דברי תורה לפרשת עקב – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

דברים עמוקים ורמזים מתוקים מתוך 'דבר תורה יומי' שכתב הרב עצמו.

א.

 "את הוי' אלהיך תירא אתו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע". ובפרשת ואתחנן (לאחר הצווי על אהבת ה' – "ואהבת את הוי' אלהיך וגו'", עיין רמב"ן) נאמר: "את הוי' אלהיך תירא ואתו תעבד ובשמו תשבע". נמצא שהחידוש של פרשתנו הוא "ובו תדבק".

וברש"י בואתחנן: "'ובשמו תשבע'. אם יש בך כל המדות הללו שאתה ירא את שמו ועובד אותו אז בשמו תשבע שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך ואם לאו לא תשבע". וכן כאן פירש עד"ז: "'את ה' אלהיך תירא'. ותעבוד לו ותדבק בו ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע".

ויש להסביר את החידוש שבפירוש רש"י, שבפרשת ואתחנן הד"ה דרש"י הוא "ובשמו תשבע" ובא לפרש מתי מותר להשבע במו יתברך ומתי אסור – רק "אם יש בך כל המדות הללו". אבל כאן הד"ה דרש"י הוא "את ה' אלהיך תירא" ובא לומר שמצוה עליך לירא את ה' ולהגיע באמת לכל המדות הללו "ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע" – מצוה (והוא כדעת הרמב"ם במנין המצות שמנה מצות להשבע בשמו מפסוק זה דפרשתנו, והראיה שמנה אותה לאחר מצות "ובו תדבק" שלא נאמר בפרשת ואתחנן, ודוק שלא כמו שנמצא מצוין בספר המצות שתפס כפשט הפעם הראשונה שנאמר "ובשמו תשבע", ועוד יתבאר לקמן אי"ה)! ויש לומר שזה מובן לרש"י מהתוספת "ובו תדבק", שאינו משמע תנאי להיתר שבועה אלא שלב חיובי והכרחי להשבע בשם ה' באמת ובתמים כשיא של כל מדרגות עבוד השי"ת (שיא שלאחר הדבקות דווקא), ודוק היטב.

ובדרך רמז, ידוע שכל הנאמר בפרשת עקב שייך לעבודת ה' בעקבתא דמשיחא, שדווקא אז על האדם חובת קדש להשתדל ולהתאמץ בכל יכולתו להגיע לדבקות האמיתית שיזכה לגלות את היחידה שבנפש שהוא ענין המסירות נפש, דהיינו הגילוי של "ובשמו תשבע", וד"ל.

ופירש הראב"ע (ועל דרך זה גם בואתחנן, ללא "ובו תדבק"): "'את ה' אלהיך תירא'. שלא תעברון על מצות לא תעשה. 'ואותו תעבוד'. במצות עשה. 'ובו תדבק'. בלב. 'ובשמו תשבע'. בפה כאשר הוא מפורש". והנה, "אתו תעבד" פירשו חז"ל בפרט על מצות תפלה שהיא עבודה שבלב שבאה לידי ביטוי בפה. ויש לומר שקיום מצות לא תעשה בכלל הוא ענין עבודה שבמח, וכידוע ש"שמי" עם יה (מוחין) – שסה מצות לא תעשה (ואילו "זכרי" עם וה – רמחמצות עשה, עבודה הכוללת לב – ו – ופה – ה, ודוק). וכן איתא דיראה במח ופחד בלב (ובפרט לפי דרז"ל ש"את" בא לרבות תלמידי חכמים, היינו יראה מצד החכמה האלהית דתורת אמת, והיינו שהיראה מרגישה את מעלת המוחין, שמכאן ניתן להסיק שהיא עצמה באה מצד עבודת המוחין, ודוק). נמצא לפי זה ש"את הוי' אלהיך תירא" ("תירא" = תורה, מוחין, "את הויאלהיך תירא" = 1104 = ד [הערך הממוצע של ד התבות] פעמים 276, חיהבמשולש, חיים נצחיים, בחינת חכמה, "החכמה תחיה", בחינת "יראת הוי' לחיים", וד"ל) היינו עבודת המח, ו"אתו תעבד" היינו עבודת הלב והפה, עד כאן הכל מצד החיצוניות. ואחר כך "ובו תדבק ובשמו תשבע" היינו עבודת הלב והפה מצד הפנימיות והעצמיות, וכידוע בדא"ח שלאחר העבודה של "מח שליט על הלב", הצדיק, העובד את ה' באמת, זוכה למדרגת "פנימיות הלב שליט על המח", וד"ל.

ב.

ובהעמק דבר (בפרשת ואתחנן):

"'את ה' אלהיך תירא וגו". להלן (בפרשת עקב) יבואר עפ"י מדרש חז"ל בפ' מטות שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים כו', והכונה שישקיע דעתו ביראת אלהים. ובזה נכלל הא דאיתא בתמורה ד"ה איסור מוציא שם שמים לבטלה ובא אזהרה באותה שעה ביותר דהמוציא שם שמים לבטלה עונשו במיתה ובשעת מלחמה פגעו סמוך ח"ו. 'ואותו תעבוד'. שם הפירוש עפ"י המדרש שתפנה עצמך לתורה כו' וכאן הפירוש שיפנה עצם מלחמתו לשם שמים לטובת הכלל, או להקים צווי המלך, והיא חובה ע"פ התורה, אבל לא להנאת עצמו ללחום כדי לבוז ולשלול וכדומה. 'ובשמו תשבע'. אחרי שמקרב דעתו ומחשבותיו לשמים מותר או מצוה לשבע בשמו כמו שהוא עפ"י תנאים שנזכרים שמה. ושם התנה עוד 'ובו תדבק' היינו למי שלא הגיע למעלת 'ואותו תעבוד' לפי הכונה שם עליו להזהר להדבק בשכינה על ידי שישיא בתו לתלמיד חכם, כמבואר שם על פי מדרש חז"ל. אבל כאן נשתוו כל הולכי מלחמה במצות עשה 'ואותו תעבוד'. וגם כי אין עת מצוא למצות עשה ד'בו תדבק' לעת כזאת".

