דברי תורה לפרשת ראה – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

דברים עמוקים ורמזים מתוקים מתוך 'דבר תורה יומי' שכתב הרב עצמו.

א.

"אחרי הוי' אלהיכם תלכו ואתו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקלו תשמעו ואתו תעבדו ובו תדבקון".

ופירש רש"י:

"'ואת מצותיו תשמורו'. תורת משה. 'ובקולו תשמעו'. בקול הנביאים. 'ואותו תעבודו'. במקדשו. 'ובו תדבקון'. הדבק בדרכיו גמול חסדים קבור מתים בקר חולים כמו שעשה הקב"ה".

וקרוב לזה פירש הרמב"ן בקצת הרחבה (וכולל גם פירוש שני הלשונות הראשונים של הפסוק שלא פירשם רש"י):

"'אחרי ה' אלהיכם תלכו' היא מצוה שנלך אחר עצתו וממנו לבדו נדרוש כל נעלם ונשאל כל עתיד כענין 'ותלך לדרוש את ה", 'כי יבא אלי העם לדרוש אלהים', וכן יעשו ישראל עם הנביאים, 'האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מאותו', 'ויגד לנו ה' אלהיך את הדרך אשר בה נלך ואת הדבר אשר נעשה', ובספרי "אחרי ה' אלהיכם'. זה ענן', והוא מה שפירשנו שנשמע לקול אותותיו ונלך אחרי עצתו. 'ואותו תיראו' שתאמינו כי הוא אשר בידו נפש כל חי ובידו להמית ולהחיות ופוקד עון ומשלם שכר. 'ואת מצותיו תשמרו' תורת משה. 'ובקולו תשמעו' לעשות כל מה שיצוה אותנו מלבד התורה, כמו שאמר שמואל 'נסכלת לא שמרת את מצות ה", והוא מה שפירש עוד 'נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון', ואמר 'והיה האיש אשר לא ישמע אנכי אדרש מעמו' שהוא חייב מיתה בידי שמים, וכמו שבא במצות הנביא 'הכני ופצעני בדבר ה", וכן אמרו בספרי "ובקולו תשמעו'. בקול נביאיו'. 'ואתו תעבדו ובו תדבקון' כבר פירשתיו [עבודה בקרבנות במקדש, וכן בלימוד התורה, כך שנויה בספרי כאן "ואתו תעבדו". עבודו בתורתו עבודו במקדשו', וביחס לעבודת המקדש, עיקר העבודה לדעת רש"י והרמב"ן, היינו 'בקרבנות ובשיר ובהשתחואות', לשון הרמב"ן לעיל ו יג. ופירושו ל"ולדבקה בו", לעיל יא כב, כבר צוטט בדבר תורה לפרשת עקב, קחהו משם, ובזה משנה קצת מפירוש רש"י, ודוק]. והנה כבר נאמר 'את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד', אבל החזירו בכאן, לשלול שלא נירא מדברי הנביא מפני האות והמופת ולא נעבור על עבודת ה' בעבור דבריו, כי מן ה' לבדו נירא ולא מאל אחר, ולהוסיף 'ובקולו תשמעו'".

ויש לומר שהרמב"ן מכוון את שש המדרגות שבפסוק כנגד העליה מחיל אל חיל דרך נרנח"י ועד לגילוי עצם הנשמה (ש"חמשה שמות נקראו לה" לעצם הנשמה, כידוע בדא"ח; "חמשה שמות" = נפש רוח נשמה חיה יחידה = "ברכי נפשי את הוי'" שאמר דוד נעים זמירות ישראל חמש פעמים כנגד נרנח"י שלו, כמבואר באריכות במקום אחר; "חמשה שמות נקראו לה" ועוד עצם הנשמה = ג פעמים עצמות בגוף [ברית מילהישראל יוסף וכו'] = ענגפעמים טוב – "אין בטובה לעמלה מענג", וד"ל), דרך ה הפרצופים שבכל עולם ועולם – פרצוף הנוקבא, פרצוף ז"א, פרצוף אמא, פרצוף אבא, פרצוף אריך אנפין – ועד שמגיעים לפרצוף פנימיות הכתר עליון, פרצוף עתיק יומין (כינוי מובהק במקרא לה' יתברך בעצמו, מה שאין כן בנוגע לשאר שמות הפרצופים העליונים), שבנשמה היינו "ניצוץ קטן בורא" (שמתלבש ב"ניצוץ קטן נברא" כנגד פרצוף אריך אנפין, חיצוניות הכתר, ודרך ה"ניצוץ קטן נברא" מתפשט להאיר לשאר כל הפרצופים, שמות הנשמה; ניצוץ = צלם אלהים [ניצוץ קטן בורא] = גבריאל [ניצוץ קטן נברא], וד"ל; ההתלבשות והיחוד של ניצוץ קטן בורא ניצוץ קטן נברא = 1272 = ח פעמים קטן [התבה ה"מיוחדת" בביטויים הנ"ל כמובן, וממילא עיקר החידוש שלהם – בורא אין סוף ונברא גבולי בעצם מתיחדים רק כאשר כל אחד מהם מקטין את עצמו עד לנקודה בעלת אפס ממדים, וד"ל. ב-ח פעמים קטן פעמיים "קטן" מפורשות ועוד ו פעמים קטן כנגד ו צירופי תבת קטןקטן מכל הכיוונים, איך שלא נסתכל עליו ובאיזה צירוף מרכיבים לא נרכיב ונצייר אותו הוא תמיד נשאר קטן ושפל בעיניו וכך משדר, בטבעיות גמורה, לכל רואיו], ללמד שמה שמיחד אותם, סוד "יחידה ליחדך" כנודע, הוא עצם תחושת הקטנות בנפש, על דרך "'כי אתם המעט מכל העמים' – שממעטים את עצמכם", סוד יעקב הקטן [שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא שנברא בצלם אלהים ממש בחינת ניצוץ קטן בורא] ודוד הקטן [סוד מיעוט הירח, ניצוץ קטן נברא], וד"ל. ועוד בסוד "קטן": חלק הקדמי של קטן = 676 = 26, שם הוי' ב"ה, בריבוע, דהיינו מספר הקדמי של האותיות שלפני אותיות קטן בסדר הא-ב – אותיותצמח, סוד "בוצין בוצין כו'", הקטנות משקף את הגדלות שבגדלות, סוד מצות אכילת מצה בפסח, וד"ל) בלשון האריז"ל.

