דברי תורה לפרשת צו – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

עמוקים ורמזים מתוקים מתוך 'דבר תורה יומי' שכתב הרב עצמו.

א.

"וידבר הוי' אל משה לאמר. צו את אהרן ואת בניו לאמר וגו'", ופירש"י (על פי תורת כהנים): "'צו את אהרן'. אין 'צו' אלא לשון זירוז, מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".

ובפירוש בעלי התוספות:

"צו את אהרן". נמצא בילמדנו שאמר הקב"ה במעשה העגל שלא יעבוד אהרן עוד. ויאמר משה להקב"ה באר שנואה ומימיה חביבין שהרי בכל העבודות כתיב בני אהרן ולא כתיב בשום מקום אהרן. וכיון שהבנים חביבין שהם מי הבאר היאך שנואה באר שהוא האב, והרי חלקת כבוד לעצים כדתנן 'הכל כשרין לעצי המערכה חוץ משל זית ומשל גפן'. ואף על פי שאלו פסולין. כשהזכיר הכתוב המערכה לא הוציא את אלו ממשמעו בפירוש לפי שחלק כבוד לזית בשביל שמן שיוצא ממנו ולגפן בשביל הנסכים. ולמה לא תחלוק כבוד לאהרן אחי בעד בניו?! מיד אמר הקב"ה. אחלוק לו כבוד. ולא עוד אלא שאקדימנו לבניו, מיד אמר למשה "צו את אהרן ואת בניו".

אהרן הוא בחינת "מיד", סוד הבאר, ואילו בניו הם בחינת "ולדורות", סוד מימיה החביבין של הבאר. המצב בהווה לא תמיד משביע את הרצון (ובעצם אסור להיות שמח ושבע רצון מהמצב הרוחני בהווה, שמה שנאמר "איזהו עשיר השמח בחלקו" נוגע רק למצב הגשמי ולא למצב הרוחני, כמבואר בחסידות), ועד שהוא שנוא. רק בכח האמונה ביכולת ה"לדורות", העתיד, לתקן את ההווה ניתן להמליץ טוב על ההווה ולהמתיק את הדינין המתעוררים כנגדו.

הרי כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. עלי להרגיש (כמו אהרן) שאני הוא שנתתי גיבוי למעשה העגל, לסטיה שבעם ישראל מעבודת ה' וביטול מוחלט למשה נביא ה'. על הדורות להציל את ה"מיד", כלומר לזרז את ה"מיד" לקום ולפעול מתוך מסירות נפש, ללא חת כלל – "אל יבוש מפני המלעיגים" – ואפילו אם הרגו את חור על שמחה נגד העם עלי לעמוד בפרץ ויהי מה, אולי ירחם ה' ואזכה לעורר את העם בתשובה.

בפרשה הבאה מסופר על מסירות נפשם של שני בני אהרן הגדולים, נדב ואביהוא, עליהם נאמר "בקרֹבי אקדש" (שהם גדולים גם ממשה ואהרן). הם סוד הקשר וההשפעה של העתיד (בניו-לדורות) על ההווה (אהרן-מיד), המתקת ותיקון ההווה על ידי העתיד. על פי פשט, הם מתו כעונש להשתתפותו של אהרן בחטא העגל, ובכל מקום בתורתנו הקדושה העונש היינו התיקון, ודוק. ה"לדורות" ממש היינו שני בניו הנותרים של אהרן – אלעזר ואיתמר. והרמז:אהרן ("מיד") אלעזר איתמר ("לדורות") = יה פעמים נדב אביהוא (סוד ה"זרז", הקטליזאטור [המסתלק], המחבר את ה"לדורות" ל"מיד", וד"ל).

