דברי תורה לפרשת חקת – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

דברים עמוקים ורמזים מתוקים מתוך 'דבר תורה יומי' שכתב הרב עצמו.

א.

פרשת חקת היא הפרשה ה-טל בתורה – "זאת חקת התורה" – טל תורה מחייהו (ולא נאמר "זאת חקת הפרה", מפני שחוקה זו כוללת את כל התורה כולה, תורה = "רצוא ושוב" – פריחת הנשמה מהגוף וחזרתה להתלבש בגוף ולחיות בו חיים נצחיים, כמבואר בדא"ח).

בפרשת חקת יש עשרה נושאים-סיפורים, כנגד "עשר ספירות בלימה", כמבואר באריכות במ"א (אפשר לספור גם יא נושאים-סיפורים, כאשר מחלקים בין מלחמת סיחון למלחמת עוג, ובסוד הספירות – מלחמת סיחון ביסוד ומלחמת עוג במלכות, ושתיהן בהיכל לבנת הספיר, וד"ל).

[ובסוד "עשר ספירות בלימה" – יש בפרשה בלימה פסוקים, אותיות הבלים, וכמנין "איהבל אחיך" (כפי שמוסבר בפרשה הקודמת, פרשת קורח עיי"ש). בפרשת שלח יש 119 פסוקים, בפרשת קרח יש 95 פסוקים ובפרשת חקת יש 87 פסוקים, שמכאן יוצאת סדרה ריבועית בעלת "חן זכרי" מסביב למספר 87 – "אי הבל אחיך", ודוק. "אחיך" = טל, הרומז בפרט לפרשת חקת, הפרשה ה-טל בתורה כנ"ל. "אי" היינו יא הנושאים של פרשת חקת –א, פרה אדומה, למעלה מ-י. "אי [הבל] אחיך" = נ, גילוי שער הנון, טעם פרה (הערך הממוצע של טעם פרה במילוי = תריג, כללות מספר מצות התורה – "זאת חקת התורה").

"אדם כי ימות באהל" שבפרשה זו הוא סוד מיתת הבל בידי קין, היינו תלמיד חכם, הלומד תורה בהבל פיו – "כי חיים הם למוציאיהם בפה" – שממית את עצמו על קנין התורה, וכפי שיתבאר.

לימוד התורה בהבל הפה רומז להיות תורת העולם הזה הבל היא בפני תורתו של מלך המשיח, שהיא תורת קין – "הכל הבל" בסוד הכל פעמים "הבל" בתנ"ך, כאשר הפעם האחרונה, החותמת, היא "הכל הבל" שבסוף קהלת! היינו כללות תורת העולם הזה. קניןהתורה הוא סוד קינן, גלגול קין.

"כי חיים הם למוציאיהם בפה" הוא סוד "ויהי הבל רעה צאן" = כב בריבוע, שלמות ההתכללות של כב אותיות התורה, "ויהי הבל" = חיים, ראשי תבות צורה, סוד הבל שהוא פושט צורה ולובש צורה תמיד, היינו "רעה צאן" – "צאינה וראינה", וד"ל. וכן הוא בסוד "ואיוב הבל יפצה פיהו", "יפצה" = ה פעמים הבל, "יפצה פיהו" = יג פעמים כבאחדפעמים יחד, "ואיוב הבל" = קין הבל במ"ס כנ"ל בפרשה הקודמת, הערך הממוצע של דתבות "ואיוב הבל יפצה פיהו" = "אי הבל אחיך", ראשי תבות פיהו למפרע, שבמספר קדמי = מלכות – "מלכות פה" – "ואיוב הבל יפצה פיהו" במספר קדמי = 1690 = הוי' פעמיםאדני, "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" = "בראשית [ברא] אלהים [את] השמים [ואת]הארץ"!

"זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל…", יש כאן ג דילוגים שווים של הבל, כנגד הבל להב הלב = אלףפלא, ודוק.]

פרשת פרה אדומה היא בכתר, למעלה מעלה מטעם ודעת ("חוקה חקקתי… אין לך רשות להרהר אחריה", על דרך הנאמר למשה רבינו כשהראה לו ה' את מיתת רבי עקיבא – "שתוק כך עלה במחשבה לפני"; נמצא שאת טעם פרה גילה ה' למשה רבינו – מה שאין כן לשלמה המלך, החכם מכל אדם, שאמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" – אך מיתת רבי עקיבא נעלמה מעיני כל חי ממש, כולל משה רבינו. סוד מיתת רבי עקיבא הוא פנימיות ענין פרשת פרה אדומה – פנימיות שער הנון, שנתגלה למשה רק בשעת הסתלקותו מן העולם הזה, עלמא דשיקרא – "זאת התורה אדם כי ימות באהל", באהלה של תורה, וכמו שיתבאר). טל תורה, שהוא טל תחיה, יורד מפנימיות הכתר, פנימיות עתיק, רדל"א, להחיות מתים ברחמים רבים (טל = הוי' אחד = אחד אחד אחד. טל תורה = 650, כפולה של 13 [כלפעמים אחד], ואילו טל תחיה = 462, כפולה של 7 [יכול פעמים 7, סוד "כל יכול" = "חן חן"], לומר ש"טל תורה" שייך לחלקי המ"ה של רדל"א, בחינת הזכר, המהות שבו, ואילו "טל תחיה" שייך לחלקי הב"ן של רדל"א, בחינת הנקבה, המציאות שבו, וד"ל).

ב.