ב.

וההסבר: לראות את יד ה' המכוונת, על דרך ה"ענן" (שבמדבר האיר, אך בכלל מחשיך, היינו סימן מורה דרך מאת ה' המלובש בחשכת עניני העולם הזה, וכידוע שכל עניניו, ענניו, רעים, ועד שעולם הזה התחתון מכונה "עולם הענין" כמבואר במ"א, וד"ק) בכל מעשה שבעולם, דהיינו לדרוש את ה' בכל דבר (ואם יש מגיד בשר ודם מה טוב, אבל ללא מגיד או רבי המגלה את כוונת ה' והדרכתו בכל מצב, צריך האדם להתקשר בדעתו להשגחת ה' בכל מתוך שפלות אמיתית, ואזי זוכה לדרוש וגם לקבל את המסרים האמיתים השייכים לו בעבודתו ובדרכו בחיים, ודוק היטב) – עבודה זאת היא תיקון המלכות, פרצוף הנוקבא, מדרגת הנפש דנרנח"י, בחינת ה"מוטבע" בנפש, שתיקונו הוא בעצם תיקון טבע העולם החיצוני לראות את יד ה' בכל. ועל כן דווקא רבקה אמנו פתחה את דרך תיקון זה בהלכה לדרוש את ה' (וראה במפרשים שיש כמה וכמה דעות אל מי היא הלכה לדרוש את דבר ה'), ודוק.

התיקון השני לדעת הרמב"ן, "ואתו תיראו" – "שתאמינו כי הוא אשר בידו נפש כל חי ובידו להמית ולהחיות ופוקד עון ומשלם שכר" – היינו כנגד המדות בנפש, פרצוף ז"א, ששם נמצא מתיבתא דרקיעא והיכל הזכות (הממוקם בספירת הגבורה דז"א, גבורה = יראה, ודוק, ועל גבורה ויראה זו נאמר שבנין המלכות מן הגבורות דז"א) שבו דנין את האדם על כל מעשיו ומשלמים לו מדה כנגד מדה. פרצוף זעיר אנפין היינו לשון "קצר אפים", בחינת "חד קציר" דקאי על קו שמאל שלו, קו הגבורה שמעורר את היראה בנפש.

התיקון השלישי: "'ואת מצותיו תשמרו'. תורת משה". ידוע ש"משה זכה לבינה", והוא הנשמה הכללית שכנגד דרגת הנשמה של כלל ישראל, פרצוף אמא. וכן הפעל "תשמרו" בכל מקום רומז ל"מקיפים דאמא" השומרים את האדם השומר את מצותיו יתברך ("'שמור' לנוקבא", היינו נוקבא עילאה, אמא, ובפרט "ואת מצותיו תשמרו" קאי על שמירת שבת – "שמור את יום השבת לקדשו", בחינת "שבת מקדשא וקיימא" מצד ספירת הבינה, כמבואר בדא"ח). "אורייתא מחכמה נפקת" – התורה יוצאת מחכמה, כברק הבריק על השכל, אך נמצאת בקביעות באמא, וכידוע שהתורה בדרגת החכמה ("שמע בני מוסר אביך") היא בבחינת "מיא דניידי" ואילו בהגיעה להתישב בבינה ("ואל תטוש תורת אמך") היא נעשית בחינת "רקיע" (סוד גערת הבורא "יהי רקיע בתוך המים"). ועל כן תלמוד בבלי, ששם נמצא עיקר פירוש מצות תורת משה, הוא בחינת מוחין דאמא דווקא (שביחס לאור החכמה נקרא "במחשכים הושיבני כמתי עולם", וד"ל).

התיקון הרביעי: "'ובקולו תשמעו' לעשות כל מה שיצוה אותנו מלבד התורה, כמו שאמר שמואל 'נסכלת לא שמרת את מצות ה", והוא מה שפירש עוד 'נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון', ואמר 'והיה האיש אשר לא ישמע אנכי אדרש מעמו' שהוא חייב מיתה בידי שמים, וכמו שבא במצות הנביא 'הכני ופצעני בדבר ה", וכן אמרו בספרי "ובקולו תשמעו'. בקול נביאיו'". כאן מדובר בהוראת שעה על פי נביא אמת (כשמואל הרמתי ואליהו הנביא). לכאורה, השמיעה בקול הנביא היא למטה משמירת תורת משה רבינו (אב כל הנביאים, שרק הוא מתנבא ב"זה", אספקלריא המאירה, ועל כן רק הוא יכול לצוות מצות ה' הנוהגות לדורות, וכידוע הרמז שמשה רבינו = תריג, כללות תריג מצות התורה, תורת הויאלהי ישראל, וד"ל). ועוד, נדמה (ובצדק) שדרגה זו של שמיעה בקול הנביא קרוב מאד לדרגה הראשונה (לפירוש הרמב"ן), "אחרי הוי' אלהיכם תלכו", לדרוש תמיד מאת ה'. ובישוב התמיה הראשונה, הוראת השעה מאת נביא אמת היינו מעין "תורה חדשה", מעין תורת משיח (שלא יגע בכי הוא בתורת משה ח"ו, שאכן דרגת נבואתו פחותה מזו של משה כמבואר ברמב"ם, אלא יגלה פנים חדשות בה), סוד מעלת ה"פרט" ביחס ל"כלל" (כידוע מינוח זה מבעל מי השילוח). משה אכן בא משרש החכמה, "מן המים משיתהו", אך הוא מאיר בבינה בסוד "חכם בבינה" (בחינת "ראים את הקלות", רואים את הנשמע, הנאמר בפירוש בתורת משה), ואילו השמיעה בקול הנביא שבכל דור ודור היא בחינת "הבן בחכמה" (שלמעלה מבחינת "חכם בבינה", מעלת או"א עילאין על ישסו"ת, ועל כן רק למ"ד אחד נדרש שבמ"ת זכו גם לבחינת "שומעים את הנראה", שהוא סוד "נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך הוי' אלהיך אליו תשמעון", פסוק שפותח וחותם ב-נ, סוד שער ה-נ, כידוע מהרמב"ן עצמו, שאליו לא זכה משה בחייו, וד"ל). ושום כך נאמר פה דווקא לשון שמיעה, דהיינו בחינת "שומעים את הנראה", "הבן בחכמה". והוא כנגד החיה שבנפש (דרגת אדם הראשון לפני החטא, כמבואר בכתבי האריז"ל, שאז כל התורה, "לעבדה ולשמרה", היתה בגדר הוראת שעה, ולא מצות קבועות לדורות, וד"ל). ומזה יובן גם תירוץ התמיה השניה, בסוד "ויהי האדם לנפש חיה", הקשר בין דרגת הנפש לדרגת החיה, סוד "הוי' בחכמה יסד ארץ" – "אבא יסד ברתא". באבא שומעים בקול הנביא, מקבלים תורה חדשה (דבר שמעמיד מי שהמוחין שלו הם רק מוחין דאמא בנסיון קשה, שהרי מצות קבועות מקובלות עליו, אבל קשה מאד לקבל דבר חדש, שלפעמים אף נראה כסותר איזה דבר תורה, כמעשה של אליהו בהר הכרמל, שעל זה דרשו חז"ל "'בכל דרכיך דעהו' – אפילו לדבר עבירה", והיינו מה שמוחין דאמא הם בחינת "יש" ואילו מוחין דאבא בחינת "אין", שההלכות הקבועות בשלחן ערוך הן בחינת היש האמיתי של השי"ת בעוד שהתורה חדשה מאתי, מהאין האמיתי שלי, תצא, ולזאת קבלת תורה חדשה מפי הנביא שבדור דורשת בטול עצום בנפש, בטול של חסיד לרבי, להיות מאנשי משה [שבדור] המסורים אליו באמת, ודוק), וד"ל.

