתחררו לגמרי מקליפת מצרים, והיו זקוקים עדיין לעבודת האתכפיא, "כי ברח העם". יש כאן שבירה דקה כביכול ברצון העליון לגאול את בני ישראל, "בני בכורי ישראל", ממצרים לחלוטין, סוד נפילת אחורי הנה"י של הכתר (התנין הגדול אשר ביאור – פרעה מלך מצרים) של עולם התהו שנשבר. תיקון הכתר בשלימות היה באמירת ה' "אנכי [בחינת הכתר בפרט]…" במעמד הר סיני כנ"ל.

ובשלישית: ראשית שבירת הכלים, שבירה ממשית שבבחינת מיתה (כמבואר בכתבי האריז"ל) היתה בספירת הדעת דווקא (סוד "וימלך… וימת" של המלך הראשון של תהו – בלע בן בעור – הקשור לשרש נשמת בלעם בן בעור, ה"לעומת זה" של משה רבינו כנודע). והיינו סוד הפגם שיצא מהשליחות השלישית – "'שלח לך' – לדעתך". בשליחות זו כיוון משה רבינו להמשיך ולהחדיר את דעתו שלו בנשמת המרגלים, ואף על פי שלא הצליח כפי רצונו (והשתלשל מזה מיתת כל העדה במדבר ובכיה לדורות כנ"ל), אף על פי כן התחיל בתהליך שבסופו של דבר, בביאת גואל צדק (הוא – משה רבינו – גואל ראשון והוא גואל אחרון), יצליח לאחד לגמרי את דעת משה רעיא מהימנא (דעת עליון) עם דעת בני ישראל (דעת תחתון), בסוד היחוד השלם של יחודא עילאה ויחודא תתאה, כמבואר בדא"ח. על כשלון שליחות זו נאמר "כי אל דעות הוי' ולא [ולו קרי] נתכנו עלילות", וד"ל.

ד.

והנה, השרש שלח עולה הוי' פעמים אחד. בענין "אחד" (בפסוק היחוד: "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד") בא הפירוש בדא"ח שהנשמה האלוקית שהיא חלק אלוק ממעל, "כי חלק הוי' עמו" (היינו סוד שם הוי' ב"ה שלפני תבת אחד, הוי' ה"מכה" באחד, שרש הנשמה הטועם את טוב טעם השליחות למטה בארץ,הכופה, כביכול על הארת הנשמה הפוחדת לרדת לגוף ולהתרחק מחיק אביה שבשמים, לרדת כו' על מנת לקיים את השליחות האלוקית שהוטלה עליה מן השמים), וקיימא קדם מלכא עילאה אלופו של עולם (א) נשלחת מלמעלה למטה, דרך שבעה רקיעים עד שמגיעה לארץ להתלבש בגוף (ח) כדי לקיים את שליחותה בעלמא דין לפרסם אלוקותו יתברך בעולם (כמו שפרסם אברהם אבינו ע"ה, שנקרא "אחד", ועד שמה שמקדמא דנא היה ה' "אלהי השמים" בלבד, כלומר שהיה ידוע מציאותו רק לעליונים, על ידי עבודתו המסורה של אברהם אבינו נעשה "אלהי הארץ") וכפי שברך ה' את יעקב אבינו, הבחיר שהבאבות, "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", לכל ארבע רוחות העולם (ד).

נמצא שכל שלח – הוי' (פעמים) אחד – הוא בסוד השליחות של הנשמה היורדת להתלבש בגוף וכו'. כל שליחות היא לידה מחדש. וכדי להבין את שלוש השליחויות הנ"ל, הנה מבואר בחסידות שחווית הלידה אינה חוויה חד פעמית בחיי האדם עלי אדמות, אלא היא אמורה להתרחש פעמיים או שלוש: הלידה הראשונה היא כמובן הלידה הפיזית, ירידת הנשמה להתלבש בגוף כפשוטו. הלידה השניה היא ביום שבא האדם בברית הנישואין עם בת\בן זוגו. שוב נשמתו (שבגופו הפיזי) יורדת להתלבש (גם) בגוף אשתו – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בעת הזווג ובולד הנוצר על ידי הזווג, כנודע שני הפירושים בזה). ולמי שזוכה יש עוד לידה בחיים – היום שמתקשר באמת לצדיק האמת, המשיח שבדור. כל לדה היא הויאחד!

