דברי תורה לפרשת נשא – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

דברים עמוקים ורמזים מתוקים מתוך 'דבר תורה יומי' שכתב הרב עצמו.

א.

פרשת נשא היא הפרשה הגדולה ביותר בתורה. יש בה קעו פסוקים. גם בכל התנ"ך, הפרק הגדול ביותר הוא פרק קיט בתהלים שבו קעו פסוקים. גם בתורה שבעל פה, המסכת הגדולה ביותר בגמרא היא מסכת בבא בתרא שבה (בהשגחה פרטית) קעו דפים!

ג פעמים קעו = 528 = לב במשולש. והסימן: "מה גדלו מעשיך" = "למען ירבו ימיכם".

התבה הראשונה שבפרשת נשא היא "וידבר". התבה הראשונה בפרק קיט בתהלים היא "אשרי". התבה הראשונה במסכת בבא בתרא היא "השותפין". וידבר [= 6 פעמים 37] אשרי[= 7 פעמים 73] השותפין [= 23 פעמים 37] = 1584 = 9 פעמים 176 (קעו) = 3 פעמים 528!

המספר קעו הוא הנקודה האמצעית של נשא (המשולש של 26, שם הוי' ב"ה).

הסימנים שנתנו בעלי המסורה למספר הפסוקים בפרשת נשא הם: עמוס ועמינדב. שניהם מתחילים באותיות עם ("עם זו גאלת", "עם זו קנית" [שניהם בשירת הים; "עם זו גאלתעם זו קנית" = כתר כתר = 5 פעמים במדבר, 248, חצי שמות חמשה חומשי תורה כנ"ל בפרשה הקודמת; יש כאן 16 = 4 בריבוע אותיות – הפנות: תקעו = 24 בריבוע, ממוצע כל אות = 12 בריבוע, הריבוע האמצעי: מזלא = 12 במשולש], "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" [1240 הנ"ל ועוד "עם זו יצרתי לי" = 2113 = 33 ב"השראה", ודוק]) = 5 פעמים 22, כאשר שאר האותיות של כל אחד (וס = ינדב) = 66 = 3 פעמים 22. והוא סוד "הגמל" – הג (חתך הזהב של ח) מל ("וביום השמיני ימול [יחתוך] בשר ערלתו").

שרש הכל בפרשת נשא (שבחמשה חומשי תורת משה – "לית מילתא דלא רמיזא באורייתא"), כמובן. והנה, יש בפרשת נשא ג נשיאות: "נשא את ראש וגו'", נשיאת כפים (ברכת כהנים, החותמת "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום"), פרשת הנשיאים. ויש לומר שהן גופא כנגד ג התופעות של קעו הנ"ל: פרשת נשא נקרא על שם "נשא את ראש וגו'", כמובן. ברכת כהנים היא ברכה – המשכה מלמעלה למטה – הפועלת מכח התורה, כמבואר בחסידות (שעל כן היא ממשיכה מההעלם שאינו במציאות, ממקור ה"תורה חדשה מאתי תצא", וד"ל). וכן ספר תהלים בכלל ופרק קיט שבו בפרט היינו תפלה – העלאה מלמטה למעלה – הפועלת מכח התורה (תהלים הוא ספר בתורה שבכתב, ודוד המלך פעל שהאומר תהלים יחשב כעוסק בסוגיות החמורות של אהלות ונגעים שבתורה שבעל פה. מבין כל פרקי תהלים פרק קיט הוא הפרק ה"תורני" ביותר שבכל ספר תהלים, ושעל כן הוא מסוגל ביותר לסייע ללומדי תורה, כמבואר בסוף ספר תניא קדישא, והוא גם קשור לסוד השבת כמבואר שם, וכמו שעוד יתבאר לקמן). והרמז: ברכת כהנים תהלים = 1232 = 7 פעמים קעו! פרשת הנשיאים – השותפין בחנוכת המזבח – היא כנגד מסכת בבא בתרא, ודוק.

ב.

ומה, אם כן, הסוד של המספר הסגולי הנ"ל קעו?

ראשית כל, קעו = 8 פעמים 22, כמודגש בפירוש בפרק קיט בתהלים, "תמניא אפי", שכל אות מ-כב אותיות התורה (לפי סדר אותיות הא-ב) פותחת שמונה פסוקים רצופים. וכן ראינו למעלה ש-8 פעמים 22 מתחלק ל-5 פעמים 22 ו-3 פעמים 22. 22 היינו כב אתוון דאורייתא. את פרשת נשא קוראים בכל שנה ושנה סמוך לחג השבועות, זמן מתן תורתנו, או לפניו או לאחריו. חג השבועות, שבא אחר ספירת העמר, ספירת מט ימים – ז פעמים ז – הוא בסוד השמיני (סוד חן – ח הכולל של ז ו-ן הכולל של מטז בריבוע).