 במסכת נדה מצאנו שלשה פירושים ל"מי יתן טהור מטמא, לא אחד":

תנו רבנן מניקה שמת בנה בתוך עשרים וארבע חדש הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה, לפיכך אם היתה מניקתו והולכת ארבע או חמש שנים דיה שעתה דברי רבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים דיין שעתן כל עשרים וארבע חדש, לפיכך אם היתה מניקתו ארבע וחמש שנים מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. כשתמצא לומר לדברי ר"מ דם נעכר ונעשה חלב לדברי רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון אבריה מתפרקין ואין נפשה [דם נדתה] חוזרת עד עשרים וארבע חדש, 'לפיכך' דר"מ למה לי? משום 'לפיכך' דרבי יוסי, ו'לפיכך' דרבי יוסי למה לי? מהו דתימא רבי יוסי תרתי אית ליה, קא משמע לן. תניא נמי הכי דם נעכר ונעשה חלב דברי ר"מ רבי יוסי אומר אבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבע חדש. א"ר אלעאי מאי טעמא דר"מ? דכתיב "מי יתן טהור מטמא לא אחד", ורבנן אמר רבי יוחנן זו שכבת זרע שהוא טמא ואדם הנוצר ממנו טהור, ור"א אומר אלו מי הנדה שהמזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא. ור"א אומר אלו מי הנדה שהמזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא, ומזה טהור? והכתיב "ומזה מי הנדה יכבס בגדיו"! מאי 'מזה'? 'נוגע'. והכתיב 'מזה' והכתיב 'נוגע', ועוד מזה בעי כבוס נוגע לא בעי כבוס, אלא מאי 'מזה'? 'נושא'. וליכתוב 'נושא', קא משמע לן דעד דדרי כשיעור הזאה. הניחא למ"ד הזאה צריכה שיעור, אלא למ"ד אין צריכה שיעור מאי איכא למימר? אפילו למ"ד אינה צריכה שיעור ה"מ אגבא דגברא אבל במנא בעינא שיעור, כדתנן כמה יהיו במים ויהא בהן כדי הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה, והיינו דאמר שלמה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".

רבי מאיר = תבונה, ועליו נאמר "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". "מים עמקים" אלו הם העצה העמוקה ההופכת, "בלב איש", את הטמא לטהור, את הדם לחלב. רבי מאיר מאיר עיני חכמים בהלכה (ובזו י"א שהלכה כמותו, ודוק) ולא עמדו חבריו על סוף דעתו. תבונה הוא סוד אמא, רחם האם, שבו בן ובת (אהבה ויראה), כמבואר בתניא. "לא אחד" (בתמיה) = דם – "דם נעכר ונעשה חלב" (בהסיר ה-ד מ-דם נשאר ם = חלב, וכן בהסיר ה-ד מ"לא אחד" נשאר "לא אח" = חלב [אא = ב], וד"ל).

"ורבנן אמר רבי יוחנן זו שכבת זרע שהוא טמא ואדם הנוצר ממנו טהור". שכבת זרע אדםאדם (כאשר ה-א של אדם = 1000). נמצא ששכבת זרע = 999 היא סוד "חזרת הגלגל" מאחדים לאלפים (מ-א ל-אלף, בסוד "איכה ירדף אחד אלף"), סוד הגלגול מאדם לאדם(הקשור לפרשתנו – "זאת התורה אדם כי ימות באהל" ויקום לתחיה כאדם חדש – "אדם אחד מאלף מצאתי" על ידי "יגעתי ומצאתי – תאמין", הרי לימוד התורה הוא ענין "אאלפך חכמה", ו"אדם" הוא מלשון "אדמה לעליון", שחכמת התורה מעלה את האדם התחתון למעלת האדם העליון, מ-א ל-אלף, וד"ל).

"ור"א אומר אלו מי הנדה שהמזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא". "מי הנדה" הם דבר אחד בלתי משתנה מצורה אחת לצורה אחרת (כמו מדם לחלב או משכבת זרע לאדם), והפלא הוא (שעל זה אמר שלמה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני") שלאחד (המזה) הם טהורים בעוד שלשני הם טמאים (הנוגע). ועוד יותר, המזה טהור למרות התמיה "ומזה טהור? והכתיב 'ומזה מי הנדה יכבס בגדיו'. נמצא שכאן נשיאת ההפכים מגיעה לשיאו – שני הפכים בנושא אחד ממש!

למדנו אם כן שיש שלוש דרגות של נשיאת הפכים זו למעלה מזו: דם וחלב הם שתי מציאויות, עד כדי כך שאינו ברור שיש קשר כל שהוא ביניהם (חידוש גדול אמר רבי מאיר ש"דם נעכר ונעשה חלב" ואילו חבריו חולקים עליו בזה). ברור שאדם שלם מתהוה מטפת שכבת זרע, ושבתוך טפת הזרע רשומים כל אברי האדם בכח דק מן הדק. הפלא הוא שהטפה טמאה – טפה סרוחה – ואילו האדם הנולד מהטפה טהור (והוא על דרך מה שדרשו חז"ל במ"א על הפסוק "מי יתן טהור מטמא" – "אברהם מתרח", אברהם הוא הולד השלם ברמחאברים, כמנין אברהם, ותרח הוא לשון סרח – טפה סרוחה, הכוללת את כל ה'גנים' העתידים להתגלות באברהם). נשיאת ההפכים של מי הנדה היא הפלאית ביותר כנ"ל, שמטהר לזה ומטמא לזה (כמבואר ענינו בעבודת ה' בכתר שם טוב, עיי"ש).

