דברי תורה לפרשת מסעי – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

דברים עמוקים ורמזים מתוקים מתוך 'דבר תורה יומי' שכתב הרב עצמו.

א.

בפרשתנו, בפרשת הפרשת ערי מקלט למכה נפש בשגגה נאמר: "וידבר הוי' אל משה לאמר… והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש… כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדל ואחרי מות הכהן הגדל ישוב הרצח אל ארץ אחזתו".

בפרשה מקבילה בספר יהושע נאמר: "וידבר הוי' אל יהושע לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר תנו לכם את ערי המקלט אשר דברתי אליכם ביד משה. לנוס שמה רוצח מכה נפש בשגגה בבלי דעת והיו לכם למקלט מגאל הדם. ונס אל אחת מהערים האלה ועמד פתח שער העיר ודבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו ואספו אתו העירה אליהם ונתנו לו מקום וישב עמם. וכי ירדף גאל הדם אחריו ולא יסגרו את הרצח בידו כי בבלי דעת הכה את רעהו ולא שנא הוא לו מתמול שלשום. וישב בעיר ההיא עד עמדו לפני העדה למשפט עד מות הכהן הגדול אשר יהיה בימים ההם אז ישוב הרוצח ובא אל עירו ואל ביתו אל העיר אשר נס משם. ויקדשו את קדש בגליל בהר נפתלי ואת שכם בהר אפרים ואת קרית ארבע היא חברון בהר יהודה. ומעבר לירדן יריחו מזרחה נתנו את בצר במדבר במישר ממטה ראובן ואת ראמות בגלעד ממטה גד ואת גולן בבשן ממטה מנשה. אלה היו ערי המועדה לכל בני ישראל ולגר הגר בתוכם לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה ולא ימות ביד גאל הדם עד עמדו לפני העדה".

זו הפעם היחידה שנאמר "וידבר הוי' אל יהושע לאמר", באותו סגנון ממש שבו פותחת התורה לרוב – 70 פעמים (סוד שבעים פנים לתורה, כנגד שבעים זקני סנהדרין עליהם האציל משה את רוחו) – את דברי הוי' אל משה: "וידבר הוי' אל משה לאמר". אכן יש גם פעם אחת בתורה: "וידבר הוי' אל אהרן לאמר" ("כי נביא היה, ויש אומרים על ידי משה" – ראב"ע), חוץ מאותן הפעמים שנאמר "וידבר הוי' אל משה ואל אהרן לאמר" (שלפי פשוטו, למשה נאמר לומר לאהרן).

נמצא שסגנון זה ("וידבר הוי' אל… לאמר") מיוחד לאהרן משה יהושע בלבד (כך סדרם לפי גילם, וכן לפי אריכות ימיהם, מלמעלה למטה, ולפי מספר הגימטריא של שמם מלמטה למעלה, ודוק). והסימן – "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי", ראשי תבות אהרן משה יהושע. ה' הוא האב ונביאיו הם האם, משדיה יונקת כנסת ישראל דברי אלהים חיים. ג אותיותאמי = טוב טוב טוב – "אין טוב אלא תורה", כמבואר בפרשה הקודמת. אהרן משה יהושע= 992 = 4 פעמים 248 = "וידבר הוי'" (סוד רמח אברין דמלכא, כללות רמח מצות עשה, סוד אברהם אבינו עליו השלום, איש החסד והאהבה, שממנו יוצא אהרן כהנא רבא וכו', וד"ל; "חתך זהב" של 992 הוא 613, משה רבינו, ו-379, סנהדרין כנודע, שהוא הקשר המובהק ביותר, בחכמת המספר בין רמח מצות עשה לתריג מצות התורה בכלל, ודוק). ביחד עם שנות חייהם – 353 (123, ענג, של אהרן, 120 של משה, 110 של יהושע) = שמחה = "סוד הויליראיו" וכו', עולה הכל 1345, סוד אלף אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה, סוד כתר כל הכתרים (ראשי תבות ככה – שם קדוש), כידוע ממורנו הבעל שם טוב, סודפישון גיחון חדקל פרת – ארבעת הנהרות היוצאים מהגן, גן סדרים דאורייתא, כנגד פרד"ס התורה (שביחד עם הנהר המקורי היוצא מעדן – "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" – שכנגד היחידה שבתורה, תורת החסידות כידוע, עולה הכל 1600 = מ בריבוע, כנגד מ ימים של מתן תורה וכו' ["והנהר הרביעי הוא פרת" – "'הוא' דמעיקרא", בסוד ה-י של שם הוי' ב"ה, נהר פרת, וקוצו של י, הנהר המקורי, חיה יחידה, הכלולות כאחד ממש; נהר = 15 פעמים טובפרת = 40 פעמים טוב, ביחד, נהר פרת = הכל פעמים טוב, כמבואר סוד מספר זה בפרשה הקודמת; "והנהר הרביעי הוא פרת" = 1255 = אלף נהראלף אורות נהירין =משה במספר קדמי, וד"ל]).

אהרן כהן גדול משה רבינו יהושע בן נון = 1536 = 6 פעמים אהרן (16 בריבוע כו'), אהרןועוד אהרן "פנים ואחור".

ב.

 יהושע בן נון הוא המנחיל בפועל את ארץ ישראל לעם ישראל. התיחסותו של ה' אליו כאל משה רבינו בפרשה זו – "וידבר הוי' אל יהושע לאמר" – מוכיחה שהתוכן של פרשה זו דווקא, פרשת מכה נפש בשגגה וישיבתו בעיר המקלט, "עיר המועדה", עד מות הכהן הגדול (שאזי חוזר לנחלתו, נחלת אבותיו), הוא דין עיקרי, שמא נאמר הדין החשוב ביותר, הנוגע לקיום הישוב היהודי בארץ ישראל, תכלית שליחותו של יהושע, ממלא מקומו של משה.

הרי בריחת הרוצח בשגגה אל עיר המקלט וישיבתו שם עד מות הכהן הגדול נקראת "גלות", והיינו גלות בתוך גבולות ארץ ישראל – גלות שבגאולה (ועד שלעתיד לבוא, בביאת משיח צדקנו, יתווספו עוד שלש ערי מקלט לקלוט את ריבוי הרוצחים בשגגה שיהיו אז, לצורך תיקון זרעו של הבל, כמבואר היטב בכתבי האריז"ל), דבר והיפוכו (כל דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת, ובמקום אחד, הוא מסוד רדל"א, וכמו שיתבאר), שמזה מובן שעל ידי קיום מצוה זו אין צורך לעם ישראל לצאת מארץ ישראל לגלות ממש, וממילא מצוה זו, יותר מכל מצוה אחרת, שומרת על ישוב העם בארץ בכל מצב ומצב בו נמצא העם (ומה עוד שהגלות בעיר המקלט היא הזדמנות לרוצח בשגגה לשגשג בלימוד התורה וכו', וכדלקמן, על דרך הנאמר בנוגע לגלות האחרונה, ואף ביתר שאת, שאת עבודת הפרך בחמר ולבנים של גלות מצרים ניתן להחליף ביגיעה בתורה, בקל וחמר ולבון הלכתא, אלא שעיקר החלפה זו בגלות ממש בחו"ל מצריכה יגיעה ועבודת פרך בלימוד חלק הנגלה דאורייתא בעיקר, ואילו בעיר המקלט שבארץ ישראל, סוד חדש אלול כדלקמן, העיקר הוא העמקה בנסתר דאורייתא, הכל בבחינת "באהבתה תשגה [תיקון הרוצח בשוגג] תמיד", וד"ל).

הפרשיה הפתוחה שבפרשתנו הדנה בדיני רוצח היא בת 26 פסוקים (כמנין שם הוי' ב"ה) – זפסוקים ראשונים בדין הפרשת ערי מקלט לרוצח בשגגה, ו פסוקים בדין רוצח במזיד, עוד זפסוקים בדין רוצח בשגגה, פסוק אחד של סיכום עד כאן ועוד ה פסוקים של רוצח במזיד. כל אחד מארבעת הפסוקים האחרונים פותח בתבת "ולא":

"ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת. ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן. ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני הוי' שכן בתוך בני ישראל". יש כאן חייםתבות, נמצא שהערך הממוצע של תבות לכל אחד מארבעת הפסוקים הוא טוב.

הקיום של עם ישראל בארץ ישראל תלוי ב"ולא תחניפו את הארץ" (שלש התבות הראשונות "ולא תחניפו את" = 992 = אהרן משה יהושעד פעמים רמח וכו' כנ"ל; "ולא תחניפו את הארץ" = 1288 = 23 פעמים 56, המספר הראשון שמתחלק גם ב-161, שם קסא, וגם ב-184, שם קפד, שני מרכיבי משה, כמבואר בכתבי האריז"ל; כאשר מציירים 15 אותיות הביטוי בצורת משולש, ג הפנות – ו ת ץ = מלכות, חצי 992, המשולש של 31; כל הפסוק: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו" = 5356 = דבר פעמים הוי', סוד "'דבר הוי" זו הלכה", "'דבר הוי" זו נבואה", "'דבר הוי" זה הקץ", וד"ל; "תחניפו" אותיות חן פתוי [מלכות, בספר יצירה, מתנת המלכות – חן]; "יחניף" אותיות חן יפי – "שקר החן והבל היפי", וד"ל). אף על פי שפסוק זה נאמר בנוגע לרוצח במזיד, גם בנוגע לדין רוצח בשוגג הלא דין ישיבתו בעיר מקלטו עד מות הכהן הגדול הוא כדי לשמרו מגואל הדם, שאם יכהו בעיר מקלטו יתחייב מיתה כדין רוצח במזיד, וממילא כל דיני רוצח נוגעים ל"ולא תחניפו את הארץ", ודוק.