אך להבין את הסוד של המספר קעו נפתח עם ליקוט מהגר"א (המודפס בסוף פירושו לספר יצירה):

בכל גשם מרובע ['קוביה'] יש ששה שטחים וי"ב עמודים, שהם י"ב גבולי אלכסון, וח' נקודים בין גבולי האלכסון, שהם בנוים כולם על היו"ד שהוא נקודה קו שטח (ר"ל ינקודה ו קו ד שטח, וכן הוא יה"ו של הוי"ה) וזה שהשם כולו בנוי על היו"ד כמ"ש בפ' ויקרא, והוא כי חשבונם כ"ו, ועם הגשם שכוללם והוא אות הד' שבהויה [כלומר ה-התתאה, האות הרביעית של שם הוי' ב"ה, שם בן ד] הם כ"ז כמנין אותיות שבתורה ונגד חושבן השם הוי"ה עם הקוץ כמ"ש בס' יצירה.

בכל גשם מרובע יש ח נקודות. והוא סוד השמונה של "תמניא אפי" (ה-8 שמחלק קעולשמונה יחידות של כב) כנ"ל. כמו כן יש יב קוים (גבולי אלכסון) ו-ו שטחים, סך הכל כומרכיבים פרטיים, כמנין שם הוי' ב"ה, שסודו, לפי זה, הוא ענין התפתחות כל הויה מנקודה לקו לשטח (מנקודה לספירה לפרצוף שלם). בנוסף יש את כללות הגשם עצמו, שנוצר ונבנה מהמרכיבים הנ"ל וכוללם יחד.

הנקודה היא סוד "פנה", הקו סוד "קרן", השטח סוד "פנים", הגשם סוד "גוף". פנה קרן פנים גוף = 754 = חן פעמים אחד (חן במספר קטן). נקודה קו שטח (= 3 פעמים יד בריבוע, "יד" הוא בחינת "ממד", ודוק) גשם (= 7 בחזקת 3) = 931 (מט [חולה, כמבואר במקום אחר] פעמים חוה) = עולם שנה נפש (כללות ושלימות מציאות כל ההויה כולה שברא ה' לכבודו).

והנה, כל נקודה היא סוד ה-י של מילוי האות יוד, כל קו סוד ה-ו של היוד וכל שטח סוד ה-דשל היודח פעמים י = 80; יב פעמים ו = 72; ו פעמים ד =24, סך הכל 176, קעו!

כל התורה כולה נכללת ב"סוד הוי'" כנודע. תכלית הכוונה של כל התורה כולה היא שכל דבר יתפתח, בגשמיות וברוחניות, והעיקר במודעות, להכיר ולהתעצם עם שם הוי' ב"ה, עד שיקוים היעוד "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". התפתחות הנקודה הראשונה של גילוי אלקות בעולם (מלשון העלם והסתר אלקות), הברק המבריק מתוך החשך, לשטח רחב של מודעות אלקית שהופכת מודעות טבעית, שטח המשקף את ה"מרחב העצמי" של עצמות אין סוף ב"ה – הוא תכלית כל התורה כולה. והוא הסוד של מספר ה"שיא" של התורה – קעו. והוא סוד הנאמר בלידת יוסף הצדיק "יסף הוי' [= קעו] לי בן אחר" שגם ה"אחר" יבין ("בן") וידע את אחדות הוי'.

ג.

 נשא = 351, המשולש של 26 כנ"ל. והוא חצי שבת, ה"יהלום" של שם הוי' ב"ה (שעל כן "שבת" עצמה היא שם קדוש של הקדוש ברוך הוא). ידוע הרמז ש"נשא את ראש" היינו לשאת את אותיות ראש לאותיות שמעליהן: מעל ל-ר – ש, מעל ל-א – ב, מעל ל-ש – ת, אותיות שבת (וכמסופר על צדיקים שביום השבת קדש ראו במוחש שנישאו למעלה ראש, וד"ל).

פרשת נשא תמיד נקראת בשבת שלפני מתן תורה או בשבת שאחרי מתן תורה, והנה, "לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל". נמצא שפרשת נשא היא פרשה "שבתית" ביותר.

ורמז נוסף לכך: פרשת נשא היא הפרשה ה-לה בתורה (פרשת ה"הכי" – הכי גדול כנ"ל). בפרשת "ויכלו" של שבת בראשית יש לה תבות. נמצא שבפרט פרשת נשא היא כנגד התבה האחרונה, החותמת את פרשת "ויכלו" – "לעשות" (= אל פעמים הוי').

