דברי תורה לפרשת נצבים – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

דברים עמוקים ורמזים מתוקים מתוך 'דבר תורה יומי' שכתב הרב עצמו.

א.

"אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך. לעברך בברית הוי' אלהיך ובאלתו אשר הוי' אלהיך כרת עמך היום".

את פרשת נצבים תמיד קוראים בשבת שלפני ראש השנה (שבת מברכים חדש תשרי, החדש השביעי המושבע מכל טוב, וברכתו על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, בזמן שאנו קוראים בתורה "אתם נצבים היום כלכם וגו'").

"[אתם נצבים] היום" קאי על היום דראש השנה, דבר הנלמד מתחילת ספר איוב (לאחר חמשת הפסוקים הראשונים של הספר המתארים את הרקע למסופר בהמשך, והם בסוד חמשת ימי בראשית הראשונים לפני ברוא אדם הראשון, שאזי, בתחילת הפסוק הששי, שכנגד היום הששי – "ויהי היום וגו'", ראש השנה, ודוק): "ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על הוי' ויבוא גם השטן בתוכם", ות"י: "והוה ביומא דדינא בריש שתא ואתו כתי מלאכיא למקום בדינא קדם יי ואתי לחוד סטנא במציעהון".

וכן בפירוש רש"י: "'ויהי היום'. אותו יום שהיה ראש השנה (שהוא יום תרועה וצוה הקב"ה לשטן להביא זכות וחובה של כל הבריות הה"ד 'משוט בארץ'). 'ויבואו בני האלהים להתיצב על ה". לריב עמו שאין להתיצב אלא על דין שנאמר 'נצב לריב ה". 'ויבא גם השטן בתוכם'. לקטרג הבריות".

וכן באבן עזרא: "… וטעם 'ויהי היום' יום ראש השנה שכל בני העולם עוברים לפני השכינה כבני מרון, או יום דינו של איוב לבדו ולא אוכל לפרש, או יהיה פירושו 'ויהי היום' שאירע בו כך וכך כמו 'ויהי היום ויעבור אלישע'". ויש לומר שמה שכתב "או יום דינו של איוב לבדו ולא אוכל לפרש", היינו יום "ראש השנה" הפרטי של איוב, דהיינו יום הולדתו, היום שמזלו גובר, והוא על דרך יום ראש השנה לכל בני אדם הראשון שנברא-נולד בראש השנה, יום הששי דמעשה בראשית (שיום הראשון שלו הוא כה באלול כידוע). נמצא, לפי זה, ששלשת האפשרויות שבפירוש הראב"ע הן כנגד אלקות נשמות עולמות: ראש השנה לכל באי עולם הוא יום הכתרת ה' למלך על כל הארץ – מזלו של אדם הראשון הוא "מזלו" כביכול של הקב"ה, שהרי מיד בברוא אדם הראשון אמר לכל ברואי עולם "באו נשתחוה ונכרעה נברכה להוי' עשנו", שבזה המליך את הקב"ה על כל העולם כולו. ועוד איתא בחז"ל שלאחר שאדם הראשון קרא שמות לכל החיות, שאלו השי"ת ואיך קוראים לי, וענהו שלך נאה לקרוא בשם אדנות, והועא סוד "מלך שמו נקרא עליהם" ד"מלך בלא מטרוניתא [בחינת שם] לאו איהו מלך ולאו איהו גדול". נמצא שיום ראש השנה הוא "מזלו" של ה', "היום" שבבחינת אלקות. מזלו הפרטי של איוב היינו "היום" שבחינת נשמות, כמובן. "או יהיה פירושו 'ויהי היום' שאירע בו כך וכך כמו 'ויהי היום ויעבור אלישע'" היינו "היום" שבבחינת עולמות, קורות עולם, דבר יום ביומו, ודוק.

ב.