הנצי"ב מפרש את הפסוק בפרשת ואתחנן ע"פ ההקשר דשם שמדבר בענין המלחמה דירושת הארץ, ואילו כאן בפרשתנו מדבר בזמן הישוב (גם מלשון ישוב הדעת) בארץ. בשני הפסוקים פירוש "ואתו תעבד" היינו שיפנה את עצמו ואת דעתו לעיקר העבודה, רק ששם היא עבודת המלחמה וכאן היא עבודת התורה. ובענין עבודת המלחמה, כתב ג כוונות, א שלא כדבעי ו-בכדבעי, ויש לכוונן כנגד הכנעה הבדלה המתקה (חש מל מל): "לא להנאת עצמו ללחום כדי לבוז ולשלול וכדומה" היינו בחינת הכנעה (שצריך להכניע תאוה זו שבאה מצד הנפש הבהמית, בחינת חש, להשתיק מחשבה זו העולה מן הלב), "להקים צווי המלך (והיא חובה על פי תורה)" היינו בחינת הבדלה (סוד ברית מילה, גילוי עטרת היסוד, הקמת צווי המלך, וד"ל), סוד "'שום תשים עליך מלך' – שתהא אימתו עליך", בחינת מקיף, "לשם שמים לטובת הכלל" היינו בחינת המתקה (סוד "מי ימלל גבורות הוי ישמיע כל תהלתו. אשרי שמרי משפט עשי צדקה בכל עת", וד"ל) כמובן, ודוק. ומה שפירש ש"ובו תדבק" היינו למי שלא הגיע למעלת "אתו תעבד" דשם (פרשת עקב, לפנות עצמו לתורה), והעצה להשיא בתו לתלמיד חכם, מובן שהוא בדוחק גדול, ולא לפי פשט הפסוק שסדר הכתוב הוא "מעלין בקדש" מחיל אל חיל (ואף על פי שמפרש על פי המדרש דלהלן שאכן מפרש "ואתו תעבד" בתורה ומצות ו"ובו תדבק" במשיא בתו לתלמיד חכם, אעפ"כ לכל המעיין שם אין זה בדרך דבדיעבד, אלא כך מקיים את מצות הדבקות לכתחילה, שהיא בעצם דרגה שגבוהה ממצות העבודה, ודוק היטב [כלומר שאין המדובר במי שאינו יכול ללמוד כו' אלא במי שרוצה לידבק בשכינה, רק "וכי כל אדם יכול לידבק בשכינה", ורק בדרשה שבסוף מסכת סנהדרין, דשם מחפש עצה לעם הארץ שיזכה לקום בתחית המתים, מדובר בעם הארץ, אך דורש ענין משיא כו' מפסוק אחר, או מ"ואתם הדבקים" בתחילת פרשת ואתחנן או מפסוק "ולדבקה בו" שבסוף פרשת נצבים, וממילא גם מובן שיטת הרמב"ם בזה שאינו מדבר בעם הארץ או במי שאינו יודע ללמוד, אלא שעל כל אדם יש מצוה "ובו תדבק" להדבק בת"ח, גם לת"ח עצמם, ודוק היטב אף על פי שבספר המצות מביא אסמכתא מהגמרא בסוף סנהדרין]). אלא צריך לפרש (לשיטתו, שיטת המדרש דלקמן, ש"אתו תעבד" קאי על לימוד התורה) ע"פ המבואר בשו"ע הלכות תלמוד תורה, שמצות הדבקות בה' גדולה ממצות תלמוד תורה, עיי"ש (ויש מעין הדבקות האמיתית במי שמשיא את בתו לתלמיד חכם, כשאינו שייך להתפשטות הגשמיות ממש, דרגת הדבקות המבוארת בשו"ע שם, ודוק. ויש לומר שהמהנה ת"ח מנכסיו ואף משיא לו את בתו מקיים את מצות אהבת ה' בדרגת "בכל מאדך", שבמדה מסוימת גדולה מאהבת הת"ח לתורה עצמה, שהיא בדרגת "בכל נפשך" ["אפילו נוטל את נפשך" של רבי עקיבא, וד"ל], שאין זה התפשטות הגשמיות ממש, כמבואר בדא"ח, וד"ל). והוא תואם את מה שכתב בסוף "וגם כי אין עת מצוא למצות עשה ד'בו תדבק' לעת כזאת", ודוק.

ובפרשתנו פירש:

"'את ה' אלהיך תירא וגו". קאי על דרך החסידות. ואיתא במ"ר פ' מטות "ונשבעת חי ה' באמת ובמשפט ובצדקה והתברכו בו גוים ובו יתהללו'. אמר הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אין אתם רשאים להשבע בשמי אא"כ יהיו בכם כל המדות האלו. 'את ה' אלהיך תירא' שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים אברהם איוב ויוסף כו', 'ואתו תעבוד' אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת, 'ובו תדבק' וכי כל אדם יכול לידבק בשכינה כו' אלא כל המשיא בתו לת"ח שקורא בו ושנה ועשה פרקמטיא ומהנהו מנכסיו. אם יש בך כל המדות הללו אז 'ובשמו תשבע". הרי דמפרשי חז"ל זה המקרא על דרך החסידות והקדימו במ"ר מקרא בירמיה  'ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה וגו", דפי' 'באמת' היינו ביראת ה' העומדת ולא תנוד בחליפות הזמנים שעוברים על האדם מרעה לטובה או להיפך, וכמו אברהם איוב ויוסף שבכל שנוי עתים עמדו בשם ירא אלהים, וזהו הכנוי אמת דקושטא קאי. 'במשפט' היינו 'ואותו תעבוד' שדייק מופנה לה' ולא לעצמו ואשה ובנים אלא שופטם במדת הצמצום כדי להיות מופנה לה'. 'ובצדקה' היינו 'ובו תדבק' שתהא הצדקה מקרבת את העושה לאביו שבשמים והיינו ע"י שמתקרב לת"ח, וכ"ז הוא דרך החסידות. אלא שלפי לשון המדרש מתפרש כל המקרא בתורת תנאי ומסובב, אם 'את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד וגו" אז 'ובשמו תשבע'. הוא מצות עשה ג"כ שזהו כבודו יתברך שיהא אדם כזה נשבע בשמו ומראה בזה שאין לו דבר יקר בעולם כהזכרת שמו יתברך, כמש"כ בספר בראשית כ"א כ"ב. ומכ"מ נוח לפרש כל המקרא בתורת אזהרה ולימוד לדרך החסידות שיהא כך וכך. ומקרא כזה כתיב לעיל ו' י"ג בשנוי מעט כמו שנתבאר במקומו לפי הענין".

דווקא פרשת עקב, העבודה דעקבתא דמשיחא כנ"ל, שייכת למדת החסידות, לפנים משורת הדין ("והיה עקב תשמעון" – דברים שאדם דש בעקביו. ויש לומר שהכוונה היא לא רק דברים אסורים באמת שאדם דש בעקביו, אלא גם דברים שעל פי מדת הדין אפשר למצוא להם היתר, ושעל כן אדם דש אותם בעקביו ומזלזל בהם, על דרך מצות התפלה באריכות בעבודה שבלב, עליה נאמר "כרם זלות לבני אדם", דבר העומד ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בו, והרי "הוי זהיר בתפלה וכו'" נאמר בפרקי אבות דווקא, שכולו מילי דחסידותא, ודוק).

איוב יוסף = 175, חיי אברהם, ירא ה' באמת, כל ימיו ללא הפסק כלל. אברהם איוב יוסף = 423 = תחיה = 3 פעמים מצוה (אין עוד) = 3 פעמים בטול (שרש היראה).

"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", ומבואר באריכות בדא"ח (בסוד משיח אתא לאתבא צדיקיא, "ציון" בתשובה, "ושביה") שמעלת הצדקה גדולה ממעלת המשפט, והיינו, לפי פירוש הנצי"ב הנ"ל ש"ובו תדבק" (צדקה) נעלה יותר מ"אתו תעבד" (משפט), וכן הוא על דרך הפשט בפסוקינו ד"מעלין בקדש" כנ"ל (ולא כסברת הנצי"ב עצמו כנ"ל, ודוק היטב, שמתאים לשרשי הנשמות כו').

ג.

ובפירוש מצות הדבקות – "ובו תדבק" – נמצא במשך חכמה פירוש "חסידי", שמצות הדבקות היא מצות הבטחון בה' (בחסידות מבואר שבטחון הוא לשון דבקות, והרמז: "וטח את הבית", טיחה לשון דבק, בית טח – בטח, "וטח את הבית" = יבטח בריבוע! – "ברוך הגבר אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו" [חותם נוסח ברכת המזון, מצות עשה דאורייתא בפרשתנו, פרשת עקב, עקבתא דמשיחא, וד"ל]; אך עיקר הענין ה"חסידי" שבפירוש המשך חכמה הוא בהדברו לגבי מהות מדת הבטחון שצריך להיות אצל כל יהודי, וכדלקמן). נתיחס לדבריו פיסקא אחר פיסקא:

"'את ד' וכו' ובו תדבק'. רבינו משה (בספר המצות מ"ע ו) פירשו לענין להדבק בת"ח, והרמב"ן ביארו על הדבקות המיוחד ליחידים ישתוקקו לשמו בכל פעולותיהם ומחשבותיהם והמה מעון לשכינה. וזה אין מדרך המצוה על רמי המעלה לבד. אמנם לדעתי היא מצוה פרטית כוללת כל אנשי האומה כל אחד לפי ערכו, וזה מה שלא מצאנו בתורה רק רמזים עליה, וזהו ענין הבטחון שהפליג ירמיהו וקלל כל אשר 'שם בשר זרועו', ודוד בכל תהלותיו אחז בה 'בד' בטחתי כו", 'ישראל בטח בד", וישעיה אמר 'בטחו בד' עדי עד'".

מה שהזכיר את ביאור הרמב"ן אינו על הפסוק "ובו תדבק" אלא על הפסוק בסוף פרשתנו: "כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה לאהבה את הוי' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". וזה לשונו שם: "'ולדבקה בו'. אמר ר"א [ראב"ע] 'בסוף. והוא סוד גדול', ואין הסוד מטעם המקום הזה [שאין 'ולדבקה בו' הנאמר כאן לשון הבטחה כדעת הראב"ע אלא לשון אזהרה], אולי יאמר [הראב"ע] לאהבה את ה' ללכת בכל דרכיו עד שתהיו ראויים לדבקה בו בסוף, ונאמר ביהושע 'ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם כי אם בה' אלהיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה', אם כן היא אזהרה מאזהרות ע"ז, שלא תפרד מחשבתו מן השם אל אלהים אחרים, שלא יחשוב שיהיה בע"ז שום עיקר אלא הכל אפס ואין, והנה זה כמו שאמר עוד 'ואותו תעבודו ובו תדבקון', והכוונה להזהיר שלא יעבוד השם וזולתו אלא לה' לבדו יעבוד בלבו ובמעשיו. ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה' ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי וכבר הזכרתי מזה בפרשת העריות. ומה שאמר יהושע 'כאשר עשיתם עד היום', כי בהיותם במדבר וענן ה' עליהם והמן יורד מן השמים והשלו עולה והבאר לפניהם תמיד וכל מעשיהם בידי שמים בדברים נסיים הנה מחשבתם ומעשיהם עם השם תמיד, ולכן יזהירם יהושע שגם עתה בארץ בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תפרד כוונתם מן השם".

