דברי תורה לפרשת מצורע ולחודש ניסן – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

עמוקים ורמזים מתוקים מתוך 'דבר תורה יומי' שכתב הרב עצמו.

(ר"ח ניסן)

בקביעות דהשנה חל ראש חדש ניסן באחד בשבת, כמו בשנה השניה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, יום הקמת המשכן (יום השמיני למילואים). חז"ל לימדונו שאותו יום נטל עשר עטרות, כשהעטרה הראשונה היא "ראשון למעשה בראשית" – "שאחד בשבת היה". על כן נקדיש את היום הראשון של פרשת מצורע דהשנה לסוד עשר העטרות שנטל אותו יום, וכידוע בענין "נזכרים ונעשים" שכאשר נזכרים כדבעי נעשים מחדש ממש וביתר שאת גם מהפעם הראשונה.

ובהקדם: מובא בשם רבי צדוק הכהן מלובלין שמה שאמרו חז"ל שבניסן עתידים להגאל היינו בראש חדש ניסן. ובזה יש קשר לתחילת פרשת מצורע – טהרת המצורע, הלא הוא משיח צדקנו הנקרא חיוורא דבי רבי, שעל אותו יום שמן השמים נותנים לו רשות לבוא ולגאול את ישראל נאמר "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן", וד"ל. ועוד מובא בשם הרבי ר' בונם מפרשיסחא שצריכים להתיגע מאד על הוה אמינא של תורה, כשכוונתו היתה בפרט להוה אמינא "יכול מראש חדש" – הגאולה יכולה לבוא מראש חדש ניסן, הוא היום המסוגל ביותר בשנה לביאת משיח צדקנו, ועל זה צריכים להתיגע (שיהיה לו למי לבוא).

וכך דרשו חז"ל בשבת פז, ב (רש"י בסוגריים מרובעות):

"ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן". תנא אותו יום נטל עשר עטרות [ראשון לעשרה דברים]: ראשון למעשה בראשית [שאחד בשבת היה], ראשון לנשיאים [להקרבת נשיאים לחנוכת הבית], ראשון לכהונה [אותו היום שמיני למילואים, ועבודה באהרן ובניו, ועד עכשיו היה בבכורות], ראשון לעבודה [לסדר עבודת ציבור תמידין, ושאר קרבנות של תרומת הלשכה], ראשון לירידת האש ["ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח וגו'"], ראשון לאכילת קדשים [במחיצה, ועד עכשיו היו נאכלים בכל מקום], ראשון לשכון שכינה [בישראל, שכינה שרתה שם, כדכתיב "ושכנתי בתוכם", מכלל דעד השתא לא שרתה], ראשון לברך את ישראל [ברכת כהנים, כדכתיב "וישא אהרן את ידיו וגו'"], ראשון לאיסור הבמות [מעכשיו נאסרו, שהוא ראוי לפתח אהל מועד, כדכתיב "ואל פתח אהל מועד לא הביאו"], ראשון לחדשים.

ועיין במהרש"א שעשר העטרות הן כנגד עשר הספירות העליונות (דעולם האצילות, עולם האחדות האלקית) המעידות כולן על אחדות הוי' ב"ה "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים", עיי"ש. ובפרט, עשר העטרות הן בסוד עשר הספירות של פרצוף המלכות דאצילות, וכמבואר בספר דגל מחנה אפרים (על פי הידוע בכתבי האריז"ל שבחדש ניסן נתקן הגולגלתא דפרצוף המלכות):

עוד הראני ה' בחודש ניסן תקמ"ח פה ק"ק מעזיבוז, מפני מה באחד בניסן ראש השנה למלכים? כי בחודש זה הוא עשר ספירות בסוד גולגלתא דמלכא שהוא כוללת כל הבחינות עשר ספירות של מלכות וכוללת כל המלכות והממשלות כי בידך לגדל ולחזק לכל והמתנשא לכל לראש אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמי ליה כי ממלכות שמים נמשך ממשלתו ודי בזה ולכן הוא ראש השנה למלכים והבן, ולפי דברינו אלה יתורץ מה דאיתא במדרש כי אותו היום נטל עשר עטרות וגם בגמרא איתא זה הלשון ולא אמר עשרה כתרים והוא מובן על פי הנ"ל שרימזו כי גולגלתא דמלכא הוא שורש וכולל כל עשר ספירות של המלכות אשר מכונה בשם עטרה ודי בזה למבין.

והנה בהקבלת עשר העטרות לעשר הספירות י"ל עד"ז:

ידוע שבגולגלתא דנוקבא יש יב חיוורתי (שרש נשמת החיוורא דבי רבי, וד"ל), סוד שרש יבחדשי השנה: "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (וראה בדגל מחנה אפרים הנ"ל לפני התורה הנ"ל ש"לכם" בפסוק הנ"ל הוא אותיות מלך, ודוק). והיינו ההוה אמינא (שצריך יגיעה רבה לקיימה) שלא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם", היינו להתחיל את התורה מראשית תיקון המלכות, הגולגלתא דנוקבא, וד"ל. לפי זה "ראשון לחדשים" (השנוי אחרון בגמרא הנ"ל, ואין על זה פירוש רש"י כלל, מה שאין כן לגבי השאר, והיינו מפני שהוא פשט ה"תיקון" בלשון ספר מעין החכמה, בחינת הכתר – סוד "נעוץ סופן בתחילתן" וד"ל) הוא כנגד הכתר דנוקבא, ודוק.

"ראשון למעשה בראשית" הוא כנגד החכמה דנוקבא – "כלם בחכמה עשית", "'בראשית' – בחוכמא".