ועוד בדרך רמז: אהרןמיד בניולדורות = אהרן אהרן אהרן אהרן (כלומר שהערך הממוצע של כל תבה הוא אהרן). אהרן = הוה בריבוע. ארבע פעמים אהרן = לב בריבוע (מדת המזבח, מספר האותיות של קריאת שמע, ועוד). והנה, כשם "שחלק כבוד לזית בשביל שמן שיוצא ממנו ולגפן בשביל הנסכים" כך חלק כבוד לאהרן בשביל בניו. זית שמן גפן נסכים אהרן בניו = לח בריבוע (כל ריבוע מורה על שלימות כידוע); זית גפן אהרן = לעשות (התבה המסיימת את מעשה בראשית, תכלית מעשה בראשית – לעשות-לתקן את ההווה תמיד[תכף ומיד]) = אל פעמים הוי' ("אל הוי' ויאר לנו", אהרן אותיות נראה כידוע), כאשר אל הוי' = נאו (תכף ומיד ממש)! שמן נסכים בניו = אברהם יצחק יעקב, וד"ל.

ב.

והנה בפירוש הרא"ש על התורה מובא המדרש הנ"ל בסגנון אחר ובתוספת משל נאה מדיליה:

"צו את אהרן". איתא במדרש, מפני מה לא הוזכר שם אהרן בפרשת ויקרא? שהיה נזוף על מעשה העגל, רק בניו. אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, כלום בור שנוי ומימיו נאים? והלא חסת על הזית והזהרת שלא לכרות עצי זית בשביל השמן שהיה צריך למאור ולמנחות, כך בני אהרן חביבין לפניך ולא תחוס על כבוד אביהם?! אז הודה הרב לתלמיד, ואמר "צו את אהרן". ואם תאמר, כיון שהיה שונא את האב, מה אהבתן של בנים? יש לומר משל למה הדבר דומה, למלך שהיו משרתיו ושני בחוריו הולכים עמו גבורי כח יפי תואר והיה אביהם כפרי, אמר המלך טוב שנעשה האב פרש למען יקראו הבנים בני פרשים, אף על פי שהאב נמאס בעיניו. כך בני אהרן חביבים היו לפני המקום ית', ולכבודם קרא אביהם וצוה לו מה שצוה.

למה הדבר דומה בימינו? בחורי החמד, גבורי הכח יפי התאר, היינו הדור הצעיר הצומח היום בארצנו הקדושה, דור המשוחרר מהמוסכמות ו"הנחות העולם" של הדור הקודם (ביחס לממסד הציוני השולט כאן בארצנו הקדושה לעת עתה). אלו הבחורים שהולכים ביחד עם המלך והמלך אוהב אותם מאד ומקרב אותם וחפץ ביקרם. אבל מה לעשות לאביהם, שמכור עדיין לדרך הישנה? אב הדרך הישנה, המכונה דתי-לאומי (או ציוני-דתי), הנו משרש נשמת אהרן הכהן הגדול ("אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"), כמבואר במקום אחר. לכבוד הבנים חייבים להעלות את קרנו של האב, לעשותו "פרש" – פרשן מכובד לקורות ישראל. מעתה הבנים נעשים בני פרשים-פרשנים, מבינים דבר מתוך דבר מתוך פרשנות האב (בן הוא מלשון מבין, כידוע בחסידות). הבנת דבר מתוך דבר מתפרשת בחסידות כהבנת הסובב כל עלמין מתוך הממלא כל עלמין – הבנת "דבר גדול" מתוך "דבר קטן". בנידון דנן, היינו הבנת רזי קורות הדורות ממבט מלמעלה ("ויוצא אותו החוצה וגו'"), מבט של השראה אמיתית, סובב כל עלמין, מתוך הפרשנות הראשונה של "סדר ההשתלשלות", ממלא כל עלמין. הבנה זו היא הדבר שנותן לבנים את הבהירות לפעול בכל מרצם למען המהפכה המבוקשת (מהפכה שבבחינת גילוי ההעלם, כמבואר במקום אחר), ולזרז את הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו – "מיד ולדורות".

ג.

