דברי תורה לפרשת תולדות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

אברהם הוליד את יצחק, למרות שמידותיהם שונות בתכלית מתברר ששרש נשמת יצחק נמצא אצל אברהם. אצל כל אחד יש תכונות נסתרות "גנים נרדמים", ועיקר העבודה היא לכוון בדוקא שגנים אלו יתגלו בצורה מתוקנת. דברים עמוקים ורמזים על הפרשה – מתוך "דבר תורה יומי" שכתב הרב עצמו.

א. "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק".

הרבה פירושים נאמרו על כפל הלשון ("יצחק בן אברהם – אברהם הוליד את יצחק") בפסוק הפותח את פרשתנו. נראה להוסיף פירוש על פי פנימיות הפשט, העולה בקנה אחד עם לימוד עמוק בעבודת ה' הפנימית: יצחק הוא בן אברהם מצד התולדה, דהיינו מצד ה"מוטבע שבנפש" – "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם". אך לא זו בלבד, אלא שגם מצד הכוונה הפנימית (המוחין והמדות המודעים של אברהם אבינו), מדגישה התורה ש"אברהם הוליד את יצחק".

הלא באופי היו אברהם ויצחק שונים ואף הפוכים זה מזה – אברהם שייך ליסוד המים הרוחני ("זכור אב נמשך אחריך כמים"), מדת החסד, ואילו יצחק שייך ליסוד האש הרוחני (הריהו "עולה תמימה" – "לחמי לאשי"), מדת הגבורה. שרש נשמת יצחק היה נמצא אצל אברהם בכח, בבחינת העלם שישנו במציאות, ויצא מן הכח אל הפועל – "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם" – גם ללא כוונתו-מודעותו של אברהם. לידה בדרך זו היא לידת פרצוף ה"מוטבע" של יצחק מפרצוף ה"מוטבע" של אברהם. אבל "אברהם הוליד את יצחק" היינו הולדת פרצוף ה"מורגש" ופרצוף ה"מושכל" של יצחק מפרצופים אלה של אברהם.

וכמוסר השכל לכל אחד ואחת בעבודת ה': יש דברים הפוכים ממני (לכאורה) שיוצאים-נולדים ממני ללא כוונה, בטבעיות. לדוגמה: אני הרי טיפוס אוהב, אני אוהב את כולם. למה אני מקרין "אנרגיות" הפועלות על אנשים להרגיש מאוימים ממני? איך זה קורה? כנראה שיש בי "גנים" נרדמים שמתגלים רק בצאצאים (במה שיוצא ממני). אך עיקר העבודה הוא לכוון בדווקא ש"גנים" אלה אכן יתגלו, ובצורה המתוקנת ביותר, בבחינת "מוחין דגדלות" – "אברהם הוליד את יצחק".

והנה,  צאצא = יעקב, ה"גן" הנרדם בתוך יצחק כדלקמן, צא אחד כנגד הלידה הטבעית וצא שני כנגד הלידה המודעת. בגיל צאהוליד יעקב את יוסף, הדומה לו בהיותו שייך לקו האמצעי – "גופא ובריתא חשבינן חד", אך בכל זאת ספירת התפארת נוטה לימין וספירת היסוד לשמאל, ע"ד אברהם ויצחק, הכל בקו האמצעי. כל זה הוא בסוד הנאמר בנח: "צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך… היצא אתך", הצא הראשון ללא כוונה מיוחדת והצא השני בכוונה גדולה (עם מוחין ומדות, "הוצא" כתיב "היצא" קרי,יהו שבשם, וד"ל).

ב.

ועוד יש לפרש את הכפילות "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" כך: מובא בספרי הקבלה שעד העקדה לא היה יצחק ראוי לשאת אשה ולהוליד בנים, שעד אז היה מ"עלמא דנוקבא". רק בזכות העקדה, סוד ההתכללות של מדתו העצמית, מדת הגבורה, עם מדתו של אברהם אביו, מדת החסד (וגם בזכות מסירות הנפש של שרה אמו, שבשמעה את בשורת העקדה פרחה נשמתה, ובכך הולידה את בנה מדש), זכה לקבל נשמה מ"עלמא דדכורא".