והכל בסוד "מי יתן טהור מטמא" – "מי" בחינת אמא כנודע. בה מתהפך הדם לחלב, בה הופכת הטפה לציור אדם שלם, והיא הנקראת "מי הנדה" (הערך הממוצע של ו אותיות מי הנדה = חוה, "אם כל חי"), מים עמוקים המטהרים אשה נדה מטומאתה (אשה נדה =שסה, כללות שסה מצות לא תעשה דאורייתא, בהכאה פרטית = 1275 = 50 במשולש, שער ה-נ), ומחיים (לשון תענוג) אותה מחדש מדי חדש בחדשו.

"מי יתן טהור מטמא" = 820 = מ במשולש = כ פעמים אם ("יתן טהור מטמא" = 770). "מי יתן טהור מטמא לא אחד" = 864 = ו צירופי קדם (הערך הממוצע של כל תבה) = זה בריבוע (סוד נבואת משה באספקלריא המאירה, על דרך רבי מאיר, דמשה זכה לבינה, וד"ל), מספר האותיות בפרשת שבת בראשית ("ויכלו"). 864 = ג פעמים רפחג בחינות של בירור רפחניצוצין שנפלו למטה בשבירת הכלים, מיתת מלכי קדם, ומתבררים וחיים מחדש (חיים נצחיים) ברחם האם – ג פעמים כנגד ג פירושי "מי יתן טהור מטמא" הנ"ל.

והנה, בתחילת הסוגיה הנ"ל רבי מאיר חולק על רבי יוסי רבי יהודה ורבי שמעון. "אלו ואלו דברי אלהים חיים". רבי מאיר רבי יוסי רבי יהודה רבי שמעון = 1681 = אם בריבוע (רבי מאיר רבי יוסי = 761, מספר ההשראה ה-20 = "לעיני כל ישראל")!

ג.

 על הפסוק "זאת התורה אדם כי ימות באהל" דרשו חז"ל (במסכת שבת): "אמר ריש לקיש, מניין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'".

ובמקום אחר (במסכת גיטין, בסוגית החורבן) מצאנו דרשה זו מבין חמשה פירושים (ששנים הראשונים הם מעשים שהיו) לפסוק "כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" (פירוש רש"י בסוגריים מרובעות):

אמר רב יהודה אמר שמואל ואיתימא רבי אמי ואמרי לה במתניתא תנא, מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון [ילדים למשכב זכור וילדות לפלגשים]. הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא. דרש להן הגדול שבהן "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים" "מבשן אשיב" [בשן – בין שן נוטריקון] מבין שיני אריה, "אשיב ממצולות ים" אלו שטובעין בים, כיון ששמעו ילדות כך קפצו כולן ונפלו לתוך הים, נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו מה הללו שדרכן לכך [לתשמיש ואין קלונן מרובה כקלון שלנו] כך אנו שאין דרכנו לכך על אחת כמה וכמה, אף הם קפצו לתוך הים, ועליהם הכתוב אומר "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה".

ורב יהודה אמר, זו אשה [הורגנו כל היום] ושבעה בניה, אתיוהו קמא לקמיה דקיסר אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה "אנכי ה' אלהיך" אפקוהו וקטלוהו, ואתיוהו לאידך לקמיה דקיסר אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" אפקוהו וקטלוהו, אתיוהו לאידך אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה "זובח לאלהים יחרם" אפקוהו וקטלוהו, אתיוהו לאידך אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה "לא תשתחוה לאל אחר" אפקוהו וקטלוהו, אתיוהו לאידך אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" אפקוהו וקטלוהו, אתיוהו לאידך אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" אפקוהו וקטלוהו, אתיוהו לאידך אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה "את ה' האמרת [ייחדת] וגו' וה' האמירך היום" כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירין אותו באל אחר ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת, אמר ליה קיסר אישדי לך גושפנקא [חותמי שצורתי טבועה בו כדי שתהא נראה משתחוה לה] וגחין ושקליה כי היכי דלימרו קביל עליה הרמנא דמלכא [שולטנות המלך קבל עליו לעשות], אמר ליה חבל עלך קיסר חבל עלך קיסר על כבוד עצמך כך על כבוד הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה אפקוהו למיקטליה, אמרה להו אימיה יהבוהו ניהלי ואינשקיה פורתא. אמרה לו, בניי לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה, יצתה בת קול ואמרה "אם הבנים שמחה".

רבי יהושע בן לוי אמר זו מילה [הורגנו כל היום, דזימנין דמיית] שניתנה בשמיני.

רבי שמעון בן לקיש אמר אלו ת"ח שמראין הלכות שחיטה בעצמן, דאמר רבא כל מילי ליחזי איניש בנפשיה בר משחיטה [שמא יתחבנו בגרונו] ודבר אחר [צרעת ומראות נגעים מפני שמסוכן לקפוץ עליו].

רב נחמן בר יצחק אמר אלו תלמידי חכמים שממיתין עצמן על דברי תורה, כדרבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל וגו'".

