דברי תורה לפרשת נח – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

דברים עמוקים ורמזים על הפרשה – מתוך "דבר תורה יומי" שכתב הרב עצמו. רמזים מתיבת נח לעבודת ה', כמו דברי הבעש"ט שצריך להפוך את הצרה לצהר.

ידוע ומבואר בחסידות (ראה דבר מלכות לפרשת נח תשנ"ב), שהנקודה העיקרית של פרשת בראשית היא בריאת העולם – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – ואילו הנקודה העיקרית של פרשת נח היא קיום העולם (לאחר המבול) – "עֹד כל ימי הארץ זרע וקציר וקֹר וחֹם וקיץ וחֹרף ויום ולילה לא ישבֹתו".

בריאת העולם נמשכת מאור החכמה, "כֻלם בחכמה עשית", ואילו קיום העולם נמשך מאור הכתר, אור המקיף, ממה שה' הוא ארך אפים, וגם בשעת רוגזו (לאחר עשרה דורות שהכעיסו לפניו), בהיותו "מתחרט" על בריאת העולם ו"חוזר בתשובה" (עיקר התשובה מן התורה היא עזיבת החטא – בריאת העולם, העלם והסתר הבורא מן הנברא) במחית כל היקום על ידי המבול, עדיין מוכן לקבל נחת רוח מנח וקרבנותיו ולהישבע לו שלעולם לא ישחית את מעשה ידיו. זהו מוסר ההשכל שעלינו ללמוד מפרשת נח גם בחיינו אנו – לנהוג תמיד במדת ארך אפים, ובפרט, לאחר שהצלחנו לחדש מציאות מה (לברוא עולם), לא להשחיתו (על רוע מעשיו-תוצאותיו), אלא לחזר על כל דרך אפשרית לקיימו ולתקנו.

 – שני הפסוקים: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו עולים יחד הוי' פעמים ריוו בחזקת ג, שעולה קיום פעמים ו בריבוע, כנגד ו ימי בראשית, וד"ל; הפסוק הראשון הוא המשולש של עג, כדלקמן, ועל כן הפסוק השני מתחיל מ-עד, להעלות את המשולש באחד, ודוק; בפסוק הראשון יש ז מלים ו-כח – זבמשולש , אותיות – בפסוק השני יש ידזז, מלים ו-מט – ז בריבוע, אותיות; הראש-תוך-סוף של כל יחידה של ז מלים עולה כפעמים קיום, ואילו שאר המלים עולות יו פעמים קיום; רו"ס הפסוק הראשון [אין לו אות אמצעית] – בץ – ורת"ס הפסוק השני –עםו – עולה יצחקח פעמים הוי', ואילו השאר עולה הריבוע הכפול של בןהוי' פעמים יצחק –

רק לאחר שהמציאות נבראת וגם הובטח לה קיום יכול להופיע מי שנשלח למציאות כדי לתקן אותה ולהביאה לתכליתה האלקית, אברהם אבינו, היהודי הראשון.

והנה, לאחר הבריאה, הכוללת השתלשלות הנבראים זה מזה וגם התלבשות כח הפועל בנפעל להוותו ולהחיותו (שלא יחזור, ברגע זה, להיות אין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית), בא סוד הקיום (ליקום, סוד יוסף – ו פעמים הוי' – המוסיף ממד אלקי עליון להתהוות וחיות המציאות) כהשראה מתמדת על המציאות (שלא יחזור, לעד, להיות אין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית; ההשראה מקיימת את ההתלבשות בתוך ההשתלשלות, ולכן הריבוע נשאר עיקר השלמות גם לאחר גילוי "מספר ההשראה", כדלקמן), בסוד "ונח מצא חן בעיני הוי'". מציאת החן בעיני ה' היינו השראת אור עליון על המציאות, כח אלקי המקיים את המציאות לעד.

על כן בא הרמז: הפסוק (האחרון של פרשת בראשית, הנעוץ בתחילת פרשת נח) "ונח מצא חן בעיני הוי'" עולה "מספר השראה", 421, שהוא הסכום של 15 בריבוע ו-14 בריבוע. [הפסוק הראשון של התורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" עולה מספר משולש, 2701, המשולש של 73, חכמה – "כלם בחכמה עשית", והוא סוד ההשתלשלות; המשפט השני של הפסוק השני – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" עולה מספר ריבוע, 1369, 37 בריבוע, והוא סוד ההתלבשות בכח (עדיין בבחינת מרחף). מהפסוק השלישי והלאה: "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור…", ה"רוח אלקים" נמשכת בפנימיות המציאות להחיותה, בחינת רוח (אלקים) חיים].