ראינו לעיל את הקשר של פרשת נשא ל-כב – מספר האותיות של לשון הקדש, כב אתוון דאורייתא (קעו פסוקיה = 8 פעמים 22). אך באמת יש לה אותיות שונות בלשון הקדש! והחשבון: יש 7 אותיות כפולות (על פי ספר יצירה) – ב ג ד כ פ ר ת. יש עוד 5 אותיות סופיות: ך ם ן ף ץ. ויש שתי אותיות ש – ש ימנית ו-ש שמאלית. סך הכל (עם כב אותיות היסוד) לה אותיות כנ"ל!

כאשר ה-לה (תבות של פרשת השבת בתורה וכו') מאיר בשבת נעשה שלהבת (העולה מאליה) = "[ואהבת את הוי' אלהיך] בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שלהבת יה (השם של יום השבת ביחוד, כמבואר בכתבי האריז"ל) של אהבה רבה ועזה להוי' יתברך.

האם יש קשר חשבוני בין המספרים כב (אותיות היסוד) ו-לה (שלמות מספר האותיות כנ"ל)? התשובה היא חיובית. שני המספרים הם אברים רודפים בסדרה הריבועית המכונה "מספרי חשמל", שצורתם: המשולש של  nעל גבי הריבוע של n פלוס אחד. 22 הוא המשולש של 3 (6) על גבי הריבוע של 4 (16), ו-35 הוא המשולש של 4 (10) על גבי הריבוע של 5 (25). האבר בסדרה שלפני 22 הוא 12 (7 האותיות הכפולות ו-5 האותיות הסופיות). לפני 12 בא 5 (5 האותיות הסופיות, וכמבואר בקבלה שהן כנגד ה מוצאות הפה, שמהם יוצא הדבור). לפני 5 בא 1 (כנגד ש שמאלית), ודוק היטב שמזה יוצא שכללות סוד "מספרי החשמל" היא סוד אותיות לשון הקדש, המדברות בסוד "חשמל" – חש מל – "עתים חשות עתים ממללות" (כללות הסוד של "העלם וגילוי" כנודע).

נצייר, לפי הנ"ל, את חמשת מספרי החשמל הראשונים – א ה יב כב לה, הכל בסוד אותיות הא-ב (כל אות במקומה הטבעי).

צורת ה-א:

ש

צורת ה-ה:

ך

ם   ן

ף   ץ

צורת ה-יב:

ב

ג   ד

כ   ך   ם

ן   פ   ף

ץ   ר   ת

צורת ה-כב:

 

 

א

ב   ג

ד   ה   ו

ז   ח   ט   י

כ   ל   מ   נ

ס   ע   פ   צ

ק   ר   ש   ת

צורת ה-לה:

א

ב   ב

ג   ג   ד

ד   ה   ו   ז

ח   ט   י   כ   כ

ך   ל   מ   ם   נ

ן   ס   ע   פ   פ

ף   צ   ץ   ק   ר

ר   ש   ש   ת   ת

והנה, פלא, בהמשך מספרי החשמל בא המספר 176 – קעו פסוקי פרשת נשא! הרי 176 הוא המשולש של 10 (55) על גבי הריבוע של 11 (121).

ועוד פלא, המספר 1820 – מספר האזכרות של שם הוי' ב"ה בכל חמשה חומשי תורה (סודפעמים הוי' – "סוד הוי' ליראיו") – הוא מספר חשמל (המשולש של לד, 595, על גבי הריבוע של לה, 1225). והוא מספר החשמל ה-לה. אבל, כפי שראינו לעיל, גם לה הוא מספר חשמל. והנה, לה הוא מספר החשמל ה-ה, שאף הוא מספר חשמל (כפי שראינו). נמצא ש-1820 הוא מספר חשמל של מספר חשמל של מספר חשמל (שחוץ מ-1 הוא המספר הראשון עם תכונה זו של "בתלת זימני הוי חזקה" של מספר חשמל)!

ד.

 לפי הרמב"ם, מצות הוידוי עם התשובה (הקשורה אף היא לסוד השבת, אותיות תשב, כנודע) נאמרה בפרשת נשא: "וידבר הוי' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בהוי' ואשמה הנפש ההוא. והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יסף עליו ונתן לאשר אשם לו".

ובפירוש רש"י (ב"פשוטו של מקרא"): "'למעל מעל בה". הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר היא האמורה בפ' ויקרא 'ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו", ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה האחד שכתוב 'והתודו', לומר שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר, והשני על גזל הגר שהוא ניתן לכהנים". לפי זה אין כאן מצות תשובה ווידוי על כל חטאות האדם כפירוש הרמב"ם מ"איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם… והתודו את חטאתם אשר עשו…", רק דין פרטי לגבי גוזל ונשבע על שקר ("והתודו" היינו שמודה בבית דין).