הנה חמשה פירושים הנ"ל ל"עליך הורגנו כל היום" הם כנגד "חמשה שמות נקראו לה: נפש רוח נשמה חיה יחידה", שכנגד ד אותיות הוי' ב"ה וקוש"י:

המעשה הראשון, של ארבע מאות ילדים וילדות הוא כנגד הקוצו של י, עצם היחידה שבנפש. הרי יש כאן מסירות נפש בפועל ממש, שבאה מגילוי היחידה שבנפש דווקא כנודע. ומה שהילדות מקדימות למסור את נפשן בטבעיות גמורה (טבעיות – לשון נופל על לשון טביעה בים: "כיון ששמעו ילדות כך קפצו כולן ונפלו לתוך הים", ודוק), אף על פי ש"דרכן בכך", הוא בסוד "אשת חיל עטרת בעלה", שרש האשה, המלכות, ברדל"א, מעל לשרש האיש בעתיק יומין, ז"ת דעתיק. והוא סוד "אשה כשרה העושה רצון בעלה", שהאשה עושה ומתקנת את רצון האיש, הבעל, על דרך המסופר פה שהילדים נשאו בעצמם קל וחומר מהילדות. הגדול שבהם שדרש (לאחר שאמרו כולם מעצמם – בפשיטות גמורה המשקפת את הקשר העצמי שלהם לפשיטות העצמות – "אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא") הוא בסוד הדעת דרדל"א המתגלה באוירא, והקל וחומר שנשאו הילדים בעצמם (לאחר שראו במו עיניהם את מסירות נפשן הטהורה של הילדות) הוא בסוד מוחא סתימאה, ששם מתלבש הגבורה דעתיק, סוד ה"קל וחומר" כנודע.

ד. [המשך סוד הוי':]

"אלו תלמידי חכמים שממיתין עצמן על דברי תורה וכו'", הנלמד מהפסוק בפרשתנו "זאת התורה אדם כי ימות באהל", היינו כנגד ה-י שבשם, החיה שבנפש, ספירת החכמה – "אורייתא מחכמה נפקת". יש מפרשים שאין הכוונה למיתה ממש אלא ליגיעה רבה ועצומה בתורה שנחשבת ל"קטלא פלגא" ("מה לי קטלא פלגא כו'"). אך יש מפרשים, על דרך הנאמר בנוגע למסירות נפש של מצות ברית מילה, "דזימנין דמיית" ממש מרוב יגיעה בתורה. על כל פנים צריכה להיות נכונות בנפש למות ממש על דברי תורה, ו"מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה". אבל ככלל הכוונה העליונה היא "'וחי בהם' ולא שימות בהם" (אף על פי שיש קץ חיים של נשמות גבוהות של בהם שנים כנודע), וכל שכן בדברי תורה עליהם נאמר "כי חיים הם למוצאיהם" ("יגעתי ומצאתי תאמין" בחכמה, המציאה לא לפי ערך היגיעה – היגיעה למות והמציאה לחיים, "כי מצאי מצא חיים ויפק רצון מהוי'", על דרך "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'", "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", וד"ל; "יגעתי ומצאתי" = 1040 = 40 פעמים הוי' ב"ה, כנגד 40 יום ולילה ששהה משה רבינו בהר סיני לקבל את התורה שבכתב, ביום, והתורה שבעל פה, בלילה, ודוק; הראש-תוך-סוף של "יגעתי ומצאתי" – יוי, סוד ציור האות א = הוי' ב"ה, השאר = טל פעמים הוי' – "טל תורה מחייהו"). שהרי "החכמה תחיה בעליה", בחינת החיה שבנפש – "ימותו ולא בחכמה". אלא שכאן נאמר "הרוצה לחיות ימות", והיינו ממש בסוד הנ"ל של "זאת חקת התורה" – תורה= "רצוא ושוב" ("והחיות רצוא ושוב" – אל תיקרי חיוֹת אלא חיוּת, וד"ל) – פריחת הנשמה על כל דבור ודבור והחזרתה על ידי טל תורה. היחידה היא המקיף הרחוק ואילו החיה היא המקיף הקרוב – "נוגע ואינו נוגע", וד"ל.

האשה ושבעה בניה, עליה יצאה בת קול "אם הבנים שמחה" (ראשי תבות אשה, "ורב יהודה אמר זו אשה" ללא כל כינוי אחר) היא כנגד אמא כמובן, הנשמה ו-ה עילאה שבשם. אמא מולידה שבעה בנים כנודע. כולם (הבנים ואחריהם האם, כאן האם משרה על בניה את רוח המסירות נפש, סוד ההשראה באמא כנודע, ועל כן בפועל היא מחכה עד תום מסירות הנפש שלהם לפני שהיא מוסרת את נפשה בפועל ממש, ודוק) אהובים וכו' מוסרים את נפשם על ידי התגלות עתיקא באמא (כל אחד דורש פסוק בתורה לפני מסירות נפשו – מוחין דאמא, כנגד ממד הדרוש בפרד"ס התורה כנודע). שמה של האשה – חנה = שם סג, שם הבינה כנודע. הן בחכמה והן בבינה יש תנועה (חיות) של "רצוא ושוב" אך בחכמה גובר ה"שוב" ("וחי בהם") ואילו בבינה גובר ה"רצוא", וד"ל. בכתר ובחכמה – יחידה וחיה, המקיפים בנפש, שבהם גילוי העצמי של הנפש – האדם ממית את עצמו מרצון. מה שאין כן בבינה, אמא, הבנים מוסרים את נפשם בזה אחר זה ברצון מלא אך לא הם ממיתים את עצמם אלא על כל אחד נאמר "אפקוהו וקטלוהו", בידי אחרים. רק האם לקחה את נפשה היא – "אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה". והיינו מכח היחוד הפנימי של או"א, ועוד בסוד "נהרא מכיפיה מיבריך" – "פנימיות אמא פנימיות עתיק".

