דברי תורה לפרשת יתרו – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

דברים עמוקים ורמזים מתוקים מתוך 'דבר תורה יומי' שכתב הרב עצמו.

א.

 "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

הנה ידוע שכל התורה כולה כלולה בעשרת הדברות, ועשרת הדברות עצמם כלולים בדיבר הראשון והשני, "אנכי" ו"לא יהיה לך", שמפי הגבורה שמענו, והדיבר הראשון והשני כלולים בדיבר הראשון "אנכי וגו'", ודיבר "אנכי וגו'" כלול בתבת "אנכי", ותבת "אנכי" כלול באות א של "אנכי". יש כאן שש מדרגות של התכללות: א) כל התורה, ב) עשרת הדברות, ג) הדיבר הראשון והשני, ד) הדיבר הראשון, ה) תבת "אנכי", ו) האות א. ראוי להקביל את שש המדרגות לששת הפרצופים הכוללים את כללות האצילות העליונה (וזאת לפי הכלל הידוע בדא"ח, שככל שעולים מפרצוף לפרצוף הכלים – האותיות – מתמעטים והאורות מתרבים).

לפי זה, כל התורה כולה, היא כנגד המלכות. התורה פותחת ב"בראשית", אותיות ברא שית, בסוד שש אלפין דפסוק בראשית – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". שש אלפין אלו הן כנגד ששת פרצופי האצילות, שכלולים כולם ב-א של "אנכי". הכל בסוד "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי", אותו פרש הבעל שם טוב ש"אנכי עשיתי ארץ" בשביל "ואדם עליה", היינו בשביל בריאת ישראל הקרוים אדם, ובריאת האדם היא בשביל "בראתי" – קיום תריג מצוות. המלים הקודמות ל"בראתי" – "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה" – עולות 1328, שהוא מספר האותיות ב-ב הפעמים שעשרת הדברות כתובים בתורה: בפרשת יתרו יש בעשרת הדברות 620 אותיות ובפרשת ואתחנן יש בעשרת הדברות 708 אותיות, יחד – 1328 אותיות. מטרת כל עשרת הדברות היא לעלות ולבוא לקיום תריג מצות התורה – "בראתי", כנ"ל. התורה חותמת ב"ישראל" – יש ששים רבוא אותיות לתורה. כלומר, מראש ועד סוף, מ"בראשית" ועד "ישראל", התורה כולה רומזת לענינה של המלכות, פרצוף הנוקבא דזעיר אנפין, כנסת ישראל – הכל בסוד "אין מלך בלא עם", המקבלים על עצמם עול מלכות המלך לשמור לקיים ולעשות את כל מצותיו ביראה ובאהבה.

פרצוף זעיר אנפין הוא סוד התכללות כל התורה כולה בעשרת הדברות, שכנגד עשר הספירות דז"א בפרט. מבואר בפירוש בכתבי האריז"ל שבחג השבועות, זמן מתן תורתנו, אנו עושים כתר לז"א על יד קריאת עשרת הדברות (שבפרשת יתרו), שבהם כתר אותיות.

פרצוף אמא הוא סוד "'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענו" –  התכללות עשרת הדברות עצמם בדיבר הראשון והשני (משה הוא הדעת, נשמת ז"א, ועל כן הוא הממוצע המחבר להשמיע לישראל את שאר הדברות בפרט, ודוק). בכלל, שמיעה היא בבינה (פרצוף אמא). בבינה נאמר: "אני בינה לי גבורה [דאריך אנפין, פנימיות פרצוף אמא כנודע]" – סוד "מפי הגבורה" (הפה דתבונה).

ב"אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" יש דין ( ח פעמים ח) אותיות. "אני בינה" = דין דין (סוד "שלם וחצי"), זאת אומרת שמספר האותיות של שני הדברות הראשונים הוא הערך הממוצע של שתי התבות "אני בינה". "לי גבורה" = דין דין דין דין ("שלם וחצי"), נמצא שממוצע "לי גבורה" הוא "אני בינה"! שתי אותיות מכאן ושתי אותיות מכאן – "אני בינה לי גבורה", אותיות אהרן = "לי גבורה" = ד פעמים דין כנ"ל (אהרן – "לי גבורה" = יו בריבוע, שהוא ד בחזקת ד ו-ב בחזקתח; נמצא שהערך הממוצע של כל אות מ-ד אותיות אהרן = דיןח בריבוע, והוא אותו דין שמעולה מחסד ורחמים [סוד יצחק – "אתה אבינו" דווקא לע"ל], מצד גילוי האלקות שבו, שעליו נאמר "בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין", ורק מפני חולשת העולם [אז, לפני מתן תורה לישראל] לקבל את הגילוי הרב של מדת דין זו שיתף עמו את מדת הרחמים, וד"ל).

ב.