אך ראה לשון הרמב"ן בביאורו לספר המצות לרמב"ם מצוה ז (מצות "להשבע בשמו" הנמנה לאחר מצות "ובו תדבק", כסדר הפסוק): "…'ובו תדבק' שתדביק נפשך אל מצותיו ואל עבודתו ותזרז אותה אליו בשבועות ואסרים לקיים חפצו ויש לך רשות להשבע לקיים כל דבר [אין הרמב"ן מונה 'ובשמו תשבע' כמצוה, כדעת הרמב"ם, אלא כרשות]. וכפל עוד בענין הדביקה, אמר 'לאהבה את הוי' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו', וממנו דרשו בספרי הדבק בחכמים ובתלמידיהם. ועוד אמרו שם למוד דברי הגדה שמתוך הגדה אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומתדבק בדרכיו. והכלל שירצו בדבקות הזו שיתחבר לחכמים וילמוד החכמות המועילות לאהבה את השם יתברך וללכת בדרכיו. ואף על פי שהמדרשים חלוקים בשני הפסוקים האלו לא נמנה 'ובו תדבק' מצוה אחת 'ולדבקה בו' מצוה אחרת אבל נמנה מצוה אחת להדבק בו יתברך בכל מיני הדביקה".

מכאן יוצא ברור שמצות הדבקית לדעת הרמב"ן (שגם הוא, כמו הרמב"ם, מונה את מצות הדבקות במנין תריג) היא מצוה השוה לכל נפש, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה (ויש אכן חסידי עליון הזוכים בקיום מצוה זו להיות מעון לשכינה ולצרור בצרור החיים הנצחיים את הוי' ב"ה גם בעלמא דין, אך אין זה לעיכובא לקיום המצוה על ידי כל ישראל), ולא כדברי המשך חכמה הנ"ל.

ועוד, ממה שבהגדרתו את מצות "ולדבקה בו" הביא הרמב"ן את אזהרת יהושע לדור שנכנסו לארץ "שגם עתה בארץ בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תפרד כוונתם מן השם" מוכח שאין מצות הדבקות מופנית דווקא לנשמות גבוהות, נשמות דאצילות (כנשמות דור המדבר, כמבואר באר"י בסוד פרצוף דור המדבר בעולם האצילות), "זרע אדם" (נשמות החיות בתודעה תמידית של למעלה מן הטבע), אלא דווקא לנשמות דבריאה, נשמות הדור שנכנסו לארץ כבשוה וירשוה, "זרע בהמה" (נשמות החיות בתודעה של טבע נברא), כמבואר בדא"ח.

ד.

ובכל זאת יש בהחלט פן של "הבדלה" והתעלות לדבוק בו יתברך וללכת בדרכיו הוא (על דרך מצוה להדמות אליו יתברך באמת) בפירוש זה של הרמב"ן.

מכל הנ"ל נמצא ששלשת הפירושים ו"ובו תדבק" שמביא בעל המשך חכמה הם כנגד הכנעה הבדלה המתקה: פירוש הרמב"ם, להדבק עם החכמים וכו' ולהתאבק בעפר רגליהם היינו בחינת הכנעה בנפש (ויש בזה אהבה רבה מאד לה' ולצדיקי אמת, בחינת "ובכל מאדך" כנ"ל, וד"ל), פירוש הרמב"ן (הכולל גם את פירוש הרמב"ם אך מפרשו כפרט במכלול מצות הדביקה) היינו בחינת הבדלה בנפש כנ"ל, אך הפירוש ה"חסידי" (של בעל המשך חכמה עצמו) שמצות הדבקות היינו הבטחון בה', שלא נאמר בפירוש כמצות עשה בלשון בטחון אלא רמוז בכל ספרי התנ"ך, היינו בחינת המתקה בנפש. זה שייך לכולם ממש למגדול ועד קטן (גם מבחינת צדקות בקיום התורה והמצוה, כלומר שיש בזה מעין הגילוי ש"מצות בטלות לעתיד לבוא" בתחית המתים, סוד החיים הנצחיים אליהם זוכים באמצעות הבטחון הגמור בה', וכדלקמן), אין כאן תנועה של הבדלה מלמטה למעלה, כמו בפירוש השני, אלא תנועה של המתקה, המשכת גילוי אור ה' מלמעלה למטה לאדם הישראלי באשר הוא שם, וכמו שיתבאר, וד"ל.