"ראשון לירידת האש [מן השמים על המזבח]" הוא כנגד הבינה, שרש יסוד האש מן השמים כנודע.

"ראשון לכהונה" הוא כנגד החסד – כהן איש חסד (אהרן בחינת רב חסד ובניו בחינת חסד עולם).

"ראשון לעבודה" הוא כנגד הגבורה – עמוד העבודה הוא כנגד יצחק אבינו, "עולה תמימה" (קרבן ציבור), העולה באש כנגד האש היורד מן השמים – "אני בינה לי גבורה", וד"ל.

"ראשון לנשיאים" הוא כנגד התפארת – "ישראל אשר בך את פאר" בריבוי גוונים הממזוגים יפה יפה יחד – סוד יב גבולי אלכסון (שדרכם מסתכלים באין כנודע בשם הקדושת לוי). כל נשיא הוא "ניצוצו של יעקב אבינו", מדת התפארת והרחמים. ספירת התפארת ממוקמת בקו האמצעי תחת ספירת הכתר (אין ספירת הדעת בפרצוף הנוקבא, שבמקום שמונים את הכתר לא מונים את הדעת, וד"ל) – תחת יב חדשי השנה באים יבהנשיאים (המכוונים אף הם כנגד יב חדשי השנה, לפי סדר הקרבתם לחנוכת המזבח כנודע).

"ראשון לברך את ישראל", ברכת כהנים, הוא כנגד הנצח ענף החסד, "ראשון לכהונה". ברכה היא גם מלשון ברך (סוד "ברא כרעא דאבוה") הכורע וממשיך שפע הברכה והטוב לעם ישראל (באהבה).

"ראשון לאיסור הבמות" הוא כנגד הוד, שמעתה על המקריב בבמה ואינו מביא את קרבנו אל פתח אהל מועד נאמר "הודי נהפך עלי למשחית", וד"ל.

"ראשון לאכילת קדשים" הוא כנגד היסוד (דפרצוף הנוקבא), ה"אוכל" בקדושה ובטהרה – "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליו יאכלו", וד"ל. מעתה צריך לאכול אך ורק "במחיצה", היינו במחיצת הצדיק (וכידוע הרמז בתבת "מחצית", שהקרוב ל-צ, הנמצא במחיצת הצדיק, הוא ה-חי וכו').

"ראשון לשכון שכינה [בישראל]" הוא כנגד המלכות (שבמלכות), סוד השכינה בכל מקום, ודוק.

ב. פרשת מצורע

פרשתנו מסתיימת עם שני פסוקי סיכום: "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה. והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה". בפסוק הראשון יש 10 תבות המתחלקות (לפי טעם האתנחתא) ל-3 ו-7 – ג"ר וז"ת. בפסוק השני יש 12 תבות המתחלקות ל-7 ו-5 בסוד "זה [הדבר אשר צוה הוי']" – נבואת משה רבינו ע"ה. סך הכל יש כאן כב תבות כנגד כב אותיות היסוד של תורתנו הקדושה ("זאת תורת"). בפסוק הראשון יש לה אותיות ובפסוק השני יש מח אותיות, סך הכל מחלה (לפי החלוקה של מחלה) אותיות, כנגד מחלה (פג) מחלות (הכלולות ב"זאת תורת הזב וגו'"), שתיקונם על ידי כב אותיות התורה (שבהן פגם החולה, כידוע בסוד מגילת איכה שפסוקיה נכתבו לפי סדר אותיות האלף-בית; וכן ידוע הרמז: חולה = כב [אותיות זכריות] ו-כז [אותיות נקביות, עם חמש האותיות הסופיות], סוד "[והזב את זובו] לזכר ולנקבה").

כב מחלה = הזב במשולש. הזב אותיות זהב (וכן אותיות "זבה" שמופיעה פעמיים כאן אצל נדה), סוד רצוא (בלי שוב) בנפש (עיין תניא פרק נ), שרש כל המחלות, כמבואר בדא"ח (בסוד הצרעת בפרט, הנושא הכללי של פרשיות תזריע-מצורע, שבין פרשיות שמיני ואחרי מות, שבהן מסופר אודות מיתתם של נדב ואביהוא, שבאה כתוצאה של עבודתם את ה' בבחינת רצוא בלי שוב). יש זב פעמים "הזב" בתורה, כולן בפרשתנו, המתחלקות ל-ז (דיני טומאת הזב) ו-ב ("וכי יטהר הזב מזובו וגו'" ו"זאת תורת הזב"). שרש הרצוא (בלי שוב) הוא סוד שם סג בקבלה, והנה הזב (זהב– זבה) במילוי סג – הי זין בית – עולה חוה פעמים הוי', סוד "אדם [מילוי מה – שרש הוי' וחלק המילוי עולה חוהכי יהיה [= כב מחלההזב במשולש כנ"ל] בעור בשרו וגו'", וכמבואר במ"א.

בכל חמשה חומשי תורה יש עשר פעמים "זאת תורת…" = מאין פעמים הזב, שמונה פעמים בחומש ויקרא ופעמיים בחומש במדבר (ובנ"ך יש עוד פעמיים, בסוף ספר יחזקאל, בתחילת וסוף פסוק אחד: "זאת תורת הבית על ראש ההר כל גבלו סביב סביב קדש קדשים הנה זאת תורת הבית", סך הכל זה פעמים "זאת תורת" בתנ"ך). ויש לכוונן כנגד עשר ספירות. הפעם הראשונה שכתוב "זאת תורת" בתורה היא בתחילת פרשת צו: "זאת תורת העלה" כנגד הכתר עליון (עולה תמימה, כולה קדש לה'). בפרשיות תזריע-מצורע יש חמש פעמים "זאת תורת", מהפעם הרביעית בתורה ("זאת תורת הילדת"), חסד, ועד הפעם השמינית ("זאת תורת הזב"), הוד (עם שלוש הופעות של "זאת תורת" בהקשר לצרעת באמצע, כנגד גבורה תפארת נצח, התפארת והנצח בענין טהרת הצרעת, אך הגבורה – דינא קשיא – בענין מחלת-טומאת הצרעת, ודוק).