וזה לשון הרמב"ם בספר המצות (מצות עשה עג):

היא שצונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמר אותם עם התשובה וזהו הודוי. וכונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי כך וכך ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו. ודע שאפילו החטאים שחייבין עליהן אלו המינים מהקרבנות הנזכרים שאמר ית' שמי שיקריבם נתכפר לו לא יספיק עם הקרבתם בלתי הודוי, והוא אמרו "דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה' ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו". ולשון מכילתא… מנין אתה מרבה שאר כל המצות? תלמוד לומר "דבר אל בני ישראל והתודו", ומנין אף מיתות וכריתות? אמר "חטאתם", "כל חטאתם" לרבות מצות לא תעשה, "כי יעשו" לרבות מצות עשה. ושם נאמר גם כן "מכל חטאת האדם", ממה שבינו לבין חבירו על הגנבות ועל הגזילות ועל לשון הרע, "למעול מעל" לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל, "ואשמה" לרבות כל חייבי מיתות שיתודו… הנה נתבאר לך כי על כל מיני העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצות עשה חייבין להתודות עליהן, ובעבור שבא זה הצווי שהוא "והתודו" עם חיוב הקרבן, שהיה עולה במחשבה שאין הודוי לבדו מצוה בפני עצמה אבל הוא מהדברים הנגררים אחר הקרבן, הוצרכו שיבארו זה במכילתא בזה הלשון: יכול בזמן שהם מביאים מתודין, ומנין אף בזמן שאין מביאין? תלמוד לומר "דבר אל בני ישראל והתודו", ועדיין אין משמע ודוי אלא בארץ, מנין אף בגלות? תלמוד לומר "והתודו את עונם ואת עון אבותם", וכן דניאל אמר "לך ה' הצדקה וגו'". הנה נתבאר לך מכל מה שזכרנוהו כי הודוי מצוה בפני עצמה וחובה לחוטא על איזה חטא שחטא בין בארץ בין בחוצה לארץ בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן חייב להתודות כמו שאמר "והתודו את חטאתם". ולשון ספרא גם כן "'והתודה' זה ודוי דברים".

מלשון הרמב"ם הנ"ל בספר המצות משמע ברור שעיקר המצוה של "והתודו וגו'" היא הוידוי בפה, "וידוי דברים" (עם התשובה בלב). אך בריש הלכות תשובה כותב הרמב"ם בכותרת ההלכות: "מצות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה". מזה משמע שהתשובה (בלב) היא עיקר וראשית המצוה. אך תיכף בהלכה הראשונה כותב הרמב"ם:

כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה: כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח. וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים, שנאמר 'והתודה אשר חטא עליה', וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו, וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר "מכל חטאות האדם".

ומכאן משמע שעיקר המצוה היא הוידוי ("כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתודותלפני האל ברוך הוא").

ה.

 ובישוב דברי הרמב"ם הנ"ל יש לומר בדיוק מה שכתב בכותרת הלכות תשובה "מצות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה" היינו שהוידוי הוא שלימות התשובה "לפני ה'". וכמו שכתב בהלכה א: "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא" – הוידוי דווקא הוא "לפני האל ברוך הוא".

ויש מהאחרונים שמדייקים בלשונו הנ"ל "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו" – מהו כפל הלשון? ונראה לומר ש"כשיעשה תשובה" היינו חרטה על העבר, ואילו "וישוב מחטאו" היינו קבלה על העתיד (שהרי עיקר התשובה בפועל ממש – "ישוב מחטאו" – הוא עזיבת החטא בלבד, כמבואר בפרק א דאגרת התשובה).

נמצא שיש כאן תהליך של שלשה שלבים בעבודת התשובה: "כשיעשה תשובה [חרטה על העבר] וישוב מחטאו [קבלה על העתיד] חייב להתודות לפני האל ברוך הוא [וידוי דברים בפה, שהוא דווקא 'לפני האל ברוך הוא']". והוא בסוד חש מל מל – הכנעה הבדלה המתקה:

החרטה על העבר ("כשיעשה תשובה") היא בחינת חש (לשון שתיקה –שתיקת היצר לאותה עבירה), הכנעה בנפש (כמבואר במ"א שענין החרטה הוא להתבונן ב"אַיֶּכָּה" לאחר החטא, לחוש לאיזה מקום נפלת, להכיר את שפלותך הקיומית).

הקבלה על העתיד ("וישוב מחטאו") היא בחינת מל הראשון, "מל" לשון כריתה (כריתת הרע שבנפש מהטוב), "מל" מלשון ברית מילה. והוא ענין ההבדלה – רק המקבל על עצמו בלב אמת שלא ישוב לסורו עוד (תוך כדי הכרה עמוקה כמה זקוק הוא לרחמי שמים על כל צעד ושעל של הליכתו בדרך העולם הזה, עליו נאמר "כל הדרכים בחזקת סכנה", כמבואר במ"א שעיקר הקבלה על העתיד הוא בהרגשת מציאות רחמי ה' עליו תמיד) הוא הנבדל מהחטא ("וישוב מחטאו" כנ"ל) באמת.