לפי זה, "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם" רומז לשעה שנעשה ראוי להוליד תולדות, שזכה לתולדות בכח.

"אברהם הוליד את יצחק", היינו כאשר התחיל אברהם להשתדל לבקש אשה הראויה ליצחק, אשה הראויה ללדת מיצחק זרע ישראל. "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל" – "בכל עולה בן, ומאחר שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה" (רש"י). [לפי זה, הדעה שאומרת ש"בכל" רומז לבת שהיתה לו ו"בכל" שמה, היינו יצחק עצמו לפני העקדה, שהיתה לו נשמה של בת (וכן מפורש בספה"ק). לשני הפירושים, הערך הממוצע של ארבע אותיות יצחק הוא בכל – "כנגד ארבעה בנים דברה תורה" (שם בן הוא במלכות, בחינת בת).] בשליחות אליעזר לשדך את רבקה ליצחק, אברהם התחיל "להוליד" את יצחק.

פירוש זה עולה בקנה אחד עם הפירוש הקודם (שיצחק נולד מאברהם גם באופן טבעי, בבחינת המוטבע, ובנוסף לכך "אברהם הוליד את יצחק" ברצון ובמודע, בבחינת המושכל והמורגש), שהרי טרם השתדלותו של אברהם לבקש אשה ליצחק היה כח התולדה של יצחק בן אברהם בכח, לא במודע. ואף על פי שנתבשר סמוך לעקדה שנולדה רבקה בת זוגו של יצחק, יש לומר שבשורה זו נגעה רק ברובד הלא-מודע של אברהם, שהרי ברובד המודע הצטער על כך שלא השיא ליצחק אשה לפני נסיון העקדה (כפירוש רש"י בזה, עיין שם). רק כעבור שלש שנים התחיל אברהם לעסוק באופן מודע ורציני בשידוך בנו – "אברהם הוליד את יצחק" (כמו בפירוש הראשון).

ובעבודת ה' שלנו: בתחילה אני מצטער על פספוס מסוים שפספסתי בחיי (בשליחותי בעולם), אך ביחד עם זה עלי להאמין (ולראות, עד כמה שה' פוקח את עיני) שהכל היה והוה בהשגחה פרטית מאתו יתברך (ולהשתמש בהקשר הסיפור של אברהם ויצחק – בטח רק עכשו 'נולדה' הבת זוג של בני). מאותו רגע נעשו ה"תולדות" בכח (לפני זה היו בבחינת "יכולת" בלבד, העלם שאינו במציאות), בבחינת "מוטבע" (לא מודע). אך כעבור זמן מסוים עלי להתחיל להשקיע את כל מרצי בהשגת המטרה הנכספת – "אברהם הוליד את יצחק".

לפי הנ"ל, "ואלה תולדת יצחק בן אברהם" היה כשיצחק היה בן לז. שליחות אליעזר ונשואי יצחק ורבקה היו כשהיה בן מ. היינו סוד גילוי מזלו של יצחק בשלמות.

ג. "'ואלה תולדֹת יצחק' – יעקב ועשו האמורים בפרשה" (רש"י).

בהמשך למוסבר לעיל, יש לומר שעשו הוא התולדה ה"מוטבעת" של יצחק, ואילו יעקב הוא התולדה ה"מורגשת" וה"מושכלת" של יצחק (כשפרצוף ה"מושכל" של יעקב מתגלה בשלמות כאשר הוא מתגבר על שרו של עשו וזוכה לשם ישראל – לי ראש).

יצחק אהב, באהבה טבעית, את עשו – הוא נמשך בטבע אליו ("כי ציד בפיו"). יצחק דימה שעשו (אדום) הוא זה שישלים את סוד המרכבה העליונה ("האבות הן הן המרכבה"): אברהם יצחק יעקב עשו = 1014 = שלוש פעמים (הארבעה נכללו בשלשה דורות: 20, 21, 22 לאדם הראשון = סג, שביחד עם עוד 22, כנגד עשו = פה, מלכות-פה, כמבואר כוונה זו בכתבי האריז"ל) הוי' פעמיםאחד!