בכל אחת מחמש פעמים אלו יש בחינה של "מחלה", החל מ"חולת אהבה" (תורת הילדת, חסד) ולאחר מכן עיקר גבורת החולי – צרעת – ועד לענף הגבורה, ספירת ההוד – "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע וגו' והדוה בנדתה וגו' ולאיש אשר ישכב עם טמאה". אמרו חז"ל: "אין דוה אלא נדה" – דוה אותיות הוד (בהיפוך אותיות: "הודי נהפך עלי למשחית" – "כל היום דוה"), "איהי בהוד". בתוך ההוד גופא יש לומר שטומאת-חולי הזיבה היא בנצח שבהוד, טומאת-חולי שכבת הזרע ביסוד שבהוד, טומאת-חולי הנדה-דוה בהוד שבהוד (שתיקונו בל"ג בעומר, הילולא דרשב"י, וד"ל).

חולי הנדה הוא חולי טבעי, מה שאין כן בנוגע לצרעת וזיבה. ובנוגע ל"אשר תצא ממנו שכבת זרע", יש לו צד חולי ממש לא טבעי, והריהו ראיה ראשונה של זיבה, אך יש לו גם צד טבעי (ואך מחלים לגוף כמבואר בספה"ק). חולי הנדה נקבע בטבע מאז חטא חוה בחטא עץ הדעת.  דוה יוצאת מה-ד של נדה. נדה דוה = דע (הבל הבל, ה"כנף" = יחד. יוצא שנדה =דם דוה, ודוק), הפגם היה בדעת טוב ורע והתיקון יהיה כאשר יקוים היעוד של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". בהכאה פרטית נדה דוה = ג פעמים מחלה (כנגד גפעולות ההכאה). בתחילת פרשת תזריע כותב רש"י: "אין אשה רואה דם שלא תחלה, ראשה ואבריה כבדין עליה".

ריפוי כל המחלות – מנדה להוצאת שכבת זרע ועד לזיבה וצרעת – תלוי בתיקון מדת ההוד בנפש כידוע (סוד איסור הבמות, איסור הגאוה, אפילו בעבודת ה', כמבואר לעיל. גאוה =הוד), וכמו שיתבאר.

ג.

פרשתנו מסתיימת "… ולאיש אשר ישכב עם טמאה". על תבת "ולאיש" כתוב במסורה: "ג' וסי' והדוה בנדתה. ולאיש בשת בן שאול. ולאיש שתים מכסות להנה".

ובפירוש "טעמי מסורת לתורה" למהר"ם מרוטנבורג: "'ולאיש [אשר ישכב]' ג'. שעת תשמיש לכסות טפח למגלה טפח. נכה רגלים. חגרין מפני שמנשקין בו על אותו מקום" (כאן מקיש מהר"ם את איש בשת בן שאול למפיבשת בן יהונתן נכה הרגלים, ובאותה סוגיה בנדרים שמסופר שר"א היה מגלה טפח ומכסה טפח נאמר: "חיגרין מפני מה הויין? מפני שהופכים את שולחנם. אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקין על אותו מקום". צריך לומר שלמהר"ם היתה גירסה אחרת בגמרא, או שהוא מקיש מאילמים לחיגרין, ודוק).

ובבעל הטורים: "'ולאיש'. ג' במסורה. 'ולאיש אשר ישכב עם טמאה'. ואידך 'ולאיש שתים מכסות להנה' (יחזקאל א, כג). 'ולאיש בושת בן שאול' (ש"ב ב, טו), כי הם ב' תיבות. 'ולאיש אשר ישכב' יש לו להתבייש כדכתיב 'ולאיש בושת'. וכיצד יעשה? כמו שמצינו בר"א (נדרים כ, ב) שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד. וזהו ולאיש שתים מכסות".

והנה, יש עוד "ולאיש" בתנ"ך, אך הוא בניקוד אחר (ועל כן לא נמנה במסורה ביחד עם ג' "ולאיש" השוים מבחינה דקדוקית): "ולאיש הזה לא תעשו דבר הנבלה הזאת", בפילגש בגבעה. על אף הניקוד השונה, מבחינה ענינית לדרוש הנ"ל מצטרף יפה גם פסוק זה המדבר בפגם הברית, שתיקונו על ידי בשת וכיסוי טפח בשעת תשמיש (ולפי גירסתנו בגמרא "חיגרין מפני מה הויין מפני שהופכים את שולחנם" לשמש שלא כדרכה, בזה באים גם למשכב זכור – "ולאיש הזה לא תעשו דבר הנבלה הזאת", ודוק).