בתורה, בפרשתנו, מופיע שלש פעמים הלשון "מות הכהן הגדל", ובכך תלויה שיבת הרוצח בשגגה אל ארץ אחוזתו (תבת "הגדל" כתיב חסר ו בכל אחת מ-ג הפעמים הנ"ל בתורה, משא"כ ביהושע הוא כתוב מלא ו; "הגדל" = מב, סוד מב המסעות של בני ישראל שבפרשת מסעי, וד"ל). למה הוא רומז? "מות הכהן הגדל" (שלשה מספרים יורדים; הבסיס של הסדרה הריבועית = חשך; ארבעת המספרים הראשונים בסדרה = 14, מות במספר קטן, פעמים הכהן הגדל!) = 568 = פינחס בן אלעזר = "ולא תנאף", כמבואר סוד מספר זה באריכות בפרשה הקודמת (וכמו שיתבאר ענינו לכאן לקמן)! [הלשון חוזרת ג פעמים, כנ"ל, ו"בתלתא זימני הוי חזקה". וראה בפירוש בעל הטורים: "'עד מות הכהן הגדול'. ג' פעמים 'כהן גדול' בפרשה, לומר אחד כהן גדול שנמשח אחד מרובה בגדים ואחד כהן גדול שעבר, כולם משיבים הרוצח במיתתן", והוא על פי הגמרא במסכת מכות, ודלא כרבי יהודה שמרבה אף משוח מלחמה, וכן פסק הרמב"ם "אבל משוח מלחמה אינו מחזיר". ולפי הרמז ש"מות הכהן הגדל" = פינחס בן אלעזר, היינו לאחר שנעשה כהן גדול בארץ ישראל לאחר מות אלעזר אביו, והוא בזכות מעשה הקנאה שלו שבו נתכהן כהונת עולם. ואכן, רבי יהודה לומד שמשוח מלחמה מחזיר מפעם רביעית שנאמר בפרשה "עד מות הכהן", אך ללא תבת "הגדל", דהיינו משוח מלחמה דאינו כהן גדול, אלא כהן הדיוט, אך שם נאמר בהקשר של שלילה "ולא תקחו כפר לנוס לעיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן", ודוק היטב].

ג.

 תלות שיבת הרוצח בשגגה אל ארץ אחוזתו במות הכהן הגדול היא ודאי אחד הדינים המופלאים ביותר שבתורתנו הקדושה. וכך מפרש רש"י (על פי חז"ל):

"עד מות הכהן הגדול". שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים, אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול. ד"א לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו.

ובפירוש הספורנו:

"עד מות הכהן הגדול". כבר ביאר שהגלות היא על השוגג. ובהיות מיני השגגות בלתי שוות, כי מהם קרובות לאונס ומהן קרובות אל המזיד, נתן לגלות זמן בלתי שוה בכל השוגגים. כי מהם שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן, ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן. וזה במשפט האל יתברך היודע ועד, שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו, כאמרו "והאלהים אנה לידו".

[יש להעיר שדברי הספורנו אינם תואמים את תרגום יונתן: "וישזבון כנשתא ית קטוליא מן יד תבע אדמא ויתובון יתיה כנשתא לקרויא דקלטיה דאפך לתמן ויתיב בה עד זמן דימות כהנא רבא דרבי יתיה סגיא במשח רבותא ומטול דלא צלי ביומא דכפורי בקודש קודשיא על תלת עבירן קשין דלא יתקלון עמא בית ישראל בפולחנא נוכראה ובגילוי עריותא ובשדיות אדם זכיא והוה בידיה לבטלותהון בצלותיה ולא צלי מטול כן אתקנס לממת בשתא ההוא", ודוק.]

וכן מביא הכתב והקבלה בשם הרא"ש:

"עד מות הכהן הגדל". דלפי שענינו חיובי הגלות אין ספק שיהיו המקריים משתנים מזה לזה, שכל אחד לפי הכוונה ולפי המקרה יתחייב הגלות, ואפילו בדת הנמוסית יחייבו לאחד גלות שנה אחת, לשני שלשה, ולשלישי עשר שנים כפי הענין, וכבר ארז"ל שענין השוגג הוא, ששנים נמצאים בפונדק אחד זה חייב מיתה וזה חייב גלות, בא זה והרג את זה, באופן שזה נהרג וזה גולה, וכמ"ש "והאלהים אנה לידו", והיודע הנסתרות ב"ה יודע כמה שנים זה חייב גלות, והוא ב"ה יודע חיי הכהן גדול עד כמה, באופן שלא יאונה לזה להיות הורג וגולה טרם מות הכהן רק כפי השנים שהוא חייב גלות, ואם היתה התורה קובעת זמן קבוע לגולה שוה לכולם היה משפט מעוקל, כי יש מי שחייב גלות שנים הרבה ויש שאינו חייב רק מעט (רא"ש), ונכון הוא.

מדברי הפירוש הנ"ל יוצא שדין זה הוא נמשך ממקום בלתי נודע לבני אדם, בני תמותה, בעצם (מרדל"א) – רק "אלהים הבין דרכה [הדרך אל עיר המקלט] והוא ידע את מקומה [וזמנה, כמה זמן צריך לשבת במקום הזה]". וכן נמצא מפורש בפירוש היכל הברכה לתורה: "… כי האי חסד [סוד הכהן הגדל, 'הגדל' חסר כתיב] עייל לקדש הקדשים בכל הברכות ומתקן הנשמות העומדות שם בערי מקלט שקלט אותם הנוקבא ולא תפיל אותן לעולם, וכיון שמת כבר תקן כל השייכים לשרש נשמתו ונתקן הכל אכי"ר, והאי כהן גדל הוא המשכה שנמשך מדעת דרישא דלא אתידע לתקן הכלי ולהרוג המזיקין והוא כהן גדל דלית תמן ואו".

על "והאלהים אנה לידו ושמתי לך [ראשי תבות אלול, 'עיר המקלט' בממד הזמן, כולו מוקדש להתעמקות בנשמתא לנשמתא דאורייתא, עד לבחינת 'לולא האמנתי', רדל"א] מקום ['והוא ידע את מקומה' כנ"ל] אשר ינוס שמה [אותיות משה, שחייב גלות על שהרג את המצרי לפני זמנו כנודע]" (בפרשת משפטים, הפעם הראשונה שדין זה מוזכר בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה") מפרש רש"י:

"והאלהים אנה לידו". ולמה תצא זאת מלפניו הוא שאמר דוד "כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע", ומשל הקדמוני היא התורה שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם, והיכן אמרה תורה "מרשעים יצא רשע" – "והאלהים אנה לידו", במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה והקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה וזה שהרג במזיד נהרג. "ושמתי לך מקום". אף במדבר שינוס שמה ואי זה מקום קולטו זה מחנה לויה.

דווקא המקום המקודש (מקום התורה, ששם יושבים משה ואהרן, סוד הרב שגלה כו', לכתחילה, וד"ל) – מחנה לויה – קולט את הרוצח בשגגה. מחנה לויה (במדבר) עיר מקלט(בארץ ישראל) = תריג, כללות מצות תורתנו הקדושה, תריג = משה רבינו (משה סוד "אשר ינוס שמה" כנ"ל בשם האר"י; הערך הממוצע של ג התבות "אשר ינוס שמה" = חי בריבוע, וד"ל). ועוד, הנקודה האמצעית האחרונה של תריג = מחנה לויה ("הויאלהינו הוי'" דק"ש,תריג = "הויאלהי ישראל")!

סוד התורה שלומדים בעיר המקלט (סוד חדש אלול) הוא "משל הקדמוני", סוד התורה הקדומה, כפי שהיא לפני הצמצום הראשון (מציאות החלל הפנוי, סוד הרציחה הראשונה), בבחינת "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", בחינת "עוטה אור כשלמה",שלמה אותיות המשל כנודע.

"עד מות הכהן הגדל" – עד הצמצום הראשון ("אלקיכם כהן הוא", וד"ל), סוד סילוק גילוי אור האין סוף ב"ה, שאזי נולד הרוצח בשגגה מחדש לאויר העולם הזה הנברא (מתוך רחם האם של עיר המקלט, אלול = בינה כנודע, סוד "שיער וכו'" לפני הצמצום, וד"ל), "בריאה" לשון יציאה לבר, ושב הרוצח אל ארץ אחוזתו (אחיזתו בארציות, למטרת קיום תכלית הכוונה בבריאת העולם הנפרד – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים).

סוד הצמצום הראשון הוא מה שעצמות המאור נכנס למקום האור כו', כמבואר בדא"ח.

ד.

אך מיהו הכהן הגדול המוסר את נפשו למות למען קידוש שם שמים בתיקון חטאו של הרוצח בשגגה? הלא הוא פינחס בן אלעזר (= "מות הכהן הגדל" כנ"ל)! גם את סבו, אהרן הכהן הגדול, שלא מסר את נפשו ממש בחטא העגל (ונענש במיתת שני בניו הגדולים נדב ואביהוא, הגדולים ממשה ואהרן, שאחר כך, בשעת מעשה, התעברו בפינחס), תיקן פינחס נכדו במסירות נפשו על קידוש השם, למען עשות לו יתברך דירה בתחתונים (ולכן לו ראוי לעבוד את עבודת הקדש בבית המקדש – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וד"ל). קרח, הפקח, שחלק על כהונת אהרן, לא השכיל לראות את מעשה פינחס, שמצדיק את כהונת אהרן למפרע, רק "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה" כנ"ל. [תיקון חטאו של הרוצח בשגגה הוא בסוד "אם תאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן", גם את חטא רצח החמור מכל, גילוי אמונה פשוטה משרש רדל"א כנ"ל. "'חטא ישראל' – ישראל, אף על פי שחטא ישראל הוא", והרי כל חטא הוא בשגגה, ודוק].

פינחס, בקנאו את קנאת הוי' צבאות, הרג את נפש נשיא בישראל, ובכך גזר על עצמו שבכל דור ודור הוא ימות כדי להשיב את הרוצח בשגגה אל ארץ אחוזתו (והוא בעצמו עשה מה שעשה מתוך קטנות מוחין דקדושה כנ"ל). "פינחס זה אליהו". כמרגל אצל רחב הזונה לא היה צורך להסתירו כי הוא מלאך הוי' צבאות, וממילא מובן שמה שמסתלק – "עד מות הכהן הגדל" – אין הצמצום כפשוטו ח"ו, אלא [פינחס זה] אליהו לא מת והוא חי וקים תמיד, ועוד, שבא על כל ברית מילה, יסוד המסירות נפש של ילד יהודי, כמבואר בדא"ח.

"עד מות" (ראשי תבות עם, סוד "אין מלך בלא עם", וד"ל) = 520 = 10 פעמים אליהו (סוד שם בן, סוד מקרה המלכים ותיקונו). הערך הממוצע של ה אותיות "עד מות" = מדין, נגדו נלחם פינחס כמשוח מלחמה בשליחות משה רבינו כנ"ל. פינחס בן אלעזר = ד פעמים בלעם, אותו הרג פינחס בחרב, כנ"ל בפרשה הקודמת (שם ראינו שכזבי = אוי ווי, אבל אוי וויבהכאה פרטית = בלעם, שפי 4 = פינחס בן אלעזר). פינחס בן אלעזר בלעם בן בעור = 1040 = 10 פעמים מדין (= נדב אביהוא אלעזר איתמר, ארבעת בני אהרן כהן גדול). נמצא שהממוצע של שני השמות = "עד מות", וד"ל. "מות הכהן הגדל" (= פינחס בן אלעזר) במילוי: מם וו תו הא כף הא נון הא גימל דלת למד = 1313 = תחית המתים.