וצריך להבין למה דבר גדול כזה, ש"היום" קאי על ראש השנה, ושהוא יום הדין ("וכל בני עולם יעברון לפניך כבני מרון"), דבר שלא נאמר במפורש בתורה, נלמד מאיוב דווקא. הנה ידוע ומבואר במקום אחר באריכות על מאמר חז"ל שמשה רבינו חיבר שלשה ספרים – ספרו (תורת משה) פרשת בלעם וספר איוב – שהם כנגד שלשת הספרים שנפתחים בראש השנה – ספר של צדיקים (כנגד ספרו של משה הצדיק, וכל צדיק וצדיק בישראל, השומר את תורה משה, מגלה את הניצוץ של משה רבינו שבו), ספר של רשעים (כנגד פרשת בלעם הרשע, הלעומת זה של משה רבינו, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו'" אבל באומות העולם קם, ומנו – בלעם), ספר של בינונים (כנגד ספר איוב, איש "תם וישר וירא אלהים וסר מרע"). הבינונים הם הלוחמים עם יצרם תדיר ולא יכולים להיפטר ממנו כל ימיהם, כמבואר בספר תניא קדישא – ספר של בינונים. וכן איוב לוחם עם יצרו, המתבטא כספק בצדקת השגחתו יתברך על ברואיו, לאורך כל ספרו. עוד טרם הגיעו יסוריו מסופר אודות סדר עבודתו של איוב: "ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם ככה יעשה איוב כל הימים" – הוא חש בעיקר למחשבות הלב, פנימיות עבודת הבינוני (השליט על לבושי הנפש שלו, במחשבה דבור ומעשה), ודוק.

עיקר הדין של ראש השנה – "היום", יום הדין – הוא לבינונים, שהרי הצדיקים והרשעים נכתבים לאלתר כו', והבינונים עומדים ותלוים מראש השנה עד יום הכפורים (שגם הוא נקרא ראש השנה בנבואת יחזקאל) עד שיוצא לאור משפטם. ועל כן "יום הדין" של ראש השנה שייך לעבודת הבינוני בפרט, ענינו של ספר איוב – ספר של בינונים, ודוק.

והנה כמה שמות יש לראש השנה: ראש השנה, יום הזכרון, יום הדין, יום תרועה. והם כנגד כחב"ד שבראש (הכל בכלל ראש השנה) – ראש השנה כנגד הכתר עליון, הנקרא "ראש"; יום הזכרון כנגד החכמה, מוח הזכרון; יום הדין כנגד הבינה, דמינה דינין מתערין; יום תרועה כנגד הדעת, כמו שנאמר "אשרי העם יודעי תרועה הוי' בוא פנים יהלכון" (תרועה לשון רעות, חיבור השנים, שמתחילה היו רעועים ונפרדים, להיות לאחדים, כח הדעת בנפש). ועוד: ראש השנה כנגד מלכיות, לשים את ה' עלינו לראש (סוד ישראל אותיות לי ראש), "שום תשים עליך מלך"; יום הזכרון כנגד זכרונות, והוא המתחבר עם יום הדין – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – להמתיק את כל הדינים בשרשם; יום תרועה כנגד שופרות, כמובן.

והרמז שיום הזכרון ויום הדין מתכללים זב"ז ("הבן בחכמה וחכם בבינה" – לבקר בדין את הזכרון ולזכור היטב את שרש הדין ברחמים, וד"ל): יום הזכרון יום הדין = 469 = ז פעמיםזיןבינהאלול, מספר התבות של שבעת ימי בראשית – חמשת הימים האחרונים של חדש אלול ו"יחיינו מיומים", שני ימי ראש השנה (סוד דינא קשיא ודינא רפיא כידוע), חלוקת "זהב" (ז = ה ב). וידוע שעשרת ימי תשובה נכללו בעבודת אלול – "אני לדודי ודודי לי" ס"תי י י י (כמנין "לי") כנגד ארבעים הימים מר"ח אלול עד יום הכפורים (בהם שהה משה רבינו בהר סיני בפעם השלישית כדי לקבל את הלוחות השניים, תורת בעלי תשובה) ימי התשובה והרחמים (עד לאמירתו יתברך "סלחתי כדברך" ברדת משה מן ההר עם הלוחות השניים). יום תרועה (כנגד הדעת, הכח המקשר ומחבר בין חו"ב ובין המוחין למדות) = 737 = יאפעמים בינהאלול (737 = שלהבת [עולה מאליה] = "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" [כנגד ג גווני השלהבת-יה של אהבת השי"ת], כמבואר במ"א). הכל (שלשת השמות של ראש השנה שכנגד חב"ד, יום הזכרון יום הדין יום תרועה; ודוק שביום הזכרון ויום הדין באה ה' הידיעה לפני עיקר השם, מה שאין כן ביום תרועה, והוא על דרך יד הגדולה יד החזקה יד רמה, שבשני בקוים ימין ושמאל באה ה' הידיעה, כנגד ה"ח וה"ג, ה אצבעות דיד ימין ו-האצבעות דיד שמאל, מה שאין כן בגופא דמלכא, עמודא דאמצעיתא, אין תוספת ה', וד"ל) = 1206 = חי פעמים אלול (יום הולדתם של שני המאורות הגדולים, מורנו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן בעל ספר של בינונים, יום הכולל את כל עבודת אלול עד יום הכפורים וכו', וד"ל).