וממשיך בעל המשך חכמה:

"והענין, כי יש בטחון מוסרי, כבטחון העם בהמלך כי הוא ידאג למחסורם, ויש בטחון טבעי, כמו האשה תבטח בבעלה כי הוא ידאג בעד מחסורה, ויש בטחון יותר חזק, כבטחון הבן באביו המלך, כי ידאג בעדו, כמו שדואג עבור עניני עצמו ויזמין לו כל מחסורו, כל אלה הענינים נקבצו אצל השי"ת הוא מלכנו, הוא אבינו, אם כן הוא יושיענו (תפלת כתר ועיין ישעיה לג, כב), ומסבת האמונה כי השם דבוק לנבראיו להכין להם טרפם וצרכם ולהגן עליהם מהמדוה והחולי והעדר הענינים הנדרשים, ומרגיש עליהם יותר ממה שמרגיש האדם, וכביכול 'בכל צרתם לו צר', והוא בעל היכולת האחד האמיתי הנצחיי, ויודע כל מקריו ומצפוניו ועלילות בני אדם, אם כן הוא חושש לטובתם יותר מהם על עצמם, אם כן הלא יהיה האדם יושב בטח ושליו ושקט, ולא יעשה הסבות המוכרחות רק למה שהטילה על הנבראים גזירת הבורא יתברך. כמו שדבר בארוכה החסיד בשער הבטחון, וזה הענין נקרא 'בו תדבק' שכיון שיצייר האדם שהוא דבוק לההשגחה העליונה מהשי"ת ומרגיש השי"ת בעניניו יותר ממה שמרגיש האדם בעצמו ורוצה בהצלחת האדם יותר ממה שחפץ לבב האדם בעצמו, וכמו שדרשו על 'כי ידעתי את מכאוביו', ובאגדת בראשית על 'מה אקוב כו", אז האדם בטוח ונח ואינו דואג מאומה לעניניו, כי מה יועיל יכולתו נגד יכולת הבורא הדבוק עמו ומרגיש בהעדריו כביכול, וזה נקרא דביקות, והיא מצוה כוללת בבחינות שונות לכל אנשי האומה בלא הבדל, וכמו שאמרו על קרא רבים מכאובים לרשע והבוטח בד' חסד יסובבנו, אפילו רשע ובוטח בד' חסד יסובבנו (ילקוט תהלים ס"ס תשיט), שבענין שהוא בוטח יושיעהו ד' מצד החסד".

ישועת ה' מצד החסד, גם לרשע הבוטח בו, היינו המתקה אמיתית. "ברחמיך הרבים רחם עלינו", ה' יודע את הרחמנות שעלינו יותר ויותר מאתנו, כמבואר בדא"ח וכן כנ"ל. יש כאן "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך", הוא יעשה לך ריבוי כלים להכיל את החסד חנם שהוא משפיע לכל המשליך עליו את יהבו. העיקר הוא לדעת שהכל בשגחה פרטית מאת המקום ב"ה – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" – הוא המקים את כל אחד ואחת מתוך ההעלם (אי הידיעה בצרת עצמו באמת) שלו, ואין ההעלם המורגש על ידי הנבראים יכול להקים את המשפיע, עשירו של עולם, להשפיע כל טוב סלה לפי הצורך האמיתי של כל נברא ונברא.

ה.

וממשיך בעל המשך חכמה:

"והנה ענין הבטחון חשב החסיד (חובת הלבבות סוף שער הבטחון) עשרה מדרגות והאחרונה העליונה שבכולן שימאס בעולם הזה ובמחמדיו, ויברח במחשבתו ונפשו וגופו אל ד', וישתעשע בזכרו בבדידות, ואם יהיה במקהלות לא יתאוה כ"א לרצונו, ותטרידהו שמחתו באהבתו יותר משמחת אנשי העולם בעולם, וזה עצם הדביקות שכתב הרמב"ן. והנה דברי יהושע לנו לעד, שקודם מותו צוה לישראל לבטוח בד' כי הוא ילחום עבורם ולא יבקשו סבות לבקש קרבת העמים ולהיות שלום עמהם ולהתחתן בם, רק יהיו בטוחים בד', כי הוא ירדפם וירשו את ארצם וע"ז אמר 'כ"א בד' אלדיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה'. ומלת 'עשיתם' לעד, כי לא אמר כאשר הייתם, להורות שלחמו כאריות והיו בטוחים בד', 'ויורש מפניכם כו' [ולא מפני] ואתם כו' כי ד' אלדיכם הנלחם לכם', זהו מצות הבטחון האמיתית, ובענין המזון הראה להם למשמרת צנצנת המן 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם', וכל מי שדואג על מחר הוא מחוסר אמונה (סוף סוטה), ובענין האויב במלחמה באו אזהרות בזה, 'אל ירך לבבכם', 'ואל תחפזו ואל תערצו כו", וכ"ז לאומה הישראלית בכללה, אבל לכל יחיד ויחיד באה מצות עשה 'ובו תדבק' כמו שבארנו. ודרש הגמרא בסוף כתובות הוא על קרא ד'ולדבקה בו' בסוף נצבים, שזה כתוב אחר לאהבה את ד' לשמוע בקולו ולדבקה בו שקאי אל הדבקות אל הקול, הוא משיא בתו לת"ח, אבל 'ובו תדבק' שבא אחר מצות יראה, הוא על הבטחון, שזה גדר האמיתי שלא לירא זולת השי"ת כי אינו מפחד משום אדם ואויב ושום סבה רק מהשי"ת, אחרי כי הוא בוטח בד' לבדו. ובעוה"ר העדר הבטחון גרם לדורנו להתרחק מת"ח ולהרחיק הבנים מת"ת כי יחקורו על התכלית מה תהיה אחריתם. והמעיין יראה כי הבטחון גורם להדבק בת"ח. וזה דרוש ארוך אכמ"ל".

יוצא מדבריו הנ"ל שעל ידי הבטחון הטהור בה' (מצות "ובו תדבק") מתקיים אצל עם ישראל קדושים "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" – "ולא יבקשו סבות לבקש קרבת העמים ולהיות שלום עמהם ולהתחתן בם, רק יהיו בטוחים בד'…" ולא ידאגו למחר כלל, לא לענין בני ולא לענין חיי ומזוני, שהכל במזלא תליא מילתא ו"אין מזל לישראל", האין האלקי הוא המזל לישראל (כפירוש הבעל שם טוב), וההתקשרות אליו הוא על ידי הבטחון הגמור בה' (ללא שום קשר לזכויות האדם, או גם האומה כולה, הרי "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא", וד"ל).