בשני הפסוקים בהם מופיע הביטוי "מות הכהן הגדל" שלש פעמים: "והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש… כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדל ואחרי מות הכהן הגדל ישוב הרצח אל ארץ אחזתו" יש 153 אותיות, המשולש של טוב (153 = מדין מואב, שתי בחינות החכמה כנ"ל; בהכאה פרטית, מדין מואב = 1734 = 6 פעמים טובבריבוע! והוא סוד "בראשית ברא אלהים", שית [6] פעמים "ברא אלהים", כנגד ששת ימי בראשית ושית אלפי שנין דהוי עלמא, "כלם בחכמה עשית" – "בראשית [חכמה] וגו'", והיינו בסוד "את זה לעומת זה עשה האלהים", בריאת עולמות הקדושה מחכמה דקדושה לעומת בריאת עולמות הסט"א מחכמה דקליפה, חכמת מדין ומואב, וד"ל; והוא סוד טוב בריבוע, 289 = נדב אביהוא פינחס [אנכי פינחס], שבשעת מסירות נפשו של פינחס התעברו בו נשמות שני דודיו נדב ואביהוא להאיר בו מזיהרא עילאה דסוד הגבורות משרש קין, כמבואר לעיל בפרשת פינחס. וגם בכח זה הוא נלחם נגד מדין ולבסוף הרג את בלעם בן בעור הקוסם, וזכה בכך להמית את היצר הרע של זנות עם בנות מדין, כמבואר בדברי בעל אור החיים הקדוש, שהוא על דרך שחרור האסיר מבית מאסרו, והגולה מעיר מקלטו [במות – מסירות נפש – הכהן הגדול], וד"ל):

ו

ה  צ

י  ל  ו

ה  ע  ד  ה

א  ת  ה  ר  צ

ח  מ  י  ד  ג  א

ל  ה  ד  ם  ו  ה  ש

י  ב  ו  א  ת  ו  ה  ע

ד  ה  א  ל  ע  י  ר  מ  ק

ל  ט  ו  א  ש  ר  נ  ס  ש  מ

ה  ו  י  ש  ב  ב  ה  ע  ד  מ  ו

ת  ה  כ  ה  ן  ה  ג  ד  ל  א  ש  ר

מ  ש  ח  א  ת  ו  ב  ש  מ  ן  ה  ק  ד

ש  כ  י  ב  ע  י  ר  מ  ק  ל  ט  ו  י  ש

ב  ע  ד  מ  ו  ת  ה  כ  ה  ן  ה  ג  ד  ל  ו

א  ח  ר  י  מ  ו  ת  ה  כ  ה  ן  ה  ג  ד  ל  י

ש  ו  ב  ה  ר  צ  ח  א  ל  א  ר  ץ  א  ח  ז  ת  ו

ג פנות המשולש הנ"ל – ו ש ו = ג פעמים מדין (הערך הממוצע של כל אות) = פינחס וחצי! ערך האלכסון העולה מהפנה הימנית – ש ח ד ב ת ה ה ס ק = 884 = אליהו פעמים טוב(אליהו הנביא זכור לטוב)! ערך האלכסון העולה מהפנה השמאלית – ו ל ד ט מ ג ב ו ד =מדין!

מכל הרמזים הנ"ל אפשר להבין שפרשת רוצח שבפרשתנו, הפרשה שחותמת את חומש במדבר, היא בעצם המשך למסופר בפרשיות הקודמות (בעצם, כל סדר השתלשלות המאורעות המתוארים בחומש במדבר בא בהמשכיות אחד מהשני כו', ובפרט בארבע הפרשיות האחרונות של החומש, סוד נהי"ם [שהרי יש 10 פרשיות בחומש במדבר כנגד עשר ספירות בלימה, וד"ל], כוחות המעשה [הוא העיקר, והוא נחשב כאחד, כידוע שאין המעשה מתחלק, כמבואר באריכות במקום אחר], מפרשת בלק עד פרשת מסעי: בפרשת מסעי יש בלק פסוקים, בפרשת בלק יש מדין פסוקים; ב"חתך זהב" מדין מתחלק ל-מ ו-דין, והמספר הבא אחריו הוא קסח, מספר הפסוקים של פרשת פינחס! המספר הבא אחריו – מדין ועודקסח, סכום הפסוקים של פרשיות בלק פינחס = רבע, 16 פעמים אוי, סוד "נעוץ סופן בתחילתן" של חמשת מלכי מדין כנ"ל; בלק פינחס = רקם, המלך השני, כ פעמים אוי כנ"ל ["רקם" תרגום "קדש"]; בלק פינחס מטות מסעי = 975 = כה פעמים כזבי וכו' [בלק מסעי= 312 הנ"ל, 3 פעמים מדין, וביחד עם פינחס = 520 הנ"ל, 5 פעמים מדין!]; הערך הממוצע של פסוקי מטות מסעי = "הכהן הגדל", ודוק [ראה לקמן בפירוש החזקוני]).

ה.

 בפירוש רבינו בחיי נמצא הסבר מקורי ל"עד מות הכהן הגדל":

…עוד שמיתתו של כהן גדול נחמה לקרובו של נרצח שלא יחם לבבו עוד ולא ידאגו עליו כל כך.

והוא מפני שחיי הכהן הגדול הם חיי כל הדור ההוא ובמותו "דור הולך" שבכללו הנרצח, ודוק. ולכאורה קשה, שאם כן אינו מובן הדין הנלמד מ"אשר משח אתו בשמן הקדש" – "שאם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול ומנו אחר תחתיו ולאחר מכאן נגמר דינו חוזר במיתתו של שני, שנאמר 'אשר משח אותו', וכי הוא משחו לכהן או הכהן משח אותו, אלא להביא את הנמשח בימיו שמחזירו במיתתו". אלא צריך לומר שבזה באה התורה ללמדנו שעד לגמר הדין מעשה הרצח עומד מול עיני גואל הדם, המוכן לנקום את נקמת הנרצח, כאילו הוא קורה עכשיו בהוה ממש, ובאם נמשח כהן גדול חדש תוך כדי הדיון, לפני גמר הדין, הנרצח שייך לדורו של הכהן החדש (כאילו נאמר שלא גמר למות, להרצח, עד שנמשח כהן חדש). מכאן נלמד כלל גדול לגבי כל דין תורה – הרי התורה היא נצחית, למעלה מן הזמן, וכך היא 'מחזיקה' את הדין הנידון והנוגעים בדבר בנקודת ההוה התמידית, למעלה מן הזמן עד לגמר הדין (שאזי חוזר הכל לטבע העולם שמתחת לזמן הנברא, "עולם כמנהגו נוהג", על ידי מה שהקדוש ברוך הוא "אסתכל באורייתא וברא עלמא"). והוא ממש הסוד הנ"ל של עליה ל"משל הקדמוני" לפני הצמצום (ששם נידון הדין לפי מה ש"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל") ולאחר מכן "מות הכהן הגדול" המשיב את הרוצח אל ארץ אחוזתו, וד"ל!

ובפירוש החזקוני:

"וישב בה עד מות הכהן הגדל". שלא יהיו העולם מרננין על הכהן הגדול כשיראו הרוצח יוצא חוץ לעיר מקלטו ואומרים ראיתם זה שהרג את הנפש חנם יוצא ונכנס עם בני אדם ואין הכהן עושה בו נקמה, והדבר מוטל עליו לעשות כדכתיב "והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו'", אבל הכהן שקם אחריו אין לרנן עליו ממה שלא נעשה בימיו.

החידוש כאן – שלא כמו שאר המפרשים שעל הכהן הגדול להשרות שכינה בישראל ולהתפלל שלא תקרה תקלה בימיו – הוא שעל הכהן הגדול דווקא לנקום את נקמת הנרצח. לפי זה יוצא שהכהן הגדול עומד כ"גואל הדם" של כללות נשמות ישראל! פירוש זה מתאים ביותר להמבואר לעיל ש"מות הכהן הגדל" רומז לפינחס בן אלעזר שקם מתוך העדה לנקום את נקמת ה', ושבזכות זה נתכהן כהונת עולם. "בקנוא את קנאתי בתוכם" – כ"גואל הדם" של כביכול ב"ה! גם יוצא מפירוש החזקוני שדין כהן גדול הוא כדין יבם שצריך להיות בעולמו של אחיו המת (ובנקמתו הוא מיבם את יבמת אחיו ומעמיד לו זרע, וד"ל).

ובפירוש העמק דבר:

"והצילו העדה". יותר תהי דעתם נוטה להציל ממות. ומזה למדנו להציל מעונש ב"ד. בק"ו מכאן שהב"ד לא יעשו מאומה רק גואל הדם. ומכש"כ אם הב"ד יצאו להרוג. שיש להציל כל האפשר.

פירוש זה חזי לאצטרופי לפירוש הנ"ל של החזקוני, שבן בנו של קל וחומר אם נאמר שעל הכהן הגדול, איש החסד והאוהב ישראל הגדול מכולם, שיש להציל ככל האפשר. נמצאנו למדים שיש כאן ג מדות: מדת גואל הדם, מצד הגבורה – "פחד יצחק"; מדת הבית דין, מצד התפארת – "משפט רחמי"; מדת הכהן הגדול, מצד החסד – "ורב חסד", מדת כהנא רבא. והוא לפי הסדר משמאל לימין, ובכל אחד צריך לגבור (החל מהגבורה, לשון התגברות) מדת "והצילו [העדה]" ("והצילו העדה" = אהבה פעמים טוב). סוד הצירוף של שמאל אמצע ימין – הוי – הוא צירוף הגבורה עצמה, לרמוז להתגברות החסד להציל דווקא, ודוק.

ו.

ובתלמוד ירושלמי מצאנו:

ההורג נפש בשגגה לא היתה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה, שנאמר "וישב בה עד מות הכהן הגדל".

נמצא טעם חדש, המתאים לכאורה לפשוטו של מקרא ביותר, שמיתת הכהן הגדול מכפרת על עון הדור בכלל ועל עון הרוצח בשגגה בפרט. והוא כידוע בחז"ל וכמבואר היטב בחסידות (החל מאגרת הקדש שבתניא קדישא) בסוד סמיכות מיתת מרים לפרשת פרה אדומה (ומיתתה בנשיקה, כמו אצל אהרן כהן גדול ומשה רבינו – נשיקה לשון השקה לכל נשמות ישראל שבדור, וד"ל). והוא מתאים ביותר לכל המבואר לעיל בענין "מות הכהן הגדל" =פינחס בן אלעזר, שכל ענינו הוא "ויכפר על בני ישראל".