ב. 

ראינו שנח מקיים בראשית. יש בזה שני רמזים נפלאים, בסוד "אלה תולדת נח נח…", ב פעמים נחנחת רוח לעליונים ונחת רוח לתחתונים:

א. לכל מספר לא-זוגי יש "נקודה אמצעית". אם הנקודה האמצעית היא עדיין מספר לא-זוגי יש לה שוב נקודה אמצעית וכו', עד שבסוף מגיעים לנקודה אמצעית אחרונה, שהיא מספר זוגי (בקבלה, הנקודה האמצעית היא סוד המלכות, הנקבה, המוקפת אין-סוף זכרים, כאשר לכל נקבה [מספר זוגי] יש אין-סוף זכרים [מספרים לא-זוגיים], מבלי שתהיה שום חפיפה ביניהם כלל [נמצא שבכל זיווג הכלה היא הפרי הפנימי, בחינת "אחת היא יונתי תמתי", ואילו החתן הוא מורכב מאין-ספור קליפות מסביב, כאשר כל קליפה פנימית יותר "מתקרבת-מתחממת" יותר בחיזור-חיפוש אחר בת הזוג, ודוק). הנקודה האמצעית האחרונה של בראשית (913) היאנח (58)!

ב. בראשית במילוי המילוי: בית יוד תו ריש יוד שין אלף למד פא שין יוד נון יוד וו דלת תו וו = נח (58) בריבוע!

שני הרמזים הנ"ל הם בסוד "רצוא ושוב":

מה שכל מעשה בראשית מחזר אחר הנקודה האמצעית שלו, שרש ומקור התהוותו יש מאין ואפס המוחלט, היינו תנועה של רצוא, מלמטה למעלה. זהו נחת רוח לעליונים. סוד החיזור לשרש בת-הזוג, "אשת חיל עטרת בעלה", הוא ענין "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון" – "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". הרגשת ה"בראשית" היא שתמיד הוא נמצא בראשית הדרך, ושואף להשלמה (בת זוג). אך בסוף זוכה ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", בחינת נח (ולכן ליל שבת קדש הוא זמן הזיווג לבני תורה).

האריז"ל כותב שלכל שם קדוש, וכך לגבי כל מלה ומלה בלשון הקדש (שבעצם, כל תבות התורה הן שמות קדש כנודע), יש שני שלבים של התפתחות והתגלות – מילוי ומילוי המילוי. לכל זוג (בכל מלה יש פן זכרי ופן נקבי, כנודע מהבעל שם טוב) יש (בכח, סוד אותיות המילוי) בנים ובני בנים (שעד כאן רחמי האבות על הבנים, היינו גילוי ההתקשרות העצמית של האבות לבנים), בסוד "משם רֹעה אבן [אבנים היינו כינוי לאותיות המרכיבות-בונות מלים] ישראל" (אבן נדרש אבות ובנים, וכל אבן ראשי תבות אב בן נכד). והנה, "יפה כח הבן מכח האב" – מכח האב דווקא (היינו שהבן זוכה לכחו הרב מכח אביו דווקא). נמצא שהמשמעות של מילוי המילוי של תבת בראשית היינו הגילוי של שלמות הכח הטמון במעשה בראשית, כל ה"דור ישרים יברך" של "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". והיינו תנועה של שוב – נחת רוח לתחתונים, נחת כל נברא ונברא מתולדותיו במציאות התחתונה. והיינו נח בריבוע דווקא, בסוד "ומספר את רֹבע ישראל", לשון רביעה להוליד תולדות.

ג.

"עשה לך תבת עצי גפר… וזה אשר תעשה אֹתה שלש מאות אמה אֹרך התבה חמשים אמה רֹחבה ושלשים אמה קומתה".

ידוע ממורנו הבעל שם טוב שכל הנאמר בתבת נח בא ללמדנו דעה בינה והשכל ביחס לעבודת ה' שלנו באמירת תבות התורה והתפלה. והעיקר – "בא אל התבה", להיכנס כולו, בכל כחות נפשו לכל תבה קדושה שמוציא מפיו (שאזי התבה עולה היא למעלה, בסוד "מי זאת עֹלה מן המדבר", ומעלה אתה את נפשו הצמאה של אומר התבה לאשתאבא בגופא דמלכא).