 בהקבלת שש מדרגות ההתכללות של כל התורה לפרצופי האצילות, ההתכללות בדיבר הראשון והשני יחד, "'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום" היא כנגד פרצוף אמא, כפי שנתבאר, וההתכללות של הכל בדיבר "אנכי" בלבד היא כנגד פרצוף אבא, כפי שיתבאר:

בבינה, פרצוף אמא (מוחין דאמא), על כל מצות עשה ענו "הן" ועל כל מצות לא-תעשה ענו "לא". במודעות של נשמות ישראל כפי שהן מושרשות בפרצוף אמא, "ישראל עלו במחשבה", יש ב עטרין – של חסדים (שרש מצות העשה של התורה) וגבורות (שרש מצות הלא תעשה של התורה). כאן מתפרש "נעשה ונשמע" – "נעשה" את מצות העשה "ונשמע" לא לעבור על מצות הלא-תעשה. על כן, בדרגה זו כל התורה כולה (בהיותה כלולה בעשרת הדברות) כלולה בשני הדברות הראשונים – "אנכי", שרש כל מצות העשה של התורה, ו"לא יהיה לך", שרש כל המצות לא תעשה של התורה.

וזה לשונו הזהב של אדמו"ר הזקן בתניא קדישא (ריש פרק כעשרים = כתר, ודוק):

והנה מודעת זאת לכל כי מצות ואזהרת ע"ז שהם שני דברות הראשונים אנכי ולא יהיה לך הם כללות כל התורה כולה. כי דבור אנכי כולל כל רמ"ח מצות עשה. ולא יהיה לך כולל כל שס"ה מצות ל"ת ולכן שמענו אנכי ולא יהיה לך לבד מפי הגבורה כמארז"ל מפני שהם כללות התורה כולה.

לעומת זאת, בחכמה, פרצוף אבא (מוחין דאבא), על כל דבור ודבור, הן מצות עשה והן מצות לא תעשה, ענו "הן". ידוע ש"הן" הוא לשון "אחת", בחינת חכמה (סוד "אמר לחכמה אחֹתי את", "אחֹתי" לשון "אחת" ו"אחתי" = אחדות), שבה דווקא שורה "אחד האמת" (אדה"ז בשם הרב המגיד נ"ע בהגהה לפרק לה בתניא). על כן, כאן כל התורה כולה כלולה בדיבר הראשון לבד "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", הכל בגדר "עשה". עשיה היא לשון תיקון, לשון לבוש, להלביש את "אחד האמת" כביכול, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים על ידי קיום רצונו בפשטות ותמימות, כל גזרותיו שוות לטובה, אין הבדל כלל בין כן לעשות או לא לעשות, הכל אעשה – "נעשה" הכל ברצון "ונשמע" עוד ועוד מה לעשות, "כל המרבה לעשות הרי זה משובח". ב"אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" מא אותיות, והנה, במספר סדורי רמח = שסה = מא (בחשבון הרגיל), הכל שוה לטובה, ודוק.

למעלה מהחכמה והבינה נמצא פרצוף אריך אנפין שבחיצוניות הכתר: "הוי' בחכמה [יסד ארץ וגו']", אך "אנכי [הוי' אלהיך]" הוא למעלה משם הוי' ב"ה, והוא בכתר עליון – סוד ה-כ של אנכי, כ ר"ת כתר ("אין כתר בלא כ") כנודע. מצד גילוי הכתר – "אנכי מי שאנכי" (= לי גבורה לי גבורה, כפל הגבורה דאריך כנ"ל, שוב יחס של "שלם וחצי"!) – במעמד הר סיני, "על כל דבור פרחה נשמתן" (ויש בחז"ל שבדבור הראשון דווקא [וי"ל במלה הראשונה, "אנכי", ודוק] ששמעו ישראל פרחה נשמתן). כאן כל התורה כולה כלולה ב"אנכי" לבד, כנגד פרצוף אריך אנפין, עצם הרצון העליון, כאשר הגילוי של "אנכי" הוא הגילוי של בעל הרצון – סוד קדימת "נעשה" ל"נשמע", קדימת הבטול לבעל הרצון לפני הבטול לרצון הגלוי.

ג. אך למעלה מהכל, בפסגת שש המדרגות של התכללות כל התורה, יש את ה-א של "אנכי".א זו היא בסוד הטל בו החזיר הקדוש ברוך הוא לישראל את נשמתן (לאחר שפרחה), וכלשון ספר התניא (בפרק לו): "… ולכן היו בטלים במציאות ממש כמארז"ל שעל כל דיבור פרחה נשמתן כו' אלא שהחזירה הקב"ה להן בטל שעתיד להחיות בו את המתים והוא טל תורה שנקרא עוז כמארז"ל כל העוסק בתורה טל תורה מחייהו כו'". טל זה בא מפנימיות הכתר, פרצוף עתיק יומין, מקור האמונה והתענוג האלקי בנשמות ישראל – "כי עִמך מקור חיים", מקור כל התענוגים. השם מקדים רפואה למכה – כבר ב-א של "אנכי" יש את סם החיים, טל תחיה (טל תורה) להחיות מתים (מה שפרחה נשמתן לאחר ששמעו את כל תבה "אנכי"). כאן כלולה כל התורה כולה ב-א של "אנכי", כנגד פרצוף עתיק יומין.