וכך בענין "ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש… עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר 'שובו בנים שובבים', עבר על לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, שנאמר 'כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם', עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין, שנאמר 'ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם', אבל מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר 'ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון'.

מכאן ניתן להקיש מעון מכה נפש בשגגה, שבהעלם עיני העדה ממנו ר"ל באים לידי החנפת הארץ (כנ"ל), שכפרתה היא על ידי "מות הכהן הגדל", לחילול השם החמור מכל – אין כפרה לעושה "חלל" בבהירות אור אין סוף ב"ה ("לא תחללו את שם קדשי") אלא במיתה, מדה כנגד מדה, חלל כנגד חלל. ועוד זאת, בעון מכה נפש בשגגה חומרה יתירה, שהכפרה תלויה במות הכהן הגדול, הנשמה הכללית של הדור, ששקול כנגד כל הדור, כנ"ל.

מה ש"וקבעה לו תורה כפרה" נמשך ממקום ש"לא היתה לו כפרה", מהעלם שאינו במציאות, סוד רדל"א כנ"ל. וכן בנוגע לפינחס עצמו שלא היה ראוי להיות כהן עד שקבעה לו התורה כהונת עולם בזכות הריגת זמרי, ממדרגת העלם שאינו במציאות כלל, גילוי עצם היחידה שבנפש (וכדלקמן).

והנה בירושלמי שם יש עוד דבר שלא היה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה: "האומר לשון הרע… וקבעה לו התורה כפרה – זוגי המעיל, 'והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו', יבא קול ויכפר על קול". נמצא שגם הכפרה עבור האומר לשון הרע נמשכה מהעלם שאינו במציאות, רדל"א כנ"ל.

לשון הירושלמי: "האומר לשון הרע" = בראשית = שלשה דברים יחד (כנגד ה-ג דקטיל לשה"ר). ידוע שלכל אות יש מילוי מוקטן של אות אחת של מילוי בלבד, וביחס לתבת בראשית, אותיות המילוי: בי רש אל שן יד תו הן צירוף אותיות יד לשון, כלשון הכתוב "מות וחיים ביד לשון", ודוק (יד לשון = 400 = 20 בריבוע = ת, חותם הא-ב; בי רש אל שן יד תו = 1313 = תחית המתים = מילוי "מות הכהן הגדל" כנ"ל, ודוק).

"ההורג נפש בשגגה" = 962 = הוי' ב"ה פעמים הבל (שנהרג במזיד על ידי קין אחיו, אך כל זרעו צריך ליהרג בשגגה לכפר על חטאו, כמבואר בכתבי האריז"ל וכמוזכר לעיל). הבל =יחידה הוא ערך המילוי של שם סג, ששרשו הוי' (הויהבל = סג), ששם היה מקרה המלכים דמיתו וכו', סוד השבירה והתיקון לע"ל.

וביחד, סכום ערכם של שני הדברים הנ"ל (913 ו-962) = 1875 = 3 פעמים 625, 25 בריבוע, 5 בחזקת 4, אדם במילוי – אלף דלת מם (כנגד "ההורג נפש בשגגה", ששופך דם האדם באדם) וסוד האות אלף באותיות דרבי עקיבא – אמת למד פיך (תיקון "האומר לשון הרע"), וד"ל.

 על פי פשט, הקשר בין שני הדברים הנ"ל הוא שהאומר לשון הרע הוא כהורג נפש בשגגה, שהרי, מן הסתם, אין האומר לשון הרע מתכוון להרוג את חברו ממש, אלא שב'לא-מודע' של נפשו הבהמית הנו רוצח. ובהיות חומרת החטא נובעת מהלא-מודע בפש לכן אין לו כפרה מצד עצמו רק מה שהתורה (תורת חסד, לפנים משורת הדין) קבעה לו כפרה.

על כפרת האומר לשון הרע נאמר "והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני הוי' ובצאתו ולא ימות". כאן נאמר "ולא ימות", מה שאין כן לגבי כפרת ההורג נפש בשגגה נאמר "עד מות הכהן הגדל". ויש לומר ש"ולא ימות" היינו גילוי החיה שבנפש ואילו "עד מות" היינו גילוי היחידה שבנפש, "יחידה ליחדך" ממש. ומזה מובן 'מעלת' כפרת ההורג נפש בשגגה על גבי כפרת האומר לשון הרע, וכן חומרת עון זה על עון זה ("ולא [ימות]" = הבל, היינו החצי של "עד [מות]", סוד שלם וחצי, ודוק).

ועוד, בנוגע להורג נפש בשגגה גופא יש שני מיני כפרה – כפרת הגלות וכפרת מיתת כהן גדול (שהיא עיקר ושלמות הכפרה, כמבואר בגמרא). והם גופא כנגד חיה ויחידה, וד"ל.

ז.

 והנה, עוד טעם מחודש ב"עד מות הכהן הגדל" נמצא בפירוש משך חכמה:

הא דאין ערי מקלט שבעבר הירדן קולטין עד שיופרשו כולן, נראה חדא שלא יברחו הרוצחים מא"י לחו"ל, ועוד דרוצח שגולה מקוה תמיד שמא ימות הכהן המשיח ויצא במיתתו, אבל הלא אמר השי"ת שאלעזר יהיה בחלוקת הארץ (לעיל לד, יז) ונמצא דהרוצח מיואש לחזור עד התנחל הארץ, לכן בכה"ג שלא יהיה לו תקוה לשוב תיכף לא אמרה תורה לגלות. ודו"ק.

תירוצו הראשון – "נראה חדא שלא יברחו הרוצחים מא"י לחו"ל" – אינו נוגע על פי פשט ל"עד מות הכהן הגדול", אך נלמד ממנו חיזוק גדול להאמור לעיל דהגלות דעיר מקלט הוא גלות בתוך ארץ ישראל (וכמובן שגם ערי המקלט שמעבר לירדן, וכן תוספת ערי המקלט דלעתיד לבוא, הן בתוך ארץ ישראל הרחבה ביחס לחוץ לארץ ממש, רק שפירוש בעל המשך חכמה הנ"ל הוא "לפי ערכין", ופשוט), "גלות שבגאולה", ודוק.

החידוש הגדול הוא בתירוצו השני של המשך חכמה, שממנו נלמד שעצם הגדר של עונש הגלות של הרוצח בשגגה הוא התקוה לשוב תיכף לארץ אחוזתו במות הכהן הגדול (אחרת לא אמרה תורה לגלות)! בדרך מליצה: הגולה, מהרגע הראשון שמתחייב גלות, צועק "עד מתי" – אחכה לו, "עד מות הכהן הגדל", בכל יום שיבוא (ו"אין שום יאוש בעולם כלל", היאוש הוא היפך החכמה כידוע מרבי נחמן מברסלב, וסוד החכמה הוא חכה מה – חכהלמתמהמה, לביאת המשיח, במות הכהן הגדל [שבפנימיות הם היינו הך, וד"ל]).

ועתה נסכם את שבעת הטעמים ב"עד מות הכהן הגדל" שהועלו עד כאן, כנגד שבע המדות שבהן התרחש מקרה המלכין קדמאין דתהו דמיתו (ש"מות הכהן הגדל" בא לתקן, מיניה וביה, בגילוי אורות מרובים דתהו שאין כח בכלי הגוף להכילם, וד"ל):

חסד: הטעם הראשון, שכנגד ספירת החסד, הוא טעמו הראשון של רש"י:

"עד מות הכהן הגדול". שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים, אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול.

ובגור אריה:

"שהוא בא להשרות השכינה בישראל". המדרש הזה נרמז בו דבר מופלא וחכמה גדולה, כי טעם מה שאמרה התורה "וישב בה עד מות הכהן הגדול", כי הרוצח הוא היפך הכהן הגדול, והוא ידוע, שכשם שלמעלה סמאל היפך מיכאל שר הגדול, זה מימין וזה משמאל, וכשירות של מעלה שירות של מטה, ושירות של מעלה "איש אחד לבוש הבדים", והוא מיכאל כהן גדול של מעלה, ולפיכך הרוצח, המקבל מן שמאל, הוא היפך לכהן גדול, שהוא משרת למטה. ולפיכך נדחה הרוצח מפני הכהן הגדול, ובמיתת הכהן הגדול אז יחזור למקומו. והוא ידוע ענין זה, כי אין לרוצח לשוב למקומו אלא כשהכהן גדול מסתלק, אז ישוב, כי כאשר הכהן הגדול מסתלק החטא שלו מסתלק, שאין כאן דוחה.

"ארך ימים בימינה", חסד, "חד אריך", שמאריך ימיו של אדם (בחינת "ואברהם זקן בא בימים"; ראה בשיחת הרבי, על פי דברי אביו, שהכהן הגדול, ספירת החסד, מסמל אריכות ימים, "ארך ימים בימינה", ולכן כל עוד שהיו הכהנים הגדולים כשרים וצדיקים, והאריכו ימים בפועל, נקראת לשכתו בבית המקדש "לשכת העץ", הרומז לפסוק "כימי העץ ימי עמי", עיי"ש), על ידי השראת שכינה בישראל, כטבע קו ימין וחסד, טבע המים, היורדים מלמעלה למטה וממשיכים גילוי אור אין סוף ב"ה. ואילו השמאל הוא "חד קציר", שמקצר ימיו של אדם, על ידי סלוק השכינה מישראל, כטבע השמאל להסתלק ולעלות מלמטה למעלה, כאש המכלה את הכל, וגורם להעלם והסתר האור אין סוף. בסגנונו של המהר"ל הימין דוחה את השמאל מלעמוד לפניו (דחית הימין את השמאל היינו על ידי כח השמאל עצמו הכלול בימין, בחינת "שמאל דוחה" שביד ימין [מן הסתם כאשר שמאי הזקן דחה את הגר באמת הבנין שבידיו החזיק את האמה ביד ימינו, אם אכן היה ימני, וכן כל איש ימני דוחה את המתנגד לו בפועל ביד ימינו, ידו החזקה דווקא (בקבלה "יד החזקה" היא יד שמאל, היינו מצד הפנימיות וההתכללות, וד"ל) ודוק]; ויש לומר שלאחר שמת הכהן הגדול ושב הרוצח למקומו אזי נכלל השמאל בימין לגמרי, שזו התכלית, ועד שלעתיד לבוא השמאל יעלה על הימין בסוד "כולא ימינא", וד"ל).