 ופירש בעל אור החיים הקדוש:

"צו את אהרן". אמרו ז"ל בתורת כהנים (עי' קידושין כט) "אין צו אלא זירוז, מיד ולדורות, אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז כל מקום שיש בו חסרון כיס" עד כאן. הנה לתנא קמא יש כאן זירוז, לצד מה שגדלו פרטי דיני העולה בלילה, מה שאין משפט דומה לה בכל הקרבנות, לזה זרזו מיד, פירוש לאותו זמן יתנהג, כמו שלמדו בתורת כהנים מפרשת נרות דכתיב "צו את בני ישראל ויקחו אליך וגו'" וכתיב "ויעש כן אהרן", לדורות, פירוש שיתנהגו משפטי העולה ככתבן לדורות, שאמרו ז"ל (פסיקתא פסוק את קרבני לחמי במדבר כח ב) וז"ל "לפי שהיו ישראל אומרים לשעבר היו המסעות נוהגים והתמידין נוהגים, פסקו המסעות פסקו התמידין", עד כאן. הרי שיש מקום לטעות שלא תנהוג לדורות.

וחסרון כיס שאומר רבי שמעון רבו בו הפירושים, יש אומרים לאו דוקא חסרון כיס, אלא הוא הדין ריבוי הצער, ויש אומרים כי היה בטל ממלאכתו כל הלילה, והוא חסרון כיס, ויש אומרים חסרון כיס הוא לישראל, שאברי עולה נשרפין על המזבח ואינם נהנין מהם, ויש אומרים חסרון כיס לכהן, שהוא ירצה להקריב קרבנות אחרים שיש לו זכות בהם, מה שאין כן העולה שכולה כליל ואין לו בה אלא העור, וכל הדברים רחוקים בעיני. ואולי נראה שהוא על התמדת עצים שאמרו ז"ל (יומא מה.) "ג' מערכות של אש היו שם וכו', שלישית אין עליה כלום, אלא לקיים 'אש תמיד תוקד וגו"" עד כאן, על פרט זה אמר חסרון כיס פירוש ללא דבר, שאין בו אחד מהקרבנות, אלא שתהיה האש אוכלת עצים כל הלילה, וגם הם שוים ממון. עוד נראה כי חסרון כיס הוא לצד שמצות עולת תמיד עשה בה הכתוב דבר גדול, דכתיב "ובער עליה הכהן וגו' וערך עליה העולה", ותנו רבנן בתורת כהנים "מנין שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר? תלמוד לומר 'עליה העולה'" עד כאן, ותניא בתוספתא דפסחים "כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר וכו' פסולים וכו'" עד כאן. הא למדת, אם אין עולה כל הנעשה קודם לה פסול, ומזה ישתלשלו דברים רבים שיש בהם חסרון כיס, הרי שהביא כבש בן שנתו, ואם היה מקריבו סמוך להבאתו היה כשר, ולצד שאומרים לו עמוד (עד) שיקריב תמיד של שחר הרי זה הפסידו בשהיית שעה אחת, כי מונין שעות לקדשים, כדאיתא בפרק ב' דזבחים (כה:) ובפרק על אלו מומין (בכורות לט:). וכן משכחת לה אם קמץ והקטיר קודם הרי זה פסול. גם משכחת לה שיהיה זמן שלא היה להם כבשים להקריב, בזמן שהיתה ירושלים במצור ואין מציאות לעבודת בית אלהינו להקריב קרבן מהקרבנות הבאים משאר בעלי חיים, והמנחות והקטורת, וצריכין ישראל לתת ממון רב בכבש לצד שאין מציאות להקריב עד שיקדים. וכן תמצא (ב"ק פב:) שהיו משלשלין להם קופה מלאה דינרי זהב בעד כבש אחד, ואין לך חסרון כיס גדול מזה, ואולי שאם לא היה העיכוב הנזכר לא היו נותנים כל הפלגה בכבש אחד בכל יום ובפרט מנכסי גבוה.