ג.

"היום" = 61, המספר הראשוני ה-19 = איובאיוב = חוה, האשה הראשונה, המסמלת את הרגשת האני, סוד המלכות, שתיקונה הוא "ואני תפלה", עבודת דוד מלך ישראל חי וקים, "נעים זמירות ישראל". הצדיק הופך את האני לאין (עצם היכולת לשנות את הצירוף, מאנילאין, הוא דווקא אצל מי שהוא מלכתחילה בבחינת אין, שמאיר אצלו את שרש נשמתו, בחינת "אין מזל לישראל", כידוע ממורנו רבי ישראל הבעל שם טוב), אבל הבינוני אינו מסוגל להפוך את האני שלו לאין ממש אלא להאיר אל תוך האני שלו הארה של אין אלקי (משרש נשמתו שהוא "חלק אלוה ממעל ממש"), ובכך לפעול בהרגשת האני בטול היש לאין. והוא סוד ה-ו של "ואני תפלה" – המשכת הארה של אין אלקי לתוך האני, שאזי מתעורר האני לשפוך את לבו ושיחו לפני השי"ת בתפלה (בהתבטלות כל ישותו הנפרדת מה') – "ואני תפלה". "ואני" = אלול, עבודת "אני לדודי ודודי לי" (ראשי התבות של אלול שכנגד עבודת התפלה של אלול בפרט, כנודע מהרבי).

ידוע שביום השבת קדש נאמרו ג פעמים "היום" (בפסוק אחד; רבי אברהם אבולעפיא פירש ש-ג פעמים "היום" בפסוק זה הן סוד ג בחינות של התגלות אין אלקי [יש לומר כנגד התכללות כח"ב בכתר, על דרך פירוש "איה מקום כבודו" כנודע: א – כתר, י – חכמה, הן – בינה, ודוק], גילוי אור "היום" לנשמה האלקית, אור אין סוף שלפני הצמצום, סוד השבת, כח הצדיק להפוך את האני לאין ממש, כמבואר בדא"ח בסוד "היום [אור אין סוף לפני הצמצום] יום [אור הקו לאחר הצמצום]") – "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאהו בשדה" – שמכאן למדו חז"ל שמצוה לאכול שלש סעודות בשבת. והם גם רומזים (באופן מובהק) לשלשת הימים הנוראים, סוד "יחינו מימים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו [לעד]" – "אכלהו היום" קאי על היום הראשון של ראש השנה, עליו נאמר בספר נחמיה "ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא. ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הספר והלוים המבינים את העם לכל העם היום [ראש השנה, שהיה אז יום אחד בלבד] קדש הוא להוי' אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה. ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות הוי' היא מעזכם", שבו נאמר מפורש "אכלו וגו'" (שהיתה הוה אמינא שראוי לצום באותו יום נורא של דין, ובא "נחמיה הוא התרשתא", מנחם הוא ומתיר לשתות ממתקים בהתר שתא – ראש השנה); "כי שבת היום להוי'" קאי על היום השני של ראש השנה, שהוא חל ביום השבת של ימי בראשית; "היום לא וגו'" קאי על יום הכפורים, שאין בו אכילה ושתיה בגשמיות, דהיינו הדיוק של "היום – לא" כנודע.

והנה, בפרשת נצבים מופיעה תבת "היום" יג פעמים (יג פעמים "היום" = 793, המספר העיקרי של סוד העיבור [שארית החדש], חישוב הלוח העברי החל מראש השנה, ודוק. והוא מספר ה"מגן דוד" ה-זה, כנגד יב חדשי השנה, וד"ל), כנגד יג מדות הרחמים המתגלות בימי אלול עד יום הכפורים כנ"ל. יג היום = "עד הוי' בכם", רמז מובהק ל"היום" האחרון, ה-יג, בפרשה (בפתיחת שני הפסוקים האחרונים של הפרשה): "העדתי בכם היום ['העדתי בכם היום' = ברית, סוד הנאמר בתחילת הפרשה 'לעברך בברית הוי' אלהיך ובאלתו אשר הוי' אלהיך כרת עמך היום'] את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. לאהבה את הוי' אלהיך לשמע בקלו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע הוי' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם".