ה [המשך סוד הוי':]

מסירות הנפש של קיום מצות מילה לשמיני – ספירת היסוד, השמיני מחכמה כנודע (בסוד יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א) – היא בז"א (שספירת היסוד חותמת באות אמת את הו"ק שלו), ה-ו שבשם, ובחינת הרוח בנרנח"י. על מצות ברית מילה נאמר "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", "שש" לשון שש – ספירת היסוד דז"א, הקצה הששי הכולל וחותם את כל ששת הקצוות דז"א כנ"ל. באמא יש שמחה – "אם הבנים שמחה" – ביסוד ז"א יש ששון, וכדברי חז"ל לפסוק "ליהודים היתה אורה [זו תורה – י שבשם] ושמחה [יום טוב –ה] וששון [מילה – ו] ויקר [תפילין – ה]". מסירות הנפש של קיום מצות ברית מילה היא בעצם מסירות נפשו של האב להקריב את בנו לה', על דרך המקריב קרבן על גבי המזבח, כמבואר בספרים. והוא על דרך עקידת יצחק. והנה, באמא (בסיפור של חנה ושבעת בניה) אמרה האשה לבנה הקטן (בדברה אל כל שבעת בניה) – "אמרה לו בניי לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות". וממילא מובן איך שהמסירות נפש של ברית מילה נמצאת מתחת לכנפי השראת מסירות הנפש של האם ושבעת בניה (במקורם אצלה).

מסירות הנפש של התלמיד חכם להראות בעצמו, לתלמידיו שומעי ורואי לקחיו, מה שעלול לסכן אותו, כדי ללמד בהמחשה את זאת התורה, שיבינו היטב את המעשה אשר יעשון (ואינו דומה שמיעה לראיה כמובן) היא במלכות, ה תתאה שבשם, דרגת הנפש בנרנח"י. הרי כל המחשה (= משיח) היא במלכות. כאן מסירות הנפש מתבטאת כ"הפקרות" דקדושה, הנובעת משפלות בתכלית, פנימיות מדת המלכות דקדושה. אין התלמיד חכם מתכוון כאן להמית את עצמו (כמו בדרגת החכמה) אלא שאינו מתחשב כלל וכלל בסכנה לעצמו במקום מצות תלמוד תורה לרבים (לדורות). במלכות נאמר כי "רגליה ירדות מות", ודווקא על ידי ההפקרות דקדושה של התלמיד חכם מאסף הוא את רגלי המלכות ביתה, לא לתת יניקה יותר אל החיצונים (יניקת החיצונים נובעת ממלכות-מלך השומר על נפשו ודואג לעצמו ולחייו כדבר הקודם לדאגה לטובתם הנצחית של עמו, גם כשכרוך בהסתכנות עצמית, וד"ל). כשמראה בעצמו שחיטה היינו ענין העלאת נצוצות קדושים מהעולמות התחתונים בי"ע להכלל בקדושת האצילות. כשמראה בעצמו "דבר אחר" היינו בסוד "מחוץ למחנה מושבו", יציאה מתחום האצילות לרדת לעולמות התחתונים. שתי הדרכים – מבי"ע לאצילות (מרשות הרבים לרשות היחיד) ומאצילות לבי"ע (מרשות היחיד לרשות הרבים) בחזקת סכנה, וד"ל.

נמצאנו למדים שמסירות הנפש של התלמיד חכם נמצאת בחכמה ובמלכות – חכמה עילאה וחכמה תתאה כנודע – בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ", "אבא יסד ברתא". הכח לחדש בתורה (שבעל פה, שרש דברי סופרים באבא כנודע) בא מחכמה עילאה (כבוד נאצל), הכח להמחיש, ובכך לקיים את התורה בפועל ממש בא מהמלכות, חכמה תתאה (כבוד נברא). שתי דרשות אלו קשורות לרבי שמעון בן לקיש, תלמיד חכם בעל מסירות נפש בפועל ממש, וד"ל.

החכמה היא "נקודה דנעיץ", היא מחיה את כל דרגות מסירות הנפש ממנה ולמטה. ואף המסירות נפש של הכתר הנ"ל מושפעת מחכמת התורה (כנ"ל במעשה ארבע מאות הילדים וילדות, ששם הגדול שהבם דרש להם את הפסוק "ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים" – דברי תורה עזרו לגלות את עצם נקודת המסירות נפש שמצד היחידה, שלמעלה מגילוי אור התורה, אך מתעוררת על ידי הקשר העצמי של נשמות ישראל לתורה הוי', כמבואר בדא"ח). נמצא שכל חמש דרגות המסירות נפש באות מ"זאת חקת התורה".

וראוי להתבונן שצירוף אותיות הוי' לפי הסדר של הסוגיה הנ"ל הוא צירוף הוהי, הצירוף הרביעי שכנגד חדש תמוז – בו קוראים פרשת חקת – השייך לשבט ראובן וחוש הראיה. והוא החדש (חדש תמוז, שביום ה-יז בו, באותו יום שבו נשברו לוחות הברית במדבר, נבקעו חומות ירושלים) והחוש (השבירה מתרחשת באור העינים, בפגם חוש הראיה כנודע) השייכים לראשית חורבן הבית בפועל, הנושא הכללי של הסוגיה הנ"ל במסכת גיטין.

ו.

 "זאת התורה" = 1024 = לב בריבוע, מדת המזבח החיצון בבית עולמים, כנודע (לב בריבוע הוא סוד "לבב" ["בכל לבבך"] – לב בחזקת ב. והוא עולה ב בחזקת י, סוד "כי בי חשק ואפלטהו", וד"ל). זהו גם מספר האותיות בקריאת שמע שבה מייחדים את השי"ת פעמיים בכל יום באהבה, בלב שלם (בלי הפסוק שהוסיפו חז"ל – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – יש 1000 אותיות, י בחזקת ג, סוד 1000 אורות שניתנו למשה רבינו בשעת מתן תורה, ועם כד האותיות של "ברוך שם…" יש 1024 אותיות, לב בריבוע).