יוצא מדבריו הקדושים שעיקר הזריזות שייכת לעבודה בלילה, בזמן עייפות ועצלה. והנה, כהנים זריזים הם, ולא בכדי כהן עולה לילה. אך צריך להבין, הרי כהן-לוי-ישראל הם כנגד אברהם-יצחק-יעקב (ואכן את מדת הזריזות לומדים מאברהם – "זריזותיה דאברהם" – כמבואר בתניא בנוגע לגודל זכותו של אברהם אבינו בעקידת יצחק), ואברהם הוא בחינת בקר – בקר דאברהם – סוד "להגיד בבקר חסדך", "חסד לאברהם", וכן כהן הוא איש חסד. והענין הוא, שכמו שבבריאת העולם "ברישא חשוכא והדר נהורא", אור הבקר בא לאחר חשכת הלילה, כך בעבודת ה' יתברך, עבודת הבקר בגילוי אור, גילוי מוחין דגדלות, בא לאחר עבודת הלילה ותלויה בה, והיינו עבודת אתכפיא דיסוד העפר דנפש הבהמית (עצלות ועצבות, כמבואר בפרק א דתניא), מתוך מוחין דקטנות. ובזה היום הולך אחר הלילה ("ויהי ערב ויהי בקר") גם במקדש, אף שבכלל במקדש הלילה הולך אחר היום, וד"ל. הדבר מתקשר גם ל"את אהרן ואת בניו", בהתקדמות מהאב הכפרי לבניו גבורי הכח ויפי התאר הנ"ל, בסוד "יפה כח הבן מכח האב", וד"ל.

ד.

בפירוש הנ"ל של בעל אור החיים הקדוש מובאים ששה פירושים ל"חסרון כיס" (מבין ריבוי פירושים שהוצעו על ידי המפרשים השונים), ארבעה בשם ראשונים (שלא נראים לו) ושנים של עצמו. ויש לסדרם כנגד ו קצוות על דרך זה:

"ויש אומרים חסרון כיס לכהן, שהוא ירצה להקריב קרבנות אחרים שיש לו זכות בהם, מה שאין כן העולה שכולה כליל ואין לו בה אלא העור". הכהן הוא איש החסד כנ"ל, וכן אכילת הכהן מכפרת ועושה חסד גדול עם בעל הקרבן בשאר קרבנות חוץ מהעולה, ועל כן פירוש זה הוא כנגד ספירת החסד (זאת אומרת שיש ברצון הכהן להקריב קרבנות אחרים שיש לו זכות בהם כוונה פנימית של חסד – רצון להיטיב, ודוק).

"יש אומרים לאו דוקא חסרון כיס, אלא הוא הדין ריבוי הצער". היינו צער העבודה בלילה שצריך להתגבר על העצלות ולהעביר שינה מעיניו וכו' כנ"ל. כל צער בגבורה, ובפרט צער האתכפיא (במיעוט שינה) – "איזהו גבור הכובש את יצרו".

"ויש אומרים חסרון כיס הוא לישראל, שאברי עולה נשרפין על המזבח ואינם נהנין מהם". כשם שהכהן הוא כנגד ספירת החסד כך ישראל הוא כנגד ספירת התפארת – "תפארת ישראל". גם בהנאת ישראל יש כוונה לשם שמים, הרי "ישראל אשר בך אתפאר", כאשר הבן נהנה מהקדש לשם שמים האב מתפאר בו (מה שאין כן אם הכל נשרף ועולה לגבוה יש כאן "פרנסת" האב עצמו אבל אין כאן התפארות מיוחדת ביכולת הבן ליהנות לשם שמים). ידוע מהבעל שם טוב (תחילת כתר שם טוב, בסוד כוונת המקוה) שעבודת ה' יתברך במדת התפארת היינו לגרום לאבינו שבשמים נחת רוח והתפארות ב"בני בכורי ישראל", עיי"ש.