המאמין ובוטח בה' אינו מפחד משום דבר בעולם, כל מאגר היראה שלו (סוד הנאמר ליצחק אבינו "גור בארץ"), כל חרדת הקדש שלו הוא "בלתי להוי' לבדו". והוא ממש צוואת אביו של הבעל שם טוב אליו לפני מותו כשישראל בעל שם טוב היה ילד קטן, "ילד מסכן וחכם", וד"ל (וב"ה שהדברים חלחלו גם לתוך ספר שאינו נמנה על ספרי חסידות הבעל שם טוב, סימן מובהק שאור ישראל מאיר לכל ושהגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו קרובה לבוא, וד"ל).

לפי הרמב"ן פירוש הרמב"ם (משיא בתו לת"ח כו') נכלל, כפרט, בפירושו כנ"ל. אך לפי פירוש המשך חכמה, שענין הדבקות הוא הבטחון בה', אין פירוש הרמב"ם בכלל, אלא נלמד מפסוק אחר, לא מ"ובו תדבק" הסמוך ל"את הוי' אלהיך תירא", אלא מפסוק שהדבקות שבו סמוכה לאהבת ה' ושמיעה בקולו (בסוף פרשת נצבים, ואכן הגמרא מביאה את הפסוק "לאהבה את הוי' אלהיך… ולדבקה בו" ואילו בסוף פרשתנו נאמר "לאהבה את הוי' אלהיכם… ולדבקה בו", ויש לומר שבהיות המדובר שם למצוא זכות לעם הארץ שיזכה לקום בתחית המתים מתאים "הוי' אלהיך" לשון יחיד ולא "הוי' אלהיכם" לשון רבים, שאין לכנות את הרבים עמי הארץ, ודוק). ואף על פי כן מסיים שהבטחון גורם לאדם להדבק בתלמידי חכמים, בהיותו פנוי מדאגות העולם, והוא על דרך "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ", אך בסדר הפוך: כל המעביר ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ זוכה לקבל עליו עול תורה, ודוק. והיינו שאין המצוה להדבק בתלמידי חכמים, רק לבטוח בקדוש ברוך הוא, אלא שהדבקות בתלמידי חכמים באה מאליה (סוד "אני אמרתיאלהים אתם" כנודע) בדרך ממילא.

ו.

וממשיך בעל המשך חכמה:

"והנה השבת הוא באמת מיוחס להבריאה בכללה, כאשר בארתי לעיל פרשת ואתחנן, ואפ"ה לא ניתן רק לישראל, משום שהשבת צריך לקיומו מדת הבטחון, שידע שכל הפרנסה קצובה אליו, ולכן ירמיהו אחר שהפליג על מדת הבטחון ואמר 'ברוך הגבר אשר יבטח בד", אמר אחר כך על השבת, כי הבוטח שמח על שביתת השבת, כי הלא המלאכה בשאר ימי החול הוטל עליו מהבורא יתברך לטעמים ידועים אליו, כמו שפירש החוה"ל, יעו"ש דבריו הנעימים, ושביתתו כשביתת העבד ששמח בשביתתו, שמאמין שאינו חסר אליו מהשגחת הבורא עליו בפרטיות, וזה שאמר 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ד' אלהיך כו", הרי השגחתו הפרטית עליך א"כ תאמין כי במה שתשבות בשבת לא תפסיד מאומה מפרנסתך, 'וברכת ד' היא תעשיר' זה שבת (בראשית רבה יא-א), ועשירי בבל מפני שמכבדין את השבת (שבת קיט), וזה שאמר 'על כן צוך לעשות את יום השבת' ולא צוה לעמים אחרים, כי הם לא ידעו מההשגחה הפרטיית ולא יוכלו לקיים שמירתו, ולכן אימת זכו להשבת קודם מתן תורה כשנכנסו במדבר בארץ שממה ולא שאלו מאין יתפרנסו עם רב כזה, 'וזכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר', כיון שנכנסו לבטחון גדול כזה, וכשנתן להם המן נתן להם השבת, שנקל לבעלי בטחון בהם לשמור את השבת. ולכן כאשר לקחו בני ישראל הפסח והכינו אותו כי בחצות הלילה ימותו כל בכור מצרים היה הבטחון הנפלא ואמונה גמורה בד', כי אם לא היה ברגע זו לא נשתייר מהן שריד, לכן היו ראוים לקבל השבת, שלזה צריך להיות הבטחון והאמונה הגמורה, לכן נקרא שבת הגדול, ודו"ק".

ידוע הרמז ששבת הגדול = 750 = 10 פעמים בטחון, כלומר התפשטות הבטחון בכל עשרת כחות הנפש, להיות שלם בבטחון גמור בהוי' – "אין עוד מלבדו".

ועוד רמז: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים [ויצאך…]" = 1837 (מספר "מגן דוד" ה-חי) = "זכור את יום השבת לקדשו", ללמד ששתי הזכירות הא בהא תליא – "הרי השגחתו הפרטית עליך א"כ תאמין כי במה שתשבות בשבת לא תפסיד מאומה מפרנסתך".

שבת בטחון = 777 = אהיה פעמים יחידה (ז פעמים פלא).

על פי לשון הכתוב "השקט ובטח עד עולם" יש לומר ששבת ראשי תבות שקט בטחון תענוג.שקט בטחון = 484 = 22 בריבוע. תענוג = 529 = 23 בריבוע. ביחד = 1013 = מספר ההשראה ה-23 (חיהזיו כו').