ארבעה הנ"ל הם כנגד ארבעת היסודות: אברהם – מים; יצחק – אש (כנ"ל); יעקב – רוח (בלשון ספר יצירה: אויר); עשו – עפר. [בפרשה הקודמת, בסוד "קרית ארבע", אברהם ועפרון היו כנגד יסודות המים והעפר (הנגלות) ואילו שרה שרה ("ויהיו חיי שרה… שני חיי שרה") כנגד יסודות האש (קדש, יקוד אש) והרוח  (חיים; הנסתרות), כמבואר במ"א].

בטבע, בנין המלכות (יסוד העפר, עשו – "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" – "אפילו גלגל חמה [אש]") הוא מן הגבורות (יסוד האש, יצחק). ועל כן יצחק אוהב, בטבע, את עשו, ומשתדל לברכו-לבנותו.

והנה, בגשמיות עשו הוא הבכור, ואם כן סדר לידת המרכבה הוא לפי הצירוף יההו, הצירוף של תפילין דרבינו תם ("יעקב איש תם"!), מוחין דאבא (יצחק אבינו – "כי אתה אבינו" דווקא לעתיד לבוא [שרק הוא יצליח לסנגר עלינו, כמבואר בחז"ל, אפילו בהיותנו עושים מעשה עשו]). מכאן שהסגולה לתיקון עולם, תיקון עשו, היא הנחת תפילין של רבינו תם. תפילין של רש"י (הצירוף הישר –יהוה) מחזקין את בנין היהדות מבפנים. אך יכולתנו להשפיע על כל אומות העולם, להיות "אור לגוים" ולהביא להגשמת היעוד של "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד" (סוד השלב-התיקון החמישי של מלך המשיח, כנגד היחידה שבו, לאחר קיבוץ נדחי ישראל, שכנגד החיה שבו, כמבואר במ"א) תלויה בסוד תפילין של רבינו תם, וד"ל.

ד. "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יֹדע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים".

יש בפסוק זה שלוש פעמים "איש": "איש יֹדע ציד איש שדה… איש תם". ידוע ש"איש" פירושו "בעל" (כבפסוק "איש נעמי"), ולפי זה יש לפרש ששלוש פעמים "איש" היינו כנגד שלוש בחינות של בעלות, על שלושת העולמות התחתונים: עשיה, יצירה, בריאה (מלמטה למעלה). לעשו (עליו נאמר "איש יֹדע ציד איש שדה") יש בעלות על עולם העשיה (עולם המעשה) ועל עולם היצירה (עולם היצרים), ואילו ליעקב (עליו נאמר "איש תם") יש בעלות על עולם הבריאה (שהוא כסא הכבוד לעולם האצילות, כמו שיתבאר).

קודם נפרש את הכל בקדושה (שהרי לעשו יש שרש גבוה מאד בקדושה, ותיקונו של עשו הרשע נחוץ לגאולה, יעקב צריך את עזרת עשו אחיו כדי לממש את יעודו להביא גאולה לעולם, כמפורש בחסידות על הפסוקים בתחילת פרשת וישלח):

"איש יֹדע ציד" היינו בעל עולם העשיה. לכאן נפלו רפח ניצוצין שצריכים לצוד מתוך המציאות הבלתי מתוקנת ולהעלות לקדושה (להחזירם למקורם בקדושת עולם התהו, ולהמשיך משם אורות מרובים של גאולה ומשיח להלביש בכלים דתיקון הנעשים על ידי שמירת התורה והמצוות). שמו של עשו נגזר מלשון עשיה. ידע ציד עולה חצי עשו, סוד "שלם וחצי" (על דרך קשת וחץ, שבו היה עשו צודה חיוֹת, ניצוצות של חיוּת אלוקית, כמבואר במ"א). ציד עולה חצי יצחק, שאהב את עשו כי ציד בפיו – עשו היה מביא את הניצוצות הקדושים ליצחק, שבאכילתו את ציד עשו בנו היה מעלה אותם לשרש הקדושה בעולם התהו (תרגום "תהו" הוא "צדיא", לשון "ציד").