והנה חז"ל דרשו "אנכי" – "אנא נפשי כתבית יהבית". נמצא שעצם ה"אנכי", "אנכי מי שאנכי", הוא ב-א של "אנכי" – "אנא". פריחת הנשמה היא ממה ש"אנא נפשי כתבית יהבית", מסירת העצמות לישראל באותיות התורה, גילוי שאין כלל כלים לקבלו בהיות הנשמה מלובשת בגוף הגשמי. אך "אנא" עצמו כל יכול ונושא הפכים (= אנכי מי שאנכי, נושא הפכים הוא סוד ציור אות ה-א כנודע), שמצדו יתכן עצמות בגוף, והיינו מה שהחזיר להם את נשמותיהם, ספוגות בהשראת אור העצמות – "טל אורות טלך" – לתוך גופם.

טל = הוי' אחד. עתיק יומין אריך אנפין = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ודוק.

על טל תחיה שהוא טל תורה נאמר "אהיה כטל לישראל [יפרח כשושנה]", והוא סוד ה-א שלאנכי, סוד שם אהיה ב"ה (ראשי התבות "אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה" = אנכי, נמצא שה-א של אהיה היא ה-א של אנכי ובכללה כל תבת אהיה, ודוק). "אהיה כטל לישראל" =אהיה פעמים אל (של ישראל) – "אהיה" = א פעמים אהיה ו"כטל לישראל" = ל פעמיםאהיה! בין "כטל" (59) ל"לישראל" (571) יש אנכי מי שאנכי (512 = נושא הפכים כו'). בסיס הסדרה הריבועית הנבנית משלוש התבות "אהיה כטל לישראל" הוא דעת, ששרשה בפנימיות הכתר דווקא, וד"ל.

ב"אהיה כטל לישראל" יש אחד אותיות. האות האמצעית (השביעית – "כל השביעין חביבין") היא ה-ל של "כטל", סוד "מגדל הפורח באויר" ("פרחה נשמתן"). שאר האותיות עולות ג פעמים אור (אור קדמון אור מצוחצח אור צח של כתרא עילאה כנודע) – "טל אורות טלך", טל תחיה שהוא טל תורה, ה-א של אנכי.

הארת א זו בישראל היא נצחית לעולם ועד, גם בזמן הבית (זמן של תחית העם בגלוי) וגם בזמן הגלות (שגם אז עם ישראל חי, אף על פי שמרוב שעבוד מלכיות וצרות הגלות בגשמיות וברוחניות מגיעים למצב של "פרחה נשמתן"). וזה לשונו של המלבי"ם בפירושו לפסוק "אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה" בספר הושע (בהפטרה של שבת שובה):

"אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה". כבר הביאו בספורי הטבע כי יש שושנה הנקראת שושנת יריחו, שאינה נשרשת בקרקע והרוח נושאה לארצות רחוקות דרך מדבריות והיא מתלחלחת מן הטל ופורחת וגדלה בהוד והדר, והוא משל לישראל הנישאים ע"י הרוח ממקום למקום גולים ומטולטלים, וה' הוא הטל המחיה אותם בגלותם, והיא פורחת ביופי והוד כשושנה.

ד. והנה, כל הפסוק הנ"ל בהושע הוא: "אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון". ב"אהיה כטל" יש 7 אותיות, ב"אהיה כטל לישראל" יש 13 אותיות, ב"אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה" יש 23 (חיה) אותיות, ב"אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון" יש 37 (יחידה) אותיות. 7-13 ו23-37 הם שני זוגות המספרים החשובים ביותר בתורה, כמבואר באריכות במ"א. והנה, פלא, ארבעת המספרים 7 13 23 37 יוצרים סדרה רבועית עולה, כאשר הבסיס הוא 4. סדרה זו היא בעלת "חן", שהרי לפני 7 יבוא 5 (בפסוק הנ"ל הוא סוד תבת "שרשיו", התבה היחידה בעלת 5 אותיות. שרשיו = שפלות = 8 פעמים אמונה = עת רצון וכו', כמבואר סודו במ"א) ולפני 5 יבואו שוב המספרים 7 13 23 37 וגו'. ועוד פלא מספרי, המיוחד ל-ד מספרים אלו – 7 13 23 37 – הוא שאם נחשב כל אחד בריבוע יהיה הממוצע של ד הריבועים 529 שהוא עצמו 23 בריבוע, והוא סוד תענוג, בחינת פנימיות הכתר, פרצוף עתיק יומין, שמשם "טל תורה מחייהו", ה-א של אנכי כנ"ל!