לפני הפסוק (באיוב) "ויהי היום וגו'" נאמר (בתחילת הפסוק החמישי של הספר, שכנגד היום האחרון של השנה החולפת, ה"סדר" החולף, כנ"ל) "ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם ככה יעשה איוב כל הימים". תבת "ויהי" בפסוק זה היא התבה ה"היום" מתחילת הספר, רמז מובהק לנאמר בתחילת הפסוק הבא – "ויהי היום". "ויהי היום" הוא ה"ויהי" ה-ד בספר, לאחר "והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע" (ראה רש"י: "'והיה האיש'. אע"פ שהוא לשון עתיד כן דרך לשון עברית ולשון מליצתו וכו'", אבל ידוע הכלל בחז"ל ש"והיה" לשון שמחה ו"ויהי" לשון צער, לרמוז ששמחת איוב הפכה לצער, ודוק ותשכח שפעם אחת "והיה" וארבע פעמים "ויהי" הן בסוד קוצו של י וארבע אותיות הוי' ב"ה – ב ה"ויהי" שכנגד חו"ב, "תרין ריעין", בפסוק אחד, בתחילת שני משפטיו ע"פ חלוקת האתנחתא [לפני כל תחושה של צער, רק תיאור גדולתו של איוב] "ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות ועבדה רבה מאד ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם", ואחר כך ה"ויהי" השלישי כנגד ה-ו של שם הוי', סוד ימי ההיקף "ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו'" [שבפסוק זה יש כבר התעוררות של חשש מפני מדת הדין, ודוק], ולבסוף "ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על הוי' ויבוא גם השטן בתוכם" כנגד ה תתאה שבשם, מדת המלכות – "דינא דמלכותא דינא", וד"ל).

ד.

וראה בפירוש המלבי"ם לפסוק "ויהי היום וגו'": "'ויהי היום'. כבר באר הרמב"ם כי כל הרעות בין כלליות בין פרטיות אין באים רק מצד החומר, כל הגשמיים ההוים ונפסדים לא ישיגם ההפסד רק מצד החומר, אבל מצד הצורה ובחינת עצם הצורה לא ישיגם הפסד רק הם עומדים, אמנם ישיג ההפסד לצורה במקרה, ר"ל מפני התחברה לחומר, וטבע החומר ואמתתו שהוא לא ימלט לעולם מחברת ההעדר יפשוט צורה וילבש צורה אחרת תמיד, ובאר שם (פ"ח מח"ג) כי כל השחתה והפסד או חסרון הוא מפאת החומר, למשל האדם כיעור צורתו וצאת איבריו מטבעם, וכן חולשת פעולותיו או בטולם או בלבולם, אין הפרש בין היות כ"ז מתחלת היצירה או מתחדש עליו אח"כ, אין זה כולו נמשך רק אחר חומר שלו הנפסד לא אחר צורתו, וכן כל בעל חי אמנם ימות ויחלה מפני החומר שלו וכל פשעי האדם וחטאיו נמשכים אחר החומר שלו, ומעלותיו כולם נמשכים אחר צורתו, למשל השגתו את בוראו וציירו כל מושכל והנהיגו תאוותיו וכעסו והסתכלו מה שצריך לבחור בו ובמה שצריך לרחקו כ"ז נמשכים אחר צורתו, אבל מאכליו ומשתיו ומשגליו ורוב תאוותיו בהן וכעסו וכל מדה רעה שתמצא בו הכל נמשך אחר חמרו, עפ"ז ספר כי בני אלהים שהם הכחות הנמצאים בכל הבריאה שהם בניו ומעשי ידיו, באו להתיצב על ה', שמצד שהוא ה' מהווה וממציא כל המציאות יתיצבו בני אלהים והכחות כולמו, כי קיום המציאות היא בריאה מתמדת, וספר כי גם השטן שהוא כח ההעדר שהוא מקור הרע וההפסד והחטא וכל ביטול ונזק בא בתוכם, וכבר באר המורה (שם פכ"ב) שלא אמר ויבואו בני אלהים והשטן להתיצב, שאז היה משמע שמציאת שניהם הוא על ערך אחד ויחוס אחד רק אמר שבא בתוכם כאילו הוא לא בא בעצם וראשונה להתיצב על ה' כי הוא אין לו שורש בהויה רק בהעדר והפסד, רק שבא בתוכם אחר שהוא תנאי לבני אלהים התחתונים ר"ל לכחות החומריים שלא תמצא הויה בבעלי החומר מבלי העדר קודם לה שפושט צורה ולובש צורה, והנה קבלנו שעל כל כח מכחות מעשה בראשית יש כח עליון ממונה עליו והוא שורש אליו והם הבני אלהים שבאו להתיצב על ה', מלאכים הממונים על כל כחות ההויה שכולם השפעו וקבלו כחם מה', כמ"ש חז"ל שאין לך עשב שאין מלאך ממונה עליו ואומר לו גדל, ועל כח המעדיר והמשחית יש ג"כ כח רוחני ממונה שהוא השטן המקטרג וממית ומעדיר וכמ"ש חז"ל הוא השטן הוא היצה"ר הוא המלאך המות והוא הבא לקטרג ולקבל כח להעדיר ולהשחית".