שלוש הלידות הנ"ל הן כנגד שלוש השליחויות הנ"ל:

על יעקב אבינו נאמר "מטתו שלמה" (יעקב אבינו – מטתו שלמה = תפארת, המשולש של לוי, כאשר הנקודה האמצעית שלה עולהישראל!), הוא זכה להוליד יב שבטי יה ולהקים את בית ישראל, נשמות בגופים, דהיינו פשט הלידה הראשונה. וכן על פי סוד, כאשר שולח מלאכים (ממש – רש"י; ידוע בדא"ח ש"ממש" היינו חיבור הרוחני שברוחני עם הגשמי שבגשמי), נשמות צאצאיו עד סוף כל הדורות, אל עשו אחיו, להתלבש בגוף קרוץ מחומר.

על יציאת מצרים נאמר "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". יציאת מצרים היינו לידת העם, פשוטו כמשמעו. אך בעומק יותר יציאת מצרים היא יום הכלולות של כנסת ישראל עם קודשא בריך הוא. והיינו סוד "ויהי בשלח פרעה את העם", סוד "פרעה אהרן" (פרעה אהרן = תורה, שרש התורה שבעל פה שלמעלה מהתורה שבכתב, סוד "והחיותרצוא ושוב כמראה הבזק" – "אז תשמח בתולה במחול" כפירוש הבעל שם טוב, וד"ל), שושבינא דמלכא, וד"ל. בהמשך פרשת בשלח מסופר אודות קריעת ים סוף ושירת הים, סוד הקושי דלידת הזווג, והסגולה לזווג טוב – אמירת שירת הים בכוונה, כנודע.

הכוונה הפנימית של השליחות השלישית – "'שלח לך' – לדעתך" – היינו סוד הלידה השלישית, סוד הנישואין עם נשיא הדור (סוד ביאת המשיח בפועל ממש). רק כאשר עם ישראל נשוי לנשיא באהבה וברצון יכול העם לרשת את הארץ ולהתישב בה לנצח – "וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם ודוד עבדי נשיא להם לעולם".

ה.

 וישלח בשלח שלח עולה יב פעמים אלהים, ובהיות שיש כאן יב אותיות נמצא שהערך הממוצע של כל אות הוא אלהים!

שרש השליחות הוא משם הוי' ב"ה, שלח = הוי' פעמים אחד, כנ"ל, אך תכלית השליחות הוא הגשמת הכוונה העליונה בבריאת האדם בארץ ("אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי", וידוע פירוש הבעל שם טוב בזה) – "אני אמרתי אלהים אתם". [ידוע הרמז מרבי אברהם אבולעפיא ז"ל בסוד הפסוק "ביה הוי' צור עולמים": יה פעמים הוי' =שמיםיה פעמים אלהים = ארץ (כאשר ה-א שלארץ = אלף)]. אלהים בגימטריא הטבע – "אני אמרתי אלהים אתם", היינו שכאשר בראתי אתכם (בסוד "חלק בורא שנעשה נברא") רציתי והתכוונתי (פירוש "אמרתי" היינו אמירה בלב ע"ד "לך אמר לבי", וגם אמירה בסוד אור מים רקיע דמעשה בראשית) שתזכו למודעות טבעית, סוד הטבע היהודי המתוקן (סוד אלהים אותיות מאליה, ע"ד "שלהבת עולה מאליה", כמבואר במ"א ודוק), כאשר עם ישראל (הנשוי לנשיא כנ"ל) יושב בציון לבטח – לנצח. אזי כל יהודי הוא בחינת "אלהים חיים" כביכול, החי חיים נצחיים, "ומלך עולם" – "כל ישראל מלכים הם".

והרמז (שהתכלית היא להיות אלהים): תכלית = 10 פעמים אלהים, גילוי שלם של אלהים בכל אחד מעשרת כוחות הנפש.

אך צריך להבין איך זוכה האדם הישראלי להיות "אלהים" על ידי קיום השליחות שלו בעלמא דין. הנה, אלהים הוא אותיות אל הים(מבלי לשנות את סדר הצירוף, ועוד, ידוע ששרש שם אלהים שבגבורה הוא שם אל שבחסד, ודוק) – "כל הנחלים הולכים אל היםוהים איננו מלא". הים היינו ים המלכות, תכלית הכל (כידוע בסוד הוי' ב"ה: י – חמר [גלם = חכמה]; ה – צורה; ו – פועל; ה – תכלית). והנה, מה שבסופו של דבר "והים איננו מלא", היינו מה שאור אין סוף ב"ה הוא "למטה מטה עד אין תכלית", אף פעם אי אפשר להגיע ל'תכלית' (אלא צריך כל פעם לחזור להתחלה ולהתחיל הכל מחדש), השגה המעוררת בנפש שפלות תהומית, הרגשת המלכות בפנימיות עצמותה, "לב הים" (אותיות בלימה, סוד "'בהו' אלו אבנים המפולמות [המבולמות] המשוקעות בתהום שמהן יוצאין מים שנאמר 'ונטה עליה קו תהו ואבני בהו', סוד "עשר ספירות בלימה" וסוד "תלה ארץ על בלימה" = בראשית, וד"ל).