"ויש אומרים כי היה בטל ממלאכתו כל הלילה, והוא חסרון כיס". המלאכה בכללות שייכת לספירת הנצח. "ששת ימים תעבוד" היא מצות עשה כנודע. ויש לנצח על המלאכה (ויש בזה גם בחינת נצחון במלחמת הקיום, נצחון המנציח את החיים, נשמה בגוף, ודוק).

"עוד נראה כי חסרון כיס הוא, לצד שמצות עולת תמיד עשה בה הכתוב דבר גדול, דכתיב 'ובער עליה הכהן וגו' וערך עליה העולה', ותנו רבנן בתורת כהנים מנין שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר, תלמוד לומר 'עליה העולה' עד כאן, ותניא בתוספתא דפסחים כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר וכו' פסולים וכו' עד כאן. הא למדת אם אין עולה כל הנעשה קודם לה פסול, ומזה ישתלשלו דברים רבים שיש בהם חסרון כיס…". בעבודת ה' יתברך ספירת ההוד היא פתיחת עבודת היום – "מודה אני לפניך", "הודו לה' קראו בשמו" ועוד (כמבואר בדא"ח). היא האדן שעליו עומד כל המשכן (מלשון המשך עבודת היום). הרבה דוגמאות של חסרון כיס משתלשלין ממדת ההוד – "הודי נהפך עלי וגו'", ובפרט כאשר ירושלים עיר הקדש נמצאת במצור מפני אויב, שאז דרושה מסירות נפש מיוחדת להשיג והקריב את התמיד של שחר.

"ואולי נראה שהוא על התמדת עצים שאמרו ז"ל (יומא מה.) ג' מערכות של אש היו שם וכו', שלישית אין עליה כלום, אלא לקיים 'אש תמיד תוקד וגו" עד כאן, על פרט זה אמר חסרון כיס פירוש ללא דבר, שאין בו אחד מהקרבנות, אלא שתהיה האש אוכלת עצים כל הלילה, וגם הם שוים ממון". התמדת העצים רומזת לספירת היסוד בקבלה. כאן החסרון כיס מתפרש "ללא דבר", היינו לבטלה, ע"ד זרע לבטלה. אך באמת אין זו לבטלה כפירוש הבעל שם טוב ל"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (בהמשך פרשתנו), וד"ל.

ה.

ואלו דברי בעל "נעם אלימלך" בריש פרשתנו:

"וידבר כו' צו את בני ישראל". פרש"י "אין צו אלא זירוז, ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס". ונראה לומר על פי הרמז, דהנה האדם העובד את השם יתברך ברוך הוא צריך לעבוד בזריזות ובמדות טובות, אבל העובד את השם יתברך בעצלות ובדוחק, שלא ברצון, אזי הרי הוא חסר הגוף שאין לו גוף שהוא כמו כיס ונרתק להנשמה, וזה שרמז רש"י "ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס" דהיינו שעובד בעצלות כנ"ל.

ראשית כל יש לשאול למה כתב "צו את בני ישראל" ולא "צו את אהרן" כלשון הפסוק כאן. בכל התורה יש רק פעם אחת (כאן) "צו את אהרן" אבל "צו את בני ישראל" חוזר חמש פעמים בתורה – פעם אחת בחומש ויקרא וארבע פעמים בחומש במדבר, כולן לאחר "צו את אהרן" דכאן (נמצאנו למדים שכל חמש הפעמים של "צו את בני ישראל" נמשכו מ"צו את אהרן ואת בניו", שהרי "כהנים זריזים הם" ובהיות כל עם ישראל "ממלכת כהנים" נמשכה מדת הזריזות דכהנים לכולם). יש לומר כי חמש הפעמים הן כנגד חמשה חומשי תורה. לפי רמז זה, הפעם השלישית שנאמר בתורה "צו את בני ישראל" היא כנגד חומש ויקרא, והיא "צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו", תחילת פרשת הקרבנות בפרשת פינחס, הפותחת בתמיד של שחר ושל בין הערבים, הנכלל ב"זאת תורת העולה" דכאן. והנה, "צו את אהרן" ועוד חמש פעמים "צו את בני ישראל" עולה 6253 = 13 פעמים 481 (מספר ההשראה ה-3 פעמים מספר ההשראה ה-16) = 37 (יחידה) פעמים 13 (אחד) בריבוע. "צו את אהרן ואת בניו" ועוד חמש פעמים "צו את בני ישראל" = 6728 = 2 פעמים 3364 = חן בריבוע.