המן הוא סוד כח האמונה שבישראל. "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן". "מן הוא" אותיות אמונה כנודע. ידוע בדא"ח ההבדל בין אמונה לבטחון, שאמונה היינו שהכל יהיה על צד הטוב ביותר בעיני השי"ת, וכפי שעתיד להתגלות גם לעינינו כאשר "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" ו"אודך הוי' כי אנפת בי". אך הבטחון הוא שיהיה טוב בטוב הנראה והנגלה לנו מיד, בעולם הזה הגשמי עוד טרם תבוא הגאולה (אם ח"ו תתעכב מטעם בלתי ידוע לנו, גם לצדיקי עליון, כלל וכלל). ויש לומר שמעלי שבתא הוא סוד האמונה ואילו יומא דשבתא (שכבודו גדול יותר ממעלי דשבתא כנודע בהלכה) הוא ענין הבטחון, סוד "אכלוהו היום כי שבת היום להוי'", שעיקר גילוי ה"שבת", השביתה מתוך בטחון גמור ושמחה רבה (כנ"ל) הוא בסעודת היום ("היום" השני בפסוק). אך יש עוד מעלה בשבת "היום לא תמצאוהו בשדה", סעודה שלישית ("היום לא" כנודע), רעוא דרעוין. ויש לומר שהוא מעלה נוספת בבטחון (כמעלה העשירית דבעל חובת הלבבות הנ"ל, ודוק). נמצא ששלמות סוד השבת הוא אמונה בטחון בטחון (על דרך חש מל מל) = "יברכך" (התבה הפותחת את ברכת כהנים; יש יפעמים "יברכך" בחמשה חומשי תורה, החדרת הברכה דשבת קדש בכל עשרת כחות הנפש. בנ"ך יש עוד ז פעמים "יברכך", סך הכל טוב פעמים "יברכך" בתנ"ך, והסימן: "יברכך הוי' מציון וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך"; כל הפסוק "יברכך הוימציון וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך" = ז פעמים אור [אין סוף], אור = 207 ובהיפוך ספרות = 702 = שבת, נמצא שכל הפסוק הנ"ל רומז לסוד השבת קדש, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים שבו יאיר אור אין סוף ב"ה "שבעתיים כאור שבעת הימים", וד"ל), "מינה מתברכין כולהו יומין", וד"ל.

נמצא מכל הנ"ל שבעל המשך חכמה הולך בפירושו הנ"ל על הדרך הסלולה של מורנו הבעל שם טוב זי"ע, ובפרט כפי שהודגש בשיחות הרבי שמדת הבטחון הגמור, כפי שמתואר בספר חובת הלבבות שער הבטחון שייכת כפשוטה ממש לכל אחד ואחת בישראל, באשר הוא שם (ואם אכן זקוק לתשובה על מעשיו הלא מתוקנים, אזי בזכות הבטחון בה' יזכה לתשובה שלמה, ודוק), ולא כמאן דאמר שחולק על זה כידוע.

ז.

 "את הוי' אלהיך תירא, אתו תעבד, ובו תדבק, ובשמו תשבע". מכל אחד מארבעת הלשונות של הפסוק נלמדת מצות עשה דאורייתא, לפי שיטת הרמב"ם (כן נמנו המצות לפי סדר פסוק זה בספר החינוך, וכן משמע מספר המצות לרמב"ם שמנה את ד מצות העשה לפי הסדר של פסוק זה בזו אחר זו: מצוה ד' לירא את ה', מצוה ה' לעבוד את ה' בתפלה, מצוה ו' להדבק בחכמים ותלמידיהם, מצוה ז' להשבע בשמו יתברך. וזה אף על פי שמביא את מקורות המצות מפסוקים אחרים, על פי דרושי חז"ל, ודוק [ג המצות הראשונות הן האמנת האלקות, יחוד ה' ואהבת ה').

ומפרש רבינו בחיי:

 "… וע"ד הקבלה 'את ה' אלהיך תירא' היא היראה מה שאין המחשבה משגת. 'ואותו תעבוד' היא החכמה, וכן מצינו בירושלמי 'ואותו תעבוד' אותו ואת תורתו, היא התורה שקדמה לעולם אלפים שנה. 'ובו תדבק' הבינה, כי שם תשובת הנשמות. 'ובשמו תשבע' לשון שבעה. והנה הכל רמוז בפסוק זה 'מעשרה שליטים אשר היו בעיר', וכן רמוזים בפסוק 'לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה', באור 'כי כל' בין השמים והארץ כי הוא השלום המכריע, וכן רמוזים עוד כלן בשיר השירים בפסוק 'שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז', באורו כי שוקיו הם עמודים לשש והרי הם שמונה, יסוד ואל"ף דל"ת, הרי הכל רמוז בפסוק זה, וכן בפרשה 'ה' קנני ראשית דרכו', שאמר באין תהומות והרים וארץ, וזה מבואר".

רבינו בחיי רואה בפסוק זה דפרשתנו (בפרשת היראה שבה – "מה הוי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה", "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'", י פעמים י, שלמות של עשר ספירות בלימה כל אחת כלולה מכולן, והן מאה ברכות בכל יום = "וישם לך שלום", חותם ברכת כהנים =מאה פעמים טוב, וד"ל; בתוספת א ל"מה" להיות "מאה" יש בדיוק מאה אותיות בפסוק, וב"מ[א]ה הוי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה" יש כח אותיות, המשולש של ז, כאשר פנות המשולש הן אותיות מאה!) פסוק מושלם ביותר, פסוק שכולל את כל עשר ספירות בלימה, שבהן נברא העולם: "את הוי' אלהיך תירא" הוא כנגד הכתר עליון, הספירה הראשונה שלמעלה מהראש, למעלה מטעם ודעת המושג, המושג אך ורק ביראת ה' טהורה (בלשון החסידות – בטול במציאות ממש); "אתו תעבד" בתורה – "אורייתא מחכמה נפקת", חכמה אלקית, "והחכמה מאין תמצא"; "ובו תדבק" בעבודת התשובה שבבינה ליבא – "ולבבו יבין ושב ורפא לה"; "ובשמו תשבע" בשבעת ימי הבנין, שבע המדות מחסד עד מלכות (שכללותן ז"א, כאשר המלכות היינו עטרת היסוד שבו כנודע, ובסוד "כל הנשבע נשבע במלך עצמו", היינו בז"א עצמו המכונה מלכא סתם, כמבואר בדא"ח). ומביא רבינו בחיי עוד ארבעה מקורות מהתנ"ך לסוד עשר ספירות, ודוק.