וממילא מובן הרמז המופיע בספה"ק שמדות התבה (שלש מאות אורך, חמשים רוחב, שלשים קומה), בהיותן מתורגמות לאותיות לשון הקדש, מרכיבות את התבה (תבת נח) לשן, רמז לשמירת הלשון, סגולת ההצלה ממי המבול הבאים להשחית את האדם-המדבר מעל פני האדמה. [סדר האותיות בצירוף לשן בא ללמדנו שקודם מורגש, לעין הרואה את שלמות התבה לאחר בנינה, הקומה של התבה, לאחר מכן האורך של התבה ולאחר מכן הרוחב של התבה, כידוע ומבואר במקום אחר בענין התפתחות המודעות, וד"ל].

כפי שראינו לעיל, נח קשור לבראשית. בענין המילוים (אודותם דובר לעיל), קיים מילוי פשוט קדום, כאשר לכל אות מ-כב אותיות הלשון יש אות אחת בלבד שמשמשת כעיקר המילוי שלה (שהיא עיקר ה"בכח" שלה). וביחס לאותיות בראשית: עיקר מילוי ה-ב הוא ב-י (בי בארמית היינו בית, נמצא שה-ת של מילוי בית טפלה ל-י), עיקר מילוי ה-ר הוא ב-ש, עיקר מלוי ה-א הוא ב-ל, עיקר מילוי ה-ש הוא ב-ן, עיקר מילוי ה-י הוא ב-ד, עיקר מילוי ה-ת הוא ב-ו. והנה, שש אותיות עיקר המילוי של בראשית מצטרפות לניב יד לשון, רמז ברור לפסוק "מות וחיים ביד לשון" (יד לשון = ת, שלמות הא-ב, כ בריבוע, האות החותמת את תבת בראשית עצמה;בראשית יד לשון = 1313 = תחית המתים).

נמצא שתבת נח רומזת לדברי נעים זמירות ישראל: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". עד כאן חכמת המוסר, הרמוזה במדות התבה, העבודה של תיקון המדות. אך אחר כך צריך לבוא העיקר, הפנימיות, עבודת החסידות – "בא אל התבה" כנ"ל, החדרת אורות בכלים והעלאת הכלי, הגוף המתוקן, עד אין סוף, סוד תחית המתים כנ"ל. והיינו כהמשך דברי דוד: "סור מרע [שמירת הלשון, מדות התבה] ועשה טוב ['גם בלא דעת נפש לא טוב', התקשרות והתחברות לפנימיות ועצמיות התבה]".

ד. "צהר תעשה לתבה".

מי שהוא בבחינת אין יכול להפוך את הצרה לצהר, בסוד "עת צרה היא ליעקב, וממנה [עצמה, מהאותיות המרכיבות את התבה צרה, מהן היא מקבלת את כל מציאותה וחיותה, מהן תצמח] יושע", כמפורסם ממורנו הבעל שם טוב. הרי היכולת לפעול בסוד הצירוף תלויה בחכמה – "מצרף לחכמה" – בחינת כח מה, ביטול במציאות, אין.

במקום אחד מסביר הבעל שם טוב שעל מנת להפוך את הצרה לצהר צריך לעבור את כל חמשת הצירופים של אותיות הצר שלהן משמעות (חוץ מהצירוף הששי – רהץ – שאין לה משמעות, עד ביאת ינון, כידוע מר' אברהם אבולעפיא): צריך לרוץ לדבר מצוה –הרץ – ואזי נעשה מצרת הצר הצורר – צרה הצר – רצון חדש למעלה, המהפך את רצון הצר המקטרג – רצה, ועד שנעשה צהר, "עס ווערט ליכטיג", נעשה אור (כאן, למטה), בגילוי שע נהורין דאור פני מלך חיים.

והנה, ידוע בסוד הצירוף, שראשית כל צריכים לדעת להקביל נכון את שלש האותיות המצטרפות (בנדון דידן – הצר) כנגד חב"ד. לעניננו: ה-ר היא ראשית חכמה; ה-ה היא כנגד הבינה (ה עילאה שבשם); ה-צ היא כנגד הדעת (שרש הצדיק יסוד עולם הוא בדעת, כידוע בכוונת הלולב, שעולה מיסוד לדעת להמשיך משם את הטפה כו').

נמצא ש-ו הצירופים של ג אותיות הצר מקבילים ל-ו קצוות (שש מדות הלב) כך: חסד – רהץ; גבורה – הצר; תפארת – צרה; נצח –רצה; הוד – הרץ; יסוד – צהר.