"כל הנחלים…", סתם 'נחלים' לשון רבים תרתי משמע, ובעבודת האדם את קונו היינו הנחל העולה מלמטה, "נפשנו חכתה להוי'" והנחל היורד מלמעלה, "נוצר חסד לאלפים" (היינו מה שאור אבא יונק מהמזל העליון, בסוד "אין מזל לישראל" וכפירוש הבעל שם טוב שהאין האלוקי הוא המזל לישראל). "לאלפים" היינו "אאלפך חכמה אאלפך בינה", "שעשועים יום יום", סוד התורה שקדמה לעולם אלפיים שנה. והיינו עבודת התפלה העולה למעלה בסוד העלאת מ"ן ועבודת לימוד התורה היורדת למטה בסוד המשכת מ"ד. וכאשר מתיחדים שני הנחלים יחד – "כל הנחלים" – אזי הולכים אל הים, אל התכלית-אין-תכלית (תכלית אין תכלית = 1781 = 13 פעמים 137, אהבה פעמים קבלה, וד"ל), בבחינת "אני אמרתי אלהים אתם", הכל בסוד השליחות האלוקית בשלוש הבחינות שלה – וישלח בשלח שלח – כמבואר לעיל.

ו.

והנה, פרשת וישלח היא הפרשה ה-ח בתורה; פרשת בשלח היא הפרשה ה-טז בתורה; פרשת שלח היא הפרשה ה-לז בתורה. נתבונן בסדרה הריבועית הנבנית משלשת המספרים הנ"ל – 8, 16, 37 – ובלקח שנפיק ממנה לענין השליחות:

ההפרש בין 8 ל-16 הוא 8 וההפרש בין 16 ל-37 הוא 21. נמצא ש"בסיס" הסדרה הוא 13 (ההפרש בין 8 ל-21; המספרים 8, 13, 21 שייכים לסדרת מספרי "אהבה" הקשור ל"חתך זהב", כידוע, ודוק). אבל גם המספר שלפני 8 בסדרה הוא 13. זאת אומרת, ש-13 הוא שרש הסדרה וכן 13 הוא בסיס הסדרה המוביל את הסדרה עד אין סוף. "על פי שנים עדים יקום דבר" – "אחד באחד יגשו".

ומה זה מלמדנו לענין השליחות? כל המספרים הנ"ל הם מספרים סדוריים של פרשיות התורה. המספר 13 אם כן רומז לפרשה ה-13 בתורה, שאף על פי שאינה נקראת על שם שליחות במפורש, בה נמצא עיקר ושרש ענין השליחות בתורה.

[נזכור שהשרש שלח עולה הוי' פעמים אחד, שהוא הריבוע הכפול של אחד, 13, בסוד "כגונא דאנון מתיחדין לעלא באחד אוף הכי איהי אתיחדת לתתא ברזא דאחד למהוי עמהון לעלא חד לקבל חד" דקבלת שבת, וד"ל.]

הפרשה ה-13 בתורה היא פרשת שמות (הפרשה הראשונה של החומש השני של התורה). איזו שליחות יש כאן? שליחות משה רבינו ע"ה לגאול את עם ישראל ממצרים. והרי כל הגלויות נקראו על שם מצרים, שמצירים לישראל, וגאולת מצרים כוללת את כל הגאולות, גם את הגאולה העתידה על ידי משיח צדקנו, האתפשטותא של משה רבינו שבדרא בתראה – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון".

וכה דברי ה' אל משה רבינו (ודברי משה אל ה'): "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים… וזה לך האות כי אנכי שלחתיך… ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו… אהיה אשר אהיה… אהיה שלחני אליכם… הוי' אלהי אבותיכם… שלחני אליכם". עד כאן יש חמשה לשונות של שליחות כנגד חמשה חסדים (סוד חמש אצבעות של יד ימין) שמוסר המשלח (ה' יתברך) לשלוחו (משה רבינו) להיות לו ליד (ימין) בבחינת "שלוחו של אדם [העליון] כמותו [ממש]". ה פעמים שלח = הוי' פעמים אדני, האותיות הנוספות ב-ה לשונות של שליחות הנ"ל עולות 637 = 7 פעמים 13 בריבוע, סך כל ה לשונות הנ"ל = 13 (חצי הוי') פעמים 179 (חצי משיח)!