"איש שדה" היינו בעל עולם היצירה. כאן מתגלה עשו כמדען מודרני העוסק בשדות אלקטרומגנטיים (קרי: "יצרים"). על פי פשט, "איש שדה" הוא "איש שטח" (ראה פירוש הש"ך על התורה ששדה = שט, לשון "ויבז עשו" תרגם אונקלוס "ושט", ואם נוסיף עוד ח– חילוף ה של שדה כנודע – נקבל משדה שטח, ודוק). מבואר בקבלה ובחסידות שארבעת העולמות הם בסוד בית (אצילות, רשות היחיד), חצר (בריאה), שדה (יצירה), מדבר (עשיה). עשו צד ציד במדברות – עולם העשיה כנ"ל (בזמן שהוא מחובר ליעקב, שמקומו בעולם הבריאה, חיצי תפלתו של עשו – "גנבא [דקדושה, שגונב ומרמה את הקליפות, כפי שיעקב בעצמו עשה בהמשך ללבן הארמי-הרמאי, להוציא יקר מזולל] אפום מחתרתא [מחתרת דקדושה, החותר מתחת כסא הכבוד, וד"ל] רחמנא קריא" – עולים מן המדבר, בסוד "מי [בינה, כוונת התפלה, יעקב] זאת [אותיות התפלה, חצי עשו] עולה מן המדבר", כידוע ממורנו הבעל שם טוב). אך בשדה, בשטח, הוא יוצר יצירות אמנותיות וחוקר את חוקי הטבע (סוד המלאכים, החיות רצוא ושוב, שמקומם בעולם היצירה כנודע). עולם היצירה הוא עולם היצרים (כנ"ל), ושם, על פי טבע, שולט עשו (היצר הרע, דאקדמא טענתיה; עיקר הערבות עולה מתיקונו דווקא, "כיתרון ה[יוצר ]אור מן החשך").

"איש תם" אותיות יש אמת – "תתן אמת ליעקב". אין יעקב יודע לרמות (כפירוש רש"י), כולו תם ורציני (כידוע בחסידות שפירוש תמיתות היינו ערנסטקייט – רצינות). אין לו "רבות מחשבות" והתחכמויות (הנחוצות לרמות את הקליפה כנ"ל), אלא כולו שקוע בלימות התורה לשמה (במחיצת רבותיו, שם ועבר, כפירוש רש"י, ועיין גור אריה, שכשם שיש ללמוד במקום שאדם חפץ כן יש ללמוד מהרב שחפץ בו, גם מעבר במקום שם, אף על פי שקטן ממנו [מה שאין כן כששואלים שאלה], ודוק, ואכמ"ל), על מנת לשמור ולקיים בפועל ממש. בעולם הבריאה רובו טוב, עיקר העבודה הוא ב"ועשה טוב" (עיין ב"פרק בעבודת ה'") ו"אין טוב אלא [לימוד, ע"מ לעשות] תורה" (דווקא ביצירה ועשיה, כאשר הרע מתגבר, צריך להתחכם כו', מה שאין כן כאן בעולם הבריאה).

"ישב [= יב צירופי הוי' ב"ה = עין יעקבאהלים [אלהים]" היינו סוד עולם האצילות, עולם האחדות האלוקית, ששם אין יעקב בעל (ישות) כלל, אלא בטל במציאות לגמרי (ושם תורתו הוא בסוד שעשועים עצמיים, שעשועי המלך – מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא – בעצמו, וד"ל). כאשר נחבר אצילות ל"ישב אהלים" נקבל הכל פעמים טובהכל ממש, שהרי באצילות "לא יגורך רע" כלל (הכל טוב = חסד, שם עב באצילות; על עולם האצילות נאמר "עולם חסד יבנה", וד"ל).