אך נראה לומר שעומק הפשט של דברי ה"נעם אלימלך" הם על פי פירוש הרמב"ן כאן:

כתב רש"י "אין צו אלא זרוז מיד ולדורות, אמר רבי שמעון ביותר היה צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". ומדרשו של רבי שמעון (תורת כהנים ריש הפרשה) אינו על זו הצואה, כי כאן אין בו חסרון כיס לבני אהרן המצווים בה, אבל יש להם ריוח ושכר בכל הקרבנות גם בעולה [אם נוסיף את דעה זו של הרמב"ן, שאין כאן חסרון כיס כלל, לששת הפירושים ב'חסרון כיס' כאן שבאור החיים הקדוש הנ"ל, אזי יהיה פירוש זה כנגד המלכות "דלית לה מגרמה כלום" וממילא אין לה אף פעם חסרון כיס, וד"ל (אך ראה להלן שפרש גם פירוש אחר בדרך אפשר, אם כי שאינו שלם עם אותו פירוש עיי"ש)]. אבל אמר תנא קמא אין צו אלא זירוז מיד ולדורות, לומר שהפרשיות שירצה הכתוב לזרז בהם ולומר שיעשה מיד וינהג הדבר לדורות יאמר בהן צו, ובשאר הפרשיות יאמר דבר אל בני ישראל או אמור להם, ובא רבי שמעון לחלוק ולומר שפעמים יבא הלשון הזה בדבר שאינו מיד ולדורות בעבור שיש בו חסרון כיס, כגון הצואה האמורה בשמן המאור וכגון שאמר הכתוב "צו את בני ישראל ונתנו ללוים ערים לשבת", ויתכן שנאמר שיש בצו זה חסרון כיס לכהנים בעבור "זה קרבן אהרן ובניו" הנמשך בצואה זו אבל בתחלת ספרי (נשא א) בענין מחלוקת היא שנויה שם.

יוצא מפורש מדבריו הקדושים ש"צו" במשמעות של זרוז ביותר במקום שיש חסרון כיס נלמד לא מכאן ("צו את אהרן ואת בניו") אלא מ"צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך" (בפרשת אמור), ה"צו את בני ישראל" הראשון בתורה (דלפי הרמז הנ"ל הוא כנגד חומש בראשית – "יהי אור"), וכן מ"צו את בני ישראל ונתנו ללוים ערים לשבת", ה"צו את בני ישראל" האחרון בתורה (שכנגד חומש דברים, משנה תורה). ומזה יובנו דברי ה"נעם אלימלך" כאן: "'וידבר כו' צו את בני ישראל' פרש"י 'אין צו אלא זירוז ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס'", ודוק היטב.

ו.

ומעתה צריכים להבין את עיקר דבריו של בעל ה"נעם אלימלך" הנ"ל: "ונראה לומר על פי הרמז, דהנה האדם העובד את השם יתברך ברוך הוא צריך לעבוד בזריזות ובמדות טובות, אבל העובד את השם יתברך בעצלות ובדוחק, שלא ברצון, אזי הרי הוא חסר הגוף, שאין לו גוף, שהוא כמו כיס ונרתק להנשמה, וזה שרמז רש"י 'ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס', דהיינו שעובד בעצלות כנ"ל".