מפרש המלבי"ם, על פי הרמב"ם במורה נבוכים, ש"בני האלהים" הם מלאכי ההויה, על דרך מאמרם ז"ל שאין לך כל עשב למטה שאין לו מזל-מלאך למעלה המכה בו ואומר לו גדל. ובדא"ח בא פירושו שהמלאך המכה בעשב כו' היינו דווקא לאחר התהוות העשב יש מאין, אבל אין בכח המלאך להוציא את העשב מאין. ואילו "השטן" הוא מלאך ההפסד (המכונה היום במדע חק האנטרופיה) הבא להשחית כל דבר מצד החומר שלו. הרי הוא היצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות, הכל כח מפסיד ומשחית. נמצא שהשטן הוא בחינת "פושט צורה", שלב מקדים ל"לובש צורה" חדשה על ידי בני האלהים. קודם באו בני האלהים בפני עצמם להתיצב על ה', במגמה לקיים את הצורה הראשונה של המציאות, ורק אחר כך בא השטן, הכח הנגדי, בתוכם, על מנת לקבל רשות מה' להשחית את הצורה הראשונה (המסומלת על ידי איוב בשלותו).

ה.

והנה לשון "להתיצב" דאיוב הוא על דרך לשון "נצבים" דפרשתנו. ומופלא לכאורה פירוש רש"י ש"להתיצב" היינו "לריב עמו", שלפי זה גם אינו מובן כ"כ מה בין השטן שבא "לקטרג הבריות" לבין בני האלהים הבאים להתיצב ולריב עם ה'. הרי רצון ה' הפנימי (בחינת השפעה דרך פנים ולא דרך אחור) הוא להיטיב עם הבריות דווקא – "טוב הוי' לכל ורחמיו על כך מעשיו" (ראה קדושת לוי ריש פרשתנו), ואם בני האלהים באו לריב עם ה' ז.א. שלדעתם אין להיטיב כרצון ה', ואם כן מה ביניהם לשטן?

אלא צריך לומר שמדת הוי' ב"ה הוא ענין ההתהוות יש מאין ואפס המוחלט, ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית יש מאין. ואילו דעת בני האלהים הוא לקיים את ההוה מבלי לחדשו מאין, ודעת השטן הוא דווקא להחזיר את המציאות לאין, וד"ל.

נמצא ש"פושט צורה [השטן] ולובש צורה [בני האלהים]" הכל מתיחס לצורה המלבישה את חמר הגלם (חומר ללא צורה, חומר היולי כנודע) לאחר התהוותו-יציאתו מאין. אבל רק בכח הוי' ב"ה להוות את חמר הגלם עצמו יש מאין ואפס המוחלט. ועל כן באים בני האלהים לריב עם ה' והשטן לקטרג הבריות, ודוק היטב.