והנה, ארבעת ה"ולאיש" הנ"ל (אחד מהתורה ושלשה מהנ"ך) כלולים בשני הפסוקים בתורה שבסיום פרשתנו: "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה. והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה" ע"ה = "ולאיש אשר ישכב עם טמאה" "ולאיש הזה לא תעשו דבר הנבלה הזאת" "ולאיש בשת בן שאול" "ולאיש שתים מכסות להנה"! והוא עולה ז פעמים ראשית (= "והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה"."והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה" = הוי' ועוד טוב פעמים הוי'. ב"לזכר ולנקבה" יש י אותיות והוא עולה י פעמים אדם – "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם")

והנה סוד "מגלה טפח ומכסה טפח" נלמד ממעשה מרכבה: "ולאיש שתים מכסות להנה" ראשי תבות שלום – סגולה לשלום בית (והם דברי אמא שלום, אשת רבי אליעזר, בתארה את הנהגתו עמה). בכלל, "ולאיש" רומז ל-לו איש, סוד "אעשה לו עזר כנגדו" – "'לו' זו אשה", בדרגה הגבוהה ביותר של אשה לאיש כידוע, דרגת כלות הנפש, סוד האותיות השניות של "ולאיש שתים מכסות להנה" אותיות תכלה (= תנה = ג מילוי שם אהיה ב"ה, בחינת כלות הנפש, וד"ל) – "לכל תכלה ראיתי קץ [= צלע = י פעמים חוהחוה במשולש] רחבה מצותך מאד", וד"ל.

טפח הוא סוד מהיטבאל, יחוד מה ובן כנודע, ראשית התיקון. "מגלה טפח ומכסה טפח" =אלישבע (אשת אהרן = ה פעמים רחל לאה) = ז פעמים נדה, תיקון ז ימי נדה (היינו אלי-שבע, ודוק), הלעומת זה של "ולאיש אשר ישכב עם טמאה" (אלישבע אותיות איש בעלכנודע; "ולאיש אשר ישכב עם טמאה" = אלישבע עץ הדעת טוב ורע, וד"ל). במילוי ובמספר קדמי עולה אלישבע יג פעמים אור, וביחד עם אלישבע עולה לב פעמיםמהיטבאלטפח. "מגלה טפח ומכסה טפח" בהכאה פרטית = טוב פעמים שכינה, ובמספר קדמי = ג פעמים חי בריבוע. במילוי, ג אותיות טפח = אשה אשה אשה (אשה = הדר מהיטבאל כידוע), טפח טפח = ו צירופי אשה.

והנה כתיב "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'", מצא ראשי תבות מרים צפרה (אשת משה אחי מרים) אלישבע (אשת אהרן אחי מרים). ועוד, "מצא אשה מצא טוב ויפק רצוןמהוי'" = אהרן אלישבע. "אין טוב ['מצא טוב'] אלא תורה" שניתנה בזכות שלשת האחים (ונשותיהם) כנודע בחז"ל. מרים צפרה = הצנע לכת, יסוד הצניעות של האשה. צפרה אלישבע = שלום ביתמרים אלישבע = משה משיח – ישמח משה במתנת חלקו (אלף האורות שניתנו לו במתן תורה) = הבל (יחידה) במשולש ( חוה פעמים הבל). מרים צפרה אלישבע = כב פעמים חולה (ז בריבוע), תיקון בחינת חולה הנ"ל על ידי כב אותיות התורה. כאשר נחשב כל "מצא" בפסוק הנ"ל כמרים צפרה אלישבע יעלה כל הפסוק ז פעמים אמת(אהיה פעמים אהיה) – "אמת מארץ תצמח", וד"ל. הכל בסוד התיקון של "ולאיש אשר ישכב עם טמאה" (חותם פרשתנו – "הכל הולך אחר החיתום"; ב-ב הפרשיות תזריע-מצורע יש נקבה פסוקים [נקבה היינו ההפרש בין אהרן לאלישבע, סוד "זקן אהרן" = אלישבעאשת אהרן כנודע], הכל תיקון הנקבה, ודוק).

בשת פנים ("ולאיש בשת בן שאול") שייך לכיסוי פני מלאכי רום, כנודע בסוד יחוד העפיפה שבמרכבת ישעיהו "בשתים יכסה פניו וגו'", בחינת בושה, כמבואר באריכות במ"א (ומה שהקישו מהר"ם למפיבשת בן יהונתן נכה הרגלים – חיגרין מפני מה הויין – היינו בסוד "ובשתים יכסה רגליו", והכל מפני ש"ובשתים יעופף" בתשוקה אל הטומאה "אשר ישכב עם טמאה", וד"ל). האיש בשת מתבייש להסתכל במקום השאול, מקום הקבר, ככינוי חז"ל לאותו מקום, והיינו "ולאיש בשת בן שאול". "ולאיש בשת בן שאול" = 1438 = נעמה לילית גרירה צריעה – ד מראות נגעים, כמבואר בכתבי האריז"ל, שכנגד ד נשי יעקב – רחל לאה בלהה זלפה (ברזל דקדושה) = 438 = בית הוי' ("ביתו זו אשתו"), שעל ידי שמאירים אלף אורות בבית הוי' נעשה התיקון ל-ד מראות הנגעים, הכוללים את כל המחלות, הנ"ל.

והיינו גם ש"ולאיש אשר ישכב עם טמאה" = 1345, סוד (היינו שהתיקון הוא על ידי) אלף אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה כנודע, סוד כתר כל הכתרים (ראשי תבות השם הקדוש ככה, שיש לכוון בקדושת כתר), סוד נשמת ישראל בעל שם טוב שניתנה למשה, בסוד "כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש כבר נאמר למשה מסיני". והנה, אמצעי התבות "ולאיש אשר ישכב עם טמאה" = בשת = שבת, סוד בראשית אותיות ירא בשת – ירא שבת.

ד.