מצות הוידוי ("לפני האל ברוך הוא") הוא בחינת מל השני, "מל" מלשון מילול ודבור – וידוי דברים (בפה דווקא, עיין באחרונים לגבי יעילות הוידוי בלב). והוא בחינת המתקה – "פתח פיך ויאירו דבריך", "כי מתוק האור" היוצא מפי השב אל ה' באמת בוידוי דברים.

הנה, שתי הבחינות הראשונות הן בלב (החרטה על העבר מרככת את לב האבן, בקבלה על העתיד מקיימים "ומלתם את ערלת לבבכם"), באתכסיא, ואילו הבחינה השלישית היא בפה, באתגליא (לפני ה'). מזה יובן מה שעיקר המצוה (לשון צוותא עם קודשא בריך הוא על ידי מעשה בפועל) הוא הוידוי בפה (עם, ולאחר התשובה בלב).

ובלשון החסידות (ראה דרך מצותיך) התשובה בלב מתקנת את הפגם שנעשה על ידי החטא בפנימיות (בלב) אך וידוי דברים בפה מתקן את הפגם שנעשה במציאות החיצונית (והיינו עיקר מצות התורה, שהמצוה תפעל גם בחפצא של המציאות החיצונית, "לתקן עולם במלכות שדי", ולא רק בגברא של מקיים המצוה).

ו.

 "בינה עד הוד אתפשטת". בכל ספר הזהר הקדוש מזוהה התשובה עם ספירת הבינה, אמא. והוא על פי הפסוק "ולבבו יבין ושב ורפא לו". בפתח אליהו נאמר "בינה לבא ובה הלב מבין". הלב מבין שצריך לעשות תשובה. "שובה ישראל עד הוי' אלהיך כי כשלת בעונך" נאמר על התשובה שבלב. ההמשך: "קחו עמכם דברים ושובו אל הוי'" נאמר על וידוי דברים. וידוי הוא משרש הוד, והיינו שתחילת התשובה היא בבינה, בלב פנימה, אבל תכלית התשובה היא להתפשט עד לספירת ההוד, מצות הוידוי. ההתפשטות היא דרך קו השמאל בספירות העליונות – בינה, גבורה, הוד. "אני בינה לי גבורה" – "אני בינה" היינו החרטה העמוקה שבלב השב אל ה', "לי גבורה" היינו גבורת הכובש את יצרו בהחלטתו לא לשוב עוד לסורו, קבלה על העתיד, שתי אלו היינו "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו" הנ"ל. אך אחר כך מגיעה התפשטות קו שמאל לתכליתה בספירת ההוד כשמתודה על חטאיו "לפני האל ברוך הוא".

מבואר באריכות במקום אחר שבהתבוננות הבינה וכו' ההתיחסות להשי"ת היא בבחינת "הוא", בגוף "נסתר" (וכידוע שעל הבינה בפרט, ה עילאה שבשם, נאמר "הנסתרֹת להוי' אלהינו", וד"ל). אין זה "לפני ה'" ממש. אבל כשמגיעה התפשטות של עבודת התשובה עד לספירת ההוד בוידוי דברים ובקשת מחילה מקרב איש ולב עמוק אזי "מודה אני לפניך" – "לפניך" ממש, בחינת "אתה", מדבר לנוכח ה' (היינו מעלת ה"מדבר" על ה"משכיל" או ה"מבין", שה"מדבר" יוצא מעצמו בפניתו הישירה לעומד מולו באמירת "אתה", וכן דבריו היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב וכו'). עיקר הקלקול של החטא היה בהוד (מצד החיצוניות כנ"ל) – "הודי נהפך עלי למשחית", ועל כן גם עיקר התיקון הוא בהוד, בוידוי דברים בפה מלא (כאשר "עקימת שפתיו הוי מעשה" עד שנחשב לו כתשובה שלמה במעשה בפועל ממש, באותו מקום ואותה אשה וכו', כמבואר בדרך מצותיך הנ"ל).