ג.

על התיקון החמישי והתיקון הששי כותב הרמב"ן:

"'ואתו תעבדו ובו תדבקון' כבר פירשתיו". פירוש "ואתו תעבדו" היינו כמו שפירש על הפסוק "את הוי' אלהיך תירא ואתו תעבד ובשמו תשבע" לעיל בסוף פרשת ואתחנן. שם הוא מביא את לשון הספרי על "ואתו תעבדו" דכאן – "'ואתו תעבדו'. עבודו בתורתו עבודו במקדשו" ותופס כעיקר (על פי פשט, שסתם עבודה היא עבודת המקדש) "עבודו במקדשו" (וכפירוש רש"י כאן), ומפרט – "בקרבנות ובשיר ובהשתחואות".

והנה, שרש עבודת המקדש הוא בפרצוף אריך אנפין, סוד הרצון שבנפש, וכמו שאנו מתפללים "ושם [= רצון, סוד שמו יתברך כידוע, היינו כנגד הדרגה העליונה ביותר של "חמשה שמות נקראו לה", דרגת היחידה שבנפש כנ"ל, וד"ל] נעשה לפניך… כמצות רצונך". מקום הסנהדרין, מקום התורה ("כי מציון תצא תורה", מהר המוריה שמשם יוצאת הוראה לישראל), הוא בלשכת הגזית שחציה בקדש וחציה בחול (ודווקא בחול יושבים זקני הסנהדרין), ללמד שהתורה נמשכת ויוצאת מהעבודה, ה-י שבשם יוצאת מהקוצו של ישמעליה (ותמיד מחוברת עליה), ברק החכמה יוצא מחשכת החכמה סתימאה שבכתר, מוחא סתימאה, בוצינא דקרדוניתא וטלא דבדולחא, כח המשכיל בלשון החסידות כידוע; ומה שלוחות הברית מונחים בארון הקדש בקדש הקדשים, לפני ולפנים, שאין הכהן הגדול בעבודתו נכנס לשם רק פעם אחת בשנה ביום הקדוש, היינו שרש התורה בסוד אותיות החקיקה, לפני הצמצום, בבחינת נושא הפכים ממש, ומהם שני ההפכים שהוא מיחד? – נתיב ה-לב, שרש המוחין דאבא, בחינת "ובקלו תשמעו" ("הבן בחכמה"), ושער הנון, שרש מוחין דאמא, בחינת "ואת מצותיו תשמרו" ("חכם בבינה") – סוד "ונזלים מן לבנון", יחוד חו"ב דרדל"א, וד"ל.

בלשון הרמב"ן הנ"ל עבודת המקדש מתחלק לשלוש – קרבנות, שיר, השתחואות. עבודת הקרבן עולה לריח ניחוח, סוד החוטמא דאריך (ששם מלובש המלכות דעתיק, קרבן החטאת בא לכפר על החטא החטא נגד המלך העליון וקרבן העולה הוא דורון למלך למצוא חן בעיניו כבראשונה וכו' כמבואר בגמרא ובאגרת התשובה שבתניא) כנודע. עבודת השיר, היינו גילוי התענוג דחסד דעתיק המלובש בגולגלתא דאריך כאשר מאיר בפומא קדישא דאריך, כמבואר בכתבי האריז"ל בכוונות יג מדות הרחמים). עבודת ההשתחואה היינו עצם הביטול במציאות ממש (שלמעלה מהביטול במציאות דחכמה כנודע בדא"ח בפירוש "עומדים צפופים ומשתחוים רוחים", ש"עומדים צפופים" היינו הביטול במציאת דחכמה, ואילו "ומשתחוים רוחים" היינו הביטול במציאות ממש של הכתר, אריך אנפין), ששרשו ביסוד דעתיק המתלבש במצח הרצון דאריך, בחינת רעוא דרעוין. הצד השוה של כל השלוש – קרבן, שיר, השתחויה – הוא שבכולם בא לידי ביטוי תנועה של מסירות נפש בבחינת רצוא ברצון עז לאשתאבא בגופא דמלכא: בקרבן – "אדם כי יקריב מכם", מכם ממש (כפירוש הרמב"ן הידוע בכוונת הקרבן, שיצייר שמקריב את עצמו ממש), בשיר – בעליה אחר עליה והתלהבות אלקית עד כדי התפשטות הגשמיות לגמרי, בהשתחויה – ביטול במציאות ממש כנ"ל. כל זה מצד היחידה שבנפש, הניצוץ קטן נברא המשתוקק להכלל לגמרי בניצוץ קטן בורא ובעצמות הבורא ממש.