הנה גוף עם הכולל עולה כיס. הזריזות במדות טובות (היינו טוב לבב בקיום המצות בשם כל ישראל, להשפיע טוב לכל ישראל, מתוך אהבת ישראל אמיתית) היינו תיקון גוף המצוה, ואילו בהעדר זאת הנו חסר גוף – חסר כיס. בהכאה פרטית, גוף כיס = 6 פעמים (כנגד 6 האותיות של גוף כיס) "ואהבת לרעך כמוך", כלל גדול בתורה, שהוא המשולש של מ (כללותמ ימים של מתן תורה וכו'). מי שיש לו חוש באהבת ישראל משתוקק בכל לב להיטיב לכל יהודי, ומנצל כל הזדמנות, בזריזות, כדי להפיק את חשקו האמיתי בכי טוב. גם בנוגע לעסק גשמי, אי אפשר להרויח בעסק מתוך עצלות – כדי לזכות ל"עפרות זהב" ("מקום ספיר אבניה ועפרת זהב לו"; "אבניה" הוא סוד אבות ובנים – "משם רעה אבן ישראל"; "מקום ספיר" = מצות, "מקום ספיר אבניה ועפרת זהב לו" = 10 פעמים מצוה, "ועפרת זהב" = 770 = הכל פעמים זהב, "ועפרת זהב לו" = לעשות = אל פעמים הוי', וד"ל) צריך לתקן את יסוד העפר שבנפש הבהמית, מדת העצלות והעצבות. בכל מצוה יש רווח אינסופי (למעלה, בעולמות העליונים, ולמטה, בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו) וצריכים להזדרז (באהבה ושמחה) על מנת להרויח את מרבית הרווח האפשרי.

והנה, "צו את אהרן ואת בניו לאמר" = "[בראשית ברא אלהים] את השמים ואת הארץ". "השמים" היינו נשמת המצוה ו"הארץ" היינו גוף המצוה. נמצא ש"צו את אהרן ואת בניו" שהוא לשון זרוז הוא בחינת "ארץ", בחינת תיקון גוף המצות כנ"ל (ידוע ש"ארץ" הוא נוטריקון "אור זרוע לצדיק", והצדיק היינו עושה מצוה כנודע), ואילו "לאמר" – המשכתאור מים רקיע (לשם הולדת אור חדש במציאות בלאמר = הריון ימים) הוא סוד המשכת הנשמה של המצוה, הכוונה הפנימית של המצוה בתוך גוף המצוה (הנתקן על ידי הזריזות), ודוק.

ז.

והנה, חוץ משש "צו" הנ"ל ("צו את אהרן ואת בניו" וחמש פעמים "צו את בני ישראל") יש עוד "צו" אחד בתורה (בחומש דברים, לאחר שש "צו" הנ"ל): "ואת העם צו לאמר אתם עברים בגבול אחיכם בני עשו הישבים בשעיר וייראו מכם ונשמרתם מאד. אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר". ובפירוש משך חכמה שם: "'ואת העם צו לאמר כו' אל תתגרו בם כו", ולהלן במואב ועמון אמר למשה 'אל תצורם ואל תתגר בם', מפני כאשר אמרו בפרק י"ג (בבא בתרא קכג:) 'אין זרעו של עשו נופל אלא ביד זרעו של רחל כו" לכן משה שהיה מזרעה של לאה לא יכול להתגר בם מלחמה, רק שהעם היה צריך לצות, שבהם יש יוסף ובנימין זרעו של רחל".

הנה יוסף בנימין = בני אהרן ("צו את אהרן ואת בניו"), ללמד שאף על פי שאהרן ובניו (כמו משה) הם מבני לאה, אף על פי כן בהם שרש הכח הנעלם (הבא לידי ביטוי בעבודתם במקדש בזריזות יתרה) להלחם ולנצח את קליפת עשו, השרש של "בית יעקב אש" (על ידי העבודה של "לחמי לאשי") שנמשך ל"בית יוסף להבה" (הרי בתחילה לאה פחדה ליפול בחלקו של עשו שהיו אומרים גדולה לגדול כו', אך אחר כך, כאשר רחל לא ילדה וחששה שיעקב יגרשנה היא פחדה ליפול בחלקו של עשו, לאה בבחינת "בכח" ורחל בבחינת "בפועל", ודוק).