גבורה: הטעם השני, כנגד ספירת הגבורה, הוא הטעם המובא בחזקוני הנ"ל:

"וישב בה עד מות הכהן הגדל"'. שלא יהיו העולם מרננין על הכהן הגדול כשיראו הרוצח יוצא חוץ לעיר מקלטו ואומרים ראיתם זה שהרג את הנפש חנם יוצא ונכנס עם בני אדם ואין הכהן עושה בו נקמה והדבר מוטל עליו לעשות כדכתיב "והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו'", אבל הכהן שקם אחריו אין לרנן עליו ממה שלא נעשה בימיו.

נקמה היא פעולת הגבורה כמובן, ובנוגע לאופי וענין הכהן הגדול היא בחינת פינחס (זה אליהו) המקנא לה' ונוקם את נקמת ה' וישראל. לפי זה, מה שהרוצח בשגגה נזהר מלצאת מעיר מקלטו הוא מפחד (מדת הגבורה) הכהן הגדול, העומד מוכן תמיד מולו לגאול את דם היהודי הנרצח על ידו כנ"ל, וד"ל. לא בכדי שכהן גדול = פחד הוי'.

תפארת: הטעם השלישי, כנגד ספירת התפארת, הוא הטעם המובא ברבינו בחיי:

… ועוד שמיתתו של כהן גדול נחמה לקרובו של נרצח שלא יחם לבבו עוד ולא ידאגו עליו כל כך.

סוד הנחמה הוא גילוי יסוד אמא (רחם האם) בתפארת ז"א (מדת הרחמים, שני השרשים "נחם" ו"רחם" קשורים זה לזה ומאירים זה בזה, וד"ל) – "כאיש אשר אמו תנחמנו". ידוע שעיקר הנחמה היא כאשר הנשמה באה על תיקונה וזוכה לבנים (גם במובן של מעשים טובים) בסוד הגלגול בעולם הזה – מתנת הבנים (הזרע) בתפארת (בספר יצירה) – סוד היבום. על פי דברי הזהר הקדוש, כשם שהרוצח נקלט למטה, בעולם הזה, בעיר מקלטו, כך הנרצח נקלט למעלה בעיר מקלטו ומחכה שם למות הכהן הגדול כדי להתעבר שוב בעולם הזה (כבן יורש רוחני של הכהן הגדול עצמו, שזוכה לבנים במותו דווקא), על דרך סוד היבום.

ואלו דברי הזהר הקדוש:

תא חזי, זכאה שלים דהוו כל אלין ביה, ואשתלים כדקא יאות, ומית בלא בנין, והא קא ירית דוכתיה בההוא עלמא, אתתיה בעיא ליבומי או לא, אי תימא דלבעי ליבומי, הא בריקניא איהו, דהא אתריה קא ירית בההוא עלמא, אלא ודאי בעיא ליבומי, בגין דלא ידעינן אי הוה שלים בעובדוי אי לאו, והיא אי אתייבמת לא הוה בריקניא, בגין דאתר אית ליה לקב"ה, דהא בר נש הוה בעלמא ומית בלא בנין, ופרוקא לא הוי ליה בעלמא, כיון דמית האי זכאה שלים, ואתתיה אתייבמת, ואיהו אתריה ירית, אתא ההוא בר נש ואשתלים הכא, ובין כך ובין כך קב"ה אתר זמין ליה לעלמא, עד דיימות האי זכאה שלים, וישתלים איהו בעלמא, פתח ואמר "כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול וגו'". ודא הוא דתנינן, בנין זמינין אינון לצדיקיא במיתתהון, בחייהון לא זכו ובמיתתהון זכו, ובגין כך כל עובדוי דקב"ה כלהו קשוט וזכו, (ס"א וחייס) וחיים על כלא.

 "כל עובדוי דקב"ה כלהו קשוט וזכו, (ס"א וחייס) וחיים על כלא", היינו מדת הרחמים, ספירת התפארת, כמובן.

נצח: הטעם הרביעי, כנגד ספירת הנצח, הוא הטעם השני של רש"י:

… ד"א לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו.

ידוע, ומבואר באריכות במ"א, שבספירת הנצח "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". תפלת הצדיק בבחינה זו היא תפלת בעל כח העושה פלילים עם ה' ועומד בפרץ, במסירות נפש, להגן על בני דורו, שלא תארע שום תקלה לישראל בחייו. בחינה זו גם שייכת במיוחד לפינחס, עליו נאמר "ויפלל" שעשה פלילים כו'. "פינחס זה אליהו", ובאליהו מצינו שלא נתגלה לרבי יהושע בן לוי עבור שבגבולו נהרג איש אחד שהיה לו להתפלל על דבר זה.

והנה, על פירוש זה של רש"י מקשה הגור אריה:

"דבר אחר וכו'". לא ידעתי היכן מצא רש"י דבר זה, שיאמר הכתוב "עד מות הכהן הגדול" בשביל דהוי ליה להתפלל, כי בגמרא דמכות לא קאמר כך, אלא אמר "וישב שם עד מות הכהן הגדול", לפיכך אמותיהם של כהנים היו מספקין להם מים ומזון, דלא לצלי על בניהם. ומקשה, הא אם מצלי מייתי, והא כתיב "קללת חנם לא תבא". ומתרץ, דהוי ליה להתפלל על דורו. אבל שיהיה זה טעם התורה ש"ישב שם עד מות הכהן הגדול" לא אמרו זה, דהטעם הוא כמו שדרשו בספרי כדלעיל, דאין סברה לומר שהתורה אמרה "וישב שם עד מות הכהן הגדול" כדי שיתפלל שימות, ואם כן נתנה התורה העונש לכהן גדול כדי שיתפללו שימות, ואין אלו דרכי התורה האמיתית.

אך השפת אמת מתרץ את קושית הגור אריה ואף מוסיף טעם השייך לעניננו (טעם הנצח):

בפסוק "עד מות הכהן" פירש רש"י "שהיה לו להתפלל כו'", לכאורה קשה דבגמרא אמרו רק דלכך חששו אמותיהן של הכהנים כו' אבל לא להיות זאת הטעם של המצוה, ומצאתי שגם בספר גור אריה תמה כן, אכן באמת אשתמיטתיה גמרא דמכות ברוצח שמת כהן גדול ונמנה אחר קודם גמר דינו דחוזר במיתתו של שני אמרינן עלה בגמרא מה הוי ליה למיעבד ומשני שהיה לו להתפלל שיגמור דינו לזכות עיין שם, הרי מוכח דהטעם כפרש"י. מיהו עיקר הענין אינו מובן דאפילו אי יש לכהן גדול עונש בדבר מכל מקום למה ילך הרוצח לביתו במיתתו, ולכאורה נראה דכיון דיש לכהן חלק בזה החטא ובמיתתו מתכפר נמחל גם להרוצח, וכן משמע בתרגום יונתן שכתב דמית בההוא שתא כו' עיין שם, וכונתו באותו שנה שמת בה הכהן גדול הוא על זה החטא וממילא מתכפר גם הרוצח, אך בנגמר דינו הנ"ל קשה להבין הטעם כיון דאין לכהן גדול זה שייכות להרציחה, ונהי שנענש על ידי שלא התפלל מכל מקום במה מתכפר להרוצח במיתתו של זה הכהן גדול.

חטא הכהן הגדול הוא יציאתו לבר (ממקום המקדש-המקודש). במיתתו הוא מתכפר וגם הרוצח מתכפר, הוא מעלה את הרוצח אתו, הכל סוד כח הנצח, יציאה לבר וגם עומק רום.

וביחס לקושית השפת אמת, במה מתכפר הרוצח במיתתו של הכהן הגדול שנמשח לאחר מעשה הרציחה אך לפני גמר דין: על פי פשט התירוץ לקושיה זו נמצא בתוך דבריו גופא, בדברי הגמרא, שהרי אם הכהן החדש היה יכול לפעול בתפלתו שלא יתחייב הרוצח גלות, זאת אומרת שהיה יכול לזכות את הרוצח מדין ועונש מכה נפש בשגגה, מובן מאליו שיש לו חלק בעונש הגלות של הרוצח (ובקביעת הפירוש האמיתי, על פי תורה, למקרה שנעשה), וכשם שהוא מתכפר במיתתו כך מתכפר הרוצח, כאילו אכן פעל והצליח הכהן לזכותו, ודוק. ובפנימיות הוא בסוד המבואר לעיל שדין זה של הכהן הנמשח בימיו הוא בהיות מעשה הרציחה "למעלה מן הזמן" החולף וכאילו מתרחש ברגע זה בהוה ממש, כל עוד לא נגמר הדין, והיינו נצח ממש!

הוד: הטעם החמישי, כנגד ספירת ההוד, הוא הטעם המופיע בתלמוד ירושלמי הנ"ל:

ההורג נפש בשגגה לא היתה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה, שנאמר "וישב בה עד מות הכהן הגדל".

טעם זה דומה לטעם הקודם (הרי נצח והוד תמיד מופיעים כצמד – "תרין פלגי גופא") בכך שמות הכהן הגדול הוא כפרה על הרוצח, המתירה לו לצאת מעיר מקלטו ולשוב אל ארץ אחוזתו. אך בטעם הנצח הכהן הגדול שותף (סוד השם הקדוש השתפא, חילוף צבאותבאתב"ש כנודע) בחטא הרוצח ממש, ועל כן בכפרת מיתתו מתכפר גם הרוצח (ראה בשיחת הרבי, שמה שהיה לו להתפלל כו', היינו טעם לקשרו באופן מיוחד לחטא זה ועונש זה, יותר מאשר לשאר חטאי ישראל שבדורו, לא שממש יש לו חלק באשם הרצח, עיי"ש. לפי זה טעם הנצח מתקרב לטעם ההוד, אבל עדיין אינם זהים, וכפי שיתבאר). אך כאן כפרת הרוצח אינה מפני כפרת הכהן על חטא ועון בכפיו, אלא פלא מפלאי התורה ש"לא היתה לו כפרה [כלל, על פי טעם ודעת דקדושה] וקבעה לו התורה כפרה [ממקום עליון – רדל"א – שלמעלה מעלה מטעם ודעת]". דווקא ספירת ההוד מקבלת ומשקפת את סוד רדל"א, שמודה לדבר (גם מלשון הודיה, אמירת תודה רבה לה') שלמעלה לגמרי מתפיסת האדם איך יתכן דבר זה וחסד גדול כזה. במדות הלב, המדה העצמית של הכהן הגדול (אהרן) הוא ספירת ההוד כנודע. כאן כולו אומר זכות הכהן הגדול (לא כמו בפירוש הנצח כנ"ל, שכך מוכח גם מהדמיון בירושלמי לכחו לכפר על האומר לשון הרע, מכח זוגי המעיל שלו, ודוק), וכחו העצמי להעלות אתו עמו, בשעת הסתלקותו בעלותו השמימה, את כל הנשמות של דורו (שכולן כלולות בו בהיותו נשמה כללית והוא המעלה את שבעת הנרות של נשמות ישראל בשלהבת העולה מאליה, וד"ל).