במילוי "זאת התורה": זין אלף תו הא תו וו ריש הא = 1524 = "זאת" (פתיחת שני הלשונות "זאת חקת התורה" ו"זאת התורה") במספר קדמי! כל התורה כולה (תורה שלמה ומלאה) נכללת בתבת "זאת". חלק המילוי לבד: זין אלף תו הא תו וו ריש הא = 500 = "פרו ורבו", המצוה הראשונה בתורה, "מצוה רבה" הכוללת את כל התורה כולה, בהיות תכלית כל התורה והמצות "להרבות את הדמות". מצות פרה אדומה גם רומזת למצות פרו ורבו (בסוד הנ"ל של "מי יתן טהור מטמא לא אחד" – אדם משכבת זרע ומי הנדה דפרה אדומה המטהרים את הטמא ומטמאים את הטהור כנ"ל). חלק הקדמי של "זאת" לבד = 1116 = "בראשית ברא" = "כתר מלכות".

ג פעמים נאמר "זאת התורה" בתורה: "זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים". "זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק". "זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים". לפי הסבר הסוגיה הנ"ל דגיטין, הפסוק הראשון רומז למעשה דחנה ושבעת בניה וכן לקיום מצות ברית מילה במסירות נפש, ששניהם נמשלו לקרבן כנ"ל. הפסוק השני רומז ל"רבי שמעון בן לקיש אמר אלו ת"ח שמראין הלכות שחיטה בעצמן דאמר רבא כל מילי ליחזי איניש בנפשיה בר משחיטה [שמא יתחבנו בגרונו] ודבר אחר [צרעת ומראות נגעים מפני שמסוכן לקפוץ עליו]", בחינת "דבר אחר" – "צרעת". הפסוק השלישי, לפי סדר התורה, הוא הפסוק שמביאים חז"ל בפירוש לתלמיד חכם הממית את עצמו על דברי תורה. נמצא שהצירוף כאן הוא הוהי– אותו צירוף בדיוק כמו הצירוף של הסוגיה הנ"ל, ולפי ההסבר הנ"ל!

"התורה" = יתרו (תיקון קין, כיתרון האור מן החשך, כמבואר בפרשה הקודמת) = יחוד חק חקת (יחוד זו"ן, בשרשם הכי עליון, למעלה מעלה מטעם ודעת) = קרח קרח = אלעזר אלעזרבן אהרן בן אהרן (אלעזר בן אהרן מוזכר פעמיים בפרשת קרח, כמי שבא לתקן את חטא קרח, ואחר כך עוד פעמיים בפרשתנו בשריפת הפרה, ודוק היטב).

"זאת חקת התורה" "זאת התורה" = 2556 = 71 – "וחי בהם" – במשולש. "זאת חקת התורה" "זאת התורה אדם" = 2601 = 51 בריבוע (אן בריבוע כללי = אין בריבוע פרטי, סוד "ואדם [= אןאין", תיקון השלם של האדם בבואו למדת אין, בסוד אפר פרה – "ואנכי עפר ואפר" וכו'). "זאת חקת התורה" "זאת התורה אדם כי ימות" = 3087 = 7 פעמים 441 =אמת (אהיה פעמים אהיה – "אהיה אשר אהיה"). "זאת חקת התורה" "זאת התורה אדם כי ימות באהל" = 3125 = 5 בחזקת 5 (סוד "בהבראם" – ב-ה בראם) = השתלשלות התלבשות השראה = מודעות עצמית מודעות אלהית מודעות טבעית = "כל אשר חפץ הוי'עשה" "כלם בחכמה עשית" "בדבר הוישמים נעשו", כמבואר סוד מופלא זה באריכות במקום אחר – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

ז.

 מצאנו במסכת שבת שלשה פירושים של רבי יהושע בן לוי מה התרחש על "כל דיבור ודיבור" שיצא מפי השי"ת בשעת מתן תורה:

ואמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב "לחייו כערוגת הבושם"? כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נתמלא כל העולם כולו בשמים. וכיון שמדיבור ראשון נתמלא, דיבור שני להיכן הלך? הוציא הקדוש ברוך הוא הרוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון [לגן עדן], שנאמר "שפתותיו שושנים נוטפות מור עבר", אל תקרי "שושנים" אלא "ששונים".

ואמר רבי יהושע בן לוי, כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל שנאמר "נפשי יצאה בדברו". ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, שנאמר "גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה".

ואמר רבי יהושע בן לוי, כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא חזרו ישראל לאחוריהן שנים עשר מיל והיו מלאכי השרת מדדין אותן, שנאמר "מלאכי צבאות ידודון ידודון", אל תיקרי "ידודון" אלא "ידודון [ידדון]".