ה.

ראינו ש"יֹשב אהלים" הוא כנגד עולם האצילות. "אבא עילאה מקנן באצילות" – יעקב אבינו, בחיר האבות (הארת יסוד אבא כנודע), מקנן-יושב באצילות, בביטול במציאות (יושב הוא לשון מתעכב, עכב מתחלף בעקב, שרש יעקב, וד"ל). לעיל הוסבר שבעולם האצילות אין (ליעקב) שום מודעות עצמית וישות נפרדת (ושעל כן לא כתוב בדרגה זו "איש" כמו שכתוב שלוש פעמים קודם, כנגד שלשת העולמות בי"ע שבהם קיים הרגשת היש הנפרד), ועם זאת, בקבלה יעקב מכונה בעל עולם האצילות (ו"בעל" פירושו "איש", כפי שהתבאר).

ויש בזה רמז נפלא (על פי המדה שהתורה נדרשת בה – "גורעין ומוסיפין ודורשין", ודוק): ישב אהלים הוא צירוף אותיות איש בלימה (בלי מהות נפרדת בפני עצמו), סוד עולם האצילות שבו "עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה" (ועוד, הערך הממוצע של אצילות בלימה הוא ישביב צירופי הוי' כנ"ל). נמצא שגם באצילות יעקב הוא בחינת "איש", אך בהעלם וביטול במציאות (וכן פנימיות נשמתו, משה – "משה מלגו יעקב מלבר" – נקרא בפירוש "איש האלהים [אהלים]", "בעלה דמטרוניתא").

ולהבין מה שבעולם האצילות יעקב אבינו הוא איש בלימה, הנה בכתבי האריז"ל מבואר שעיקר גלגולו של יעקב אבינו בתקופת התנאים הוא רבי עקיבא, אותיות "אביר יעקב" (המופיע בברכת יעקב ליוסף). בשבחן של חכמים כינו חז"ל את רבי עקיבא "אוצר בלום" (סוד עולם האצילות, כמו שיתבאר). וכך מפרש רש"י מטבע לשונית זו:

"'אוצר בלום' – כך מפורש באבות דרבי נתן: למה היה ר' עקיבא דומה לעני שנטל קופתו ויצא לשדה, מצא שעורים קצר ונתן בה, מצא חטין נתן בה, וכן פולים, וכן עדשים, וכשבא לביתו בירר כל מין ומין לעצמו, כך ר"ע כשלמד מרבותיו שמע דבר מקרא מרבותיו ואחריו הלכה ואחריו מדרש ואחריו אגדה, נתן לבו לחזור עליהן ולגורסן עד שהיו סדורין בפיו ולא אמר אלמוד מקרא לעצמו מדרש לעצמו אבל כשנעשה חכם גדול עשה כל התורה מטבעות מטבעות, סידר מדרש ספרי וסיפרא לבדן ושנאן לעצמן לתלמידיו והלכות לעצמן ואגדות לעצמן. ונראה בעיני אוצר בלום סגור מסגירות לבדן מחיצות מחיצות כמו שעושין בתיבות גדולות ליתן חטין מכאן שעורין מכאן עדשים מכאן, כמו פיו בלום ורגליו מבולמות בבכורות (דף מ) קלושיי"א בלעז".

מה שבתחילה הכניס רבי עקיבא את כל האורות בכלי אחד, היינו סוד עולם העקודים, עולם התהו היציב (כמבואר במ"א), השרש העליון של יעקב שלמעלה משרש עשו (שמעולם הנקודים, עולם התהו שנשבר), בסוד (משל השפופרת) "נכנס ראשון" (לפני עשו). אך מה שאחר כך סידר כל "אור" בפני עצמו (כדי להבינו היטב וכן ללמדו לתלמידיו, סוד פנימיות וחיצוניות הספירות דאצילות), היינו סוד עולם הברודים, עולם האצילות המתוקן, סוד "יצא אחרון" (אחרי עשו).