נמצא שיש כעין בית דין של שלשה למעלה (שגם הסניגור והקטיגור כונו שופטים, כמ"ש "כי יעמד לימין אביון להושיע משפטי נפשו", כמבואר בתניא) – בני האלהים הויהשטן (לפי הסדר הזה דווקא, שהרי רגע ההתהוות מאין, מעשה בראשית התמידי, הוא בין בחינת ההויה הקודמת, בחינת "לובש צורה", לבין בחינת ההפסד, "פושט צורה", והוא בסוד "מקדים רפואה למכה", שאין ה' נותן רשות לשטן להשחית את המציאות הקודמת לפני שמהווה מאין את הנקודה הראשיתית של המציאות הבאה, בבחינת היולי על כל פנים, וד"ל) = "אהיה אשר אהיה", בהתחדשות ההתהוות וקיומה תמיד, מ"צרה [הפסד] זו" ל"צרה אחרת", וד"ל.

גם אנחנו בראש השנה נצבים על ה', לריב עמו כביכול, שיקום מכסא הדין שלו (כסא ההתהוות מאין בהעלם והסתר הבורא מן הנברא, סוד כסא לשון כיסוי כנודע, הכרוך בתודעת נחיצות החזרה לאין, שבזה יש נתינת מקום למדת הדין ממש, לטענת השטן) וישב על כסא רחמים (המדה הנותנת קיום למציאות ההוה, מבלי לבקרו "חדשים לבקרים", אלא לחזקו, סוד ירח האתנים, חדש ההתחזקות, מה שאין כן חדש ניסן הוא חדש ההתחדשות, וד"ל), ובטוחים אנו שננצח בדין, שבכך חפץ ה' באמת, ב"נצחוני בני נצחוני", וד"ל.

הנה, כל הפסוק הנ"ל דאיוב (הבינוני של תניא, שדינו תלוי מראש השנה ליום הכפורים כנ"ל, וראה בת"י ל"ויהי היום" דריש פרק ב דאיוב, די"ל שאותו "היום" היינו יום הכפורים, יום סליחת העונות, ודוק) "ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על הויויבוא גם השטן בתוכם" = 1833 = ג פעמים תורה = יג פעמים מצוה (המספר הראשון שהוא כפולה גם שלתורהיג פעמים בטול, וגם של מצוהג פעמים בטול). "ויהי [אל, הנקודה האמצעית של]היום" = פחד, בחינת פחד יצחק, יום הדין של ראש השנה (ומצות היום בשופרו של יצחק). "ויהי היום ויבאו" = ט פעמים יג, "בני האלהים להתיצב על הויויבוא גם" = חיים פעמיםאחד (יג), "השטן" = כח פעמים יג, "בתוכם" = לו פעמים יג, ודוק היטב – ארבע כפולות שלאחדאהבה לפי הסדר, ללמד שעם כל מדת הדין ומעשה שטן עדיין חסדו ואהבתו יתברך לכל מה ולכל מי שברא לכבודו שורה על הכל ובסופו של דבר קובע את הכל.

ו.

והנה, שלשת הפסוקים הראשונים של פרשתנו (הפותחים "אתם נצבים היום" וחותמים "כרת עמךהיום"): "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך. לעברך בברית הוי' אלהיך ובאלתו אשר הוי' אלהיך כרת עמך היום" = 9126 = 6 פעמים טל בריבוע = 13 פעמים שבת (= 26 פעמים 351, הוי' פעמים הוי' במשולש), כאשר המשפט האחרון (לאחר האתנחתא שבפסוק השלישי בתבת "ובאלתו") "אשר הוי' אלהיך כרת עמך היום" = שבת שבת(אלמלי שמרו בני ישראל שתי שבתות מיד הן נגאלין), ומ"אתם נצבים היום כלכם" עד "לעברך בברית הוי' אלהיך ובאלתו" = יא פעמים שבת (חלוקת יג לסוד "חג-ב" טהור, כמבואר סודו במ"א).

ידוע המעשה של רבי יהושע בן לוי ששאל את אליהו הנביא "אימת אתי משיח? אמר ליה זיל שייליה לדידיה, והיכא יתיב אפיתחא דקרתא ומאי סימניה יתיב ביני עניי סובלי חלאים וכולן שרו ואסירי בחד זימנא איהו שרי חד ואסיר חד אמר דילמא מבעינא דלא איעכב, אזל לגביה אמר ליה שלום עליך רבי ומורי אמר ליה שלום עליך בר ליואי אמר ליה לאימת אתי מר אמר ליה היום אתא לגבי אליהו אמר ליה מאי אמר לך אמר ליה שלום עליך בר ליואי אמר ליה אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי, אמר ליה שקורי קא שקר בי דאמר לי היום אתינא ולא אתא אמר ליה הכי אמר לך 'היום אם בקולו תשמעו'".