יש כאן סדר של הכנעה, הבדלה, המתקה מלמעלה למטה:

הכנעה – "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא חזרו ישראל לאחוריהן שנים עשר מיל והיו מלאכי השרת מדדין אותן". "שנים עשר מיל" הוא כנגד כל מחנה ישראל, המקום שבו נשמת ישראל מתלבשת בתוך גוף ישראל. כאשר הנשמה פורחת מן הגוף, כפי שנראה בפירוש הבא, אזי הגוף נרתע וחוזר לאחור שנים עשר מיל. בעבודה הפנימית של הנפש זוהי הרגשת הכנעה עצומה ושפלות בתכלית מצד הגוף והנפש הטבעית החיונית. כאן, מחוץ למחנה (על דרך המצורע הנחשב למת, גוף ללא נשמה), האדם זקוק לעידוד וידידות ("ידודון ידודון") מלאכי השרת, להחזירו אל תוך המחנה, כלל ישראל, כדי לשמוע את הדבור הבא היוצא מפי ה' (שמדבור לדבור מזדכך הגוף והנפש הטבעית יותר ויותר). "ידודון ידודון" היינו סוד שני דדים (סוד אלדד ומידד), מקור השפע להגדיל את מודעות האלקית מקטנות (הנרתעת מגילוי רב ועצום של אלקות) לגדלות (היכולה לסבול ואף להימשך מרצון לגילוי הרב), וד"ל.

הבדלה – "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל שנאמר 'נפשי יצאה בדברו', ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני היאך קיבלו, הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם". על כל דבור ודבור הנשמה פרחה מהגוף, הנשמה הטהורה, הנחצבת ממקום קדוש וטהור, טהירו עילאה, נבדלה מן הגוף העכור על מנת להידבק ולהיכלל בה' עושה. אך הרצון העליון גוזרת "'וחי בהם' – ולא שימות בהם". בכללות, דפק החיים, תנועת החיים המתמדת ב"רצוא ושוב" ("והחיות רצוא ושוב"), הוא בחינת הבדלה, וכידוע ש"הבדלה" כוללת גם את גילוי הנשמה, הנבדלת מצד עצמה מהגוף, וגם את התלבשות האור הנבדל בתוך הכלי, הגוף (כלומר שגם תנועת ה"רצוא", פריחת הנשמה מהגוף, תנועה מובהקת של הבדלה, וגם תנועת ה"שוב", ירידת הנשמה הנבדלת להתלבש בתוך הגוף להחיותו, שתיהן נכללות ב"הבדלה"), כמבואר באריכות במ"א.

המתקה – "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נתמלא כל העולם כולו בשמים". "בשמים" לשון ביסום היינו המתקה כפשוטה – המתקת-התבסמות כל העולם כולו בשעת מתן תורה על ידי גילוי דיבורו של הקדוש ברוך לעמו ישראל. חוש הריח הוא חושו של מלך המשיח, עליו נאמר "והריחו ביראת הוי'", וממילא גילוי זה הוא גילוי משיחי, השייך לעתיד כאשר "תורה חדשה מאתי תצא" ונזכה לשמעה מפי מלכנו משיחנו. הרוחות עוברות אחת אחת לגן עדן, ובכך מקשרות את מציאות העולם הזה עם מציאות גן עדן מקדם – "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז" – בתורה הקדומה, "משל הקדמני", וד"ל.

הנה, בשמים טל דדים (כנגד שלשת הפירושים הנ"ל של רבי יהושע בן לוי) = שפע טל (ללמד שהכל נכלל בטל, סוד פרשתנו, פרשת הטל בתורה כנ"ל, טעם פרה) = יהושע בן לוי!

בפסוק נקרא טל תחיה "גשם" ("גשם נדבות תניף אלהים"). טל = 13 13 13, גשם = 7 פעמים 7 פעמים 7. גשם = טל חרמון ("שיר המעלות לדוד הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. כשמן הטוב על הראש ירד על הזקן זקן אהרן שירד על פי מדותיו. כטל חרמון שירד על הררי ציון כי שם צוה הוי' את הברכה חיים עד העולם", שמן = 10 פעמים טל). "גשם נדבות" ראשי תבות גן, סוד גן עדן מקדם, מקום החיים (לשון תענוג) הנצחיים. "גשםנדבות תניף אלהים" = 1431 = גן במשולש. "נחלתך ונלאה אתה כוננתה" = 1537 = 29 פעמים גן. כל הפסוק: "גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה" = 1968 = נו(ראשי תבות "נחלתך ונלאה", תחילת החצי השני של הפסוק) פעמים גן (ראשי תבות "גשםנדבות", תחילת החצי הראשון של הפסוק). ראשי התבות של כל הפסוק: "גשם נדבות תניףאלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה" = 531 = "כוננתה" (התבה החותמת את הפסוק – "הכל הולך אחר החיתום", "כוננתה" היינו מה שהחיה אותם בטל שעתיד להחיות בו מתים) = תנועה (עצם ה"רצוא ושוב" [= תורה] של דפק החיים, "וחי בהם") = ג פעמים גן עדן!