יסוד: הטעם הששי, שכנגד ספירת היסוד, הוא הטעם המובא בספורנו (והכתב והקבלה):

"עד מות הכהן הגדול". כבר ביאר שהגלות היא על השוגג. ובהיות מיני השגגות בלתי שוות, כי מהם קרובות לאונס ומהן קרובות אל המזיד, נתן לגלות זמן בלתי שוה בכל השוגגים. כי מהם שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן, ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן. וזה במשפט האל יתברך היודע ועד, שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו, כאמרו "והאלהים אנה לידו".

משפט הרוצח בשגגה תלוי בהשגחה פרטית של האל יתברך על כל אחד ואחד לפי ענינו, בגלוי ובנסתר. עיקר גילוי ההשגחה הפרטית הוא על הצדיק יסוד עולם (כמבואר ברמב"ם, ומובן מפסוקי התורה ומאמרי חז"ל), המגן על דורו, הכהן הגדול שבדור. על כן ההשגחה הפרטית על כל אחד מבני הדור (ובפרט החוטאים שאין להם זכות עצמי) עוברת דרך השגחת ה' על צדיק הדור (על דרך השפע שנמשך, בהשגחה פרטית, לכל העולם כולו באמצעות ההשגחה הפרטית של ה' על ארץ ישראל – "תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"). יסוד הוא לשון סוד כנודע – משפט האלקים, כאשר יאמר המשל הקדמוני, הוא בגדר סוד הוי', היודע מחשבות כליות ולב.

והנה, אפשר לצרף את סברת בעל ה"ישמח משה" (במקצתו, על כל פנים) לטעם זה:

"והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו וגו' וישב בה עד מות הכהן גדול". במסכת מכות דף ב' (ע"א) מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות, אין אומרים יגלה זה תחתיו כו'. מנא הני מילי, ומסיק דדריש הוא ולא זוממין. והנה נ"ל ליתן טעם ע"ד דלא רצה התורה לחייב בזה דין הזמה, משום דבגלות כתיב וישב בה עד מות הכהן גדול, ונתבאר בכ"מ דזה עונש לכהן גדול כדי שיתפלל על מיתת כהן גדול (מדה כנגד מדה) משום שהכהן גדול לא התפלל שלא יהיה מכשול כזה, ודוקא בשוגג אמרינן כן, דזה אינו בבחירת אדם, אבל לא בהורג במזיד שהבחירה חפשית והכל בידי שמים כו', ולא שייך גביה תפילה. ואם כן לפי זה יתכן זה דוקא בהורג בשוגג כדאמרן, מה שאין כן אם הוזמו העדים, וזה לא הרג בשוגג והעדים הרי העידו שקר במזיד, מה חטא הכהן גדול שיתלה גלות במיתתו, ואם נימא דיגלו לעולם, הרי התורה לא אמרה רק כאשר זמם, ואם נימא דיגלו על איזה זמן קבוע, הרי בעינן כאשר זמם, ואם יכלה הזמן ועדיין כהן גדול חי, הרי לא הוי כאשר זמם, ואם כהן גדול מת ועדיין לא כלה הזמן, הרי הוי יותר מכאשר זמם, והתורה לא אמרה רק כאשר זמם, לכך לא רצה התורה לדון בדיני הזמה בזה כנ"ל. אבל בודאי אי לא האי מיעוט, לא הוי מפקינן בזה מפשטא דקרא דכתיב בהדיא ועשיתם לו כאשר זמם, משום הא דדרשינן, ר"ל טעמא דקרא עד מות הכהן גדול, אבל כיון דמיעטיה התורה, נ"ל לומר כן לטעם נכון ואמת בס"ד.

יש כאן שתי נקודות: ראשית, עצם ההבדל בין חוטא במזיד, במודע, לחוטא בשוגג, ללא מודע, חילוק ששייך מצד עצמו לספירת היסוד (המדה העיקרית מבין מדות הלב המקבלת הן מן החכמה, ראשית המודע, בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א", והן מן הכתר, הלא מודע, בסוד "מכתם לדוד", סוד תיקון פגם הברית על ידי החזרת השלמות הנעלמת מן הלא מודע למודע, וד"ל), ושבמזיד אין לומר (כל כך) שההשגחה עוברת דרך הכהן הגדול לחוטא (שהרי במזיד החוטא בחר במעשיו הרעים בבחירה חפשית מודעת לו [ו"מה חטא הכהן גדול"], הוא מרד במלכות בעליל, ועל כן דינו ועונשו מגיע לו ישירות ממדת הדין העליונה, וד"ל). ושנית, והוא העיקר לעניננו, עונש הגולה לעיר מקלט הוא "נזיל" בעצם, ואי אפשר להתאימו בשום פנים למישהו אחר (דהיינו לעדים הזוממין; במקום אחר מוסבר שהפגם של עדים זוממין הוא ביסוד, פגם הברית, האמון והנאמנות שאמורה לשרות בין בני ישראל. בכל מקום העדים הזוממין נכנסים במקום ה'צדיק ונקי' עליו העידו שקר, פגם הברית, אך כאן נאמר מיעוט, "הוא ינוס אל אחת הערים", הוא ולא עדים זוממין, "הוא" לשון נסתר בעצם, שאין לדמותו לאחר כלל, וד"ל). כל "נזילות" שייכת, במדות הלב לספירת היסוד, ובסוד המתכת המיוחסת לספירת היסוד, כסף חי (כספית), המתכת הנזילה היחידה מבין שבע המתכות (שכנגד ז הספירות התחתונות, כנודע).

מלכות: הטעם השביעי, שכנגד ספירת המלכות, הוא הטעם המובא לעיל (בתחילת הדבר תורה דיום זה) מבעל המשך חכמה, שמעצם גדר עונש הגלות שמיד צריך להיות קיים מקום לתקוה שהישועה קרובה לבוא (שיתכן שהכהן הגדול ימות מיד). על ספירת המלכות נאמר "רגליה יורדות מות", היא בסכנת מות תמיד כל הימים (ומצדה צריך להיות העבודה של "שוב יום אחד לפני מיתתך"). וכן תקוה ותפלה (למות הכהן הגדול בקרוב ממש) שייכות למלכות דווקא – "ואני תפלה". ביסוד אין אתנו יודע עד מה כמה זמן מגיע לחוטא להיות בגלות, אך במלכות העיקר הוא ש"אף על פי שיתמהמה כו' אחכה לו בכל יום שיבוא" כנ"ל. ובכך נעשה היחוד והזיווג בין יסוד למלכות, וד"ל.

ght"*�O%f�P�y:David'>אהרן המוזכרים ב-ד פסוקי פינחס הנ"ל, ודוק היטב). המיוחד בימי א ב ד של מעשה בראשית הוא שבהם דווקא נאמר לשון "יהי" (סוד "אור חדש" ממש, סוד אליהו התשבי כנ"ל): ביום א נאמר "יהי אור", ביום ב נאמר "יהי רקיע", ביום ד נאמר "יהי מארת" ("מארת" היינו 'סגירת מעגל' ביחס ל"אור", יחוד של "מאורי אור", זאת אומרת שיש במאורות דיום ד מעלה לגבי האור של יום א, כמעלת המאור על אור, שהמאור קודם לאור בסוד "קדימה בעילה", קדימת הכתר עליון כנודע ומבואר במ"א). ומכאן יוצא ש"פינחס זה אליהו" הוא סוד יום ד דמעשה בראשית, היום שבו נתלו המאורות למשול ביום ובלילה (בישראל ובאומות העולם – "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח הוי' וכבודו עליך יראה"). על ידי מעשה פינחס נתקן חטא הירח ומיעוטו – "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים".

ז.

 "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" הוא הדור ה-כח (יחי) לאדם הראשון (אדם פינחס – "אני ראשון ואני אחרון" של כח הדורות שבתורה = 253 = המשולש של כב אתוון דאורייתא – סוד "והיה ברכה" = "מוצא פי הוי'", וד"ל. ראשי התבות – אף = אנכי = נדב אביהוא כנ"ל, סוד "אף עשיתיו", תיקון העשיה בכח המסירות נפש למען ה' ועמו כנ"ל). כח היינו זבמשולש (סוד כח אותיות של הפסוק הראשון בתורה: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"). עד נח – "עשרה דורות מאדם עד נח" – מסתיים המשולש של ד, מ"שיר פשוט" עד "שיר מרובע" (ה-י של יחי). הדור השביעי לאדם הוא חנוך (כנ"ל). פינחס הוא הדור השביעי ליעקב אבינו (הדור התשיעי לאברהם אבינו), בחיר האבות (יעקב = ז פעמיםהוי' ב"ה, פינחס = יצחק, אבי יעקב = ח פעמים הוי' ב"ה, ביחד – יה פעמים הוי' ב"ה, סוד "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", וד"ל; פרשת פינחס היא הפרשה ה-יה הוי' בתורה). נמצא שהשורה התחתונה של משולש הדורות מאדם עד פינחס הוא מיעקב עד פינחס.

בחמשה חומשי תורה זרע הכהונה מסתיים בפינחס (שלא נתכהן עד שהרגו לזמרי), לא מוזכר בנו של פינחס (אבישוע, המוזכר בדברי הימים בתוך שושלת 26 – הוי' – הדורות מלוי עד לאחרון הכהנים הגדולים שבתנ"ך). מה שאין כן לגבי משה, הדור ה-הוי' כידוע, שמוזכרים שני בניו גרשם ואליעזר, ודוק.

נצייר את כח הדורות מאדם עד פינחס בצורת משולש:

אדם

שת אנוש

קינן מהללאל ירד

חנוך מתושלח למך נח

שם ארפכשד שלח עבר פלג

רעו שרוג נחור תרח אברהם יצחק

יעקב לוי קהת עמרם אהרן אלעזר פינחס

רמזים: יג השמות שבגבול הימני והתחתון של המשולש = 3510 = ה פעמים שבת = אדםפעמים חנך (המשולש של ט פעמים המשולש של יב = לחם = ג פעמים הוי' כנודע). נמצא שהערך הממוצע של יג שמות אלו = ו צירופי אדם. שאר ה השמות שבמקיף החיצוני, כאשר נח ממוקם באמצע = 950 – חיי נח! הדור ה-יג – שלח – באמצע המשולש. שלח = 338 =הוי' פעמים אחד (= הריבוע הכפול של יג)! שלח יעקב פינחס = 728 = ד פעמים יעקב.