ומה שההוד (סוף קו שמאל) הוא "לפני ה'" יותר מהבינה (ראש קו שמאל) היינו לפי הכלל ש"נעוץ סופן בתחילתן" וידוע ש"תחילה" קודמת ל"ראש" (כמו כן בסוד "סוף מעשה [עלה] במחשבה תחלה", סוד "ישראל עלו במחשבה", שישראללי ראש עלו למעלה מבחינת ראש לבחינת "מחשבה תחלה", וד"ל). והיינו מה ששרש ההוד הוא בפנימיות הכתר (ושרש ה"הוד שבהוד", סוד מודים דרבנן, בפנימיות עתיק, רדל"א, סוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק" המתיחד ביחוד גמור עם "פנימיות אמא פנימיות עתיק", השרש הראשון של עבודת התשובה, וד"ל). "לפני ה'" מתפרש בקבלה וחסידות כלפני ולמעלה מאותיות הוי' ב"ה לגמרי. וכמו שנאמר ביום הכפורים, בקשר למצות וידוי דברים שבו, "לפני הוי' תטהרו" ("תטהרו" = כתר כנודע; "לפני הויתטהרו" = עת רצון, סוד התלבשות עתיק באריך, כאשר בעל התשובה חוזר להוי' באמת, בשעתא חדא וברגעא חדא, וד"ל).

על ידי תכלית ושלמות התשובה של וידוי דברים בפה "לפני האל ברוך הוא" מתגלה מה שששרש הכלים גבוה משרש האורות, וד"ל. והיינו כידוע שכל המצות הן בז"א ורמ"ח פקודין אינון רמ"ח איברין דמלכא, דהיינו כלים דמדות הלב (לא אורות דג"ר, שבכללותם אור התשובה דבינה הנ"ל).

ובכל הנ"ל יובן, שלא כדעת כמה מהאחרונים בדעת הרמב"ם במצות התשובה והוידוי, הנמנית למצוה אחת בלבד, שסוברים שהשב בלב אבל לא התודה בפה קיים חצי מצוה אבל לא קיים מצוה שלמה, רק כאשר שב בלב וגם מתודה בפה קיים את המצוה בשלמות. מה שאין כן לדברינו מתבאר שהמצוה המעשית היא מצות הוידוי דווקא, רק שבלי התשובה שבלב אי אפשר לקיים את מצות הוידוי. והיינו שהתשובה שבלב היא בגדר תנאי והיכי תימצי לקיום המצוה, לא שהיא חלק (חצי) מהמצות עצמה. וזה מתאים להידוע שאמא, בינה, היא לשון אִם, לשון תנאי, כמו שכתוב "אם לבינה תקרא" ודרשו חז"ל "אל תקרי 'אִם' אלא 'אֵם'" (ו"אִם" הוא גם לשון תחנונים, כדרשת חז"ל על הפסוק "אם בחקתי תלכו", ובאמת יותר מכל מתחנן ה' שנעשה תשובה, שעל ידי התשובה מתגלה מדתו המיוחדת והעצמית של הקדוש ברוך הוא, כידוע שדווקא הקדוש ברוך הוא – שלא כחכמה, כנבואה וכתורה – אומר לחוטא "יעשה תשובה ויתכפר לו"). בתשובה בלב לבד יש כפרה (בזמן שאין קרבנות שחייבים להתודות עליהם) רק שכל עוד שלא התודה על חטאתו ביטל מצות עשה מדאורייתא (מצוה רמה ונשגבה שמעמיד את השב "לפני ה'"), וכן כתב במנחת חינוך עיי"ש.

ז.

וצריך להבין מהי הנפקא מינה בין סברת האחרונים שהתשובה בלב היא חצי מצוה לבין הסברה שהתשובה היא תנאי (שלא מכלל המצוה עצמה) לקיום מצות הוידוי.

הנה בספר זכרון אברהם דוד (המובא בספר הליקוטים לרמב"ם) מופיעה שאלה וחקירה כללית בקשר למה שכותב הרמב"ם בריש הלכות תשובה "כל המצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה… חייב להתודות":

שמעתי מקשים, כיון דעל כל חטא מתחייב במצות עשה של תשובה, אמאי לא חשיבי כל מצות לא תעשה דיש להם מצות עשה המנתקם, ותבטל תורת מלקות, דהרי כל לא תעשה הוי ניתק לעשה?! ונראה דלא קשה מידי, דהא דאמרינן דעשה מנתק את הלאו אינו אלא היכא דהעשה ניתן להיות תקונו של הלאו, כמ"ש רש"י מכות יד: ד"ה "כל לא תעשה שקדמו עשה וכו'" – "שנתק את העשה להיות ענשו של לאו ותקונו" עכ"ל.

וביתר ביאור, דהא דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו הוא משום דכיון שהתורה נתנה מצות עשה זו לתקן את הלאו, הרי על ידי קיום המצוה נתקן עצם הקלקול של הלאו, ומשום הכי הוא דאין לוקין עליו, דהרי כבר נתקן מה שקלקל במעשיו. אמנם מצות תשובה מסתברא מילתא דאינה מתקנת את עצם החטא כלל מתרי טעמי. האחד, דמצוה זו אינה משתייכת לשום לאו בפרט אלא לכל (האיסורים) המצוות שבתורה, ואם כן מהיכי תיתי לומר דהוי זה תיקון על עצם החטא. ועוד, דהרי המצוה בעצם קיומה לא שייכא למעשה שעשה, אלא היא בהגברא שישוב מחטאו לפני ה', ואם כן כיון דאינו מתקן את עצם קלקול החטא שעשה, אין כאן ניתוק כלל.