והנה, גם 13 (אחד) וגם 37 (יחידה) הם מספרי "מגן דוד". מתבקש, אם כן לצייר את "אהיה כטל לישראל" ו"אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון" בצורת מגן דוד, שהיא היא צורת השושנה של פסוקנו (מגן דוד שושנה = 768, תשסח, "שלם וחצי" ביחס ל"אנכי מי שאנכי", ודוק; שושנה עצמה = 661 = מספר "מגן דוד" 11):

א

ה  י  ה  כ

ט  ל  ל

י  ש  ר  א

ל

נשים לב ששש הפנות והנקודה האמצעית של הצורה הנ"ל = 97 = מהיטבאל (אשת הדר, סוד "הוד והדר" השושנה, בדברי המלבי"ם הנ"ל), ואילו דילוג שורות המגן דוד = 100 =מיכל (בת שאול, אשת דוד מלך ישראל חי וקים), כמבואר סוד זה במ"א.

א

ה  י

ה  כ  ט  ל  ל  י  ש

ר  א  ל  י  פ  ר

ח  כ  ש  ו  ש

נ  ה  ו  י  ך  ש

ר  ש  י  ו  כ  ל  ב

נ  ו

ן

צורת מגן דוד (שושנה) זו היא פלאית ביותר. הראש-תוך-סוף (של הפסוק, וממילא של הצורה) – אשן = 351 = 26, שם הוי' ב"ה, במשולש = ט (ר"ת טל) פעמים טל! שאר הפסוק = 2289 = אהיה פעמים דוד המלך. 351 = 13 פעמים 27, 2289 = 7 פעמים 327. 27 ו-327 = 354 = 6 צירופי "כטל". וכאשר נוסיף 7 ו-13 = 374 = אחישנה = טוב (17) פעמים טובה(22), טוב טובה = טל! שש הפנות והנקודה האמצעית = 858 = 22 פעמים טל (הויאחד)! שאר האותיות = 22 פעמים אנכי (= אחד בריבוע פרטי כידוע). כל הפסוק = 2640 = 22 פעמים 120.

ה.

 והנה, בעשרת הדברות (שבפרשתנו) יש כתר אותיות, בדיבר הראשון והשני יחד יש דיןאותיות, בדיבר הראשון יש מא אותיות, ב"אנכי" יש ד אותיות – עד כאן "לא תרצח" אותיות ("לא תרצח" היא התחלת הלוח השני, כנגד "אנכי וגו'" בלוח הראשון, "לא תרצח" = 729 = 27 בריבוע, 9 בחזקת 3, 3 בחזקת 6 = קרע שטן וכו', כמבואר סודו במ"א). לבסוף, ה-א של "אנכי" היא אות אחת, סוד "פנימיות אבא ['אמר לחכמה אחֹתי את' כנ"ל] פנימיות עתיק [ה-א של 'אנכי']".

סך כל חמש דרגות ההתכללות של עשרת הדברות (כאשר כל דרגה ודרגה קובעת ברכה לעצמה בהיותן כנגד פרצופים שלמים, וכל פרצוף בפני עצמו קובע ברכה לעצמו, ועל כן ראוי לצרפן זו לזו) כוללות 730 אותיות, 10 פעמים 73, 10 פעמים חכמה כנגד 10 הדברות (ו-י היא אות החכמה), כללות כל התורה כולה, ד"אורייתא מחכמה נפקת", ודוק.

730 = פעמיים שסהכתר אותיות עשרת הדברות הן כנגד תריג מצות התורה ו-ז מצות דרבנן. ז מצוות דרבנן הן כנגד ז האותיות האחרונות של עשרת הדברות – "אשר לרעך", דהיינו חז"ל, כמבואר בספה"ק )כאשר מחשיבים את ה-א של "אשר" לאלף אזי "אשר לרעך" = 1820, וד"ל). מבואר בדא"ח שהגם ש-ז מצות דרבנן כולן מצות עשה, אף על פי כן פעולתן היא על דרך מצות לא תעשה – לדחות ולבטל את אחיזת החיצונים בקדושת ישראל. ועל כן יש לצרף את ה-ז דווקא לחשבון שסה מצות לא תעשה, שאז יעלה ל-שעב, שהוא "שלם וחצי" ביחס ל-רמח.

והנה, כאשר נצרף את תוספת ה-110 (64 41 4 1) ל-רמח יעלה משיח. נמצא ש-שסה שסה(730) מתקבל כנחש (משיח, 358) ועקרב (משיח דוד, 372), ודוק.

ידוע ש-שסה הוא כנגד ימות שנת החמה וכן כנגד גידי הדם בגוף האדם. ואיתא בשל"ה הקדוש שבכל יום ויום מימות השנה יש יום ולילה, פעמיים שסה, כנגד שסה עורקים היוצאים מהלב להחיות את האברים (בחינת "לבא פליג לכל שייפין") שבהם דופק של רוח חיים (בחינת יום) ו-שסה ורידים מלאים דם ללא דופק השבים מהאברים אל הכבד ומשם ללב (בחינת לילה). והיינו סוד שסה שסה שהוא גם נחש עקרב (ר"ת נע, בחיות, וס"ת שב, ואמ"ת = ז פעמים דם, ודוק), נחש ארסו חם, בחינת יום, ועקרב ארסו קר, בחינת לילה, ודוק.