תיקון הששי – "ובו תדבקון" – הוא כנגד עצם הנשמה, ניצוץ קטן בורא, פרצוף עתיק יומין (שם של הקדוש ברוך הוא כנ"ל) אשר שם (בראשו, רדל"א) נמצא "חביון עז העצמות" (לשון האריז"ל מובא לרוב בדא"ח כנודע). בפרשת עקב ציטטנו את כל לשון הרמב"ן בהגדרת הדבקות בה', קחהו משם, ועד לדרגה הכי נעלית בזה (תכלית הדבקות, סוד ה-ן הפשוטה של תבת "תדבקון", "נאמן פשוט בעולם הבא, כידוע בחז"ל), להיות "מעון לשכינה" ממש (בביטוי "מעון לשכינה" יש עשר אותיות, המשולש של ארבע, ב"מעון" יש ארבע אותיות, ועל כן ראוי לצייר את המשולש כיורד מארבע לאחת, וקל לצייר שכך יבלוט תבת מנשה – שלוש פנות המשולש והנקודה האמצעית, כאשר הראש, האמצע והסוף הם אותיות משה, שבשעת מתן תורה ובשעת הסתלקותו מהעולם הזה זכה לגילוי והשגת שער ה-נ, שאזי נקרא מנשה, אותיות נשמה, היינו עצם הנשמה, כנודע, וד"ל). העבודה דעתיק בעצם (ולא רק ההארה דעתיק המתלבש באריך כנ"ל בסוד העבודה) הוא ב"שוב" (מצד השי"ת, הניצוץ קטן בורא ממש) בעוד שהעבודה שמצד אריך הוא ב"רצוא" עצום, כפי שראינו לעיל.

"ובו תדבקון" הוא שלמות (סוד תיקון הברית, גילוי השלמות העצמית, עצם הנשמה שלמעלה מ"חמשה שמות נקראו לה", כמבואר בשיחה המפורסמת של כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע). והרמז: "ובו תדבקון" = כד (ד בעצרת) בריבוע (פעמיים רפח, שלמות תיקון רפח – בבחינת "כפליים לתושיה" – הוא דווקא על ידי גילוי השלמות העצמית, איך שישראל וקודשא בריך הוא חד ממש, וממילא ישראל לא חטא מעולם [מה שאין כן באריך צריך להביא קרבן על חטא כנ"ל]). וכאשר מחשבים את ה-ן הפשוטה של "תדבקון" ל-700 (שהוא "ובו", נ במספר סודורי, פעמים יותר מ-נ כפוכה, ודוק), אזי "ובו תדבקון" = 1226 = תריג(שלמות מספר מצות התורה) "כפליים לתושיה" (תריג בפנימיות ותריג בחיצוניות, לתקן, בשלמות את פנימיות כל העולמות ואת חיצוניות כל העולמות), ודוק.

ד.

 ועוד מצאנו פירוש נאה לשש המדרגות שבפסוק זה (סוד שש מעלות לכסא הכבוד שמשם נחצבו נשמות ישראל; אין בכל התורה כולה פסוק כיוצא בו, "מעשה מרכבה" של דרגות רבות ומגוונות העולות בקדש מחיל אל חיל) בדברי בעל אור החיים הקדוש, המקבילן לששה סדרי משנה:

"… יתבאר הכתוב שבא להזהיר על כללות התורה שכלל בששה סדרי משנה, על זה הדרך: 'אחרי ה' אלהיכם תלכו' זה סדר זרעים, ולפי שיש בהם דין לקט שכחה ופאה ומתנות עניים, וכולן ממדותיו יתברך, גם לענין מעשר שני שצריך להוליכו למקום אשר יבחר ה', גם בענין מעשר לוי, פירוש על דרך מה שאמרו ז"ל מעשה באדם אחד שהיה נותן מעשרותיו והיתה לו שדהו מוציאה לו אלף וכו', לאחר זמן מת האיש ההוא ועמד בנו, שנה ראשונה וכו', שנייה נכנס בו עין רעה במעשרות ופיחת משיעור הצריך, לשנה הבאה הוציאה לו השדה כשיעור מה שפרע עליו אשתקד, לשנה אחרת פיחת עוד הוציאה לו שדהו כשיעור מה שפרע שנה שעברה, וכן על זה הדרך, עד כאן הדברים מוכיחים כי לשיעור מה שהיה נותן היתה שדהו מוציאה לו, לזה בא מאמרו יתברך כאן וצוה עליו שילך הוא אחר מעשיו יתברך פירוש לתת כפי מה שניתן לו, ולא יסובב שה' ילך אחריו כפי מה שיתן הוא מעשרותיו, על אופן שכתבנו. עוד נתכוון הכתוב לומר לשון זה כנגד סדר זרעים, לפי שבו מחית האדם ומזונותיו, וכתב רמב"ם בהלכות דעות שצריך שיכוין אדם במאכלו ובמשתהו להברות גופו לעבודת ה' וכו' דכתיב 'בכל דרכיך דעהו וגו", והוא מאמר 'אחרי ה' אלהיכם תלכו' בדרכיכם".

נעיר כמה הערות בדברי בעל אור החיים הקדוש עד כאן. יש בדבריו שני פירושים להקבלת "אחרי הוי' אלהיכם תלכו" לסדר זרעים. הפירוש הראשון הוא שאנחנו נלך אחרי ה', אחרי טובו אלינו להשפיע לנו כל טוב סלה ולא נצמצם את השפעתנו לזולת, ולא נכריח אותו ח"ו ללכת אחרינו, אחרי קוצר דעתנו וקפיצת ידנו מלהשפיע לאחינו האביון (וכמו שכתוב בהמשך פרשתנו מצות הצדקה, "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר הוי' אלהיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו"), שאזי "הוי' צלך" (כפירוש הבעל שם טוב) ו"דע מה למעלה – ממך" (כפירשו הרב המגיד ואדמו"ר הזקן).

ומזכיר הדבר את הסיפור אודות אדמו"ר הזקן במסע בריחתו מנפוליון, שנכדו נהג בעגלה ובהגיעם לפרשת דרכים הטה לכיוון שלא היה לפי הכוונת סבו (והסוף היה מה שהיה, שנפטר הרבי בדרך), ואמר אדמו"ר הזקן אשרי מי שנכדו הולך בדרכו ולא שמכריח את הסב ללכת אחריו בדרכו.