ביחס לטומאת נדה – "והדוה בנדתה… ולאיש אשר ישכב עם טמאה" (חותם כל המחלות והטומאות כנ"ל) – איתא בזהר הקדוש:

תלתא אינון דדחיין שכינתא מעלמא, וגרמין דדיוריה דקודשא בריך הוא לא הוי בעלמא, ובני נשא צווחין ולא אשתמע קליהון: דשכיב בנדה, בגין דלית מסאבו תקיף בעלמא בר מסאבו דנדה, מסאבו דנדה קשיא מכל מסאבו דעלמא, אסתאב איהו וכל דמתקרבין בהדיה יסתאבון עמיה, בכל אתר דאזלין אתדחייא שכינתא מן קמייהו, ולא עוד אלא דגרים מרעין בישין על גרמיה, ועל ההוא זרעא דיוליד, דכיון דיקרב בר נש לגבי נדה, ההוא מסאבו דליג עלוי, וישתאר בכל שייפין דיליה, זרעא דיוליד בההוא שעתא משכין עלוי רוח מסאבו, וכל יומוי יהא במסאבו, דהא בנינא ויסודא דיליה איהו במסאבו רב ותקיף מכל מסאבא דעלמא, דמיד דקריב בר נש לגבי נדה ההוא מסאבו דליג עלוי, דכתיב "ותהי נדתה עליו".

בהמשך מפרט הזהר את שני האחרים ד"דחיין שכינתא מעלמא וכו'": "מאן דשכיב בבת אל נכר, דאעיל ברית קודש ואת קיימא ברשו אחרא, דכתיב 'ובעל בת אל נכר'…", ו"מאן דקטיל בנוי, ההוא עוברא דמתעברא אתתיה וגרים לקטלא ליה במעהא, דסתיר בניינא דקב"ה ואומנותא דיליה".

פשוט ששלשת הדברים האלה הם כנגד שלוש העבירות החמורות עליהן נאמר "יהרג ואל יעבור" – עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים – הכל בכלל גילוי עריות: טומאת הנדה היא גילוי עריות שבגילוי עריות, שמהנדה לומדים שעצם לשון ערוה הוא לשון גילוי: "ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקרה הערה והיא גלתה את מקור דמיה וגו'", ופירש"י: "'הערה'. גילה, וכן כל לשון ערוה גילוי הוא". נמצא שיש בפסוק ג פעלים של גילוי – "וגלה… הערה… וגלתה", חזקה של גילוי עריות, שלא נמצא בשום ערוה אחרת. הכורע על הגויה כמשתחוה לעבודה זרה ממש (ראה לשונו של בעל אור החמה על פי הרמ"ק לזהר כאן). מי שהורג בניו על ידי שגורם שאשתו תפיל את פרי בטנה שופך דמים ממש.

ויש לומר שהם כנגד ג הלשונות שבתחילת דברי הזהר (לפי הסדר שמביאם אח"כ): "דדחיין שכינתא מעלמא, וגרמין דדיוריה דקודשא בריך הוא לא הוי בעלמא, ובני נשא צווחין ולא אשתמע קליהון". הבא על הנדה דוחה את השכינה מהעולם בסוד נדה – נד ה (כמבואר ברמ"ז). הבא על בת אל נכר גורם לקודשא בריך הוא (ז"א) להסתלק מקינו-עולמו (שהרי ממירו באל אחר ר"ל). ההורג את בניו גורם שבני אדם צועקים (חמס) ואין קולם נשמע, ודוק.

נמצא ששרש כל הטומאות הוא טומאת הנדה, ועל הבא עליה נאמר (בפרשתנו) "ותהי נדתה עליו" –  "דמיד דקריב בר נש לגבי נדה ההוא מסאבו דליג עלוי". "ותהי נדתה עליו" עולה יבפעמים מחלה, ובה יב אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות הוא מחלה. הנדה, אם כן הוא השרש של כל המחלות (כולל מחלת הצרעת, מכתש סגירו, עיין בדברי בעל אור החמה הנ"ל). שרש זה של המחלות הטביע ה' בטבע כשקלל את חוה לאחר שאכלה מעץ הדעת טוב ורע ופתתה את בעלה לאכול אף הוא ממנו. הרי "כל נגע כל מחלה" עולה אשה, ובמ"א כתיב "כל נגע וכל מחלה" העולה ואשה (ג פעמים כתיב בפרשתנו: "ואשה אשר ישכב איש אתה שכבת זרע וגו'", "ואשה כי תהיה זבה וגו'", "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים וגו'", ממשמשת מטתה בטהרה, שאף היא נטמאת בשכבת זרע, לנדה, לזבה, ודוק. בכל פעם חז"ל דורשים ריבוי מ-ו של "ואשה"). ואשה עולה יב צירופי הוי' ב"ה (ב"כל נגע וכל מחלה" יש יבאותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות הוא הוי' ב"ה. והוא סוד אינו גוף ולא כח בגוף,אינו גוף = ולא כח בגוף, כנודע מרבי אברהם אבולעפיא, תיקון מחלת הגוף, טומאת הנדה).