והנה, הנחש (מלשון ניחוש) של אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול הביא למעשה בפועל, בחינת מצות עשה. וכן נחשמשיח עולה משה אחדאהבה כנודע, כאשר "אחד היה אברהם" – "אברהם אהבי", האהבה היא הכח המניע קיום מצות העשה. ואילו עקרב הוא סוד "עושים באימה רצון קונם" (בלילה) ר"ת עקרב. יש כאן עשיה, אך העיקר שהיא מתוך אימה, הכח המניע את קיום מצות לא תעשה, שאף הן נחשבו למעשה בפועל – "ישב ולא עבר עברה נותנים לו שכר כאילו קיים מצוה".

"'אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק'. אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק". נחש – כן [ימשיך להתפלל, מצות עשה]! עקרב – לא [ימשיך להתפלל, מצות לא-תעשה]! "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק" = 1300 שהוא כפולה של 13. "אבל עקרב פוסק" = 651 שהוא כפולה של 7, וידוע שהיחס ביניהם הוא כיחס זכר, מדת יום, לנקבה, מדת לילה, ודוק (ב"אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק" יש 25 אותיות – 5 בריבוע. על ידי תוספת 11 האותיות של "אבל עקרב פוסק" עולה הכל ל-6 בריבוע – 36 אותיות. פנות הריבוע של 5 = 117 = 9 פעמים 13, ההפרש בין רמח ל-שסה. פנות הריבוע של 6 = 351 = 3 פעמים 117 = 26 במשולש).

ו.

 כשמצרפים את 730 אותיות הנ"ל ל-600000 – יש ששים רבוא אותיות לתורה (לפי הפירושים השונים בהתאמת מספר זה למציאות, ואכ"מ) – עולה הכל 600730 (כל שש דרגות ההתכללות, מפרצוף הנוקבא דז"א ועד לפרצוף עתיק יומין, כאשר כל דרגה ודרגה קובעת ברכה לעצמה כנ"ל) = עין (ה פעמים הוי' ב"ה) פעמים 4621 (המספר הראשוני ה-625, כאשר 4621 בעצמו, ב"חזרת הגלגל" [מאלפים לאחדים כנודע], עולה 625! 625 = 25 בריבוע = 5 בחזקת 4 = אדם במילוי: אלף דלת מם. איתא באר"י שאדם הוא ר"ת אדם דודמשיח, ובדוד נאמר "עד דוד הגדיל", ועל כן עם נגדיל את ה-ד של מילוי אות ה-דדלת, ל-דאלפים יעלה החשבון של אלף דלת מם ל-4621! ועוד, שמות ח מלכי אדום הקדומים – בלע בן בעור יובב בן זרחה חשם הדד בן בדד שמלה שאול בעל חנן בן עכבור הדר = 2623, ויש כאן 11 ביתין [בריבוי בלי ערך ביחס לשאר האותיות], סוד י כתרין כו' והחד ולא בחושבן הוא ב-ב דר"ת בלע [שאזי בלע יעלה ל פעמים ע, ודוק], שכאשר נחשב כ-2000 יעלה את חשבון הכל ל-4621. המלכין קדמאין יצאו מעיני א"ק כידוע, וזהו שכל דרגות ההתכללות של התורה באו לתקן את אור העינים דא"ק ועל כן החשבון הכולל הוא עין פעמים חשבון מלכי אדום כנ"ל, בסוד "חכלילי עינים מיין" – "לעיני כל ישראל", וד"ל. חוץ מ-יא הביתין השאר = 2601 = אדום בריבוע, סוד "וימלך באדום וגו'" – ב אדום, כאשר בשמות חהמלכים הנ"ל יש באדום אותיות, ודוק. בכל פרשת מלכי אדום יש 29 ביתין = חן [בסוף מופיעה – "ושם עירו פעו" – מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב = אהיה פעמים חן. מבלע עדזהב – מ-ב ל-ב = חן חן, ודוק. בלע יובב חשם הדד שמחה שאול בעל חנן הדר מהיטבאל =חן במשולש). "יסוד" מספר זה (600730) הוא 4641 = 3 פעמים 7 פעמים 13 פעמים 17, ודוק.