והנה, ב-כח השמות הנ"ל יש 105 – המשולש של יד (ז ז) – אותיות! נצייר את משולש האותיות:

א

ד  ם

ש  ת  א

נ  ו  ש  ק

י  נ  ן  מ  ה

ל  ל  א  ל  י  ר

ד  ח  נ  ו  ך  מ  ת

ו  ש  ל  ח  ל  מ  ך  נ

ח  ש  ם  א  ר  פ  כ  ש  ד

ש  ל  ח  ע  ב  ר  פ  ל  ג  ר

ע  ו  ש  ר  ו  ג  נ  ח  ו  ר  ת

ר  ח  א  ב  ר  ה  ם  י  צ  ח  ק  י

ע  ק  ב  ל  ו  י  ק  ה  ת  ע  מ  ר  ם

א  ה  ר  ן  א  ל  ע  ז  ר  פ  י  נ  ח  ס

רמזים: השורה התחתונה היא שלשת הדורות האחרונים – "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" – יחוס הכהונה בפרט. בשורה זו יש יד אותיות, סוד "יד אהרן" = ו צירופי אדם כנ"ל (לפי הסדר הוא בסוד די – ד אותיות של אהרן ו-י אותיות של בניו – אלעזר פינחס. והוא סוד שם ש-די ב"ה, שאמר לעולמו די, וד"ל; הדור ה-די הוא דורו של עבר = פוטיאל פוטיאל, כנגד טפת יוסף וטפת יתרו, שרש נשמת פינחס, הדור ה-יד יד, סוד נשיאת כפים, וד"ל). עד פינחס ולא עד בכלל יש 100 אותיות, שלמות של 10 פעמים 10, סוד מאה ברכות בכל יום. 105 האותיות עם פינחס היינו בסוד ברכת כהנים – 3 פעמים 5 פעמים 7 (הסדרה הליניארית העולה של מספר התבות של שלוש הברכות של ברכת כהנים כנודע).

לסיום, נביא כאן את השלמת הדרוש בכתבי האריז"ל ללא פירוש (ועוד חזון למועד בעזה"י):

אח"כ כאשר אירע מעשה דבת יפתח הגלעדי שארז"ל שיפתח היה שופט, ולא רצה לילך לבית אליהו שיתיר לו נדרו, וגם אליהו לא רצה לילך אצלו, כי אמר מאן דחייס לכיבי אזל לאסיא, ואז בין דא לדא הלכה הבת של יפתח, ושניהם נענשו, כי יפתח להיותו הוא בעצמו בעל הדבר, נענש עונש, שבכל מקום שהיה הולך, היו נושרים איבריו, וכמש"ה ויקבר בערי גלעד לשון רבים. ואליהו נענש, שנסתלקה ממנו שכינה, כמ"ש רז"ל על פסוק לפנים ה' עמו הנאמר על פינחס, בספר שופטים, דנראה לפנים היה ה' עמו ולא עתה, ואז גם אותה הנפש שנכנסה בו בסוד העבור של נדב ואביהוא, נסתלקה ממנו והלכה לה, ונתגלגלה בשמואל הנביא, כמו שיתבאר לקמן. וז"ס מ"ש רז"ל כי ו' של בריתי שלום היא קטיעא. גם אמרו בזוהר בפרשת אחרי מות, כי י' של פינחס הוא זעירא.

והענין הוא, כי במעשה זמרי זכה אל עבור זה דנדב ואביהוא, כי כשרצו להרגו פרחה ממנו נשמתו, ואז נכנס בו עבור דנדב ואביהוא, כנזכר בפרשת פינחס בזוהר וכשנאבד ממנו בחטא בת יפתח את העבור הנזכר, אז היתה ו' קטיעא, כי בחי' הו' היא ספירת היסוד הנקרא בריתי שלום, ונקטעה אז, כשנסתלקה ממנו שכינה ועבור נדב ואביהוא, והנה אז במעשה דבת יפתח לא נשאר בו רק אותו הנצוץ של טפת שרש יוסף בלבד, כי עבור נדב ואביהוא הלכו בשמואל כנזכר. וגם נצוץ טפת יתרו נסתלקה ממנו.

ואז נולד חיאל בית האלי אשר בנה את יריחו, ונכנסה בו בגלגול גמור, כמו שיתבאר. והטעם הוא, כי עבור נדב ואביהוא, וגם אליהו דשבט גד, ואליהו דבנימין כנז"ל, הנה אינם שם בפינהס, רק דרך השאלה בסוד העבור, ואינם העיקריים בגוף ההוא, ולכן אין החטא ההוא דבת יפתח פוגם בהם. וכן נצוץ דטפת יוסף, אינה קרובה לחטא, החטא ההוא בנצוץ יתרו. לפי שנצוץ יתרו, היא באה מן קין, וכשבאה ביתרו, היה שם כומר, מפטם עגלים לע"ז, ולכן עיקר החטא היה מנצוץ של יתרו, ולכן נסתלק, ונתגלגל בחיאל בית האלי.

והבט וראה, כי אותיות חיאל, הם אותיות אלי"ה, אם תחליף ח' בה' באותיות אחע"ה. גם האלי הם אותיות אליה. וז"ס בית האל"י, בית אליה. פירוש, בית מושב אליהו ז"ל, כי אליהו מושבו היה בגוף פינחס, כי הוא נצוץ טפת יתרו כנזכר. ונמצא כי עיקר הגוף ההוא, הוא של פינחס, ולא של אליהו, רק נקרא בית מושב אליהו ז"ל.

והנה ארז"ל כי חיאל הוה גברא רבא, שהיו הולכים לביתו, אחאב המלך ואליהו ז"ל. האמנם עבירה א' שחטא, במעשה דבת יפתח, גרמה לו עבירה זו שבנה את יריחו, כי הם דומות. כי ענין בת יפתח היתה בענין נדר כנודע. וכן עבירה זו היתה, שעבר על הנדר שהדיר והחרים יהושע, שלא יבנו את יריחו. ולפי שיריחו מיותסת לשרש קין, כמש"ה ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים שהיא יריחו, לכן ביקש חיאל שהוא משרש קין, לבנות את יריחו. ואחר כך נשתנה שמו ונקרא אליהו התשבי, לפי שכיון שנדב ואביהוא עדיין לא נתקנו בו כנזכר, וגם בחי' פינחס עצמו דבן יתרו, חטא בבת יפתח, וגם אליהו דשבט בנימין לא נתעבר בו, אלא לקשרו עם הנשמות האחרות כנז"ל, נמצא כי העיקר עתה הוא אליהו דשרש גד, ולכן לא נקרא עתה פינחס, אלא אליהו התשבי, המורה על נשמת שבט גד:

ואז כשחזרה בו הנבואה, בהיותו נקרא אליהו התשבי, אחר שמת שמואל, חזרו להתעבר בו נדב ואביהוא, ונשלמו הם להתקן בענין הר הכרמל, כאשר נפלו כל העם על פניהם, ואמרו ה' הוא האלהים, ואז נמחל להם עון שלהם, שקוצצו בנטיעות ופגמו בשכינה, ונתקן זה באמרם ה' הוא האלהים, והבן זה. גם לפי שבתחלה חטאו על שהציצו בשכינה בהר סיני, כמש"ה ויראו את אלהי ישראל כו', ועתה נתקן בנפילת אפים, שלא להציץ באש היורד מן השמים. גם זהו טעם שנקרא אליהו ולא פינחס, לפי שבגלל עבודה זו זכה לשנוי זה השם, וכמו שיתבאר לקמן בענין אלישע הנביא וע"ש. ואחר שנתקנו, לא הוצרכו לעמוד שם ונסתלקו להם נדב ואביהוא.

והנה איזבל אשת אחאב, היתה מכשפה גדולה, כנז' בפסוק שהדיחה את ישראל בכשפיה וידעה בכשפיה שנסתלקו נדב ואביהוא מן אליהו אשר עליהם נתבשר הנני נותן לו את בריתי שלום שהוא היותו חי לעולם. ואז אמרה לו, כי כעת מחר אשים את נפשך כנפש האחד מהם, כיון שנסתלק ממנו גזרת החיים והשלום. גם רמז אל נדב ואביהוא שנשרפו באש הקטרת, וז"ס כנפש אחד מהם. וכיון שהרגיש אליהו שנאבד ממנו מתנה זו, נתיירא, וברח להר חורב. וז"ש וירא וילך לו אל נפשו, ר"ל, לפי שלא היתה רק נפשו יחידית מפני כך נתיירא מן איזבל.

ואח"כ חזר להרויחה במערת הר חורב פעם אחרת, עד שעלה בסערה השמים, ואז אליהו התשבי שהוא משבט גד, נתעלה בשמים, ונשאר שם, ושוב לא ירד עוד, ואליהו דשבט בנימין זה, נתגלגל אח"כ באותו הנזכר בספר דברי הימים, והוא מש"ה ויערשיהו ואליהו וזכרי בני ירוחם וכו'. ואח"כ כשנפטרו, עלה ונתחבר עם אותו אליהו התשבי שעלה בשמים ונשאר שם זה אליהו דשבט בנימין, הוא העולה ויורד תמיד לעשות נסים אל הצדיקים, ולדבר עמהם. ולהיות כי החכמים היו יודעים שאליהו היה כלול מד' בחי', לא היו יודעים איזו בחי' מהם, היא היורדת ועולה ומדבר עמהם, ונחלקו בסברותיהם, עד שהודיעם, ואמר להם, רבותי מה אתם חלוקים עלי, מבני בניה של רחל אני, שכך כתיב ויערשיה ואליה וכו', והודיעם כי זו הבחינה היא המדברת עמהם, ובחי' זו הנקראת אליהו דבנימין, נתחברה עם הבחינה הנקראת טפת יתרו שנתנה לחיאל בית האלי, ומת ונטלה אליהו עמו.