והנה, מחלה היא גם שם של אשה צדיקה – מחלה בת צלפחד, הנמנית ראשונה תמיד (שגדולה בגיל וגדולה בחכמה, עיקר הדמות המשפיעה על שאר אחיותיה) מבין חמש בנות צלפחד הצדיקות (חמש בנות צלפחד בן חפר = ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד = ידפעמים מהיטבאל), שחיבבו את הארץ ביותר, וזכו לנחלה בארץ (כזכרים, סוד "איש ואיש יולד בה", שגם הנקבה היא בחינת זכר), ובכך תיקנו את חטא חוה וטיהרו את טומאת הנדה– נד ה ("נע ונד" בגלות מארץ ישראל). מחלה במילוי – מם חית למד הא = "ורפא ירפא" (סוד "וארץ רפאים תפיל", תחית המתים, עליתם מהקבר, שלמות תיקון הנדה, שטומאתה גם שרש לאבי אבות הטומאה, טומאת מת, עיין בפירוש בעל אור החמה הנ"ל). [מם חית =חית למד הא = ו פעמים מחלה = ר"ת נעה חגלה מלכה תרצה]. מחלה בת צלפחד = עצמות בגוף (ברית מילהישראל יוסף וכו'), כמבואר סודו במקום אחר. שאר בנות צלפחד, נעה חגלה מלכה תרצה = אל בריבוע. כל חמש הבנות = חי פעמים חן = ג פעמים חמש. הערך הממוצע של ג התבות "ותהי נדתה עליו" = ד פעמים מחלה (= ישכביש כב כנודע), כנגד דהפעמים ששמה מופיע בתנ"ך.

ה.

לאחר כל הנ"ל בחומרת טומאת הנדה – "דשכיב בנדה, בגין דלית מסאבו תקיף בעלמא בר מסאבו דנדה, מסאבו דנדה קשיא מכל מסאבו דעלמא" – כמה נפלאה מסקנת הגליא דאורייתא, גופא דאורייתא, שאיסור נדה לבעלה לאו משום טומאה אלא משום איסור גרידא!

ואלה דברי בעל שב שמעתתא שמעתא א פרק יב:

ועוד נראה לישב לפי מה שכתבו תוס' פ"ק דב"ק דף יא ד"ה "דאין מקצת שליא בלא ולד", זה לשונם: "וא"ת ולר' אליעזר דאמר חוששין משום דאין מקצת שליא בלא ולד אבל אם היה מקצת שליא בלא ולד לא היתה חוששת היכי דמי אי ברה"ר אפילו בחד ספק מטהרי ואי ברה"י אפילו בספק ספיקא נמי טמא דהא תנן כל ספיקות שאתה יכול להרבות ברשות היחיד אפילו ספק ספיקא טמא, וי"ל דשמעתין איירי לענין לאוסרה על בעלה", עכ"ל.

וביאור הדברים, דלא עשתה התורה ספק כודאי אלא לטומאה ברשות היחיד וסוטה דכתיב בה "ונטמאה", והו"ל איסור טומאה, ועשה הכתוב ספק כודאי וילפינן מינה לכל הספיקות ולחלק ברשויות בין רשות היחיד לרשות הרבים. אבל ספק איסור אין בהם חילוק רשויות, ומשום הכי לענין ספק נדה לטמא טהרות כיון דהו"ל ספק טומאה אמרינן בה ספק טומאה ברה"י טמא, ואפי' ספק ספיקא, ועשה הכתוב לענין טומאה כודאי. אבל נדה לבעלה אינו משום טומאה, אלא מה שאסורה לבעלה הוא משום איסור נדה שבה, ומשום הכי כל לבעלה הוי ליה כמו שאר איסורי תורה ואין בהם חילוק רשויות ובספק אסור ובספק ספיקא מותר.

ובחידושי מוהר"ם שיף פ"ק דב"ק שם כתב על דברי תוס' הנ"ל, זה לשונו: "קצת קשה דספק טומאה מסוטה גמרינן לה שהוא לענין לאוסרה על בעלה", עכ"ל. ולא קשה מידי דסוטה לבעלה אסורה משום טומאה, וכדכתיב "ונטמאה… ונטמאה", א' לבעל וא' לבועל, וכיון דאיסור שבה משום טומאה הו"ל ספק טומאה ברה"י וטמא ודאי, אבל נדה לבעלה אינו כלל משום איסור טומאה אלא כמו שאר איסורי עריות וכמ"ש וזה ברור…

וכן יוצא מפורש משולחן ערוך אדמו"ר הזקן בהלכות נדה סי' קפג בהגהה למהדורא בתרא (שכתב לעת זקנותו כידוע), וז"ל: "… דלא אמרינן הכי [דכל הטומאות כשעת מציאתן ובמקום מציאתן דוקא] אלא בטומאה ולא באיסורין להרמב"ם, ודוחק לומר דאיסור נדה תלוי בטומאה, דאימא איפכא, אלא ודאי האי כדיניה והאי כדיניה", הובאו דבריו בשו"ת צ"צ יו"ד סי' קלח אות א וסי' קלט אות ג, עיי"ש.

וראה לקוטי שיחות ח"ג פרשת מצורע שיחה שלמה על פי חידוש זה שממנו יוצא שאין כנסת ישראל אסורה על בעלה, הקב"ה, משום טומאה, שהרי נאמר "השֹכן אִתם בתוך טֻמֹאתם" ("השכן אתם בתוך טמאתם" = ג פעמים "ורפא ירפא", מילוי מחלה כנ"ל. "השכן אתם" =ח פעמים אמונה, "בתוך טמאתם" = ט פעמים אמונה = ג פעמים אשהאשה = אמונה אמונה אמונה [כנגד ג אותיותיה], הכל מכח אמונת ישראל הטהורה שאיננה מקבלת טומאה כלל כנודע, וד"ל), אלא משום איסור גרידא (ונפקא מינה שברשות היחיד, מקום היחוד של קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, ספק ספיקא דאיסור נדה מותר). הרבי מסביר שאיסור (שמושג על פי טעם ודעת) נוגע רק לכוחות הפנימיים של הנפש, מה שאין כן טומאה (שאינו מושג על פי טעם ודעת) נוגע לכוחות המקיפים של הנפש.