יוצא מכל הנ"ל שה-10 (עשרת הדברות) כלולים ב-2 (שני הדברות הראשונים), סוד "בי חשק וגו'", כמבואר באריכות במ"א, וה-2 ב-1 (הדיבר הראשון), וה-1 ב-1 (התבה הראשונה), וה-1 ב-1 (האות הראשונה). נמצא שיש כאן ג בחינות של א – אחד. והם סוד אחד המנוי (סוד החכמה, שהוא אחד המנוי ביחס לשאר הספירות, סוד "אבא מקנן באצילות" בבחינת "נקודה דנעיץ), "חד ולא בחושבן" (אחד הבלתי מנוי, אבל בזה גופא שהוא מוגדר כבלתי מנוי נמצא שיש לו שייכות לענין המנין, על דרך סובב כל עלמין שבהיותו סובב לעלמין, אף על פי שאינו מתלבש בהם בפנימיות, שעל כן אינו נודע להם, אעפ"כ יש לו שייכות אליהם, כמבואר בדא"ח), אחד הפשוט בתכלית הפשיטות – אחדות פשוטה, שאין הריבוי הפכו, כמבואר בדא"ח (ולעניננו היינו סוד ה-א של אנכי שנושא הפכים באמת כנ"ל, ומצדו יכול להיות בלי גבול בגבול – סוד "אנא" ד"אנא נפשי כתבית יהבית").

והנה ידוע ש"עשרת הדברים" במילוי: עין שין ריש תו הא דלת בית ריש יוד מם = כתר חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, "עשר ספירות בלימה"! והם עשר הספירות ב"עולם הספירות" דהיינו עולם האצילות כנודע. לפי זה י"ל שסוד "כל התורה כולה" (שיש בה ששים רבוא אותיות כנ"ל) הוא עשר ספירות דאצילות בתוספת ג העולמות התחתונים, דהיינו סוד המספר 13 (כמבואר בפרדס בסוד "עשר ידענו שלוש עשרה לא ידענו"). נמצא ששש דרגות ההתכללות הנ"ל הן בסוד 13 10 2 1 1 1 = 28 (26 ועוד שתי בחינות עליונות של 1), והוא סוד פסוק הכותרת לפני עשרת הדברות: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" שיש בו כח (28) אותיות (ו-7 תבות, 28 הוא המשולש של 7; כל מספר בריבוע – 13 10 2 1 1 1 = 276 = 23 במשולש), וד"ל.

ז.

על הדיבר הראשון של עשרת הדברות מביא בעל אור החיים הקדוש עשרה פירושים, ויש לכוונם כנגד עשרת הדברות עצמם, כפי שהם כלולים בדיבר "אנכי וגו'" (כנ"ל). ובקיצור נמרץ מאד:

הפירוש הראשון הוא:

"אנכי ה' אלהיך וגו'". טעם כפל "אשר הוצאתיך מארץ וגו'… מבית עבדים", פשט הדברים הוא, שכוונתו להגדיל עוצם שבייתם שהיו בארץ מצרים, מקום שאסיריו לא פתח וגו', נוסף על הפלגת טומאתה, ועוד שהיו שם בגדר עבדים, והוציאנו ה'.

הפשט הוא הדבר בעצמו, כידוע בסוד תיקון-צירוף-מאמר-מכלול-חשבון. התיקון, שכנגד הכתר, היינו הפשט.

הפירוש השני הוא:

עוד יכוין ה' לומר על זה הדרך, "אנכי ה' אלהיך", הנה הזכיר בתחלת דברי ה' ב' עניינים, הא' היותו ה' ברוך הוא שם הוי"ה, זה יגיד האמונה כי ממנו יתברך ובמאמרו היה כל הווה, וכל מה שהיה, ומה שיהיה, גם יגיד על הווייתו יתברך היה, והווה, ויהיה, והב' אמר "אלהיך", פירוש שעליהם לקבל מאמרו וגזרותיו, וכל הממרה את פיו יכנו אלוה, וכנגד ב' בחינות אלו, בא האלקים להכריח כל אחת מהם בהוכחה שאין עליה טענה, כנגד אומרו "אנכי ה'", זה לך האות "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", דע כי באמצעות יציאת מצרים הוכחשו כל הדוברים שקר שיש חלילה וחס אמונה זולתו, כי הוכחשו המאורות כי לא אלהים המה, בהחשיך ה' מאורם, והוכחשו הימים, כי ה' עשה בהם אותות והפכם לדם, והוכחשה הארץ, בהכותה ה' ותשרץ שרצים רעים, והוכחשו בעלי חיים, שאין בהם ובמזלם חוזק, והוכחשו כל אלוהות, בעשות ה' בהם שפטים, הרי כי ה' הוא אדון כל הווה, ושולט על הווה ומכחידו, וגוזר על אין ויהי, כאשר עיני כל ישראל רואות, וכנגד מה שאמר "אלהיך", שצריכין לקבלו עליהם לאלוה לקיים כל דבריו, אמר טעם הדבר "מבית עבדים", פירוש כי לצד שהיית עבד לזולת, ואני הוצאתיך מעבדותם, שורת הדין נותנת כי תקבל אלהותי עליך לקיים כל דבר.

פירוש זה מתיחס בבירור לדיבר השני – "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וגו'", ודוק.