תחילת העבודה היא בהוד, רגל שמאל ה"מנהיג" (בספר יצירה, ספר חכמת הצירוף) את חוש ההילוך (והריצה). וכן תחילת עבודת היום היא בהוד – "מודה אני לפניך", "הודו לה'", כידוע. וכן ראשית תיקון המדות היא במדת ההוד – הכרת הטוב (דע לומר תודה, בלב אמת). במדת ההוד מאיר האין של החכמה יותר מאשר בשאר מדות הלב.

ההוד – הרץ – עולה לגבורה – הצר – ושם, במקומו של הצר, מתגבר עליו (כידוע שההוד, ענף הגבורה, יותר חזק מהגבורה עצמה) ועל התוצאה-תולדה שלו, הצרה – "עת צרה ליעקב", מדת התפארת (יעקב בן יצחק, שבלעומת זה היינו הצרה בן הצר). הנצחון הוא בהפיכת הצרה לרצה, רצון חדש ב"עמק רום" (ספירת הנצח), בסוד ברכת "רצה" של תפלת שמונה עשרה (שבא בהמשך ל"שומע תפלה", הברכה הכללית, שכנגד ספירת התפארת, שבה מבקשים רחמים וישועה על כל הצרות שלא תבואנה לכלל ולפרט), המכוונת, בכוונות האר"י, לספירת הנצח, כנודע. ואזי נמשך ליסוד (העומד תחת התפארת, הצרה, "גופא ובריתא חשבינן חד") ונעשהצהר, "אור צדיקים ישמח" (ישמח – גילוי משיחאור צדיקים ישמח = ימות המשיח = דוד מלך ישראל חי וקים [על ידי אור-צהר היסוד, הנעשה מצרה, המחיה ומקיים אותו] = אחדות פשוטה, סכום כל הריבועים מ-אחד עד אחד [הפירמידה של 13], כמבואר סוד זה במקום אחר).

 ה.

על "צהר תעשה לתבה" מסביר עוד הבעל שם טוב ש"צהר" הוא לשון צהרים (צהרים = משה, תוקף הבהירות של נשמות ישראל – "משה נתנבא ב'זה' [אספקלריא המאירה]"), "עצם היום" (של כניסת נח לתבה), עוצמת היום ("ויקרא אלהים לאור יום") ועצמות היום (צהרים עצם היום = עצמות). מי שזוכה להפוך את הצרה לצהר זוכה לגילוי של "כצאת השמש בגבֻרתו" (גברתו = תורה[אור]; בגברתו = תריג = משה רבינו; נמצא שה-ב של בגברתו היא היא בסוד ב הדברות הראשונים, אנכי ולא יהיה לך, שמפי הגבורה שמענום, בנוסף ל"תורה צוה לנו משה". והוא בסוד לקיחת משה את עצמות יוסף עמו, שבכך השלים את עצמו להיות משה רבינו = תריג, וד"ל).

והנה, "ואהביו כצאת השמש בגברתו" ת"י: "ורחמוהי צדיקיא יהון עתידין לאזהרא כזיהור יקריה על חד תלת מאה וארבעין ותלתא כמפק שמשא בגבורתיה". סוד המספר 343 הוא "גשם נדבות" (הגשם של תחית המתים, שהוא טל חרמון. והוא השרש וגם התקון של הפעם הראשונה שמופיע גשם בתורה – "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה" של מי המבול), שהוא ז בחזקת ג, "שבעתים כאור שבעת הימים". נמצא שזהו ענין הגילוי של "צהר תעשה לתבה" (צהר שמג = אברהם יצחק יעקב [ראשי התבות,צש = יצחק יעקב, השאר: הרמג = אברהם] = יא פעמים נח).

והנה, מספר זה – 343 – רמוז בהמשך הפסוק "צהר תעשה לתבה" – "ואל אמה…". מובא בספה"ק שאמה היא ראשי תבות "אלהינומלך העולם". מתוך התודעה ש"אלהינו מלך העולם" נמצא למעלה מראשנו, חופף עלינו תמיד (תודעת הכפה על הראש) באים לכלות הנפש – "ואל אמה תכלנה מלמעלה". אלהינו מלך העולם = 343! גילוי זה הוא גילוי הצהר, גילוי האור העצמי "כעצם השמים לטהר".