ואף על גב דסוף סוף חזינן דתשובה מכפרת, זה אינו ענין לתיקון החטא, דכל עיקרה לא באה אלא לתקן את האדם החוטא, כמ"ש בשערי תשובה לר"י בתחלת ספרו, "מן הטובות אשר הטיב השם יתברך עם ברואיו, כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם, לחסוך נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו וכו'", ולא דמי כלל לעשה המנתק את הלאו שמתקן את קלקול החטא עצמו, ודוק.

הנה תמצית דברי הספר הנ"ל היא שאין בכח התשובה לתקן את עצם החטא, את בחינת ה"חפצא" של החטא, רק עושה תיקון בה"גברא" לחסוך נפשו מני שחת וכו' (כלשון רבינו יונה בשערי תשובה). מובן לכל משכיל שגם על פי נגלה דאורייתא וכל שכן על פי פנימיות התורה אין הדבר כך כלל וכלל. פשיטא שהשב לה' בכל לבו ומתודה ומבקש מחילה ה' סולח לו ואף מוחה פשעיו בפועל, כלשון הפסוק "אנכי אנכי הוא מחה פשעיך למעני". אין ה' מוחה רק את רושם הפשע בנפש הפושע, ב"גברא", אלא את הפשע עצמו, ה"חפצא" של הפשע.

על פי נגלה דאורייתא הרי לא חילק הספר הנ"ל בין התשובה שבלב לבין וידוי דברים בפה (שלא הזכיר כלל, והרי היא עיקר מצות התשובה לכל הדעות לפי הרמב"ם). ובחסידות מבואר (ראה דרך מצותיך) שעל ידי התשובה שבלב – "כשיעשה תשובה", בחרטה אמיתית על מעשיו, שבזה עוקר את רצונו מהחטא – מסלק (עוקר) את החיות הפנימית מהקליפה שנוצרה מהחטא (דהיינו שמבטל את פנימיות וחיות ה"חפצא" של החטא). אבל כדי לבטל את גוף וחיצוניות הקליפה שנוצרה על ידי החטא צריך מעשה, ועקימת שפתיו בוידוי דברים הוי מעשה (וככל שהדברים יוצאים מקרב לבו כך נחשב לו ממש כאילו התגבר לבטל יצרו באותו מקום ובאותה אשה כו' כנ"ל, ואין לך לאו ש"ניתק" יותר מזה!).

ולגבי עצם החקירה למה אין כאן דין לאו הניתק לעשה לענין ביטול חיוב מלקות – היינו הנפקא מינה מהנ"ל: אם נאמר שהתשובה שבלב היא חלק (חצי) מעצם המצוה, והמצוה השלמה היא כאשר מתודה בפה, אזי אין הכי נמי – יש כאן לאו הניתק לעשה, שיש כאן רצף ישיר בין העבירה, הלאו, לבין המצוה, העשה. אבל אם נאמר שאין התשובה שבלב חלק מהמצוה (שהרי היא באמא, הנסתרות, ואילו רמח פקודין אינון רמח איברין דמלכא, ז"א, כנ"ל), אלא תנאי לקיום המצוה, יוצא אם כן שאין בכח המצוה עצמה, הוידוי בפה, לתקן את החטא (שבלי תשובה בלב דברי הוידוי הם כצפצוף הזרזיר), ואין כאן לאו הניתק לעשה. ובסגנון אחר (פנימי יותר), התשובה בלב היא בחינת אין (בין יש ליש, בין יש מקולקל ליש מתוקן) ה"שובר" את הרצף בין הלאו לעשה. אין כאן רצף ישיר בין מעשה העבירה למעשה התיקון – הרי על יד התשובה – בחינת אין כנ"ל – נעשה החוטא אדם אחר, אדם חדש (כמובא ברמב"ם), וד"ל. [ובלשון מליצה: נמצא שהחוטא (היינו רושם החוטא מהעבר), ולא האדם החדש, הוא זה שסופג את הארבעים, ואילו האדם החדש, מרוב ביטולו והכנעתו לה' מקבל הכל באהבה, והוא סוד "ארבעים חסר אחת" (= 1000, סוד אלף אורות שניתנו למשה רבינו בשעת מתן תורה והסתלקו ממנו בחטא העגל וחוזרים אליו בכל שבת ושבת, תשובהותשובה, בסוד "ישמח משה במתנת חלקו") – שמי שהוא בטל באמת, בבחינת אין, מרגיש את כל לט המכות כמו המכה הארבעים, ה"חסר אחת" (סוד "איכה ירדף אחד אלף", וד"ל) בסוד "שנאן" (בא"ק, שרש כל הנשמות בבחינת אין) – "שאינן", וד"ל].