הפירוש השלישי הוא:

עוד ירצה בכפל, "מארץ מצרים", "מבית עבדים", להודיע סוד כמוס, כידוע ליודעי חן, כי נשמות ישראל שיצאו ממצרים, הן הנה שהיו טבועים בטומאת מצרים, ובאמצעות יעקב אבינו ובניו אשר ירדו מצרים הוציאו אותם, כאומרו (בראשית מו ג) "כי לגוי גדול אשימך שם", ועיין מה שפירשתי שם, ואמרו יודעי נסתרות לה', כי הוא עצמו שאמר הכתוב עליו "כי מי גוי גדול וגו'", שעמדו בהר סיני, וכפי זה יתבאר הכתוב על נכון, אומרו "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", הוא הוצאות הנשמות משבייתם בטומאת מצרים, פירוש שבררם באמצעות מועצותיו יתברך, אבל עודם במצרים בבית עבדות, ואמר "מבית עבדים", כנגד מה שהוציא העם המבורר לבל ישתעבדו בהם שונאיהם.

הוצאת-נשיאת נשמות קדושות מהקליפות הוא סוד נשיאת שם הוי' (שם לשון נשמה כנודע), וכך הקשר הברור לדיבר השלישי.

הפירוש הרביעי הוא:

עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל בפסוק (תהלים כב ד) "יושב תהלות ישראל", כי לא נתרצה הקב"ה בתהלת מהלליו כשאמרו אלהי עולם, ולא אלהי המלאכים, אלא כשאמרו "ברוך ה' אלהי ישראל", והוא אומרו "אנכי ה' אלהיך", פירוש שלא נתרציתי בשום כינוי המעלות, אלא בקריאתו אלהיך, ובזה פרסם מעלות ישראל בעליונים, וכנגד פרסום בתחתונים, "אמר אשר הוצאתיך וגו'", פירוש מקום שאין מציאות לצאת משם, והיתה "הוצאתיך" פרסום גדול לכבוד ולתפארת, וצא ולמד מדברי יתרו שהוא אחד המיוחד מהאומות, ואומרו "מבית עבדים", פירוש לא הוצאתיך בדרך שישאר עליך שם עבדות, המשל אם היה ה' מוציאם בדרך בריחה, וכדומה, הגם שהיתה ההצלה נכונה, אף על פי כן שם עבדות לא יעקר מהם, כי אלה עבדי פרעה, וממה שהוציאם בכמה נוראות, עד שאמר פרעה, הרי אתם לעצמכם, הרי אתם בני חורין כו' (ילק"ש רמז רח), ועוד לו, כשרדף שעשה ה' הפלא הגדול בהטבעתו בים, בזה פקע שם עבדות מהם.

פירוש זה מתקשר לקדושת השבת, הפרסום הגדול שה' בחר בישראל וייחד את שמו עליהם (שבת הוא שמו יתברך כידוע), וביטל מהם שם עבדות לגמרי (בשבת "כל מלאכתך עשויה", ואין עליך שם עבדות לחולין כלל), הכל בדרך מנוחה ולא בדרך בריחה (ורומז, בפרט, לגאולה העתידה, לא בחפזון אלא בשובה ונחת, ודוק; שבת הוא מעין עולם הבא).

הפירוש החמישי הוא:

עוד ירצה לדבר עם הנפש, ועם הגוף, כנגד הנשמה אשר תכיר בחינת הרוחניות, אמר "אנכי ה' אלהיך", כי הנשמה תכיר בחינת האלהות, ואולי באותו רגע עצמו היתה יציאת הנפש והכירה אלוה שלה כשאמר לה "אנכי", ולזה אמר לשון יחיד, "אלהיך", כי בחינת הנשמות הקדושות מתאחדת היא ואין בהם פירוד בעולם הפירוד שהוא עולם הזה, ותמצא שאמר דוד בדברי הימים (א יז) "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", פירוש אפילו "בארץ" במקום הפירוד, הם "גוי אחד", כי נתקדשו ונעשו בארץ כמלאכים, והוא השבח שמשבחם בו דוד עליו השלום, וכנגד בחינת הגוף וחיותו, שהוא בחינה הדומה לחיות הבהמי, אמר הכרת חסד עולם הזה, כי לא תוכל בחון בחשק רוחניות הנאור.

"שלשה שותפים באדם", אב ואם נותנים את הגוף, והקדוש ברוך הוא, השותף השלישי, נותן את הנשמה. הגוף היהודי הוא לבוש ההולם את הנשמה האלקית המתלבשת בו. וזהו "כבד את אביך ואת אמך", להם מגיע הכבוד על שם שהמציאו לך את הכבוד, הגוף-הלבוש לנשמה שמאת ה' (כבוד לשון לבוש כנודע), ודוק.