עד כאן למדנו שהפיכת הצרה לצהר תלויה במדת הביטול בנפש. אך עתה נוסף שעל מנת שעוצמת אור הצהר תגיע ל"כצאת השמש בגברתו" דרושה מדת האהבה, בכלות הנפש ממש – "ואהביו [דווקא] כצאת השמש בגברתו".

ומעתה, ראוי להתבונן בצירוף שלש התבות "צהר תעשה לתבה" לשלש התבות "כצאת השמש בגברתו": צהר תעשה לתבה כצאת השמש בגברתו = 3276 = יעקב (שנמשל לשמש, יעקב = ז פעמים הוי' ב"ה) פעמים חי (יעקב לא מת – אמת ליעקב)! צהר כצאתאל פעמים הוי' (לעשות, התבה החותמת את מעשה בראשית). השאר = צה פעמים הוי' שהוא י פעמים מאור! ראש וסוף כל לשון – צהר לתבה כצאת בגברתו = 1856 = לב פעמים נח! יש כאן 25 אותיות – "יהי אור". ארבע פנות הריבוע של 5 על 5 = 169 = 13 בריבוע. האות הראשונה וגם האות האמצעית של הריבוע (האות ה-13) היא האות צ – "נח נח איש צדיק" (ב פעמים צ כנגד בפעמים "נח נח"; צ = לב נח, וד"ל).

ו. 

ועוד מעמיק הבעל שם טוב בסוד "צהר תעשה לתבה" על פי דברי חז"ל במדרש (על הפסוק "זאת החיה אשר תאכלו"):

"כמין גלגלת של אש הראה לו הקב"ה למשה מתחת כסא הכבוד ואמר לו אם ניקב קרום של מוח אפילו כל שהוא. ורבנן אמרי 'זאת החיה אשר תאכלו' החיה מטריפתה תאכלו ושאינה חיה מטריפתה לא תאכלו. אמר ר"ל אם זכיתם תאכלו ואם לאו תאוכלו למלכיות. אמר ר' אחא כתיב 'אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו' – חרובין תאכלו, דא"ר אחא וצריך יהודאה לחירובא עביד תתובא, יאי מסכיניתיה ליהודאי כעזקתא סומקתא דעל לביה דסוסיא חיוורא."

[ארבעת הפירושים הנ"ל ב"זאת החיה אשר תאכלו" (סופי תבות – תורה, כפולה של 13; ראשי תבות 413, כפולה של 7; אמצעי תבות 370, ודוק) מכוונים כנגד ארבע אותיות הוי' ב"ה: "אם ניקב קרום של מוח כל שהוא" היינו כנגד חכמה מוחא – י שבשם; "החיה מטריפתה תאכלו ושאינה חיה מטריפתה לא תאכלו" היינו כנגד בינה, כח ההבחנה בין הטהור לטמא וכו', שפנימיותה המתקה – "החיה מטריפתה תאכלו" – וחיצוניותה מקור דינין ("מינה דינין מתערין") – "ושאינה חיה מטריפתה לא תאכלו" – ה עילאה שבשם; "אם זכיתם תאכלו ואם לאו תאוכלו למלכיות", עיקר הזכות הוא בלב, בתקון וזיכוך המדות – ו שבשם; "'אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו' – חרובין תאכלו, דא"ר אחא וצריך יהודאה לחירובא עביד תתובא, יאי מסכיניתיה ליהודאי כעזקתא סומקתא דעל לביה דסוסיא חיוורא", או טוב הארץ תאכלו או חרב-חרובין תאכלו (חרובין היינו מאכל עני, ועניות מביאה לידי תשובה) היינו כנגד ספירת המלכות – ה תתאה שבשם.]

ופירש הבעל שם טוב: "אמר ר' אחא וצריך יהודאה לחירובא [חרובין] עביד תתובא, דע"י התשובה באמת בעת צרה ר"ל מהפכין את הצרה עצמה לצהר, דצרה היא מצוקה וחשך וע"י התשובה הנה היא עצמה נהפכת לאור, וכמ"ש 'ועת צרה היא ליעקב' וע"י התשובה הנה 'וממנה יושע'".

נמצא שהצרה היא החרב, או חרב כמשמעה או חרב לשון חרובין (עניות). ויובן על פי חכמת הצירוף, סוד "צהר תעשה לתבה" כנ"ל. ל-ג אותיות בחר יש חמשה צירופים בעלי משמעות וצירוף אחד חסר משמעות, בדיוק כמו בנוגע ל-ג אותיות הצר כנ"ל (מוסיף אותיותבחר על אותיות הצר בכך שכל אחד מחמשת הצירופים בעלי המשמעות הוא בעצמו שרש בלשון הקדש, ודוק).