הפירוש השני הוא שבהיות סדר זרעים נוגע לעיקר מחית האדם, הוא בא ללמדנו שבאכילה ושתיה וכל צרכי גופנו נכוון להברות את גופנו לשם עבודתו יתברך, בחינת "כל מעשיך לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחתיך" (בסוף פרק ג' דהלכות דעות מביא הרמב"ם גם מאמרם ז"ל "כל מעשיך וכו'" וגם מאמר שלמה בחכמתו "בכל דרכיך וגו'" מבלי לחלק בין עניניהם, מה שאין כן לפי דרך החסידות יש חילוק גדול ביניהם, ומזה שבעל  אור החיים הקדוש מביא רק את הפסוק "בכל דרכיך וגו'" יש לומר שמקדים בכך את דרך הבעל שם טוב, ודוק). לפי זה, פירוש "אחרי הוי' אלהיכם תלכו" היינו שכל מעשי האדם, מעשי החולין שלו, הכל יהיה על טהרת הקדש, להימשך בהם אחרי הוי'. וכאילו בכל דבר ודבר שומע האדם את קונו ("קונה שמים וארץ" וכל אשר בהם, היינו הגילוי ש"אצילות איז אויך דא" וכידוע שאצילות הוא סוד "ברוך קונך", שמכניס אותך ברשותו, רשות היחיד, יחידו של עולם, להיות קנוי לו וקן לו) אומר לו "אחרי" (ואם כוונתך ללכת אחרי אזי כל מעשיך יהיו על אחריותי, שלא תצא שום תקלה לך ולכל אשר לך מכל עסקיך הגשמיים, שדרכם בחזקת סכנה, אלא אדרבה הכל יהיה לטובה ולהצלחה לחזקך בגוף ובנפש לעבודתי).

והוא רומז לסוד גדול שנתגלה על ידי מורנו הבעל שם טוב ש"אחרי הוי'" היינו האותיות הבאות בסדר הא-ב אחרי אותיות שם הוי' ב"ה – כוזו (השם הקדוש שרושמים מאחורי הקלף של המזוזה, הנראה כלפי חוץ דווקא, מאחורי שם הוי' ד"שמע ישראל וגו'" ממש), ופירוש הבעל שם טוב שסודו כו זו (= הויאחד), לראות את כו (הוי' ב"ה, סוד "ביה הוי' צור עולמים", שמאותיות יה, "הנסתרת", יוצא שם הוי' שלם, ודוק) בזו ובזו, בכל דבר ודבר שנצב מולך בחיי היום יום שלך בעלמא דין (בחינת "שויתי הוי' לנגדי תמיד"), וכן (והוא העיקר) להימשך בזו ובזו אחר הוי' ב"ה, שכל דבר וחוויה שבעולם הוא בעצם הזמנה מאת הבורא ב"ה ללכת "אחרי" כנ"ל, וד"ל.

ה.

וממשיך בעל אור החיים הקדוש:

"'ואותו תיראו' זה סדר מועד, ורמזם בתיבת 'אותו', כי שבת נקרא אות דכתיב 'אות היא' גם ימים טובים נקראים אותות, ויחס להם המורא על דרך אומרם ז"ל בספר תיקוני הזוהר ירא שבת שצריך לירא מעונשם".

הנה על פי פשט "אתו [תיראו]" קאי על הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, ובהקשר ליראה הרי מבואר בדא"ח שיש ביראה שתי בחינות ומדרגות – יראה תתאה היא "יראה מ" ("יראו מה' כל הארץ") ואילו יראה עילאה היא "יראה את" ("יראו את ה' קדושיו"), נמצא, לפי זהת שיראה זו של "ואתו תיראו" היא שראה עילאה, יראה מעצמותו יתברך ("יראו את הוי'") ולא מהאור המתפשט ממנו ("יראו מהוי'"). ועל זה נאמר בספר תיקוני הזהר שתבת "בראשית", הפותחת את כל התורה כולה – "הכל [תכלית כוונת בריאת העולם] הולך אחר הפתיחה" – הוא צירוף אותיות ירא שבת. ושם מובא שהוא גם צירוף אותיות ירא בשת, וידוע בחסידות שזו הדרגה הגבוהה ביותר של מדת היראה בנפש (ראה הערה לתיקון חצות בסידור אדמו"ר הזקן, וראה עוד בד"ה בראשית תמן יראת בפלח הרמון בראשית להרה"צ ר"ה ז"ל), בחינת בטול במציאות, סוד "והחכמה מאין" (ורמז: ירא שבת ראשי תבות ישושאר האותיות הן בראת, ות"י "בראשית" "בחוכמא", והיינו שבראת יש מאין [סוד "תהו", התבה העשירית בתורה, "העשירי יהיה קדש להוי'"] = יש מאין, בחינת "והחכמה מאין תמצא").

ומה שכותב בעל אור החיים הקדוש "ירא שבת שצריך לירא מעונשם [מעונש חילול שבת ויום טוב, הנושא הכללי של סדר מועד]", לכאורה אין זו יראה עילאה אלא יראה תתאה (בדרגה הכי נמוכה שלה, יראת העונש). הנה עיקר ושרש כל המועדים הוא יום השבת קדש (שכולם מקראי קדש, נקראים אל הקדש, בחינת שבת, כמבואר בדא"ח), וכן סדר מועד עצמו פותח במסכת שבת (שבה כד פרקים כנגד כד שעות יום השבת קדש, כמבואר בספה"ק), והרי בשבת הרשעים יוצאים מגיהנם (סוד "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", שגם השי"ת מקיים מצוה זו ומפסיק ביום השבת להבעיר את אש הגיהנם, ושעל כן מפסוק זה למדו חז"ל שאין בית דין דן כלל ביום השבת), כלומר (בפנימיות) שגם הרשע – זה שהדבר היחיד שמונע ממנו לעבור עבירה הוא ציור אש הגיהנם הצמאה לתופסו ולהפרע ממנו, "ואליך תשוקתו" – בשבת צריך להסיח את דעתו ממחשבה זו של יראת העונש ולעלות לדרגה יותר גבוהה של יראת ה' – ירא בשת-שבת. ועוד קשה, הלא "מועדים לשמחה" כתיב ולא "מועדים ליראה", שעל כן על סדר מועד דרשו חז"ל את הפסוק בתהלים "פקודי הוי' ישרים משמחי לב" (ואילו את הפסוק "יראת הוי' טהורה עומדת לעד" דרשו כנגד סדר טהרות).