הפירוש הששי הוא:

עוד ירצה, "אנכי ה' אלהיך", פירוש קודם ביאתך לעולם הזה, כי אתה אור מאור הקדוש חלק ה', כאומרו (דברים לב ט) "חלק ה' עמו", ובחינה זו תגידנה תיבת "אלהיך", כי לא יתיחס דבר זה אלא לבחינת הקדושה, שהוא מאורו יתברך כידוע ליודעי חן וכנרמז ברובי מאמרם ז"ל, ואומרו "אשר וגו'", פירוש, אשר על כן הוצאתיך מארץ מצרים, ובזה הגיד טעם אשר הרעים והרעיש ה' תבל ויושביה, שמים וצבאיה, בשביל ישראל, להוציאם, כי מהנמנע שיציל חלקי הקדושה ולקרבם אליו.

האדם נברא בצלם והוא "אור מאור הקדוש חלק ה', חלק ה' עמו", ועל שם זה בא איסור הרצח לאחר המבול: "שֹפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם", ודוק.

הפירוש השביעי הוא:

עוד ירצה, על זה הדרך "אנכי ה'", פירוש בין בזמן שאני מתחסד עמך, אהיה לך לרבון, בין בזמן שאני מיסרך ומוכיחך, אהיה "אלהיך".

אין זמן שה' מתחסד עם האדם כבזמן נישואין – "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'", ואין יסורים באים לאדם אלא על איסורי עריות. הרי עצם האיסור גורם לבכית העם למשפחותיו, וכל המוּסר (לשון יסורים) של ספר משלי הוא לשמרך מפיתויי היצר להכשל באיסורי עריות. והנה, משה הוא "איש האלהים" – "בעלה דמטרוניתא", וד"ל.

הפירוש השמיני הוא:

עוד ירצה, על דרך אומרו (תהלים קטז יג) "כוס ישועות וגו' ובשם ה' אקרא" (שם שם ג ד) "צרה ויגון וגו' ובשם וגו'", ודרשו ז"ל (ברכות ס:) "מברכין על הרעה בשמחה כשם כו'". והטעם כי בחינת המוסר מה' אינו אלא לצד הטוב והחסד, והוא אומרו "אנכי ה'", פירוש מדת החסד והרחמים, אפילו בזמן "אלהיך", פירוש שאני מיסרך.

המוסר בעצמו הוא טוב, וצריך להתקבל כטוב הנראה והנגלה. "גם בלא דעת נפש לא טוב". גניבת נפש היינו גניבת דעת. כל מדותיו של הקדוש ברוך הוא הן מדה כנגד מדה, מי שלא גונב את דעת הבריות מן השמים שומרים על שלימות דעתו, להכיר תמיד שהכל טוב.

הפירוש התשיעי הוא:

עוד ירצה באומרו "מארץ מצרים, מבית עבדים", על זה הדרך – אני אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אני עתיד להוציאך מבית עבדים, וזה ירמוז על גלות האחרון, אשר שעבדו בישראל כל אומה ולשון כמשפט הרגיל בעבד, ורמז ה' כי יוציאנו מבית זה.

"עד הוי' בכם" – ה' נתן בנו את ראית הנולד, הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, ומצוה עלינו להעיד על כך קבל עם ועדה. עדות זו מתגלה אצל מי שמקיים "לא תענה ברעך עד שקר".

הפירוש העשירי הוא:

עוד ירצה על זה הדרך, "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ואם תאמר ולמה הוצאתנו משם, ולא הגדלת חסדך עמנו, שהיה ה' ממשיל ישראל שם בארץ אויביהם, ויעבידו בעובדיהם, וישלטו בהם, ויקחו את ארצם מידם, וישבו בה לעיניהם, ויש בזה יותר נחת רוח לישראל, והגדת עוצם היכולת, כי יש אלהים שופטים בארץ, ושולטים בה, לזה אמר ה', כי טעם הדבר הוא, לצד שהארץ היא "בית עבדים". פירוש, על דרך אומרו (דברים לב א) "בהנחל עליון וגו' יצב גבולות עמים", ואמרו ז"ל (ספרי האזינו) כי ה' חלק מקומות העולם לשרי מעלה, זולת ארץ כנען אשר בחר לו לשמו כביכול, והוא אומרו "מבית עבדים", פירוש מקום שהוא של עבדים של ה', פירוש שממשלתו ממשלת שר אחד מעבדי ה', ולא רצה ה' שיהיו ישראל תחת ממשלת השרים, אלא תחת ממשלתו יתברך בכל, והוציאם מארץ מצרים לצד שהוא בית עבדים, לתת להם ארץ אשר היא בית אלהים.

פירוש זה מכוון בבירור כנגד "לא תחמד", הדיבר העשירי והאחרון. אל לנו לחמוד את ארץ העמים (ובפרט ארץ מצרים, ערות הארץ, שנצטווינו לא לשוב לשם), אין זו נחלתנו בהיותה תחת ממשלת השרים ולא נחלת הוי' ממש. רק ארץ ישראל, נחלת ה', היא "ארץ חמדה טובה", וראוי לאיש הישראלי לחמדה.

השארת תגובה