 נמצא שעולם האצילות ("ביתו" של יעקב-עקיבא, "כשבא לביתו…") הנו עולם של "מגירות" קדושות (סוד "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", כמבואר בדא"ח, וד"ל), כל דבר בתוך המגירה (הספירה) שלו. ומה שיעקב הוא "ישב אהלים" היינו שמיישב את האורות (אהלים לשון "יהל אור", לשון אורות), להכניס כל אור בכלי המיוחד לו.

ו.

באבות דרבי נתן, המקור לפירוש רש"י הנ"ל (על היותו של רבי עקיבא "אוצר בלום"), הגירסא שונה במקצת:

"לר' עקיבא קרא לו [רבי יהודה הנשיא] אוצר בלום. למה רבי עקיבא דומה לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ מצא חטים מניח בה מצא שעורים מניח בה כוסמין מניח בה פולין מניח בה עדשים מניח בה. כיון שנכנס לביתו מברר חטים בפני עצמן שעורים בפני עצמן כוסמין בפני עצמן פולין בפני עצמן עדשים בפני עצמן. כך עשה ר' עקיבא ועשה כל התורה טבעות טבעות".

יש כאן חמשה מינים – חטים, שעורים, כוסמין, פולין, עדשים – ואילו בלשון רש"י יש רק ארבעה מינים (חסר כוסמין). והנה ידוע בקבלה שחטים ושעורים (מאכל אדם, "חכמת אדם תאיר פניו", בחינת "זרע אדם", ומאכל בהמה, שרש שם בן בסג דבינה, בחינת "זרע בהמה", נשמות דבריאה – "אמא עילאה מקננא בכורסיא") הם כנגד חכמה ובינה (פרצוף אבא ופרצוף אמא). עדשים הוא סוד בירור המלכות, וכמפורש בהמשך פרשתנו שיעקב נתן לעשו נזיד עדשים (מאכל אבלים, "גלגל החוזר בעולם", "רגליה יורדות גו'") כדי לבררו ולקחת ממנו את הבכורה. עדשים = משיח בן דוד (נזיד עדשים ע"ה = מלכות). על החטה והכוסמת והפולין נאמר: "והחטה והכסמת לא נכו [כמו השעורה] כי אפילות הנה", "פלאי פלאות נעשו להם". על פי סוד, הפולין הם ענין תפילין של ראש, מה שז"א בעתיקא אחיד ותליא (שעל כן, "ויראו ממך", וד"ל). "החטה והכוסמת" היינו י וקוצו של י שבשם, כוסמת מלשון "כסום יכסמו את ראשיהם", ענין תספורת (לשון ספירה) פלאית, הכל במדה שוה – "שוה ומשוה קטון וגדול" (עיין רש"י ביחזקאל שם). בהיות הקוש"י נכלל ב-י, על כן מסתפק רש"י ב"חטין" מבלי להזכיר כוסמין. נמצאנו למדים שהמינים הנ"ל הם כנגד כללות פרצופי האצילות.

והנה, רבי עקיבא אוצר בלום = 770 = בית משיח כנודע ("כשבא לביתו", עולם האצילות כנ"ל). [יש כאן יו אותיות, ד בריבוע (ראשי תבות – ארבע). שני אלכסוני הריבוע = 420 = 6 פעמים 70 = יעקב רחל; השאר = 350 = 5 פעמים 70, ודוק. ד פינות הריבוע – מערב (עין יעקבישביב צירופי הוי'), "שכינה במערב", ששם מתיחד יעקב עם רחל] ביחד עם חטים שעורים כוסמין פולין עדשים (כלשון חז"ל) = 2249 = 13 פעמים 173 = אחד (אהבה) פעמים "גל עיני [ואביטה נפלאות מתורתך]".

לשון "טבעות טבעות" הנ"ל "היינו בהשתלשלות הספירות בספירות עצמן (בבחי' הכלים) שנקראות בלי מה בס"י שאינן בבחי' יש ומהות מושג…" (תניא אגה"ק כ).