במענה של מלך המשיח לרבי יהושע בן לוי – "היום" (ללא כל תנאי מפורש, אלא באופן של נתינה מראש בהדיא, הבאת הגאולה לאלתר, "פדה [לשון עבר] אלהים את ישראל מכל צרותיו" לפני "והוא יפדה [לשון עתיד] את ישראל מכל עונתיו", סוד "את הברכה אשר תשמעו", כמבואר באריכות במ"א. ועל פי פשט, כדי שלא לפתוח את פיו לשטן ח"ו, להוציא מפיו כל אפשרות של עיכוב הגאולה באמרו "אם בקולו תשמעו", שעל מסופר בסוגיה איך שמשיח מצפה בדריכות לבוא לגאול את עם ישראל מיד ממש "דילמא מבעינא דלא איעכב", ודוק) – נכללו כל ה"היום" שבתנ"ך (כמבואר באריכות במ"א), ובפרט "היום" דריש פרשתנו, "אתם נצבים היום כלכם וגו'", שבזכות האחדות של כל עשר הקומות הרוחניות של נשמות עם ישראל המנויות כאן תבוא הגאולה "היום".

"אם בקולו תשמעו" קשור באופן מובהק לראש השנה ("היום" ד"אתם נצבים היום") שהרי "מצות היום בשופר" עליו מברכים "ברוך אתה הוי'… לשמוע קול שופר" (ולא "בקול שופר" אלא בקול ה' המצוה לתקוע בשופר, כמבואר בפוסקים). תוך קול השופר נשמע הקלא פנימאה דאשתמע דקולו של משיח (האומר, במענה לשאלה אימתי קאתי מר, "היום!"), שעל גביו שורה, ואף נשמע ב'דערהער' הפנימי שבלב כל ישראל, הקלא פנימיאה דלא אשתמע (בחינת "לבא לפומא לא גליא", שגם משיח אינו יודע מתי יקראו לו לבוא כנ"ל) דקול הקדוש ברוך הוא (והיינו בסוד השראה התלבשות השתלשלות, כנגד אלקות נשמות עולמות, וד"ל). נמצא שיש כאן מכלול של שלשה קולות: קול הויקול משיח קול שופר (הכל בסוד "היום אם [יסוד אמא, סוד השופר כנודע] בקולו תשמעו") = 1378 = 53 פעמים הוי' ב"ה = בן במשולש (בסוד דברי ה' אל מלך המשיח: "בני אתה אני [=] היום ילדתיך"). ראשי התבות ק י ק מ ק ש = 650 = 25 פעמים הוי', ושאר האותיות = 728 = כח פעמים הוי', ודוק.

מלך המשיח אליהו הנביא רבי יהושע בן לוי = 1274 = ז בריבוע פעמים הוי' ב"ה (ז פעמיםיעקב, בחיר האבות, ודוד מלכא משיחא מבנה את עצמו "משיח אלהי יעקב" [ "משיח אלהי יעקב" = שופר] דווקא, וד"ל).

ז.

"אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך". יש כאן עשר דרגות-קומות של נשמות עם ישראל (לפי הזהר, מה שאין כן לפירוש רש"י יש כאן רק תשע שהרי על "ראשיכם שבטיכם" פירש "ראשיכם לשבטיכם", ודוק) כנגד "עשר ספירות בלימה" שכולם מקשה אחת ממש ואסור להפריד ביניהם (כמו שכתוב בפתח אליהו לגבי עשר הספירות העליונות).