וכדי לתרץ את הפליאה הנ"ל צריך לומר שאף על פי שאין איסור נדה תלוי בטומאה (כלשון אדה"ז הנ"ל), אבל פשיטא שהאיסור לבעלה חל מחמת עצם טומאת הנדה. זאת אומרת שטומאת הנדה היא בסוד מקיף הרחוק שאינו נוגע באור הפנימי כלל (לא כמו מקיף הקרוב הנוגע ואינו נוגע, וממילא אור הפנימי תלוי בו, סוד "תולה ארץ על בלימה", וד"ל), ועל דרך ידיעת ה' את העתיד שאיננה נוגעת ומשפיעה על בחירת האדם, וד"ל.

ו.

 בהערה לשיחה הנ"ל הרבי מפנה לספר אתוון דאורייתא (לרבי יוסף ענגיל) כלל כא. ואלו דבריו (לאחר שמביא הראיה שנדה לבעלה הוא איסור גרידא ולא משום טומאה מדברי התוספות בבבא קמא בשם השב שמעתתא הנ"ל, ולאחר שמשוה דין נדה לדין זבה ויולדת):

ואולם יש לי להעיר על זה לענ"ד מש"ס יבמות דע"ה ע"א דפריך דל"ל תרי קראי למחוסר כפורים דזב ודיולדת שאסורין בקדשים ומשני דצריכי דאי כ' רחמנא ביולדת ה"א דווקא יולדת משום דמרובה טומאתה (שמונים יום) אבל בזב אימא לא ואי כ' רחמנא בזב ה"א דווקא זב דלא הותר מכללו אבל יולדת אימא לא קמ"ל וברש"י כ' יולדת הותרה מכללה שרואה דם וטהורה לבעלה אבל זב לא הותר מכללו דכל כמה דלא פסיק טמא עכ"ל, ואי נימא דאיסורה לבעלה איננה משום טומאה א"כ אין זה הותר מכללו כלל כיון דאיסורא בקדשים משום טומאה הוא… וא"כ השם טומאה לא הותר בשום מקום דבמה שהותרה לבעלה הרי לא הותר השם טומאה כלל כיון דגם איסורה לבעלה איננו מפאת הטומאה כלל ועל כרחך דאיסורה לבעלה נמי משום טומאה הוא כמו איסורה בקדשים… ודו"ק כי הערה נכונה היא.

ר"י ענגיל אינו מתרץ את שאלתו, אך על פי הנ"ל יתורץ, שפשיטא שאיסורה לבעלה הוא מחמת עצם טומאתה, אם כי שאין האיסור תלוי בטומאה לענין ס"ס ברה"י וכו', ובכך די לומר שיולדת הותרה מכללה, שאלמלא הטומאה לא היה חל האיסור וממילא אם היא רואה דם ומותרת לבעלה סימן שגם הטומאה (הסיבה הרחוקה לאיסור כנ"ל) הותרה, ודוק היטב.

ב'הערה' הנ"ל מסתמך בעל האתוון דאורייתא על לשון רש"י "'שרואה דם וטהורה לבעלה' ולא כתב 'שמותרת לבעלה'". אך גם בסוגיה דב"ק אין רש"י סובר כדעת התוס' הנ"ל (וקצת פלא שלא העירו בזה). אבל לפי הנ"ל אפשר לישב גם את דעת רש"י וגם את דעת התוספות, שהתוס' באים ללמדנו שנדה לבעלה אין בה מקיף קרוב של טומאה, ואילו פשטו של רש"י מלמדנו שבכל זאת יש כאן מקיף רחוק של טומאה (והיינו עצם הטומאה אודותה נאמר "ותהי [טומאת] נדתה עליו" ושבה מסיים הפרשה "ולאיש אשר ישכב עם טמאה" ושבחומרתה מפליג הזהר הקדוש, ודוק).

וממשיך בעל האתוון דאורייתא ומביא מהירושלמי שבת פ"ז ה"ב (לפי פירוש קרבן העדה שם) שלא רק שאין איסור נדה לבעלה משום טומאה אלא שאינו בכלל שאר העריות (אלא קל מהן, איסור גרידא) לענין אין דבר שבערוה פחות משנים ולענין יהרג ולא יעבור (שלא כמו פסק הב"י). ומביא עוד מהבבלי שנדה נקראת גילוי עריות (ולעיל כתבנו שנדה הוא גילוי עריות שבגילוי עריות, והיינו שמצד אחד איסורו מחמת טומאה כנ"ל, בבחינת מקיף הרחוק, ולא מצד איסור ערוה כשאר עריות, אבל מאידך גיסא בכך חומרת גילוי הערוה שבה, שאף היא ערוה מחמת הטומאה, ממקור הטומאה – "את מקרה הערה", וד"ל).

אחר כך מביא את עיקר ראייתו שנדה לבעלה הוא איסור גרידא ולא טומאה "מדבעי למילף ביבמות דנ"ד ע"א דין העראה בכל עריות מנדה במה מצינו ופריך רק מה לנדה שכן מטמאה את בועלה וכן התוס' בגיטין ד"ב ע"ב ד"ה עד כתבו דדין ע"א נאמן באיסורין ילפינן מנדה ע"ש ואי איתא הרי מבואר ביבמות דק"ג ע"ב דאיסור מטומאה לא גמרי' ועל כרחך דנדה הוא ג"כ איסור לא טומאה…" עיי"ש (שכותב שכלל זה ד"איסור מטומאה לא גמרינן" אינו כלל ברזל בש"ס, ויובן גם כן לפי דרכנו שיש איסור מחמת טומאה אף על פי שאינו תלוי בטומאה, ומאיסור כזה י"ל דילפינן לשאר איסורים שאינם מחמת טומאה כלל, ואף נקרא "איסור מטומאה", ועוד צריך עיון, ודוק).