ze:14�'B;sP���nt-size:12.0pt;line-height:150%;font-family: David'>, שבו זמן מתן תורתנו, סוד עיר המקלט של משה רבינו, וד"ל] שמה". משה (גלגול הבל) הרג אתהמצרי (= משה, והוא נפש קין מצד הרע שבו) לפני זמנו ונתחייב גלות (סוד 'אי אפשר', להיכנס לארץ, שרש חטא המרגלים – "ושמתי לך מקום" "שלח לך", לך לך [מארץ וגו' אל הארץ וגו'] לגזרה שוה, וד"ל). על כל פרשת דרכים כתוב "מקלט מקלט" (= משיח), 'אפשר ואפשר' (להגיע לעיר מקלט, שמזה סוף הכבוד לבוא, שמזה יצמח צמח שמו בגאולה האמיתית והשלמה, ואזי, אם נזכה לגאולת "אחישנה", יתווספו ג ערי מקלט, לכלות מהר את זרעו של הבל, שנתחייבו כולם מיתה, וד"ל). משה הסתיר את פניו מלהביט בשכינה במראה הסנה, שבזה תקן את חטא הבל בבחינת "הבדלה", אבל אם היה זוכה יותר היה מקיים בעצמו "לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר" ובזה היה מתקן הכל (כולל התיקון למפרע של הריגת המצרי לפני זמנו) בבחינת "המתקה" (אתהפכא מיניה וביה). מכיון שמשה לא זכה, הוא זכה אחר כך רק למבט אחוריים ואת מראה הפנים ראה רק בשעת הסתלקותו (וכן בשעת מתן תורה כאשר על כל דבור ודבור פרחה נשמתם, כולל נשמת משה רבינו עצמו, ובדרגה יתירה מאד כו', כמבואר בשיחת הרבי), סוד הר נבו, אותיות נ בו (כניסת נ ל-משההיא אותיות מנשה), והיינו "שלח לך" (שלח את ה-נ, שזה מה שרצה לתקן כאן כאשר שלח את המרגלים על דעת עצמו, לתקן את עצמו כו' אך לא עלה יפה, עד עת קץ, וד"ל). "והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" = 2167 = אי פעמים הבל קין.

ביום אחד של מעשה בראשית, שבו נברא האור הגנוז לצדיקים, שבו מביטים מסוף העולם ועד סופו ("לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר", תיקון חטא הבל בפרט, שבו נכלל חטא קין, שהרי בצדק האלקי קין הרג את הבל בשליחות דרחמנא, חטאו הסתעף מחטאו, ודוק), יש הבל קין אותיות – הבל אותיות מ"בראשית" עד "והארץ היתה" (סוד "ארעא אתבטלת" על ידי חטא המרגלים, וד"ל), וקין אותיות מ"תהו ובהו" עד "יום אחד".

הנה, אדם הראשון חטא בהסתכלות, הוא הסתכל בהיכלות הקליפות ונפגע (שמכאן הוכחה שאדם הראשון לא היה רבי כנודע). חוה חטאה בהסתכלות – "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל". הבל חטא בהסתכלות, הוא הסתכל בשכינה, בגסות רוח, ונתחייב מיתה. יש כאן שלשה חטאי הסתכלות בזה אחד זה, כאשר כל חטא הוציא את החוטא מן העולם, בסוד "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". אדם הראשון חטא בקנאה, הוא קנא בקליפות, שמא יש להם רכוש כל שהוא – חוויות רוחניות ועד לתענוגים גשמיים, בבחינת "מים גנובים ימתקו" – שאין לו (במקום אחר מוסבר שחטא ב"סקרנות", הלעומת זה של "כולם נסקרים בסקירה אחת" הנאמר באדם קדמון, אך כאן מתבאר שסקרנות זו אינה תמימה כלל וכלל אלא ביטוי של קנאה סמויה, וכן כל סקרנות דקליפה, ודוק). חוה חטאה בתאוה ("וכי תאוה הוא לעינים" נאמר בה בפירוש). הבל חטא בכבוד (הביט בכבוד תוך רדיפה אחד הכבוד), "אי הבל אחיך" סוד "אי כבוד", פגם המרגלים שפגמו בכבודפעמים הוי' = ארץ ישראל כנ"ל. קין חטא שוב בקנאה (כפי ששמו מעיד עליו) כאדם אביו, ונסגר המעגל. קנאה תאוה כבוד = 600, כללות הדינין, פר ושך (כנגד תר אותיות של קךצירופי אלהים כנודע). וביחד עם עוד קנאה (קנאה תאוה כבוד קנאה הם הלעומת זה של הכנעה הבדלה המתקה ולאחר מכן עוד הכנעה, כידוע שהן כנגד נה"י חג"ת חב"ד ואחר כך עולים לנה"י של הפרצוף העליון, וכן קנאה בנה"י תאוה בחג"ת וכבוד בחב"ד. קנאה = יוסףאדם במספר קדמי כנודע, סוד קדמות האדם בפרצוף נה"י, פרצוף המוטבע, הטבע הראשון שלו, וד"ל) עולה ה"יהלום" של זך = חשמל חשמל = "לא תרצח" (זך בריבוע) ביחד עם השרש זך, ודוק.

תיקון חטא המרגלים, הכולל את כל חטאי ההסתכלות (ובעיקר כנגד חטא הבל כנ"ל) הוא בפרשת ציצית (ההסתכלות דקדושה ביקרא דמלכא) – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם". לב = כבוד (והבל הוא הבל להב הלב כנודע). סתם עין הרע היינו עין קנאה בזולת. "אשר אתם זנים אחריהם" היינו תאוה כפשוטה. נמצא שסדר תיקון החטאים בפרשת ציצית הוא תיקון חטא הבל (כבוד), תיקון חטא אדם (קנאה), תיקון חטא חוה (תאוה, וכידוע שהנחש פתה אותה והטיל בה זוהמה). הצירוף הוא ויה (כידוע שאדם חוה הבל קין הם כנגד אותיות הוי' ב"ה לפי הסדר; ובפרט, לפי הנ"ל, נמצא שאדם הוא בנה"י דאבא, קנאה, וחוה היא בחג"ת דאמא, תאוה, והבל הוא בחב"ד דז"א וכו', וד"ל), צירוף התפארת, סוד ההסתכלות בכלל (בקדושה, ביקרא דמלכא ולא יתיר, ובקליפה על מנת להתפאר וכו' – "וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי הוי' וגו'", וד"ל).

השארת תגובה