שליחות = 13 פעמים חן (שליח = 6 פעמים חןות = 7 פעמים חן). במספר קטן, חן = 13. הכל הולך אחר הפתיחה: "ועתה [= 13 פעמים 37] לכה ואשלחך אל פרעה" = 13 פעמים 99 (ה סופי התבות = ה פעמים 13, ודוק). והנה, שמות (הפרשה ה-13, שרש השליחות בתורה – "אין מוקדם ומאוחר בתורה") הוא נוטריקון שליחות מיד ולדורות (שהרי "הוא [השליח העיקרי בתורה, משה רבינו] גואל ראשון והוא גואל אחרון). שליחות מיד ולדורות = 1460 = 4 פעמים ואשלחך (פתיחת שליחות משה), מאצילות ועד עשיה, דרך 4 עולמות אבי"ע – ואשלחך ("לכה ואשלחך" = יחוד יעקב רחל).

בהמשך מסרב משה רבינו ללכת בשליחותו של מקום ואומר "שלח נא ביד תשלח" – שלח כבר את מלך המשיח שיגאל את ישראל גאולת עולמים. מבואר בחסידות שאף על פי שלא התקבל סירובו של משה, בכל זאת פעל בכך שלעולם יהיה קשור הוא ותורתו למשיח ותורתו. הסירוב של משה היינו הסוד המבואר לעיל שכל שליחות נכשלת בתחילתה, ואם כן למה לי (משה) להיכנס לצרה זו (ואכן ככה טוען משה בסוף הפרשה – "למה זה שלחתני"!).

והנה, 13 (המספר שמופיע לפני 8 בסדרה) ועוד 8 ו-16 = 37 (המספר הראשוני ה-13!), המספר הבא בסדרה, מספר פרשת שלח בתורה. נמצא שהכל (כל ענין השליחות, ובעצם, כל התורה כולה) מתחיל (בהעלם) משליחות משה (נשמת יעקב, המשלח הראשון, באתגליא) לגאול את עם ישראל, כאשר תכלית הכל היא להינשא למשה (סוד "שלח לך" כנ"ל) – משה הוא שליח ה' (ובכך הוא נשוי לה' כביכול – "ואתה פה עמד עמדי") וכל ישראל שלוחיו של משה-משיח.

ז.

"עם לבן גרתי ואחר עד עתה", ופירש רש"י:

"'גרתי' – לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני 'הוה גביר לאחיך' שהרי לא נתקיימה בי. ד"א גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים".

וכתב בעל לבוש האורה על רש"י:

"… הודיעו בזה שלא נתקיימה ברכת אביו ולכך אינו כדאי לשנאותו… על כרחך גרם החטא שלא קיימתי את התורה והרי הותר לך לפרוק עולי מעליך ואם כן למה תשנא אותי, וכל זה דבר דרך הכנעה לפייסו. ולפי הד"א שאמר לו תרי"ג מצות שמרתי יהיה הפירוש להפך לאיים עליו… שמרתי התורה ולא תוכל לפרוק עולי מעליך. והיה זה השליחות לפי זה לפעמים דרך איום ולפעמים דרך הכנעה כדי לערבבו, וזו היא העצה היעוצה לכל חכם וירא ומפחד מפני חברו ומבקש שלומו שצריך לפעמים לרצותו ולפעמים לאיימו ולפחדו… כדי שלא להראות לשונאו שנפל פחדו עליו מכל וכל ויתאמץ להתחזק עליו".

מדברי בעל הלבוש יוצא חידוש גדול שאף על פי ששני הפירושים של רש"י ל"עם לבן גרתי" הם דבר והיפוכו (לפי הפירוש הראשון יעקב מודיע לעשו שהוא לא שמר את התורה כדבעי, ואילו לפי הפירוש השני הוא קיים את כל התורה כולה) יש לקיימם ביחד – בהתייחסות יעקב (יהודי חכם) לעשו (טיפוס מסוכן ומפחיד) יש לנהוג בדרך של הכנעה ובדרך של איום יחד (כדי לערבבו – לבלבל את השטן, שאינו "מבין" בנשיאת הפכים, אין לו חוש חסידי, וכל דבר שלא מבינים מאיים).