והענין יובן בעזה"י בהקדם שלפי הכוונה הפשוטה ששה סדרי משנה מקבילים לו"ק, מחסד עד יסוד, לפי הסדר (שעל כן משנה ביצירה, דשם מקננין ו"ק דאצילות). לפי זה, סדר מועד מקביל ושייך לספירת הגבורה, שפנימיותה יראה (ועוד, גבורה = יראה). והקשר בין יראת הגבורה ל"מועדים לשמחה" דווקא ("אם הבנים שמחה") הוא בסוד הפסוק במשלי "אני בינה לי גבורה", שהוא סוד "וגילו ברעדה" – "במקום גילה שם תהא רעדה", במקום השמחה שם תהא היראה דווקא (וכידוע בענין צומות בה"ב לאחר החגים, לכפר על שמחה מופרזת ללא יראה). ובנוגע לשבת קדש (יום שעיקרו ענג מצד מוחין דאבא ולא שמחה מצד מוחין דאמא) הרי יסוד קדושת השבת, מה ששבת היא "מקדשא וקיימא" הוא מצד אמא, "אם הבנים שמחה", דווקא, שעל כן דרשו חז"ל "וביום שמחתכם" – "אלו השבתות", שצריך להיות "הבן בחכמה וחכם בבינה" התכללות אמיתית בין הרעים האהובים דלא מתפרשין, בין החכמה והבינה, הענג והשמחה. בחכמה עילאה מאירה הארת הגבורה דעתיק (המתלבשת בחכמה סתימאה דאריך), שרש היראה עילאה. אך יראת הגבורה דז"א (עליה נאמר לפי הפשט "אני בינה לי גבורה", מה שאין כן לפי פירוש האריז"ל "אני בינה לי גבורה" היינו שפרצוף אמא מלבישה את זרוע השמאל דאריך, גבורה דאריך, ודוק) היא שייכת יותר ליראה תתאה, סוד בנין המלכות (יראת המלכות, כולל יראת העונש של המלך) מן הגבורות דז"א דווקא. ובזה הכל יבוא על מקומו בשלום, ודוק היטב.

נעיר שהקבלת ששה סדרי משנה לו"ק מלמעלה למטה (מחסד – סדר זרעים – ליסוד – סדר טהרות) וכן לששת הלשונות והצווים שבפסוק "אחרי וגו'" אינה תואמת לכאורה את המבואר לעיל ששת הלשונות מקבילים לשש העליות בעבודת ה' מנפש ועד ליחידה ועד לעצם הנשמה כנ"ל. אך "אלו ואלו דברי אלהים חיים", וכמבואר גם בפרשה הקודמת סדר עליה מלמטה למעלה וסדר ירידה מלמעלה למט יכולים להתחבר, שהרי הכח לרדת מדרגה לדרגה תוך כדי שמירה על עוצמת גילוי האור וחדירתו לכלים של כל ספירה או פרצוף או עולם תחתון יותר דורש כח עליון יותר, ועל כן יתכן מאד שכדי שגילוי אור התורה שבעל פה ירד מדרגה לדרגה זקוקים אנו לומדי התורה ועוסקיה להתאמץ ביותר לעלות מחיל אל חיל כל פעם בעבודתו יתברך, וד"ל.

ו.

"'ואת מצותיו תשמרו'. זה סדר נשים, שצריך לשמור הרבה מצות שבהלכות נשים, ואיסורי ביאה, וזיקות".

לעיל הסברנו ש"ואת מצותיו תשמרו" הוא כנגד דרגת הנשמה בנרנח"י, כנגד פרצוף אמא (ובפרט בבחינת "חכם בבינה", סוד יחוד ישסו"ת). על הבינה נאמר "ונשמת שדי תבינם", והוא ענין "בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש". מתאים, אם כן, שדרגה זו תכוון כנגד סדר נשים בששה סדרי משנה, כנגד ה עילאה שבשם – כלה עילאה.

דווקא לפני פרשת עריות (שקוראים בתורה ביום הקדוש) נאמר "וחי בהם" – "ולא שימות בהם", דקאי על כל מצות תורתנו הקדושה, תורת חיים. תחת החופה שואלים "'מצא' או 'מוצא'" – "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'", בחינת "כי מצאי מצא חיים ויפק רצון מהוי'", בחינת "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" או "ומוצא אני מר ממות את האשה וגו'". נמצא שלמצוא את האשה הטובה (מציאה התלויה בבחירת ויגיעת האיש, כמבואר באריכות במ"א) היינו למצוא את עצם התורה הקדושה שנמשלה לאשה ("כי מצאי" קאי על התורה). "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", את האשה הטובה לעומת האשה הרעה – "ובחרת בחיים" (שהאשה הטובה תהיה בחירת לבו באמת). הבחירה החפשית מקורה בבינה (בסוד "אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת", וד"ל), לשון "בין", היכולת להבחין ולבחור בין זה לזה (סוד "אזן מלין תבחן" בבינה כנודע).

ועל כן דרשו חז"ל "תורת הוי' תמימה משיבת נפש" כנגד סדר נשים דווקא. ומסביר רבי לוי יצחק זצ"ל אביו של הרבי ש"תורת הוי' תמימה", הלשון הראשון מבין ששת הלשונות שבפרק יט בתהלים שכנגד ששה סדרי משנה, ושגם על פי פשט הנו הלשון הכולל ביותר מבין ששת הלשונות, מכוון כנגד סדר נשים דווקא בהיות סדר נשים כללות כל התורה והמצוה – "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", וד"ל.

והיינו סוד הרמז הידוע שמשנה אותיות נשמה (וסוד המשנה הוא סוד קברו של משה, שבו משיג את שער ה-נ דבינה – "משה זכה לבינה" [סוד מזלו גובר של משה, "אין מזל לישראל", לזכות למצוא את בת זוגו ולקדשה "כדת משה וישראל", כדלקמן] בשלמות), וגם לשון "נשים" נופל על לשון נשמה – "כל [סוד כלה עילאה, וכידוע בחז"ל שדורשים 'כל' מלשון 'כלה'] הנשמה [= נשים] תהלל יה הללו-יה [שם יהי של איש ו-ה של אשה, הוא סוד 'שכינה ביניהם' = '[ונשמת שדי] תבינם']".