אמר הכותב נלע"ד, כי שתיהם נתגלגלו באליהו של בנימין. ואותה הבחי' הנקראת טפה דיוסף, נתנה אליהו אל יונה בן אמיתי בן הצרפית, כשהחיה אותו. וז"ס מ"ש בזוהר בפרשת ויקהל דף קצ"ז ע"א וז"ל, תנא יונה מחיליה דאליהו קא אתי, ודא איהו בן אמיתי, כד"א ודבר ה' בפיך אמת. וז"ס מ"ש רז"ל תנא דבי אליהו, אותו הנער שהחייתי, משיח בן יוסף הוא, כי להיותו מטפת יוסף, ולכן הוא יהיה משיח בן יוסף במהרה בימינו, ומה שישאר אחר כך לעתיד לבא לחלק אליהו עצמו האמיתי, הוא אותו אליהו דשבט בנימין. ועבור נדב ואביהוא, נתנו אל אלישע הנביא בסוד עבור, כשעלה לשמים. וז"ס מה ששאל אלישע, ויהי נא פי שנים ברוחך אלי. ובספר הקנה כתוב, פי שנים הם נדב ואביהוא. והענין הוא, כי נ"א ר"ת נדב ואביהוא, שהם פי שנים שנתעברו ברוחו של אליהו. גם ר"ת "נא "פי "שנים "ברוחך "אלי. הוא נפש בא, ר"ל, כי נדב ואביהוא, שהם מבחי' נפש דאצילות דאדה"ר כנז"ל, שבא אליך בעבור שהרגת לזמרי, תתנם עתה אלי.

והנה אלישע הוא משרש חנוך הנקרא מטטרו"ן, שהוא מצד נשמה דאצילות הנקראת זיהרא עילאה דאדה"ר, ולכן הוצרך ליקח נפש זו דנדב ואביהוא, שהם נפש דזיהרא עילאה דאדם, שהיו באליהו. ולפי שאליהו זכה לרוח דזיהרא עילאה כנז"ל, לזה אמר ברוחך אלי. גם רמז ברוחך, אל מה שנתבאר אצלינו, כי אביהוא נפשו ורוחו משרש קין, אבל נדב נפשו משרש אחר, ורוחו משרש קין בלבד, ויען שרוהו לבד היא משרש זה של קין, לכן אמר ברוחך.

ולכן נקרא שמו אלישע, לרמוז, כי בקין נאמר ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ויען שנתקן קין נקרא אלישע, כלומר, לי שעה הקב"ה, מה שלא שעה אל קין בהיותו בלי תקון. וכבר רמזתי לך למעלה, כי פינחס נקרא אליהו, להורות על עבור נדב ואביהוא, הבאים מן קין שנתקנו בו. ולכן שלשה אותיות אלי שבאליהו, ישנם ג"כ באלישע, להורות כי גם אלישע השלים לתקן בג' אותיות אלו, כמו אליהו.

וז"ס מה שצחקו בו הילדים, וא"ל עלה קרח עלה קרח, והענין הוא, במה שיתבאר לקמן, כי קרח בן יצהר, הוא רוחו של קין מצד הרע, ולכן ירד חיים שאולה, וא"ל הילדים לביישו ולגדפו, כי הנה קרח ירד שאולה, וצריך לעלות, ואתה נמשך משרש קרח, ואיך אתה רוצה לעלות. גם רמזו, כי הנה קרח בן יצהר גלחו משה, והיה קרח בשערותיו כנודע, ולכן גם אלישע היה קרח בשערותיו כמוהו, כי שרש נשמתו יש בה חלק ואחיזה מן קרח. וזה גרם שנתעברו בו אחר כך נפש נדב ואביהוא, שגם הם משרש נשמת קרח. גם כמו שמרע"ה הזכיר שם בן מ"ב, והרג את המצרי שהוא נפש קין מצד הרע, כן אלישע הזכיר שם בן מ"ב, והרג מ"ב ילדים אלו כנזכר בזוהר.

ואחר כך נתגלגל בחזקיהו מלך יהודה לרמוז אל מ"ש ז"ל כי בימי המבול תלאו הקב"ה לקין ברפיון, ועליו נאמר וימח את כל היקום. ועתה כשנתקן, נקרא חזקיהו, כי בו נתחזק קין מרפיונו ובו נתקנו ג' אותיות יה"ו מן אליהו הנביא, ובחזקיהו זכה אל חלק א' משלשה חלקי הבכורה הראוים לקין שהיה בכורו של אדה"ר, והם, כהונה, ומלכות, וחלק בכורה, כנזכר בתרגום פסוק ראובן בכורי אתה וגו'. ועתה בחזקיהו לקח כתר המלכות, וז"ס מ"ש ז"ל בקש הקב"ה לעשות לחזקיהו משיח וכו'. והטעם הוא, לפי שהוא מן קין הבכור, והיה ראוי ליקח כתר המלכות, ולהיות משיח לעתיד לבא, ונתבטל, מפני שלא אמר שירה.

אחר כך נתגלגל במתתיה בן חשמונאי, שהיה כ"ג ומלך, ואז זכה ביחד לשני חלקי הבכורה. ואח"כ נתגלגל בעקביא בן מהללאל, וכבר ביארנו, כי קין נרמז בסוד עקב עשו, ולכן נקרא שמו עקביא, ולפי שעקביא זה תקן ג"כ בחי' מהללאל בן קינן, לכן נקרא עתה עקביא בן מהללאל. ואחר כך נתגלגל בריב"ז, ולכן בעת פטירתו, אמר הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא ללוותו, להיותו משרש גלגול נשמתו. וגם בו זכה כתר כהונה של קין הבכור. אחר כך נתגלגל בר' עקיבא בן יוסף, וגם בו נרמז בחי' העקב של עשו, כנזכר בעקביא. ובזה תבין מ"ש במסכת רות של הזוהר, כי יששכר הוא ר' עקיבא, וכמו שיתבאר לקמן כי גם יששכר הוא משרש של זה קין. אחר כך נתעבר בסוד עבור משני גאונים, הנקראים רב אחאי, ורב אחא משבחא גאון, כדי לתקנם. כי הם משרש נפש אחאב המלך, ובהם נתקנו שלשה אותיות אחא של אחאב ע"י עבור הנזכר, אבל הבית של אחאב, נתקנה ברבי אברהם גאליד, כמו שהודעתיך בסדר גלגולי שרש נפש אחאב המלך.

�g�<�P�>, אבל הוא גם כן אוי – "אוי לרשע ואוי לשכנו" כנ"ל (שבט ראובן = רשע, וד"ל).

הבל הוא סוד אור ישר (חסד, ימין) ואילו קין הוא סוד אור חוזר (גבורה, שמאל). במ"ק קין= 7 = הב דהבל (כנ"ל), קי = בן = ה. והסוד: הב דהבל היינו התפשטות ה חסדים דרך הקצוות דז"א, ואחר כך ה-ב שבו הוא סוד ב הכוללים דיסוד ומלכות. אחר כך ה-ל שבו הוא המשכת המלכות דאצילות להאיר (בבחינת הבל, הארה בעלמא) בהיכל קדש קדשים דבריאה, הכולל ג"ר. אחר כך נמשך עוד הבל עד להיכל קדש קדשים דיצירה ועוד הבל עד להיכל קדש קדשים דעשיה, כמבואר היטב בסוף חלק ראשון דתניא, עיי"ש. אך קין הוא בסוד אור חוזר כנ"ל. ה-ק שבו היינו כנגד ספירת המלכות ש"רגליה ירדות מות" כנ"ל, ה-ישבו כנגד ספירת היסוד, וה-ן שבו כנגד העליה דרך ה קצוות דז"א ועד לשרש ה-ן בחמשים שערי בינה ועד לשער ה-ן שבו("אני בינה לי גבורה" דשרש קין, כאשר כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש, וד"ל).

והיינו שברמז הנ"ל – קין הבל ביע (הכל על פי ג דילוגי הבל – "הכל הבל"; קין הבל ביע = 279 = ק, האות הראשונה, במילו במילוי: קוף וו פא; הערך הממוצע של כל אות = אל – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", "ויקח קרח" בריבוע פרטי = אברם פעמים אברהם – "אברם הוא אברהם", תיקון הבל, וד"ל) קין עולה ב"רצוא" עד לשער הנון דבינה ואזי הבליורד ב"שוב" עד לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו – להאיר את כבוד הוי' (כבודפעמים הוי' = ארץ ישראל) בכל העולם כולו ("עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"). "צדיק כתמר יפרח" ואזי "ממכון שבתו השגיח אל כל ישבי הארץ" ["צדיק כתמר" = "ממכון שבתו" = "ויקח קרח" "ויקח קרח"; "ממכון שבתו השגיח" = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"; ביחד, "צדיק כתמר יפרח" "ממכון שבתו השגיח" = היהלום של 48, "אי הבל", פעמיים "יסוד היסודית ועמוד החכמות"), וד"ל.

עד סיום הסימן הנ"ל – קין הבל ביע – יש 111 = הבל להב הבל אותיות בפרשה, מספר ברית, בציור:

ו  י  ק  ח  ק  ר  ח  ב  ן  י

צ  ה  ר  ב  ן  ק  ה  ת  ב

ן  ל  ו  י  ו  ד  ת  ן

ו  א  ב  י  ר  ם  ב

נ  י  א  ל  י  א

ב  ו  א  ו  ן

ב  ן  פ  ל

ת  ב  נ

י  ר

א

ו

ב

ן  ו

י  ק  מ

ו  ל  פ  נ

י  מ  ש  ה  ו

א  נ  ש  י  ם  מ

ב  נ  י  י  ש  ר  א

ל  ח  מ  ש  י  ם  ו  מ

א  ת  י  ם  נ  ש  י  א  י

ע  ד  ה  ק  ר  א  י  מ  ו  ע

ארבע הפנות = 156 = יוסף = ו פעמים הוי' ב"ה. שתי הנקודות האמצעיות של שני המשולשים – י י – ביחד עם הנקודה האמצעית של כל הציור – ו = יוי = 26, הוי' ב"ה. כל זהנקודות יחד = 182 = יעקב = ז פעמים הוי' (הערך הממוצע של ז הנקודות). השורה העליונה והשורה התחתונה = 1000. בציר האמצעי יש יא אותיות, כנגד יא סממני הקטרת.ה האותיות שבאמצע = 111, מספר כל האותיות שבציור ומספר ברית כנ"ל. שאר ו האותיות = 421, שאף הוא מספר ברית. כל הציר = 532 = כח פעמים 19, ק במ"ס (מחזור גדול פעמים מחזור קטן; נמצא שסוד האות ק של פרשתנו הוא סוד המחזור קטן, שעל פיו נקבע הלוח העברי, סוד הזיווג של השמש והירח, ועד שלעתיד לבוא יהיו החמה והלבנה, המשפיע וממקבל, שוים בקומתם – "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים" (לבנה = "אי הבל אחיך", חמה = יצהר במ"ס, לבנה חמה ר"ת לח, 38, קרחסוד קי פעמים י, ירח, וד"ל). תן לחכם ויחכם עוד.

השארת תגובה