ועוד, בדרך אחרת לכאורה, אם עושה תשובה מיראה הרי זדונות נעשו לו שגגות ואין כאן "ניתק" (נתק אותיות תקן) לגמרי. ואם עשה תשובה מאהבה הרי זדונות נעשו לו זכויות ממש, וחבל לו להפסיד אותן באם נאמר שהלאו ניתק לעשה והתבטל ועבר מן העולם ואיננו!

ועל דרך הפשט הגמור, הרי אין בית דין יכול להעיד על החוטא שעשה תשובה, שהרי וידוי בלי תשובה בלב אינו כלום ו"דברים שבלב" אינם גלויים לעיני בית דין (רק שעד סוף ימיו בידיו לעשות תשובה, ועל כן מתעוררת השאלה שכל עבירה שבתורה היא בגדר לאו הניתק לעשה, שרק כאשר מתבטל כל אפשרות לקיום העשה לוקה). ועל כן ה"תורה" אומרת "יביא קרבן ויתכפר", וכן "יספוג את הארבעים ויתכפר", ואילו הקדוש ברוך היודע מחשבות אומר "יעשה תשובה ויתכפר" (ומצדו יתברך האור המקיף, אור הימין העליון החובק כל, הפשוטה לקבל שבים, מאיר ומתקן את כל הפגמים הפרטיים, מה שאין כן מצדנו, מצד בית דין שדן על פי משפטי התורה ו"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" בפועל ממש, זקוקים אנו לאור פנימי מהשמאל המתיחס לכל מעשה ומעשה ותיקונו-ניתוקו לעשה בפרט, וד"ל), ודוק. ולמעיין היטב כל זה עולה יפה עם המבואר לעיל שהתשובה בלב היא בחינת אין שבין יש (מקולקל) ליש (מתוקן), וד"ל (ובסוד זדון שגגה זכות: יש כאן סדרה ריבועית בעלת "חן" נקבי, כאשר כל אברי הסדרה החיוביים הם: זדון שגגה זכות זכות שגגה זדון, ודוק היטב ש"הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" בתשובה שלמה, וד"ל).

ובסוד הפסוק "אנכי אנכי הוא מחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכר", מבואר בדא"ח שה"אנכי" הראשון הוא בעתיק והוא אור עליון המסמא את עיני החיצונים שלא יינקו עוד מהקדושה. ה"אנכי" השני הוא באריך והוא אור של רצון חדש מאתו יתברך שממלא את חסרון האור והחיות בכל העולמות שנעשה על ידי החטא. "הוא מֹחה" היינו בסוד "בינה [התשובה שבלב] עד הוד [הוידוי בפה] אתפשטת" – סילוק החיות מהקליפות ("ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ") וביטול גופם ("בלע המות לנצח"). "פשעיך" היינו הזדונות, "חטאתיך" היינו השגגות (כלשון הרמב"ם הנ"ל "בין בזדון בין בשגגה"; ועוד, על ידי תשובה מיראה הפשעים נעשים חטאים ועל ידי תשובה מאהבה נעשים הכל זכויות ממש, העלאה מעמקי ג קליפות הטמאות לגמרי, "זכויות" כאלו שאין לצדיק מעיקרא כלל, שעל כן "מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם").

ורמזים: "וחטאתיך לא אזכר" על ידי תשובה (חושבנא דדין כחושבנא דדין; אמצעי וסופי תבות כל הפסוק = תשובה תשובה – תשובה תתאה ותשובה עילאה). "לא אזכר" על ידי זפעמים הבלז הבלי הפה המתודה על חטאיו, מצות התשובה מן התורה. "מחה… לא אזכר" ראשי תבות מלא – "מלא כל הארץ כבודו", "כבודו" היינו האור וגילוי האלקות שנמשך בעולם על ידי עבודת התשובה – בגימטריא יב צירופי הוי', מילוי כל הפגמים שנעשו בארבע אותיות שם הוי' ב"ה על ידי החטא.

והרמז העיקרי: "אנכי אנכי הוא מחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכר" = 1620 = 10 פעמים "אנכי אנכי" (המשכת שני פרצופי הכתר – עתיק יומין ואריך אנפין – להאיר בכל עשר ספירות האצילות העליונה ועד למטה מטה לעשות לו יתברך, לעצמותו ממש – "אנכי אנכי" – דירה בתחתונים)!

השארת תגובה