"ואת מצותיו תשמרו" – מצוה לשון צוותא וחיבור, בחינת "והאדם ידע את חוה אשתו", בחינת דעת, "אם אין דעת אין בינה", לשון התקשרות והתחברות, כמבואר בתניא. אותיות מצ של מצוה הן אותיות יה של שם הוי' ב"ה בחילוף אתב"ש כידוע, והן ראשי תבות משהצפרה (כלת משה, כלה עילאה, סוד "משה זכה לבינה" כנ"ל, גם, ובעיקר, בפרישתו ממנה מזיווג גופני, רק בסוד זיווג עליון ד-יה, "הנסתרת להוי' אלהינו", זיווג ד"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", זיווג נשיקין, הרומז לגילוי תורת משיח "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דדיך מיין [מיינה של תורת העוה"ז]", שמשיח לא יצטרך לפרוש מאשתו בגשמיות בהיות שאז ימחה זכר עמלק ויהיה השם שלם והכסא שלם [שם כסא = "ונח מצא חן בעיני הוי'" וכדלקמן, וד"ל).

כל הנ"ל מתקשר כמובן, כפתור ופרח, עם דברי חז"ל "'ואת מצותיו תשמרו' – תורת משה". "תורת משה" היינו "תורת הוי' תמימה משיבת נפש" שכנגד סדר נשים בפרט כנ"ל. "תמימה" היינו ע"ד "עבודה תמימה" – "עבודה שאין אחריה עבודה". תכלית עבודת השי"ת, עבודה שאין אחריה עבודה, היא ליחדא קודשא בריך ושכינתיה בתחתונים על ידי שמירת המצות בשלמות (והיינו דגם המדרגה העליונה ביותר דכאן – "ובו תדבקון" – רמוזה כבר ב"'ואת מצותיו תשמרו'. תורת משה", בחינת "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", הדבקות הראשונה בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה", בסוד גילוי עתיקא באמא דווקא, וד"ל), ועל כן "נשמה" כוללת את כל הדרגות – "חמשה שמות נקראו לה" ועד לגילוי עצם הנשמה (ובעבודת השי"ת היינו בסוד עבודת ההתבוננות, הנקודה האמצעית של כחות הנפש, שמכה דווקא עולים להסתכלות ולדבקות, כמבואר היטב בביאור ר"ה לשער היחוד). "תורת הוי'תמימה משיבת נפש" = מג (חצי אלהים ["תורת הוי'" = יב פעמים אלהים, ושאר הלשון = 1677, "שלם וחצי" ד"שמע ישראל הויאלהינו הויאחד", ודוק], ויחוד הויאהוה, חכמה ודעת) פעמים שם סג – עצמות בינה עילאה, וד"ל.

ז.

המשך (הקבלת "ואת מצותיו תשמרו" לסדר נשים, ולדרגת הנשמה, בחינת משה רבינו – "'ואת מצותיו תשמרו. תורת משה"):

בפסוק "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" (דקאי על רוח הקדש דאליהוא בן ברכאלמשיח – "ונחה עליו רוח הוי' וגו'", וד"ל) בכל תבה מ-ז תבותיו יש אות באמצע התבה (בהיות כל אחת מ-ז התבות בעלת מספר לא זוגי של אותיות). בחלק הראשון של הפסוק האותיות שבאמצע הן אותיות כנוי = אלהים (כמבואר בכתבי האריז"ל). בחלק השני של הפסוק (שבו התבוננו עד כה) האותיות שבאמצע הן שדי (לפי הסדר)! שם שדי הוא שם הברית, סוד ספירת היסוד, בין האיש והאשה, השייך, כמובן, לסדר נשים בפרט. ביחד, האותיות שבאמצע ז תבות הפסוק – כנוי (אלהיםשדי = 400 (שלמות של כ בריבוע) =נשים!

כל הפסוק: "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" = 2272 = לב פעמים אכן (התבה הראשונה של הפסוק)! מבואר במ"א שסוד "אכן" הוא סוד משה (המופלא שבסנהדרין) מעל לשבעים (כן) הזקנים עליהם האציל את רוחו. "ונשמת שדי תבינם" = 1612 = 26 פעמים 62, הוי' ב"ה פעמים "טוב מאד" (= יה אהיה הוי', כמבואר בכוונות, שבספרות, 62, הוא היפוך ספרות הוי', 26, ודוק). יש כאן פעמיים שם שדי, המפורש והרמוז (באותיות שבאמצע התבות, וכן בדלוג שוה בפרישת שתי כנפים מהאות האמצעית של הלשון, שבו הגה אותיות, וד"ל): "ונשמת שדי תבינם". חמש האותיות המרכיבות את שני שמות שדי = 624 = 24 פעמים הוי' ב"ה, ושאר 8 האותיות (חתך זהב של 13 ל-5 ו-8, ודוק) = 988 = 38 פעמים הוי' ב"ה (שוב בסוד חתך זהב של 62 ל-24 ו-38, וכנודע שחתך הזהב של 100, שלמות מאה ברכות בכל יום, הוא ל-38 ו-62, ודוק).

והנה, חז"ל דרשו שם "שדי – שאמר לעולמו די". ורומז למדרש חז"ל בבראשית רבה על הפסוק החותם את ששת ימי בראשית: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי": "רבי חמא בר חנינא ורבי יונתן. רבי חמא בר חנינא אמר משל למלך שבנה פלטין ראה אותה וערבה לו אמר פלטין פלטין הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו, כך אמר הקב"ה לעולמו 'עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו'. רבי יונתן אמר למלך שהיה משיא את בתו ועשה לה חופה ובית וסיידה וכיירה וציירה וראה אותה וערבה לו אמר לה בתי הלואי תהיה החופה הזאת מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו, כך אמר הקב"ה לעולמו 'עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו'".