הכנעה איום = אור (= אין סוף וכו'), סוד אור יום, בסוד מעט אור (של קדושת יעקב) דוחה הרבה מן החשך (של עשו). על דרך החסידות יש להעמיק עוד יותר את דברי בעל הלבוש – ההכנעה (הביטול) של האור ומה שמאיים על החשך הם היינו הך, הא בהא תליא. ההכנעה והביטול האמיתיים, ששרשם בביטול לאלוקות (וממילא לניצוץ האלוקי שבכל דבר, גם בתוך עשו, המעוניין, בדרך כלל ברובד הלא-מודע שבנפשו, רק לכובשו ולהסתירו מלהתגלות), הם הם המאיימים על קליפת החשך (לשחרר ולהוציא ממנו את הניצוץ האלוקי שמחייהו ובכך להשאירו ריקן מכל תוכן חיוני ואפס מאליו מן המציאות).

ועוד נלמד מפירוש רש"י הנ"ל שהדרך לקיים את כל מצות התורה הוא על ידי הכנעה ושפלות (להיות גר בארץ), ועל ידי יראת שמים ("גר" לשון "יראה", לשון "מגור מסביב"). והוא סוד יעקב (עמוד התורה ותריג מצותיה – "תפארת גופא") בן יצחק, מדת היראה, שנצטווה "גור [לשון יראה ופחד, בחינת פחד יצחק] בארץ [הכנעה ושפלות]".

ועל דרך הסוד, "עם לבן גרתי" – תריג מצות התורה נמשכו מהלובן העליון (שרש לבן בקדושה העליונה). וכן מוסבר בתניא:

"… והנה במ"א כתב שרמ"ח מ"ע הן בה' חסדים ושס"ה ל"ת בה"ג וכו' ובמ"א כתב שהן תרי"ג ארחין נמשכין מחד ארחא כו' שהוא לבנונית וכו'. אך הענין שכל המצות לתקן רמ"ח אברי ז"א ע"י המשכת אור א"ס ב"ה במוחין הכלולין בה"ח וה"ג ומקור המוחין הוא לבנונית כו' הוא הענג וחפץ העליון להמשיך האור למטה לרמ"ח אברין דז"א ומתחלקת ההמשכה לתרי"ג המשכות פרטיות לפי בחי' ערך המצות כגון בצדקה וגמ"ח נמשך אור א"ס ב"ה לחיצוני' הכלי דחסד דז"א ובקיום הדינין בחיצונית גבורה וברחמים כו'".

בשרש הכי עליון, לבן כולל את נתיב ה-לב של החכמה דעתיק (עצמות התענוג האלוקי שבנפש) ושער ה-ן של הבינה דעתיק, סוד "ונוזלים מן לבנון". יחוד זה של חו"ב דרדל"א שורה בלבנונית שבגולגלתא דא"א, כמו שכתוב באגה"ק: "… הגם שלמעלה בא"א המצות הן בגולגלתא בלבנונית היא האורחא דבפלגותא דשערי דמתפלגא לתרי"ג אורחין דאורייתא שבז"א". ז"א היינו סוד יעקב, וזהו "עם לבן גרתי ותריג מצות שמרתי".

על "האורחא דבפלגותא דשערי" נאמר "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום", וארח אותיות "ואחר עד עתה", על מנת להמשיך מהחד ארחא דא"א, דרך האחוריים כנודע, את ה"תרי"ג אורחין דאורייתא שבז"א".

ועוד בסוד לבן, לבן = 82 = פעמיים 41. והנה, במספר סדורי, רמח = 41 וכן שסה = 41 (במספר קטן רמח = 14 וכן שסה = 14 [41 הוא המספר הראשוני ה-14]; במספר קטן מספרי רמח = 5 וכן שסה = 5, סוד ה חסדים ו-ה גבורות, כנגד ה אצבעות של יד ימין ו-ה אצבעות של יד שמאל, כמו שכתוב בתניא הנ"ל; כל התופעה הנ"ל – שוויון של שני הפכים או משלימים בכל הרמות של מספר סדורי, מספר קטן ומספר קטן מספרי – זהה בנוגע ל"תמורה" של חיים מות, וד"ל). בדיבור הראשון של עשרת הדברות – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – יש 41 אותיות (וכן "סימנו" אם – "אנכי… עבדים"; וכן, "אנכי הוי'אלהיך" = 173, מספר הראשוני ה-41). והוא כתוב פעמיים בתורה – פעמיים 41 = לבן. והוא הכתר של הכתר של התורה כולה כנודע, סוד לבן, הלובן העליון שממנו מתפשטות תריג מצות (וראוי להוסיף: תריג הוא "מספר ההשראה" ה-חי, ואילו 41 הוא "מספר ההשראה" ה-ה, ודוק).

השארת תגובה