רבינו בחיי מפרש את פסוקנו בדרך מלמעלה למטה, אך ידוע ש"שבעים פנים לתורה", ולפי המבואר לעיל שעל פי פשט ארבעת חלקי הפסוק באים לתאר עליה בקדש מחיל אל חיל, עד שראוי (ומצוה על האדם שהשיג את כל המדרגות הקודמות) להשבע בשם ה' באמת, נראה שראוי לפרש את הפסוק, על דרך הסוד, מלמטה למעלה (ודא למודעי שגם כאשר בעבודת האדם יש עליה מלמטה למעלה יתכן שבהקבלת שלבי עבודת האדם לספירות העליונות יהיה הסדר בספירות מלמעלה למטה, והיינו מפני שכדי להחדיר את האור האלקי למקום תחתון יותר זקוקים לכח עליון ועצמי יותר, וד"ל).

הנה, "את הוי' אלהיך תירא" יש לומר כנגד ספירת המלכות, "אשה יראת הוי' היא תתהלל" – יראת המלכות ("ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", כמבואר בספר תניא קדישא), בחינת "את", וד"ל.

"אתו תעבד", היינו בסוד "ועבד הלוי הוא", עלית הגבורה (קו העבודה בכלל כנודע, "חד קציר", שמצמצם ההמשכה כלפי מטה כדי להתאמץ בכל כחו לעלות מעלה מעלה בעבודתו יתברך) ל"מקום בינה" (ששם התגלות עתיקא – "הוא", לשון נסתר. גם הבינה היא בחינת "הנסתרת להוי' אלהינו", וגם בה מתגלה הסתימו דכל סמימין, עצם ה"הוא" הבלתי נודע, וד"ל). והיינו ש"אתו תעבד" קאי על מצות התפלה בפרט (לא על התורה כנ"ל, בשם חז"ל, אלא לפי ההלכה כאן בפי מוני המצות, וכן הוא על פי פשט כמובן, "עבדהו במקדשו" בבית ה' – "ביתי בית תפלה" דווקא, וד"ל), וכמו שכתוב בפרשה השניה של קריאת שמע הכתובה בהמשך פרשתנו "ולעבדו בכל לבבכם", ופירשו חז"ל "איזוהי עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה" (וכן הוא ברמב"ם בפירוש מצוה זו), היינו סוד "בינה ליבא, ובה הלב מבין", סוד "לבמבין דעת" (אותיות דרבי עקיבא בפירוש האות למד – "מגדל הפורח באויר", סוד אמא עילאה, בינה).

"ובו תדבק", כל דבקות הוא בכתר עליון, כמבואר בכ"ד בדא"ח (בסוד התבוננות הסתכלות דבקות, עליה מבינה לחכמה לכתר). "ובו תדבק" = יג פעמים מ, סוד יג ממין המבוארות בעמק המלך, שרש יג מדות הרחמים (האות מ היא האות ה-יג בסדר הא-ב) באויר קדמון, ובכתר דאצילות, בסוד אוירא (דשם מאיר הארה מדעת דרדל"א) המאיר ב-יג תיקוני דיקנא דאריך, יג מדות הרחמים, וד"ל. והיינו שעל ידי מצות הדבקות בחכמים ותלמידיהם (וכל שכן לפי שאר הפירושים הנ"ל במהות מצות "ובו תדבק") להשיא בתו לת"ח וכיוצ"ב, במסירות נפש "בכל מאדך" כנ"ל, מעורר את גילוי יג תיקוני דיקנא, יג מדות הרחמים העליונות.

"ובשמו תשבע", היינו גילוי כללות ז תקוני גולגלתא, שלמעלה מ-יג תקוני דיקנא. והיינו סוד קידוש שם שמים ברבים כאשר מוציא בפה את שמו יתברך בשבועת אמת (והיינו לפי פשט הראב"ע הנ"ל ש"ובו תדבק" בלב "ובשמו תשבע" בפה, נמצא ש"ובו תדבק" הוא עדיין בגדר "אור המאיר לעצמו" ואילו "ובשמו תשבע" הוא בגדר "אור המאיר לזולתו", שבזה עיקר קידוש שמו יתברך ברבים, תכלית הכוונה של דירה בתחתונים, ששרשו בכתר דרדל"א ולמעלה יותר עד אין סוף ממש, וד"ל [ובזה יובן בטוב טעם מה שהקשו על הרמב"ם שבספר היד פירש שמצות השבועה הוא דווקא בבית דין, ואילו בינו לבין עצמו, לזרז את עצמו בקיום המצות, הוא רשות למי ששלם כו', והיינו שעיקר מעלת השבועה כאן, לאחר שלש המצות הקודמות, על ענין הדבקות הוא בכך שהוא בגדר אור המאיר לזולתו, לצורך זולתו בבית דין, וד"ל. וזה לשון הרמב"ם בהלכות שבועות פרק יא הלכה א: "כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו". ושם בהלכה ג: "ומותר לאדם להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז את עצמו ואע"פ שהוא מושבע עליה מהר סיני, שנאמר 'נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך'", וד"ל]).

השארת תגובה