באותיות בחר, ה-ר היא בחינת ראשית חכמה (כנ"ל באותיות הצר), ה-ב בחינת בינה וה-ח (המורכבת מ-ו ו-ז, בסוד רצוא [ז] ושוב [ו]) היא בחינת דעת. נמצא שששת הצירופים הם: חסד – רבח (הצירוף חסר המשמעות, כמו שצירוף החסד של הצר – רהצ – הוא חסר משמעות); גבורה – בחר; תפארת – חרב; נצח – רחב; הוד – ברח; יסוד – חבר.

בהוד (התחלת העבודה), הרץ לדבר מצוה בורח מן העבירה. והעיקר, החרב היא הצרה – "עת צרה היא ליעקב" – בתפארת. [חרבוראשי תבות חרב צרה, אותיות הדעת של שני הצירופים המקבילים, סוד הקשת – חץ – רומז למאמר יעקב "אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי", ודוק]. תכלית הפיכת הצרה (בתפארת) לצהר (ביסוד) מתגלה כהפיכת החרב ("עת מלחמה", לשון לחם צר כנודע) לחבר ("עת שלום"). והכל על ידי תשובה מקרב איש ולב עמוק.

ז. 

סיכום הפירושים של "צהר תעשה לתבה" בעבודת האדם את קונו:

ראינו שעל מנת להפוך את (צירוף) הצרה לצהר נחוצות כמה מדות מתוקנות בנפש. לכל לראש נחוצה מדת הבטול, להיות אין, שרק אז זוכה לחכמת הצירוף – "מצרף לחכמה". צריך לשוב אל ה' מקרב איש ולב עמוק (פירוש הבעל שם טוב ל"וצריך יהודאה לחירובא עביד תתובא"). צריך לאהוב את ה' בכלות הנפש ממש ("ואֹהביו כצאת השמש בגבֻרתו"). צריך לרוץ לדבר מצוה (הרץ… צהר).

הסדר הנ"ל של ארבע המדות הנחוצות להפוך את הצרה לצהר הוא הסדר המכוון כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה, כמובן למשכיל.

הבטול הוא פנימיות ספירת החכמה – כח מה – כנגד ה-י של שם הוי'. מקור עבודת התשובה (גם תשובה תתאה – תשוב ה תתאה) הוא בבינה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו" – כנגד ה-ה עילאה של שם הוי'. מדת האהבה היא ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין", כללות מדות הלב – כנגד ה-ו של שם הוי'. הרץ לדבר מצוה הוא בהוד כנ"ל, "איהי [מלכות] בהוד" – כנגד ה תתאה של שם הוי'.

 נסיים עם כמה רמזים נאים: קודם כל נרשום את כל אחת מארבע המדות הנ"ל בקיצור: בטל, שב, אוהב, רץ לדבר מצוה (במלכות, ש"רגליה יורדות מות", חייבים להוסיף את המלים "לדבר מצוה", שהרי "אנו רצים והם רצים", כל אחד לכיוון הפוך). בטל שב (סוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", "הנסתרת להוי' אלהינו") = 343 = ז בחזקת ג כנ"ל, תוקף עוצמת הצהר – "ואהביו כצאת השמש בגברתו" (הברא בוכרא הנולד מזיווג הרעים)! הכל – בטל שב אוהב רץ לדבר מצוה – עולה לב בריבוע (ב בחזקת י!). מספר מושלם זה הוא מדת מזבח העולה בבית המקדש, והוא מספר האותיות בקריאת שמע (1000 אותיות של ג הפרשיות ו-24 אותיות של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"). אבל העיקר לעניננו, 1024 הוא חשבון הגימטריא של עוד רביעיה חשובה בתורה, ארבעת המינים של חג הסוכות – אתרוג ערבה לולב הדס (בסוד "אעלה בתמר" דווקא, שעל כן מברכים על הלולב, מעץ התמר). לפי האריז"ל, ארבעת המינים מקבילים לארבע אותיות שם הוי' ב"ה כך: י – הדסה – ערבהו – לולבה – אתרוג.

נמצא שההדס הוא הבטל, הערבה היא השב, הלולב הוא האוהב והאתרוג הוא הרץ לדבר מצוה, ודוק היטב.

השארת תגובה