את תבת "והנה" דרשו מלשון "הן" שנדרש כלשון "הלואי" (אותיות אליהו מבשר הגאולה שבאה בזכות מציאת החן, וד"ל). רבי יונתן מוסיף לדרוש "כל" מלשון "כלה [נאה וחסודה]". כל העולם כולה היא חופה לכלה, ובאמרו יתברך "די" היינו שהגיע עת הכלולות, יחוד החתן והכלה בתוך החופה – סדר נשים. וכן על פי פשט, תכלית בריאת העולם שהסתיימה כאן ביום הששי הוא בריאת אדם וחוה וברכתם לפרות ורבות יחד.

יש בפסוק שם אלהים מפורש – "וירא אלהים וגו'" – וגם שם שדי רמוז בדלוג שוה של אותיות: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי",אלהים שדי = נשים כנ"ל!

עוד מספר רמזים לכל המבואר לעיל: מובא בספה"ק הרמז שמילוי תבת מצות – מם צדי ואו תיו = תריגתריג מצות תורתנו הקדושה. וכן ידוע שתריג = משה רבינו (כנ"ל) – "'ואת מצותיו תשמרו'. תורת משה".

מצות = 536 = 8 פעמים בינה (הבינה היא הספירה השמינית מלמטה, סוד רקיעא תמינאה, המתגלה בנר השמיני דחנוכה, שלמות כתר מצות התורה, וד"ל).

"את מצותיו תשמרו" ראשי תבות (ללא ו החיבור של "ואת", כנודע שניתן להשמיטה בדרש)אמת – "משה אמת ותורתו אמת" ואמת ר"ת "אשה מזרעת תחלה", "אמת מארץ תצמח" (שתי בחינות אמת, כנגד "משה אמת ותורתו אמת", תורה שבכתב ובעל פה, וד"ל) כידוע הסודות בזה. "ואת מצותיו תשמרו" ר"ת מות, וכמו שמצאו כתוב בספר תורה של רבי מאיר (שמאיר עיני חכמים, מוחין דאבא, "ימותו ולא בחכמה", וד"ל) "טוב מות" (ראה בהמשך בראשית רבה הנ"ל). מות = משה (שלא מת) במילוי: מם שין הא. את משה רבינו חשדו באשת איש כנודע, וכמבואר סודו בדא"ח, שמתן תורה לישראל על ידי משה הוא כאיש ("איש האלהים" – "אני אמרתי אלהים אתם" – בעלה דמטרוניתא, כנסת ישראל, וכל אחד ואחת בישראל בפרט) המזריע זרעא חייא וקיימא לכל נשמה ונשמה של עם ישראל בפרט. ועל כן הוא שייך לסדר נשים (שלפי סדר הספירות מכוון כנגד התפארת, ומתנת הזרע בתפארת, דשם משה מלגאו ויעקב מלבר, וד"ל).

הארכנו קצת בסדר נשים בהיותו כללות כל התורה כנ"ל. ועתה נמשיך, בקיצור, בהקבלת ששת לשונות הפסוק "אחרי וגו'" לששה סדרי משנה, לפי בעל אור החיים הקדוש:

"'ובקולו תשמעו', זה סדר נזיקין, ורמז במאמר 'ובקולו תשמעו' שצריך להטות אוזן לאשר ישפטו השופטים לחייב החייב ולזכות הזכאי, ולא יסור מכל אשר יורוהו, וכמו שאמר הכתוב 'והאיש וגו' לבלתי שמוע אל הכהן וגו' או אל השופט וגו"". סדר נזיקין הוא כנגד ספירת הנצח דשם כף זכות דמאשני המשפט – "פלוני אתה זכאי" (שבכללו גם הפרק העליון של ההוד, ההוד הנכלל בנצח – "פלוני אתה חייב"). שרש נזק הוא צירוף אותיות זקן, רמז לזקן ממרא את משפט השופטים (שהוא הגורך העיקרי בנזיקין לאמון של עם ישראל בצדקת כל הכרעה והכרעה של התורה שבעל פה, ש"אחרי רבים להטות" [המשך ל"אחרי וגו'"], "יחיד ורבים הלכה כרבים" [ראשי תבות יוהך – שם קדוש יוצא מס"ת "כי מלאכיויצוה לך", ומי הם מלאכיו – רבנן שבכל דור ודור, שבהם ניצוץ של משה רבינו ע"ה – "וישלח מלאך ויוצינו ממצרים", וד"ל]. הוראת השופט שבדור היא כהוראת הנביא שבדור (כדרוש חז"ל שכאן מדובר בשמיעה בקול הנביא), השופט נותן "כלים" של תורה להוראת השעה של הנביא, ובכך קובעה הלכה לדורות, וד"ל.

"'ואותו תעבודו', זה סדר קדשים, שכולו משפטי עבודת בית אלהינו". זה פשוט ותואם את כל המבואר לעיל בענין "עבודו במקדשו".

"'ובו תדבקון', זה סדר טהרות, שכולו משפטי הטהרות, ורמזו במאמר 'ובו תדבקון', כי באמצעות הטהרה יהיו ראויים לידבק בשכינה". קדושה היא מצד אבא (היינו בסוד הקשר בין "עבודו בתורתו" ל"עבודו במקדשו", בין ה-י שבשם לקוצו של י, בין חכמה סתימאה לחכמה עילאה כנ"ל) ואילו טהרה היא מצד אמא. אך לאמא יש שרש עליון יותר בפניות הכתר מאשר לאבא כנודע, וכן מבואר לעיל בקשר המיוחד בין "ובו תדבקון" לבין "ואת מצותיו תשמרו", ודוק. הטהרה היינו טהרת האשה לבעלה, טהרת כנסת ישראל להדבק בשכינה ממש. לפי סדר הספירות, סדר טהרות הוא כנגד ספירת היסוד, מקום היחוד והזיווג (קשור לשם שדי כנ"ל בפירוש "ואת מצותיו תשמרו") וידוע ששרש ספירת היסוד הוא בפנימיות הכתר, עתיק (בפרט ביסוד עתיק יומין שבמצח הרצון דאריך, סוד ביאת המשיחיסוד עתיק יומין כנודע), סוד השלמות בנפש (שבפגם הברית צריך לגלות מחדש על ידי הדבקות בפנימיות התורה, סוד אותיות החקיקה של התורה שבלוחות הברית שבקדש הקדשים, כמבואר לעיל), גילוי עצם הנשמה, ניצוץ קטן בורא.

השארת תגובה