ז.

"ישב אהלים", אותיות אלהים, היינו שמתישב (מתעכב) במודעות אלוקית, מודעות עולם האצילות. אך כל זה בחינת יעקב אבינו בפני עצמו, ללא שיתוף פעולה עם עשו אחיו. תכלית הכוונה, מה ש"נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים", היינו דווקא כאשר יעקב זוכה לברר את עשו (כנ"ל).

עשו בפני עצמו היינו ענין מודעות עצמית, סוד עץ הדעת טוב ורע (קליפת נוגה, בהיותה מזינה את ג קליפות הטמאות לגמרי, היינו מה שעשו הוא יהודי משומד כידוע) – אדום, סוד חטא אדם הראשון. יעקב בפני עצמו היינו מודעות אלוקית כנ"ל. אך תכלית הכוונה, יחוד כוחותיהם של שני האחים, כאשר התרוצצותם בבטן (במוטבע, זה לבתי מדרש וזה לבתי עבודת כוכבים) הופכת להיות התרועעותם, לשון "תרין ריעין כו'" – "למען אחי ורעי" – התרועעות שתכליתה היא להגיע למודעות טבעית, כמבואר באריכות במ"א. אזי "אהלים" מצטרף ללשון "שלהבת העולה מאליה" כנודע.

מיסודו הרע, "איש ידע ציד" היינו מה שהיה צד נשים מתחת בעליהן (ראה כלי יקר), ו"איש שדה" – שדה ר"ת שופך דם האדם (פירוש הרא"ש על התורה; שופך דם האדם = 500 = פרו ורבו, שכל מי שאינו עוסק בו נחשב לשופך דמים, והיינו הקשר בין "איש ידע ציד" ו"איש שדה", וד"ל; בעוד עשו בבטן כבר נמשך לעבודה זרה כנ"ל, והיינו כללות ג העבירות החמורות, כנגד ג הקליפות הטמאות לגמרי, כמבואר במ"א).

עולם האונס הוא עולם העשיה, כמבואר במ"א, ואילו עולם הדמיון, עולם הדמים (הרותחים) הוא עולם היצירה, וד"ל.

אך כאשר עשו מתברר בשלמות על ידי יעקב [דווקא, על פי חכמת "רבקה, אם יעקב ועשו" – "איני יודע מה מלמדנו" (= עשו), שמלמדנו מה, משרש רדל"א, מה מברר בן, יעקב מברר עשו (היינו דווקא "אם [המבינה ש]יעקב [קודם ל]עשו", וד"ל)], אזי כל האישים מתקדשים ומתחברים כנ"ל: "איש ידע ציד [= ויעקביעקוב מלא, חצי עשו כנ"ל] איש שדה [= כתר, מה שבתחילה היה הרשע מכתיר את הצדיק, מי שצד קדש, לתופסו, עכשו (כעשו) מכתירו כפשוטו – שם לו כתר על הראש]… איש תם" = 1870 = 2 פעמים 935 הנ"ל, הכל פעמים טוב (בעולם האצילות, כאשר בי"ע כלולים בו, בדרך העלאה והמשבה – "אצילות גם פה"). 1870 = 55 פעמים 34, צמד של מספרי "חתך זהב" (מספרי "אהבה"), סוד "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" (סוד "ישב אהלים"), בבנין בית המקדש, כאשר עשו (המתוקן) מברר את ניצוצי יפת (היינו מה שצד [יפי ה]נשים, למעליותא, וכן מוציא מהקליפה את דמה-נפשה) ומביאם ליעקב ליחדם בקדושת האצילות (היינו סוד שיתוף הפעולה המלא של יעקב ועשו לעתיד: עשו עוסק בעבודת הבירורים, בעיקר בירורי יפת, "אחי יפת הגדול", היינו ענין התרבות המערבית בכלל, ויעקב עוסק בעבודת היחודים, הכל במודעות טבעית של שניהם, שכל אחד מגיע לטבע האמיתי שלו, המשלים את השני).

השארת תגובה