ובפירוש הרמב"ן: "וטעם 'אחיכם בני עשו' שיחוס ישראל מן אברהם, וכל זרעו אחים, כי כולם הם נמולים, וזה טעם 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא', רק בני הפלגשים ישמעאל ומדין וכל בני קטורה אינם באחוה, מן הכתוב 'כי ביצחק יקרא לך זרע'" (אך ראה פירוש העמק דבר שאין זה כולל עמלק, ודוק). בכל אופן תיקון קליפת עשו כרוכה בהכרת האחוה, ועל כן נאמר כאן "צו" שיש בלשון זה גם משמעות של חיבור וצוותא, וד"ל.

ובמדרש (מובא ברבינו בחיי על התורה): "'וייראו מכם ונשמרתם מאד', אמר ר' אלעזר אוי לאזנים שכך שומעות, ומה אם בשעה שייראו מכם אמר 'ונשמרתם מאד', כשאנו יראים מהם על אחת כמה וכמה. ר' יהושע בשם ר' לוי אמר 'וייראו מכם ונשמרתם מאד', מבקשים אתם שייראו מכם, עסקו בתורה, כמה דתימר 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'". יש עוד "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" בתנ"ך (בספר יהושע): "ונשמרתם מאד לנפשתיכם לאהבה את הוי' אלהיכם". לפי סדר הפסוקים, ברור ש"ונשמרתם מאד" דעשו הוא כנגד ראשית העבודה דהכנעה (בפני האורות המרובים דתהו שאצל עשו, עד שנזכה לרשת אותם בעליה להר שעיר לעתיד וד"ל), בחינת "חש". "ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר הוי' אליכם בחרב מתוך האש" הוא בחינת הבדלה והתקדשות בלימוד תורת הוי' בהתפשטות הגשמיות ("לא ראיתם כל תמונה"), וד"ל. "ונשמרתם מאד לנפשתיכם לאהבה את הוי' אלהיכם" היינו בחינת המתקה, באהבת ה' יתברך בבחינת מאד ("ובכל מאדך"), ובירושת ארץ ישראל, וד"ל. "ונשמרתם מאד" = תפארת = המשולש של מו (מאד = המשולש של ט, והוא סוד יעקב, כידוע ששלוש דרגות האהבה, "[ואהבת את הוי' אלהיך] בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" הן כנגד האבות אברהם יצחק ויעקב).

כנגד שבעת ה"צו" שבתורה יש עוד שבעה "צו" בנ"ך (נמצא שיש זהבדוד "צו" בתנ"ך) – "ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרתיה עליה שבעה ושבעה ['צו לצו צו לצו'] מוצקות לנרות אשר על ראשה". "כל השביעין חביבין".

והנה, באלב"ם האות צ (האות העיקרית של שרש צוה) מתחלפת באות ז, והוא פרצוף התפארת של אלב"ם, שבו נברא העולם, בסוד "כלם בחכמה עשית" – כלם באלב"ם עשית (מגלה עמוקות), וכידוע שאלב"ם בכללותו בחכמה.

לאור זה נתבונן ב"מלבוש" השלם של תבת "צו": צו באלב"ם (בחכמה, בחינת חש) – זפצובאכב"י (בדעת, בחינת מל מלשון ברית מילה) – עוצו באתב"ש (בבינה, בחינת מל לשון דבור בפה) – הפזפ עו הפ = רמחרמח פקודין (מצות עשה) כנגד רמח אברין דמלכא עילאה. נמצא שתבת "צו" מלובשת בשלימות רמח מצות עשה של תורתנו הקדושה!

השארת תגובה