בעשר המדריגות (י = ד במשולש, סוד שיר פשוט שיר כפול שיר משולש שיר מרובע כנודע) – "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם [ארבע המדרגות הראשונות, בעלי התפקידים הכלליים של עם ישראל, "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם" = 1764 = 42 בריבוע, סוד שם מב של מעשה בראשית, ד"במי נמלך וכו'", וד"ל, שהוא ד פעמים אמת – "אהיה אשאאהיה" – הערך הממוצע של ארבע התבות] כל איש ישראל [עד כאן הכל עולה 2666 = אלפעמים אלהים, סוד תיון הדעת כמבואר בחסידות, סוד ברי הדעת בישראל]. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך" יש חי ("ואתם הדבקים בהוי' אלהיכםחיים כלכם היום") תבות ו-עח אותיות (בכל שלשת הפסוקים יש קנה אותיות, עח היינו הנקודה האמצעית של קנה). עח = ג פעמים הוי' ב"ה (סוד השם הקדוש של יב אותיות היוצא מברכת כהנים, שבה ג שמות הוי', בכל ברכה פרטית מהברכה המשולשת בתורה יש שם הוי' אחד), והוא המשולש של זה ("כי בי חשק ואפלטהו").

נצייר את עשר הקומות הפרטיות של שיעור הקומה השלם של עם ישראל (הנצבים יחד ביום ראש השנה, זוכים בדין ומקבלים שפע ברכות של כל טוב סלה בגשמיות וברוחניות לשנה טובה ומתוקה, שנת משיח וגאולה) בצורת משולש של יב:

ר

א  ש

י  כ  ם

ש  ב  ט  י

כ  ם  ז  ק  נ

י  כ  ם  ו  ש  ט

ר  י  כ  ם  כ  ל  א

י  ש  י  ש  ר  א  ל  ט

פ  כ  ם  נ  ש  י  כ  ם  ו

ג  ר  ך  א  ש  ר  ב  ק  ר  ב

מ  ח  נ  י  ך  מ  ח  ט  ב  ע  צ

י  ך  ע  ד  ש  א  ב  מ  י  מ  י  ך

שלש האותיות שבראש המשולש (המשולש של שבים) הן אותיות ראש. כשמוסיפים עוד שורה שלישית למשולש נשלם ראשיכם.

המשולש הפנימי, אותיות מ ש ר נ ש י = 900 = ל בריבוע (סוד הלב היהודי כנודע).

ידוע שכל ציור של משולש ניתן לצייר כמשתלשל מלמעלה למטה, מתרחב והולך דרך ירידתו (כבציור הנ"ל) או כיורד בצמצום מרחב לצר. נצייר את עח האותיות הנ"ל באופן השני:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ר  א  ש  י  כ  ם  ש  ב  ט  י  כ  ם

ז  ק  נ  י  כ  ם  ו  ש  ט  ר  י

כ  ם  כ  ל  א  י  ש  י  ש  ר

א  ל  ט  פ  כ  ם  נ  ש  י

כ  ם  ו  ג  ר  ך  א  ש

ר  ב  ק  ר  ב  מ  ח

נ  י  ך  מ  ח  ט

ב  ע  צ  י  ך

ע  ד  ש  א

ב  מ  י

מ  י

ך

 ה"מעלה" הבולטת בציור זה הוא ש"ראשיכם שבטיכם" מהווים בדיוק את השורה העליונה של המשולש, מתאים מאד לפירוש רש"י שהם אחד בעצם, "ראשיכם לשבטיכם".

פנות הציור (וכן שלש האותיות הראשונות מלמעלה למטה בציר המרכזי של המשולש) הן אותיות כרם – "כרם היה לידידי בקרן בן שמן… כי כרם הוי' צבאות בית ישראל" (ובפירוש המשניות לרמב"ם למסכת עדויות כתב "'כרם'. שם לקבוץ החכמים שנתקבצו ביבנה, וזה לפי שהם דומים בישיבתם שורות שורות כשורות הכרם, והשם יתברך קרא כנסת ישראל כרם, שנאמר 'כרם היה לידידי'", יש עשר שורות ל"כרם הוי' צבאות בית ישראל", ודוק) – כרם = 260 = 10 פעמים  שם הוי' ב"ה (כל דרגה מעשר הדרגות הנ"ל שבעם ישראל היא בסוד שם הוי' ב"ה – "כי חלק הוי' עמו").

המשולש הפנימי, אותיות פ כ ם ג ר ר = 543 = "אהיה אשר אהיה" כנ"ל, וד"ל. שאר עב האותיות = 4600 = מאה פעמים מאה (י בריבוע, סוד ההתכללות השלמה של כל עשר המדרגות זו בזו, סוד יפי – י פעמים י, וכידוע שישראל הוא סוד אמתאהיה בריבוע, ויפייבריבוע), ודוק.

השארת תגובה