ז.

אחר כך מביא בעל אתוון דאורייתא את מאמר הכוזרי (מאמר ג סימן מט):

אמר החבר: הטומאה והקדושה שני ענינים זה כנגד זה, לא ימצא האחד אלא בהמצא השני, ומקום שאין קדושה אין טומאה. כי ענין הטומאה איננו כי אם דבר שאסר על בעליו לנגוע בדבר מדברי הקדושה ממה שהוא מקודש לאלקים כמו הכהנים ומאכלם ומלבושם והתרומות והקרבנות ובית המקדש וזולת זה הרבה. וכן ענין הקדושה דבר שאסר על בעליו לנגוע בדברים רבים ידועים ומפורסמים, ורוב מהם תלוים במעמד השכינה וכבר חסרנו אותה, ומה שמצינו היום איסור שכיבת הנדה והיולדת אינו מפני הטומאה אבל היא מצוה גרידא מאת הבורא.

וממשיך רבי יוסף ענגיל:

והנה וודאי אין כוונתו דאיסור שכיבת נדה ויולדת בזמן הבית היה מפאת טומאה שהרי בענין איסור השכיבה אין שום חילוק בין זמן הבית לשלא בזמן הבית, ורק כוונתו דמה שאיסור השכיבה נוהג גם עתה אע"פ שעניני טומאה וטהרה רובם אינם נוהגים עתה זהו מפאת שאיסור השכיבה איננו משום טומאה כלל מעולם רק ציווי גרידא של איסור הוא מאתו ית' ככל שאר איסורים, וזה פשוט, ואם כן מבואר דסבירא ליה ז"ל דנדה לבעלה איננה טומאה רק איסור.

והנה ממה שכתוב בהמשך דברי הכוזרי "וכן מה שאצלנו מהרחקת האכילה עמה ולהשמר מקורבתה, אין זה כי אם מניעות וסייגות שלא יתגלגל לשכב עמה, אבל חובות הטומאה בטלו ממנו מפני שאנו בחוצה לארץ (נ"א אויר טמא)" משמע קצת שלא כדברי רי"ע, אלא שבאמת יש הבדל בענין איסור נדה בין זמן הבית לזמן הזה מפני הסתלקות השכינה והיותנו נמצאים בארץ טמאה (ללא אפשרות להזהר עוד מעניני טומאה, עיין בהמשך דברי הכוזרי). ויש לומר על פי הסברנו הנ"ל שבזמן הבית מורגש המקיף הרחוק של טומאת הנדה השורה על איסור הנדה לבעלה ביותר מה שאין כן בזמן הזה שמריבוי הטומאה בכל מקום הוכהו חושי הטהרה והטומאה ואין נרגש מקיף הטומאה דנדה לבעלה (כלל), ודוק. ונפקא מינה לענין תשובה ועוד.

ומה שכתב הכוזרי בתחילת דבריו ש"הטומאה והקדושה שני ענינים זה כנגד זה לא ימצא האחד אלא בהמצא השני" היינו כידוע, על פי סוד, שטומאה וטהרה באמא (בינה) ואילו קדושה באבא (חכמה), והן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", ודוק. וידוע בענין טומאת צרעת שהיא באה מפני שאין אור אבא מאיר ומתייחד באור אמא, ואזי טהרות אורות דאמא הופכות לטומאה (מראות נגעים טמאים). והוא הדין לגבי טומאת נדה לקדשים, שבהגיע וסת האשה פורש אור אבא מאור אמא, וד"ל.

ומסיים רבי יוסף ענגיל עם דברי הגר"א באדרת אליהו פרשת שופטים על הפסוק "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע" (דם דין נגע סוד רלאאהיהבמשולש – ג פעמים עזמזל, ההפרש בין דם לדין הוא כ ובין דין לנגע הוא נדה, בסיס הסדרה א"כ הוא טלג פעמים אחד, "בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע" = ג פעמיםאברהםרמח פיקודין דאינון רמח אברין דמלכא = זה פעמים בין!):

"שכל שהתורה נחלקת לששה חלקים: טהור וטמא, אסור ומותר, חייב וזכאי. 'בין דם לדם הוא' אסור ומותר, כדי לטהר אשה לבעלה. 'בין דין לדין' הוא חייב וזכאי. 'בין נגע לנגע' הוא טמא וטהור", עד כאן לשונו. ומבואר דדם נדה וזיבה האוסר אשה לבעלה היא בסוג איסור לא בסוג טומאה והיינו בהכרח משום דהאיסור לבעל איננו מפאת טומאה רק איסור גרידא הוא וכנ"ל, ומה שכתב כדי לטהר אשה לבעלה כוונתו בהכרח להתיר אלא דנקט לישנא דגמ' ברכות ד' א' ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה, וזה פשוט.

והנה בפנימיות וככל הסברנו הנ"ל "כדי לטהר אשה לבעלה" היינו לטהרה ממש, גם לענין קדשים  וממילא גם לבעלה (ועיקר הטורח דדוד הוא לטהרה לבעלה דוקא, לטהר כנסת ישראל לשם יחוד עם קודשא בריך הוא), והיינו להסיר את המקיף הרחוק של טומאה ממנה מכל וכל. "לטהר אשה לבעלה" = תזריע – "אשה כי תזריע וילדה זכר", סוד ז מרגלאין טבין עב סג מה בן קסא קמג קנא – יחוד אור אבא ואור אמא בשלמות.

[ובדברי הגר"א במה שכתב שהתורה נחלקת לששה חלקים כו' יש לפלפל (שחיסר כשר פסול) ואכ"מ.]

השארת תגובה